בתאריך 17/2/03, בשעה 07.00 לערך, רכבו הנאשם וחברו, כל אחד על אופניו, לאורך רח' דיזינגוף, בתל אביב.
על פי הנטען בעובדות כתב האישום, בסמוך לרח' דיזינגוף 88, חצו נאשם וחברו צומת, באור אדום ברמזור, וכמעט שארעה תאונה בינם לבין רכב פיקוח עירוני, בו ישבו ארוך יעקב (יליד שנת 1938) (להלן: "מתלונן 1"), ודוד מורר (יליד שנת 1959) (להלן: "מתלונן 2").
נטען, כי משהתקרב מתלונן 1 עם הרכב לנאשם ולאחר, על מנת להעיר להם על אופן נהיגתם המסוכן, היכה הנאשם בתגובה במראת הרכב וכופף אותה, ומשיצא מתלונן 1 מהרכב, בכוונה לסדר את המראה, התנפל עליו הנאשם, חבט באגרופו בפניו ומשנפל מתלונן 1 ארצה המשיך הנאשם לבעוט בו.
במצב דברים זה, יצא מתלונן 2 מהרכב וניסה להדוף את הנאשם ממתלונן 1 ואז תקפו הנאשם, בכך שהיכה בפניו ומשנפל מתלונן 2 ארצה המשיך להכותו בכך שבעט בו. כן נטען, כי האחר, שמתברר כי שמו עמוס אלמגור (ע.ת. 5) (להלן: "עמוס"), שהועמד לדין, בנפרד, חבר לנאשם, כשתקף את המתלוננים, בכך שחבט בהם באגרופיו.
מתוך עדותו של עמוס עלה, כי הועמד לדין בנפרד והורשע, על פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו ונידון למאסר מותנה ולתשלום פיצויים למתלוננים.
הנאשם מכחיש את המיוחס לו, כאשר עיקר טענתו, בעדותו בביהמ"ש, הינה כי תוך כדי רכיבה על אופניו, נדחף למדרכה על ידי המכונית בה נמצאו המתלוננים, ואז נאלץ לחבוט במראת המכונית, על מנת ש"תתקפל אחורה". בהמשך, הסיט מתלונן 1 את המכונית לעברו והנאשם נפל מאופניו. אז יצא מתלונן 1 מהמכונית ונראה מבצע תנועה שמשמעותה כי הינו עומד לשלוף את אקדחו לעברו, ואז חבט עם מרפקו בפניו של מתלונן 1, כדי שיפול ארצה ובשלב דברים זה התנפל עליו מתלונן 2 וחנק אותו. הנאשם חזר וטען, כי פעל כך עקב פחדו הרב כי מתלונן 1 עומד לירות בו ועל כן, נהג בדרך של הגנה עצמית, לכל אורך התקרית.
כן טען, כי סיפר לחוקרת המשטרה, רס"ר רלי יפרח, שחקרה אותו (ת/4), כדלקמן: "סיפרתי לה ששלפו עלי נשק, אמרתי הכפתור היה פתוח והיה חצי נשק שלוף החוצה" (עמ' 14, שורות 20
-29).
מתלונן 1 (ע.ת. 2) מסר בעדותו בביהמ"ש, כי עבד בעת האירוע כנהג במחלקת התברואה, בעירית תל אביב, וכי הנאשם וחברו: "פרצו לכביש עם האופניים". כשהעיר להם על אופן נסיעתם, שסיכן אותם, בעט הנאשם במראת הרכב ומשירד מתלונן 1 מהמכונית, בעקבות כך, ספג אגרוף בפניו מהנאשם ומכה בראשו וכתוצאה מכך, נפל על הכביש. כן טען, כי כתוצאה ממעשה התקיפה, נפגע בשפתיו ונזקק להחלפת תותבת שיניים, בעלות של 5,000 ש"ח (ראה גם תעודה רפואית, ת/5 א').
עוד ציין, כי הושיט את ידו לעבר נשקו, רק בעת ששכב על הכביש, שאז נפתח גם אבזם הנרתיק וכל רצונו היה לוודא כי האקדח נותר במקומו, בתוך הנרתיק.
מתלונן 2 (ע.ת. 3), מסר בעדותו, כי לולא בלם, בעוד מועד נאשם 1 את המכונית, היה פוגע ברוכבי האופניים, שחצו את נתיב נסיעתו "כמו משוגעים".
העד אמר בעקבות כך לנאשם וחברו, כי: "היינו הורגים אותם" ואז חבט הנאשם בחוזקה במראת הרכב ומתלונן 1 עצר את המכונית על מנת לעמוד על הנזק שנגרם למראה, שאז חזרו על עקבותיהם הנאשם וחברו, שהספיקו להתרחק כ
- 30 מטר מהרכב והנאשם החל להכות במתלונן 1. לדברי מתלונן 2 יצא מהרכב ואחז ומשך מאחור, בחולצתו של הנאשם, על מנת להרחיקו ממתלונן 1, וזה הסתובב לעברו: "ודחף מכה מעל העין" ופניו כוסו בדם כתוצאה מכך, והנאשם המשיך באלימותו, כשמתלונן 1 ניסה למנוע את בריחתו של החבר. כן הוסיף, כי: "בעט ביעקב כמו בכדורגל, בלי הרבה חשבון", עד שהגיעו שוטרים למקום. גירסה דומה מסר מתלונן 2 בפני השוטרים שהגיעו למקום (ת/1), כשמתברר עוד, כי הנאשם טען בפני שוטר, כי מתלונן 1 איים עליו באקדחו (ת/2). מתלונן 2 ציין, כי מתלונן 1 לא נגע באקדחו בעת האירוע. מתלונן 2 גם שלל מכל וכל את טענת הנאשם, כי היה באופן נסיעת המכונית כדי לגרום להפלת הנאשם מאופניו, בדרך כלשהי.
כאמור, עיקר טענתו של הנאשם הינה כי פעל מכורח הגנה עצמית, עקב כך שחשש שמתלונן 1 עלול לירות בו באקדחו, שאותו ניסה לשלוף מהנרתיק, אלא שמתברר מחקירתו במשטרה (ת/4), כי הנאשם פעל מתוך התלהמות לשמה וכבר בתחילת חקירתו מסר גירסה, ממנה, כמתברר, מהמשך עדותו, חזר ממנה, ולפיה כתוצאה משליפת האקדח על ידי "אחד מהם", לאמור הנהג, שהינו מתלונן 1: "אז הרבצתי להם מכות רצח". עוד ממשיך הנאשם ומציין את סיבת אלימות בהמשך חקירתו זו, כדלקמן: "פחדתי ראיתי שחור בעיניים, ברגע שהוא והשני באו אלי, דפקתי להם מכות כי הייתי בעצבים ואז המשטרה הגיעה" (ת/4, עמ' 1, שורות 22
-24), ועוד הוסיף הנאשם בחקירתו, לעניין מידת אלימותו: "נתתי לבחור עם האקדח מכות בפנים והוא נפל ואז הבחור השני קפץ עלי מאחורה ואני נתתי לו מכה ולאחר מכן אני הבאתי לו בעיטה לביצים, מה שיותר חזק וזה ששכב על הרצפה הכנסתי לו מכות כמו שצריך ואם היה לי אקדח, הייתי גם יורה בו" (עמ' 1, סיפא ותחילת עמ' 2, בת/4). נמצא, כי לדברי הנאשם עצמו, בחקירתו במשטרה, הפליא במכותיו, בעיקר במתלונן 1, כשזה שוכב חסר אונים על הארץ, מבלי שהיתה בנמצא כל סכנה כלפיו מפני מתלונן 1, והכל בשל התנהגותו של מתלונן 1, שהכעיסה אותו עד מאוד ואין בין התנהגות שלוחת רסן זו, מצד הנאשם, לבין ההגנה העצמית, לה טוען הנאשם, דבר.
יתרה מזו, בחקירתו במשטרה נמצא הנאשם במו פיו, מסייג את גירסתו שלו, שנאמרה בתחילת חקירתו במשטרה (ת/4), והיתה כדלקמן: "ואז הוא נכנס בי בכוונה ואני נפלתי מהאופניים, קמתי מהרצפה ואז שני הבחורים ירדו מהרכב ואחד מהם שלף אקדח. לציין, שזה ששלף את האקדח, היה נהג הרכב... (ת/4, עמ' 1, שורות 1
-19). אלא, שמיד לאחר מכן, בהמשך חקירתו זו במשטרה, נמצא הנאשם מסייג לחלוטין את תאורו הראשוני, בדבר שליפת האקדח, וזאת בתשובותיו לשאלות של החוקרת, כיצד אויים על ידי הנשק ולגבי אופן שליפת האקדח, על ידי מתלונן 1. כך מוסר הנאשם בחקירתו, לאחר שעולה בעליל מדבריו הקודמים, כי מדובר בשליפת נשק לכל דבר, כדלקמן: "הנהג הושיט ידו לכיוון המותן על מנת להוציא נשק ואז התנפלתי עליהם... הוא ניסה להוציא את הנשק ואני תפסתי אותו והשכבתי אותו" (ת/4, עמ' 2, שורה 37 ואילך). בשלב זה נשאל הנאשם על ידי החוקרת. "האם איים עליך עם הנשק" וכך משיב הנאשם: "לא, אבל הוא ניסה להוציא את הנשק" (ת/4, עמ' 2, שורות 43
-44).
נמצא, כי גירסתו הראשונית של הנאשם בדבר נשק שנשלף, שונתה באחת, עוד בחקירתו במשטרה, כשהנאשם כמתברר, הפליא את מכותיו במתלוננים, מבלי שהנשק נשלף כלל ועיקר, כפי שטען קודם לכן, ומעשה התקיפה הברוטאלי אינו יכול לעמוד בקריטריון כלשהו של הגנה עצמית, אף בנסיבות אותן תיאר הנאשם בהמשך חקירתו זו במשטרה, לאמור, ניסיון של מתלונן 1 להגיע לאקדחו. ועוד יש להדגיש, כי החוקרת רלי יפרח (ע.ת. 4), הבהירה בעדותה, כי הדברים נרשמו בהודעת הנאשם כמות שנאמרו, ולא מצאתי מקום לשלול כהוא זה מדבריה אלו, כשמתברר, כי בסוף חקירתו סרב הנאשם לחתום על הודעתו, בטענה כי אינו קורא עברית, כשההודעה הוקראה לו על ידי העדה.
לא זו אף זו, גם בעדותו ביהמ"ש, נמצא הנאשם נוטה במקצת לגירסתו המאוחרת, כפי שהושמעה בחקירתו במשטרה (ת/4) בתשובה לשאלות החוקרת.
כמו כן, מסר עוד בחקירתו הראשית, כי: "הכניסו אותי לחוקרת שהיתה כאן כעת, דיברתי איתה, סיפרתי לה ששלפו עלי נשק. אמרתי הכפתור היה פתוח והיה חצי נשק שלוף החוצה..." (עמ' 14, שורות 20
-21). ולא למותר לציין, כי גירסה בדבר נשק "חצי שלוף", לא בא זכרה בחקירתו במשטרה.
בחקירתו הנגדית בביהמ"ש, נמצא הנאשם מוסר גירסה שונה, ולפיה המתלונן: "עשה תנועת חצי שליפה", וכן טען כי "הנשק כבר היה חצי בחוץ" (עמ' 15, שורות 6
-7) והעלה גירסה משופרת, שלא הועלתה קודם לכן, לפיה: "נתתי לו מכה, הסתכלתי אם הנשק נפל על הרצפה, אם הוא היה על הרצפה שלו לא הייתי מספיק לתת לו מכות והוא לא היה על הרצפה" (עמ' 15, שורות 7
-8). טענת הנאשם, כי לא אמר דברים בחקירתו מהם עולה בעליל, כי הפליא מכותיו במתלוננים, באופנים שונים, נמצאת כטענה מתחמקת, כאשר מדובר במסירת גירסאות משתנות מפיו ואמירתו הראשונית, לפיה שלף מתלונן 1 אקדח, מתבררת כל כולה, כטענה חסרת שחר, כשיש עוד בדברי הנאשם במשטרה כדי לתמוך בגירסת המתלוננים, לגבי מידת האלימות, שידעו מהנאשם, ולא ניתן בנסיבות אלו, להעניק משקל כלשהו לגירסת הנאשם, כמות שדבק בה בהמשך, ולפיה ניסה מתלונן 1 לשלוף את אקדחו.
אין בעדותו של ע.ת. 5, אלמגור עמוס, לסייע לגירסת הנאשם. מתברר, כי מדובר בעד שהינו חברו הקרוב של הנאשם, שהיה מעורב בעצמו בתקרית האלימה ונטל בה חלק ממשי. תחילה אמר בעדותו, כי מה שמסר במשטרה הינו נכון (עמ' 13, שורה 10), כשמעדותו בביהמ"ש בפני עצמה, עולה גירסה נוספת, לפיה מתלונן 1 כלל לא שלף את הנשק מהנרתיק, וכי: "הנרתיק של הנשק היה פתוח והיד שלו היתה על הנשק ונראה כאילו הוא הולך לשלוף את הנשק" (עמ' 14 שורות 8
-9).
נוכח הסתירה שנמצאה בין גירסת ע.ת. 5 במשטרה, לבין הודעתו במשטרה, הוגשה
הודעת עד זה (ת/6) הוגשה כקבילה, בהתאם לסעיף 10 א. לפקודת הראיות ומתברר, כי גם בהודעתו זו שלל העד שליפת האקדח על ידי מתלונן 1, וסייג את התנהגותו של מתלונן 1 לכך שבעת שמתלונן 1 אך נגע בנשק הנאשם "נתן לו פיצוץ" (ת/6, עמ' 2, שורה 56
-57), גירסה ששוללת כל מעשה של שליפת נשק או ניסיון לשליפתו של האקדח, מצד מתלונן 1, ויש מקום להעדיפה על פני גירסת העד בביהמ"ש, לפיה נראה המתלונן כמי שעומד לשלוף את נשקו, כשאין בפי העד כל הסבר מניח את הדעת, לשינוי גירסתו במשטרה, בעדותו בביהמ"ש.