הלכת השיתוף

1. תביעת אם כנגד שבעת ילדיה בה מבוקש להצהיר, כי התובעת בעלת מחצית הזכויות הרשומות על שם בעלה המנוח, הוא אף אביהם של ילדיה, הנתבעים, בשתי חלקות מקרקעין.

1. התובעת אלמנתו של מר XXX (להלן – "המנוח"), אשר הלך לבית עולמו ביום XXX (שניהם יחדים להלן – "בני הזוג"). בני הזוג נישאו ביום 7.3.52, חיו יחדיו, מנישואיהם נולדו שבעה ילדים, הם הנתבעים בהליך דנן. מפאת סכסוך שהתגלע בין התובעת וחמישה מילדיה מחד, לבין שניים מילדיה מאידך, הוגשה תביעה זו. חמשת הילדים האמורים תומכים בעמדת התובעת ומסכימים למתן הסעד המבוקש, ואילו השניים הנותרים, הם הנתבעים מס' 6-7 (להלן – "הנתבעים") מתנגדים לכך.

טענות התובעת

1. במהלך חייהם המשותפים רכשו המנוח והתובעת זכויות בשתי חלקות מקרקעין. בשנים 1958, 1982 ו – 1985 רכשו בסה"כ 177/192 מהזכויות במקרקעין הידועים כחלקה XX בגוש XXX, ואילו בשנת 1960 רכשו את הזכויות במקרקעין הידועים כחלקה XX בגוש XXX (להלן – "חלקה") (שתי החלקות האמורות, יחדיו, להלן – "המקרקעין"). שתי החלקות הללו סמוכות זו לזו. הזכויות במקרקעין נרשמו על שם המנוח בלבד, והרישום לא שונה עד מועד כתיבת שורות אלה. בני הזוג הקימו במאמץ משותף מבנה על חלקה 20, המשמש מזה שנים רבות בית מלון.

1. על יחסיהם הרכושיים של בני הזוג חלה הלכת השיתוף, ולפיכך היות והמקרקעין האמורים נרכשו במהלך חיי הנישואין ובמאמץ משותף, שייכות לתובעת מחצית מהזכויות הרשומות על שם המנוח במקרקעין.

טענות הנתבעים

1. הצדדים להליך דנן מוסלמים, והם פנו אל בית הדין השרעי בבקשה למתן צו ירושה אחר עיזבון המנוח. בנסיבות אלו יש לראות את התובעת כמי שהסכימה לכך שיחול עליה הדין השרעי, אשר אינו מכיר בהלכת השיתוף. התובעת מנועה איפוא כעת מלתבוע זכויות בהתאם להלכת השיתוף.

1. התובעת השתהתה בפנייתה אל בית משפט זה משך שנים רבות, מאז נפטר המנוח, ובכך יש לראותה כמי שוויתרה על זכויותיה מכח הלכת השיתוף. הנתבע מס' 6 מוסיף וטוען, כי ויתורה זה אף נלמד מכך שעיזבון המנוח חולק בהתאם לצו הירושה, אשר ניתן על ידי בית הדין השרעי. ראו: סעיף 8.2. לכתב הגנתו של נתבע מס' 6. מאידך הנתבע מס' 7 טוען דווקא, כי עיזבון המנוח טרם חולק. ראו: סעיף 8 לכתב הגנתו של נתבע מס' 7.

1. בני הזוג נישאו ואף רכשו את הזכויות במקרקעין, עת חל המשפט הירדני במקום מושבם ובמקום המצאם של המקרקעין. בהתאם למשפט זה אין תחולה להלכת השיתוף. לאור זאת הדין הרכושי החל על בני הזוג, הוא הדין הירדני, המחיל את הדין השרעי, אשר אינו מכיר מהלכת השיתוף. אין בכך שלימים הוחל המשפט הישראלי על מקום מושב בני הזוג ומקום המקרקעין, כדי לגרוע מתחולת הדין השרעי על יחסיהם הרכושיים של בני הזוג.

1. התובעת לא צרפה לתביעתה את הסכמי רכש המקרקעין האמורים, חרף שאלו נמצאים בידיה. התובעת לא זימנה לעדות עדים אותם היה בידיה לזמן, ובפרט את יתר הנתבעים, התומכים בתביעתה. כמו כן לא פירטה התובעת בתביעתה, כי למנוח היו נכסי מקרקעין, מטלטלין וזכויות נוספים, הן בישראל ובהן בירדן. עוד נטען, כי התובעת לא צירפה להליך צדדים חיוניים, לרבות רשם המקרקעין ו/או פקיד ההסדר ואת יתר בעלי הזכויות בחלקה 21.

דיון

1. נוכח מועד נישואי בני הזוג, הדין הישראלי הרכושי החל עליהם ידוע בכינוי הלכת השיתוף, או חזקת השיתוף. ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529 (1995). עיקרו של דבר הוא, שקמה חזקה לפיה, רכוש הנצבר במהלך הנישואין הוא בבעלות משותפת של בני הזוג. השותפות נלמדת מנסיבות החיים המשותפים ומגמירות הדעת המיוחסת לבני הזוג. החזקה נשענת על קונסטרוקציה חוזית שעניינה הסכם משתמע בין הצדדים, שלפיו הם שותפים שווים בזכויות. ראו: ע"א 253/65 בריקר נ' בריקר, פ"ד כ(1) 589 (1966) (להלן – "עניין בריקר"); ע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס עיזבון, פ"ד יט(2) 240 (1965) (להלן – "עניין ברגר"); ע"א 135/68 בראלי נ' מנהל מס עיזבון, פ"ד כג(1) 393 (1969) (להלן – "עניין בראלי"); ע"א 595/69 אפטה נ' אפטה, פ"ד כה(1)561 (1971) (להלן – "עניין אפטה"). משטר זה קיים בין בני הזוג גם אם רכוש מסוים מתוך כלל נכסי בני הזוג רשום על שם אחד מהם, כל עוד אין ראיות שנתגבשה ביניהם כוונה אחרת. ראו: בג"ץ 1000/92 בבלי נ' ביה"ד הרבני, פ"ד מח(2) 221, 252 (1994) (להלן – "עניין בבלי"). מטרת החזקה הייתה בתחילתה להגן על הצד החלש בין בני הזוג, תוך רצון להשוות את מצבו הכלכלי לצד החזק. בדרך כלל הצד החלש הייתה האישה שהקדישה את חייה למשפחה ולבית ובכך אפשרה לבעלה לעשות חיל מחוץ לבית, אך לבסוף יוצאת מהנישואין וידיה על ראשה. ראו: עניין ברגר בעמ' 246.

1. הלכת השיתוף נועדה לקדם כמה תכליות חברתיות חשובות, כדלקמן: האחת, הכרה בחיי נישואין כחיי שיתוף. חיי הנישואין מושתתים על יחסים מתמשכים של אהבה ונאמנות, אמון הדדי, שיתוף פעולה ותמיכה הדדית. הנישואין אינם רק שותפות במישור האישי אלא גם שותפות כלכלית של כישורים יחסים ותרומה יחסית, השייכים לשני בני הזוג; השנייה, קידום שוויון בין בני הזוג. התפיסה היא כי תרומתם של שני בני הזוג לרווחת המשפחה שווה, כל אחד תורם בדרכו לקיומם, לשימורם, לשגשוגם ולפיתוחם של חיי הנישואין המשותפים; השלישית, שימור האוטונומיה והזהות העצמית של כל אחד מבני הזוג. הנישואין מבטאים שיתוף פעולה ושיתוף של אינטרסים תוך שימור האוטונומיה של כל אחד מבני הזוג; הרביעית, הענקת ביטחון כלכלי לבני הזוג לאחר פירוק הקשר, ולאפשר לכל אחד מהם לעמוד ברשות עצמו. ראו: עניין בבלי; ע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו, פ"ד סב(2) 165 (2006).

1. על אף שבתחילת הדרך, לפני שנים רבות, הדעה המקובלת הייתה, כי שאלת השיתוף בנכסים היא שאלה של עובדה, הטעונה הוכחה. ראו: עניין ברגר. הרי, שברבות הימים חזקת השיתוף התעצמה, ועם הזמן צומצמה למינימום הדרישה של חיים משותפים תחת קורת גג אחת, ללא קרע או פירוד ממשי בין בני הזוג, ונטל הראיה עבר אל הטוען לשלילת השיתוף. ראו: ע"א 234/80 גדסי נ' גדסי, פ"ד לו(2) 645, 650 (1982); רע"א 964/92 אורון נ' אורון, פ"ד מז(3) 758, 763 (1993). משמעות הדברים, כי הדין הנוהג הוא, שעל בן הזוג המבקש לשלול את השיתוף מוטל הנטל לעשות כן. אף מעגל הנכסים הבא בגדרי החזקה הלך וגדל. בתחילת הדרך לא חלה החזקה על נכסים שרכש מי מבני הזוג קודם לנישואין, או שנפלו לו בירושה או במתנה, ואף לא על נכסים עסקיים. ראו: עניין אפטה. הדעה המקובלת כיום היא, כי בגדרי החזקה באים אף נכסים עסקיים, ולעיתים גם נכסים שהיו ברשות מי מבני הזוג עוד קודם לנישואין. ראו: ע"א 2280/91 אבולוף נ' אבולוף, פ"ד מז(5) 596 (1993) (להלן – "עניין אבולוף"); ע"א 370/87 עיזבון מדג'ר נ' עיזבון מדג'ר, פ"ד מד(1) 99, 101 (1990).

1. חזקת השיתוף הוחלה אף במקרים בהם הצדדים נהגו בהפרדה רכושית, על זכויות סוציאליות של הצדדים, על נכסים עסקיים, אף כאשר מחזיקם מידר את הצד האחר מנכסים אלו ולא גילה לו אודותיהם. ראו: ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט(2) 233 (1995); ע"א 841/87 רון נ' רון, פ"ד מה(3) 793 (1995); ע"א 3563/92 עיזבון גיטלר נ' גיטלר, פ"ד מח(5) 489 (1994); ע"א 724/83 בר נתן נ' בר נתן, פ"ד לט(3) 551 (1985). למעשה החזקה הפכה כמעט חזקה חלוטה, בכל הנוגע לנכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים, והוחלה על בני כל העדות והדתות. ראו: ע"א 65/89 מוסטפה נ' מטוע, פ"ד מד(4) 197 (1990); עניין בבלי בעמ' 232; ע"א 77/77 ראבי נ' ראסי, פ"ד לג(1) 729 (1979); ע"א 663/87 נתן נ' גרינר, פ"ד מה(1) 104 (1991); ע"א 488/89 נופרבר נ' נופרבר, פ"ד מד(4) 293 (1990); ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, פ"ד נא(1) 337 (1997); ע"א 491/75 חיימי נ' אשתר, פ"ד לא(2) 589 (1977).

1. נוכח הדין הנוהג כמפורט לעיל ברי, כי על בני הזוג חלה הלכת השיתוף. אין מחלוקת עובדתית שבני הזוג היו נשואים משך למעלה מחמישים שנה, עד פטירת המנוח. חיו חיי זוגיות הרמוניים, כאשר כל אחד מהם תורם חלקו לתא המשפחתי. ראו: עדות התובעת בעמ' 8, עדות הנתבע מס' 6 בעמ' 26 לפרוטוקול הדיון מיום 15.10.15; סעיף 7 לתצהיר התובעת. כמו כן אין מחלוקת שהמקרקעין נצברו במהלך החיים המשותפים. לא זו אף זו, על המקרקעין הוקם לימים מבנה, אשר שימש בחלקו כבית מלון ובחלקו האחר כבית למגורי המשפחה. ראו: עדות התובעת בעמ' 9, עדות הנתבע מס' 6 בעמ' 23-24, עדות הנתבע מס' 7 בעמ' 28-29 לפרוטוקול הדיון מיום 15.10.15. נמצא איפוא, כי נקודת המוצא היא, שעל פי הדין הישראלי נכסי המקרקעין, אותם רכש המנוח במהלך החיים המשותפים, אכן משותפים לבני הזוג.

1. כאן המקום לציין, כי אין כל נפקות לכך שהתובעת לא הציגה לבית המשפט את הסכמי רכישת המקרקעין האמורים, שהרי אין מחלוקת שאלו נרכשו בשמו של המנוח והזכויות במקרקעין אף נרשמו על שמו. ספק איפוא האם ניתן ללמוד מאותם הסכמי רכישה דבר מה המשליך על ההכרעה בהליך דנן, וממילא הנתבעים לא טרחו להבהיר מדוע קיימת חשיבות בהצגת אותם הסכמים. אף בכך שהתובעת לא פירטה בתביעתה, כי על שם המנוח רשומים נכסים נוספים בישראל ובחו"ל, אין כדי לשנות דבר מה. תביעת התובעת מתייחסת למקרקעין נושא ההליך דנן. איש אינו טוען, כי בין בני הזוג נערך הסכם המקנה לה זכויות בנכסים אותם לא פירטה, כנגד ויתורה על זכויות במקרקעין דנן. בנסיבות אלו אין בכך שהתובעת נמנעה מלפרט את זכויות המנוח בנכסים אחרים, ככל שקיימות זכויות מעין אלו, כדי לגרוע מזכותה במקרקעין.

1. האם יש בכך שבני הזוג נישאו, עת במקום נישואיהם חל דין אחר מהדין הישראלי, כדי לגרוע מזכות התובעת למחצית הזכויות הרשומות על שם המנוח במקרקעין ? סבורני, כי בנסיבות העניין יש להשיב על שאלה זו בשלילה. הדין הנוהג הוא, שמקום בו נישאו בני זוג מחוץ לישראל לפני כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1974, רואים אותם כמסכימים לקיים ביניהם, בישראל, משטר של שיתוף בנכסים, מכח עיקרון תום הלב. ראו: דנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי, פ"ד נ(3) 573, 606 (1996) (להלן – "עניין נפיסי"); רע"א 6256/99 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(2) 213, 232 (2003); 1880/95 דרהם נ' דרהם, פ"ד נ(4) 865 (1997). איני מוצא טעם להבחין בין מקרה בו באים בני זוג לישראל ומוחל עליהם דין השיתוף הישראלי, באשר ליחסי הממון שלהם בישראל, כבעניין נפיסי, לבין המקרה דנן בו "ישראל באה אל בני הזוג", עם החלת המשפט הישראלי על מקום מושבם של בני הזוג בירושלים המזרחית. מקום בו חל הדין הישראלי בטריטוריה כלשהי הרי, שהתכליות אותן נועד אותו דין להשיג יפות באשר לכל השוכנים באותה טריטוריה. מסקנה זו נובעת אף מכך שחזקת השיתוף נגזרת מעיקרון העל של זכות השוויון, ולפיכך החלתה עולה בקנה אחד עם תקנת הציבור. ראו: בג"ץ 6845/00 ניב נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פ"ד נו(6) 663 (2002); בג"ץ 244/00 עמותת שיח חדש נ' שר התשתיות, פ"ד נו(6) 25 (2002).

1. ניתן להשוות את הדברים למקרים, שנדונו לרוב בפסיקת בתי המשפט בהם, נישאו איש ואישה לפני קום מדינת ישראל, או עברו להתגורר בשטח שלימים הפך להיות מדינת ישראל, לפני תחילת התפתחותה של חזקת השיתוף, בשנות החמישים של המאה שעברה. אף במקרים הללו, בעת הנישואין לא חלה הלכת השיתוף, וזו "באה אל הצדדים", לא דווקא מבחירתם לעבור להתגורר במקום בו היא חלה, אלא הם המשיכו את חייהם כמימים ימימה. בתי המשפט לא ראו כל קושי בהחלת חזקת השיתוף אף במקרים אלו. ראו לדוגמא: עניין בריקר; עניין ברגר; עניין בראלי; עניין אפטה; עניין אבולוף.

1. האם בנסיבות העניין יש לראות את התובעת כמי שויתרה על זכותה מכח חזקת השיתוף, בין בשל הסכמתה להחלת הדין השרעי ובין מכח אי עמידתה על זכותה ? אף כאן סבורני, כי יש להשיב בשלילה. התובעת אכן פנתה אל בית הדין השרעי (ראשית הירדני ולאחר מכן הישראלי), או למצער הסכימה לפניית מי מילדיה, לשם הוצאת צו ירושה אחר עיזבון המנוח. ראו: עדות התובעת בעמ' 10-11 לפרוטוקול הדיון מיום 15.10.15. ודוק, הדיון בבית הדין השרעי עניינו אך בקביעת יורשי המנוח, להבדיל מבקביעת היקף העיזבון. בית דין, או בית משפט, הדן במתן צו ירושה, או צו קיום צוואה, אינו עוסק כלל בקביעת היקף העיזבון, ואין ללמוד בפסיקתו דבר באשר להיקף העיזבון. ראו: בע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל (2007).

1. ככל שלבית הדין השרעי סמכות לדון ביחסי הממון בין בני הזוג ובחלוקת עיזבון המנוח, ואיני קובע מסמרות בעניין זה, הרי שכלל לא נטען שבית הדין השרעי אכן נדרש לסוגיית חלוקת העיזבון, אלא אך למנתו של כל אחד מיורשי המנוח בעיזבונו. הנתבעים אף טענו במפורש בסיכומיהם, כי בית הדין השרעי כלל לא דן בסוגיית היקף העיזבון, ובפרט ביחס שבין זכויות התובעת לזכויות עיזבון המנוח. ראו: סעיף 67 לסיכומי הנתבעים. ממילא לא הובאה אף כל ראיה לכך שהתובעת פנתה אל בית הדין השרעי בכדי שזה יכריע ביחסי הממון שבינה לבין המנוח (ככל שהיה מוסמך לעשות כן), ואף הסכימה פוזיטיבית שבית הדין יכריע בעניין, על פי הדין השרעי, תוך ויתור על זכויותיה מכח הלכת השיתוף. ראו: סעיף 11 לתצהיר התובעת; השוו: תמ"ש (י-ם) 11560/04 נ.ב. נ' מ.ב. (2006); ע"מ (י-ם) 1078/06 פלוני נ' פלונית (2009).

1. בשולי הדברים יאמר, כי ספק האם הנתבעים עצמם עומדים על טענתם לפיה, התובעת ויתרה על זכויותיה מכח הלכת השיתוף. עת נשאל מי מהנתבעים בעניין זה במהלך חקירתו הנגדית העיד, כי התובעת דווקא לא ויתרה על זכויותיה מכח הלכת השיתוף. ראו: עדות הנתבע מס' 6 בעמ' 20-21, 25 לפרוטוקול הדיון מיום 15.10.15.

1. לצרכי הדיון אניח, כי ככל שהיה נרשם צו הירושה, באופן בו חלף רישום זכויות המנוח במקרקעין היו נרשמות זכויות יורשיו, מכח צו הירושה, ייתכן והיה בכך כדי ללמד על ויתורה של התובעת על טענותיה לזכויות במקרקעין מכח חזקת השיתוף. ברם, אין חולק שצו הירושה מעולם לא נרשם והזכויות במקרקעין עדיין רשומות על שם המנוח. ראו: עדות הנתבע מס' 6 בעמ' 25-26 לפרוטוקול הדיון מיום 15.10.15; סעיף 11(א) לתצהיר הנתבע מס' 7. דומה שלא רק שזכויות המנוח במקרקעין טרם חולקו ליורשיו, אלא אף זכויותיו בנכסים אחרים טרם חולקו. הצדדים טרם ערכו התחשבנות, באשר לחלקיהם בכלל עיזבון המנוח, וממילא טרם חילקו את עיזבונו ביניהם. במהלך השנים שמאז פטירת המנוח קיבלו הצדדים תשלומים שונים על חשבון חלקם בעיזבון המנוח, לא דווקא לפי חלקם המדויק בעיזבון. ראו: עדות התובעת בעמ' 11-12, 14-16, עדות הנתבע מס' 6 בעמ' 23-24 לפרוטוקול הדיון מיום 15.10.15. אף אם היו מחולקים יתר נכסי המנוח, למעט המקרקעין, אין בכך כדי ללמד על ויתור התובעת על זכויותיה במקרקעין עצמם, מכח הלכת השיתוף.

1. איני רואה אף בהמתנת התובעת בהגשת תביעתה משום ויתור על זכותה על פי חזקת השיתוף. דומה שהגישה הנוהגת היום היא, כי ויתור על זכויות מכח חזקת השיתוף צריך להיות מפורש. ראו: תמ"ש (ת"א) 41231-02-12 ג.ט. נ' ר.ג. (2014); תמ"ש (ת"א) 84740/97 עצמון נ' עצמון (2007). אף אם תמצי לומר, שניתן ללמוד על ויתור מכללא הרי, שיש לבחון את הדברים על רקע הנסיבות. קרי – מקום בו לא הייתה כל סיבה לבן הזוג להגיש תביעה הרי, שאין לראות באי הגשתה משום ויתור. כך לדוגמא, כאשר בן זוגו אינו חולק על זכותו מכח חזקת השיתוף, אין כל משבר בחיי הנישואין, וכאשר ביורשיו של בן הזוג עסקינן, עת לא נעשה בעיזבון בן הזוג המנוח דבר המלמד על התכחשות לזכות בן הזוג הנותר בחיים. ראו: ע"א 4696/90 פישלר נ' שיין (1994); ע"א 5774/91 יהלום נ' מנהל מס שבח, פ"ד מח(3) 372 (1994); ת.א. (מחוזי י-ם) ה.כ. נ' א.פ. (2008). הדברים יפים אף ביתר שאת ביחסי הורים וילדים, כאשר הדעת נותנת שאין מקום לתמרץ הורה להגיש תביעות כנגד ילדיו, יורשי בן זוגו, מקום בו לא מתגלע סכסוך ביניהם ולא מוכחשת זכותו של בן הזוג הנותר בחיים, מכח חזקת השיתוף. ראו: ע"א 177/87 וינפלד נ' מנהל מס שבח, פ"ד מד(4) 607 (1990).

1. במקרה דנן תביעת התובעת הוגשה אך בעקבות הסכסוך שהתגלע בינה (ובין חמשת ילדיה) לבין הנתבעים. אזי קמה לה עילה להגיש תביעתה, שכן רק אז הנתבעים התכחשו לזכותה. ראו: עדות התובעת בעמ' 14, עדות הנתבע מס' 7 בעמ' 30 לפרוטוקול הדיון מיום 15.10.15; סעיף 21 לתצהיר התובעת. קודם לכן לא הייתה לה כל סיבה לתבוע את זכותה. בחיי המנוח היו יחסיהם תקינים והיא לא נזקקה כלל לעמוד על זכותה. ראו: עדות התובעת בעמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 15.10.15. אף לאחר פטירת המנוח איש לא התכחש לזכותה, ודומה שעד לאחרונה הסוגיה כלל לא עמדה על הפרק, שכן הצדדים כולם זכו לתקבולים שונים מעסקי המלון שהופעל על המקרקעין, ולא נותר כל צורך בהבהרת זכותו המדויקת של מי מהם.

1. מכל המקובץ עולה, כי נוכח הדין החל בנסיבות דנן, לתובעת עומדת זכות למחצית מזכויותיו הרשומות של המנוח במקרקעין, מכח חזקת השיתוף. שכן מקרקעין אלו נצברו במהלך נישואי המנוח והנתבעת, עת אלו ניהלו חיי משפחה תקינים. התובעת מעולם לא ויתרה על זכותה ולא השתהתה במימושה. איני מוצא כל פגם בכך שלא צורפו להליך דנן יתר בעלי הזכויות בחלקה מס' 21 ורשם המקרקעין או פקיד ההסדר. הסעד המבוקש יפה למערכת היחסים שבין התובעת לבין הנתבעים (ואף באשר לנתבעים מס' 1-5), ואינו גורע מזכויות אחר, וממילא אף אינו מחייב אחר.

1. בטרם סיום אציין, כי מי מהצדדים צירף לסיכומיו מסמכים שונים, אשר לא הוצגו בשלב הבאת הראיות, לרבות חוות דעת מומחה חשבונאי, אשר מונה על ידי בית המשפט בהליך אחר. חוות דעת מומחה חשבונאי זו טרם נבחנה על ידי בית המשפט, ומי מהצדדים אף פנה בבקשה לפסול את אותו מומחה. יובהר, כי בפסק דין זה לא ניתן משקל כלשהו לאותם מסמכים נוספים. עוד יאמר, כי לא מצאתי פגם באי העדת עדים נוספים מטעם התובעת. שכן לא נמצא דבר השנוי במחלוקת עובדתית לגביו נדרשת עדות נוספת, או מסייעת. ספק אף אם קיימת כלל מחלוקת עובדתית ממשית בין הצדדים.

1. אשר על כן התביעה מתקבלת והנני מצהיר בזה, כי התובעת בעלת מחצית הזכויות הרשומות על שם המנוח במקרקעין.

הנתבעים 6-7 יישאו בהוצאות התובעת בסך 40,000 ₪.

ניתן היום,  ז' סיוון תשע"ו, 13 יוני 2016, בהעדר הצדדים.

נמרוד פלקס, שופט