כתב האישום
עובדות האירוע העומד במרכזה של הכרעת דין זו על פי תאורן בכתב האישום, אינן מורכבות כלל ועיקר. עניינן, אליבא גרסת התביעה, בהתפרצות אלימה של הנאשם כלפי יחזקיה נוריאל (להלן:
"המתלונן") בשעות הבוקר של יום 23.3.06, ברחוב שלמה המלך בקרית אונו.
באותו מעמד, על פי הנטען, תקף הנאשם, שהינו נהג מונית את המתלונן, שכמוהו משמש גם הוא נהג מונית אך בחברה מתחרה, בכך שירק עליו, סטר לו ובעט ברכבו.
בגין מעשים אלה, עומד הנאשם לדין בעבירה של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין התשל"ז - 1977.
תשובת הנאשם לאשמה
תגובת הנאשם לכתב האישום הייתה בבחינת כפירה מוחלטת באשמה, הנגזרת מהצגה שונה בתכלית של השתלשלות הדברים: לגרסתו, בעת שישב בתוך המונית שלו מול הקניון בקרית אונו, חסם אותו המתלונן עם רכבו, כשהוא ניצב במקביל וצמוד אליו, ודרש ממנו לעזוב את המקום לאלתר. בסיטואציה שנוצרה, טוען הנאשם בתוקף, לא יכול היה פיזית לצאת מן הרכב, ועל טענה זו נסמכת שלילת גרסתה של התביעה כי תקף את המתלונן. לדבריו, לאחר שנחסם הבהיר לו המתלונן כי הוא עובד במשטרה ואף הוסיף ואיים עליו. הוא עצמו כופר שהרים עליו יד או נגע בו באופן אלים בדרך כזו או אחרת.
ניתוח מסכת הראיות
במרכז ראיותיה הציבה התביעה, כדבר מובן מאליו, את עדותו של המתלונן, שבעומדו על דוכן העדים תיאר את השתלשלות האירוע, תוך שהוא קושר את הנאשם באופן ברור וחד משמעי למעשי העבירה המתוארים בכתב האישום. עדותו של המתלונן לא נותרה בבדידותה וזכתה לחיזוק בעדותו של דוד ברגיג, פקח בעירית קריית אונו, שנכח במקום, היה עד ראייה להתרחשות האלימה, ואף הפריד בין הנאשם למתלונן.
ותחילה לתמונה העולה מעדות המתלונן
המתלונן הינו מנהל תחנת מוניות "רימון סביון" בקריית אונו, שהינה תחנה המתחרה לתחנת המוניות בה עובד הנאשם. בעדותו בבית המשפט סיפר על הנסיבות בהן נתקל בנאשם ביום המקרה, וכיצד התפתחו הדברים והגיעו לכלל אלימות:
העד פתח בתיאור עובדות הרקע הכלליות והקונקרטיות. לו ולנאשם היכרות מוקדמת רבת שנים והוא אף מכיר את בנו. לדבריו, האב ובנו עבדו בזמנו בתחנת המוניות אותה הוא מנהל, אך עקב בעיות משמעת של הבן אולצו לעזוב את התחנה. האב חבר לבנו למרות שבשונה ממנו התנהג למופת. מאוחר יותר עבר לעבוד בתחנת מוניות "קיראון" בקרית אונו, היא התחנה המתחרה. לטענת המתלונן, נהגי אותה תחנה נוהגים דרך קבע להחנות את רכבם במקומות אסורים מול הקניון בקריית אונו ומצדו השני של הכביש, מול סניף בנק דיסקונט, ובכך פוגעים בפרנסת מתחריהם. על רקע תופעה זו, שנשנתה גם באותו יום, הזעיק טלפונית פקח עירייה בדרישה להגיע למקום כדי להרחיק את מוניות התחנה המתחרה מחשש לפריצת אלימות בין הנהגים. העד ציין, כי אין זו הפעם הראשונה בה נאלץ להיעזר ברשויות הפיקוח כדי ליישב את ההדורים, אך לא היה בכך הרבה כדי להועיל ולסייע בשנוי המצב.
בעת המקרה עמד המתלונן, לגרסתו, עם רכבו במקביל למונית של נהג מתחרה וניסה לברר מדוע הוא מחנה את רכבו באותו מקום. בעוד שתי המוניות עומדות סמוכות זו לזו והם מדברים התקרב הנאשם רגלית לעבר רכבו וניסה לדבר איתו דרך חלון הנוסע. המתלונן הבחין ברכבו של הנאשם חונה בסמוך, במקום אסור לחניה. הוא סרב לדבר עם הנאשם וביקש ממנו כי לא יתערב בשיחה אותו ניהל עם נהג המונית השני. סירובו עורר את כעסו של הנאשם והוא הגיב ביריקה עליו. ולא חדל. המשיך והגיע לחלון הנהג וסטר לו, בעט בדלת וחזר וסטר לו שנית, והכול בעודו מטיח בו משפטי איומים, בלשונו של העד:
"הוא התעצבן וירק עליי, עשה סיבוב הגיע לחלון של דלת הנהג ונתן לי סטירה דרך החלון הפתוח. הפקח היה שם וניסו להרחיק אותו. הוא נתן בעיטה לדלת ושוב פעם סטירה, והפקח אמר לי תניע ותיסע, והנעתי ונסעתי והלכתי אחר כך למשטרה. הוא גם אמר כל מיני משפטים שיש בהם איום" (ש' 21-25, עמ' 3 לפרוטוקול).
המתלונן אף הוסיף כי מטבעו הוא אדם סלחן, ולכן, לאחר שביום כיפור שלח לו הנאשם מסר בו הוא מבקש את סליחתו, החליט כי כך ייעשה ואף אמר לנאשם כי הוא סולח לו על מעשיו ומוחל לו על תוקפנותו.
בחקירתו הנגדית נדחו כל ניסיונותיו של הנאשם להטיל דופי בגרסת המתלונן. הנאשם התמקד בחקירתו בעובדה אחת ויחידה והיא כי לא יצא כלל מרכבו, ולו לרגע, ולכן לא יכול היה לתקוף את המתלונן. יתר העובדות שנטענו כלפיו נזנחו לחלוטין כחסרות כול חשיבות, נוכח גרסת הגנה זו. ברם, המתלונן דחה את טענתו בנחרצות ועמד על דעתו שהדברים התרחשו כפי שנמסרו בתלונתו במשטרה ושוחזרו בעדותו בבית המשפט.
ואומר עתה ומיד. אני נותרת אמון מלא בעדותו של המתלונן המהימנה עליי. תיאורו את השתלשלות המקרה ניחן בדייקנות ובהקפדה על פרטים כדי יצירת תמונה ברורה ושלמה העומדת במבחן ההיגיון והסבירות: הוא השכיל לתאר נאמנה את נסיבות התקיפה ואופן התרחשותה, תוך שהוא חוזר על גרסתו בשתי הזדמנויות שונות באופן עקבי וענייני. הוא שיחזר והציג את הדברים במתינות וללא קווים של הגזמה או הפרזה, ולא נמצאו סתירות או הבדלים בין גרסאותיו. כפי שפתחתי ואמרתי, הנני נותנת אמון מלא בעדותו, שמעבר למהימנותה נמצאה מחוזקת בעדותו של עד תביעה נוסף.
בעימות שנערך בין המתלונן לנאשם
(ת/2), כשבועיים וחצי לאחר האירוע, חזר המתלונן באופן עקבי על גרסתו וגם הפעם לא נמצא סותר עצמו. מתוך הדו"ח עולה כי המתלונן לא חשש להתעמת עם הנאשם. נהפוך הוא. הוא הטיח בו שוב ושוב את עובדות המקרה, תוך שהוא מציין את העובדה כי לאירוע היו גם עדים, עובדה שנמצאה מוכחת. המתלונן תאר בפרוטרוט את התקיפה שחווה, באופן ענייני ומפורט, בלי לדלג או להשמיט ולו פרט אחד. בין השאר, ציין את הבעיטה שבעט הנאשם ברכבו והיריקה שספג בפניו. בדומה לעדותו בבית המשפט כך גם במשטרה הסביר את הרקע האפשרי לתקיפה, הנעוץ בתחרות הנטושה בין תחנת המוניות בה הוא עובד לבין תחנת המוניות המתחרה בה עובד הנאשם, היכולה ללא ספק להוות סיבה לתקיפה האמורה.
סיכומו של דבר. בחנתי את עדות המתלונן ומצאתיה עניינית וכנה, דבריו המשכנעים הותירו רושם חיובי. ניכר היה בו מאמץ אמיתי להיצמד לעובדות המקרה ולתארן לאשורן ולהתרחשותן במציאות, כל זאת תוך מתן ביטוי אישי ואוטנטי לתחושותיו הקשות בעת האירוע כלפי הנאשם.
עדותו של דוד ברגיג
בעומדו על דוכן העדים תאר עד התביעה מר דוד ברגיג את השתלשלות האירוע מנקודת מבטו. עדותו, ניתן לומר כבר עתה, מהווה חיזוק לעדות המתלונן ומשמשת לה תימוכין מוצק. לגרסתו, הגיע למקום במסגרת תפקידו כפקח עירוני בעיריית קריית אונו, והיה עד לתקיפת המתלונן. לדבריו, המתלונן החנה את רכבו סמוך לבנק דיסקונט, בסמוך לו חנתה מונית נוספת. בין הנאשם למתלונן התעורר ויכוח קולני, אם כי הוא עצמו לא הצליח לשמוע על מה נסב. בעיצומו של הויכוח ראה את הנאשם מתקרב לחלון הנהג וסוטר למתלונן על פניו. נוכח אלימות זו מיהר לעבר המונית כדי להפריד ביניהם. הוא מסר שמעבר לסטירה לא הבחין באלימות נוספת מצידו של הנאשם. דהיינו, לא ראה לא את היריקה, לא את הבעיטה ולא את הסטירה הנוספת, עליהם העיד המתלונן. עם זאת, אין הדבר פוגם באמינותו של המתלונן, משום ששני הרכיבים המרכזיים בגרסתו אוששו על ידי עד זה: העובדה שהנאשם ניגש לרכבו, כלומר יצא מרכבו והגיע רגלית אליו, ולא כגרסת החפות הנחרצת של הנאשם, והעובדה שסטר על לחיו דרך חלון הנהג, בעוד המתלונן יושב בתוך רכבו. ובאשר לאלימות הנוספת שנעלמה מעיניו, ניתן להסבירה בכך שבתחילת האירוע לא עמד הפקח ליד השניים, והתקרב אליהם לאחר הסטירה הראשונה, כך שלא מן הנמנע, שעד הגיעו אליהם לא שם לב למה שהתרחש בינתיים, וכך הפסיד את החלק השני.
בחקירתו הנגדית אישר הפקח שאין בינו לבין הנאשם היכרות מוקדמת. העובדה כי השניים מעולם לא נפגשו עובר לתקרית רק מחזקת את אמינות העד, במובן זה, שברי שלא היה לו מניע כלשהו לסלף את הדברים ולצדד דווקא בגרסת המתלונן ולא של הנאשם. היותו עד אובייקטיבי חף מכל עניין, כזה שצפה בדברים לאחר שהוזעק למקום מתוקף תפקידו, מבססים את המסקנה כי תאר את הדברים לאשורם וכפי התרחשותם במציאות. ובאשר לחקירתו הנגדית, לא היה בה כדי לערער או לקעקע את גרסתו. נוסח השאלות שהפנה הנאשם לפקח תאמו לשאלותיו למתלונן. הוא חזר והתמקד בטענה, ולפיה לא עזב את רכבו, עובדה שנסתרה גם בעדות זו. הפקח התבצר בגרסתו העקבית, כי ראה את הנאשם מחוץ לרכבו כשהוא סוטר על פניו של המתלונן.
ומה באשר לעדות הנאשם
בניגוד לעדות עדי התביעה לא זכה הנאשם לאמוני. גרסתו נמצאה מיתממת ומפותלת, כמו גם חסרת הגיון וסבירות.
הנאשם מסר את גרסתו בשלוש הזדמנויות: באמרתו במשטרה
(ת/1), בדו"ח העימות עם המתלונן
(ת/2) ובעדותו בבית המשפט, בהן תיאר כיצד נקלע למעורבות באותו אירוע.
בהודעתו במשטרה
(ת/1) ובדו"ח העימות
(ת/2) שנגבו כשבועיים וחצי לאחר האירוע, תאר הנאשם את מהלך השתלשלות העניינים. הן במשטרה, והן בעדותו בבית המשפט התייחס לרקע העומד בבסיס הסכסוך, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם גרסת המתלונן ומעורר סימני שאלה לגבי אופי התנהגותו באותו אירוע.