החלטה
בפניי בקשת הנתבעת, עיריית חיפה לדחיית התביעה מחמת העדר סמכות עניינית.
עניינה של התביעה, השבת סכומי כסף ששולמו על ידי התובעת ביתר, מיום 01/01/02-31/12/07 (בכפוף לטענת התיישנות).
לטענת התובעת, חויב המבנה לפי סיווג "עסקים אחרים" למרות שבפועל, לאור אופי הפעילות במקום היה נכון לסווגו כ"תעשיה", וכך אף הוחלט בהחלטת הועדה מיום 13/07/08.
לטענת העירייה, טענת התובעת הינה לטעות בציון סוגו של נכס נישום, ובעניין זה קובע חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשלו-1976 סמכות ייחודית למנהל הארנונה ולוועדת הערר לדון ולהכריע במחלוקות לעניין חיובי ארנונה לרבות בגין טעויות בסיווג הנכס. לשיטתה, התביעה אינה נזיקית וייחוס רשלנות לנתבעת, בשל טעות בסיווג המבנה, נועד אך ורק כדי להביאה לפתחו של בית המשפט, שעה שניסיונותיה להביאה לפתחה של מנהלת הארנונה כשלו משהובאו בחלוף המועד הקבוע בחוק.
מנגד טוענת התובעת, כי מדובר בתביעה אזרחית כאשר המבחן לקביעת סמכותו של בית משפט הינו מבחן הסעד, במקרה דנן, סעד כספי. מעבר לכך, אין מדובר בתקיפה ישירה של הודעת חיוב הארנונה אלא בתביעת השבה לאחר שהעירייה כבר הודתה בטעותה בחיוב הנכסים.
דיון והכרעה
בשנת 1994 הוסף סעיף ג' לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר) ולפיו : "על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה.". ע"פ ההלכה הפסוקה, אין בחוק הערר הוראה החוסמת אוטומטית את אפשרות ההשגה על חיוב הארנונה בדרך של תביעה רגילה וזו אפשרית שעה שמעוררת נושאים בעלי חשיבות עקרונית או הבטחה שלטונית או, כמו בעניננו, טענה לרשלנות מצידה של הרשות המקומית (וראה בענין זה בר"ע 2824/91 עיריית חיפה נ' לה נסיונל (מאגר נבו).
וראה גם דברי כב' השופט אנגלרד ב ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2), 773 : "נמצא כי משנת 1994 ואילך, דרך הגנתו של מי שחוייב בתשלום ארנונה אינה נחסמת לחלוטין בשל כך שלא הגיש השגה. מי שחויב בתשלום ארנונה ולא השיג תוך המועד הקבוע, רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה שהיה ניתן להעלותה בהשגה. פתיחת הערכאות השיפוטיות הרגילות בפני החייב בתשלום ארנונה נתונה כעת לשיקול דעתו של בית המשפט. כאשר מועלית בפניו טענה המנויה בסעיף 3 לחוק הערר, יש לשקול האם להתיר את העלאתה".
הלכה פסוקה היא כי סעד של דחייה על הסף הוא סעד דרסטי ואין להיזקק לו אלא אם ברור מלכתחילה ומעל לכל ספק כי אין לתביעה שום סיכוי להצליח גם אם יוכחו כל רכיביה. כאשר למצב העובדתי והמשפטי כפי שהוא משתקף מכתבי הטענות שהוגשו על ידי בעלי-הדין, יש פנים לכאן ולכאן וישנו סיכוי כלשהו, אפילו קלוש, שהתביעה תתקבל, אזי אין לסלק תביעה שכזו על הסף (ראו ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני פ"ד לו(2) 151 , ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721 , ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין, פ"ד מ (2) 668, 671).
בענייננו טוענת העירייה כי לא ידעה ולא יכלה לדעת את טיב הפעילות בנכס עד לפניית התובעת אליה בשלהי 2007 ולכן לא ניתן לבסס טענת רשלנות.
טענה כזו טעונה ליבון עובדתי ולכן בשלב מקדמי זה אין זה ראוי לסלק על הסף את התביעה ולומר כי התביעה חסרת סיכוי להתקבל.
לסיכום, לא מצאתי, על פי התשתית שהונחה בפניי בשלב זה, כי בית המשפט אינו מוסמך לדון בתביעה, ולא מצאתי עילה לדחיית התביעה על הסף.
מדובר בסעד כספי והסמכות נתונה לבית משפט השלום, נוכח גובה הסכום הנתבע.
אין לפנינו מחלוקת בנושא טכניים של סיווג, שכן העירייה אינה חולקת כיום על הסיווג. התובעת שילמה בעבר את סכומי הארנונה שנדרשה בסברה שהחיוב נעשה כדין, על סמך סווג נכון, ותוך הסתמכות על חזקת תקינות המעשה המנהלי.
בדיעבד הסתבר שהסווג לא היה נכון. ועדת הערר הכירה בכך שהנכס ראוי לסווג של תעשיה וככזה הארנונה בגינו נמוכה יותר. בשים לב לכך נראה כי שולמו לכאורה בעבר כספים ביתר. השאלה אם שולמו בגין רשלנות העירייה אם לאו תוכרע בסופו של הליך.
אשר על כן, אני דוחה את הבקשה. המבקשת/העיריה תשא בשכ"ט עו"ד התובעת בסך 1,500 ₪ + מע"מ. המבקשת תגיש כתב הגנה תוך 30 יום מהיום.
לעיון ב-1.1.10
ניתנה היום, ו' כסלו תש"ע, 23 נובמבר 2009, בהעדר הצדדים.