הנשיאה ד' ביניש:
עניינה של העתירה בבקשת העותרים כי תוענק לעותר 2 (להלן: העותר) אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות או החוק). במסגרת העתירה ניתנו לעותר מספר הזדמנויות לערוך שימוע ובירור עובדתי בפני המשיב, ועתה הגיע מועד ההכרעה.
1. העותר, יליד שנת 1960, הוא בנה של העותרת 1 מנישואיה הראשונים. בסמוך לאחר גירושיה מאבי העותר בשנת 1964, נישאה העותרת 1 מחדש ועד לשנת 1998 חיה המשפחה במחוז סיביר שברוסיה. בשנת 1998 עלתה העותרת 1 לישראל, לאחר שהציגה בקונסוליה הישראלית בנובוסיבירסק (להלן: הקונסוליה) מסמכים אודות יהדותה. העותר לא עלה לישראל יחד עם העותרת 1 ונותר בחו"ל. זאת, לטענת העותרים, בשל היותו בעלים של דירה ברוסיה אותה לא הצליח למכור. ביום 2.12.1999, פנה העותר לקונסוליה בבקשה לקבלת אשרת עליה. ברם, בשאלון העלייה שמילא בקונסוליה ציין העותר בסעיף הדת כי הינו "מאמין", ובתצהיר שהתבקש לצרף לאור הצהרתו זו, ציין העותר כדלקמן: "האמונה שלי באלוהים הנה בכך שאני מאמין בו כבר מזמן ומתפלל מדי יום אבל בבית. אני לא מבקר בכנסיה. מאמין בברית הישנה [...] אני מתפלל תפילת "אבינו שבשמיים". בבית יש לי תנ"ך. אני לא התנצרתי. רוצה להתנצר בישראל. אמא התנצרה מאז הילדות". על יסוד הצהרתו זו, נדחתה בקשתו של העותר לקבלת מעמד עולה מכוח חוק השבות. דחיית הבקשה היתה מהטעם שבהתאם להוראת סעיף 4ב לחוק, סבר המשיב כי העותר נכלל בהגדרה של "בן דת אחרת". ביום 31.5.2004 נכנס העותר לישראל באמצעות אשרת תייר מסוג ב/2, התקפה למשך שלושה חודשים. אשרה זו הוארכה מעת לעת עד ליום 5.7.2005. ביום 1.2.2005, במהלך שהותו בישראל כתייר, פנה העותר למשרד הפנים בבקשה לשינוי מעמדו מכוח חוק השבות. בבקשתו ציין העותר כי הוא "אינו דתי". לאור הצהרותיו הקודמות של העותר בקונסוליה, הוחלט לדחות אף את בקשתו זו. לפי רישומי המשיב, החלטה זו נמסרה לעותר בעל-פה ביום 21.6.2005, ומשסירב לקבלה בכתב לידו, נאמר לו כי הודעה כתובה תישלח בדואר. העותר הוסיף לשהות בישראל חרף ההחלטה האמורה, ונעצר ביום 5.3.2006 בידי משטרת ההגירה והושם במשמורת.
2. בעתירה שלפנינו טוענים העותרים כי האמור בטפסים שמילא העותר בקונסוליה מקורו בטעות, אשר נבעה מכך שידידתו של העותר מילאה עבורו את הטפסים בסברה כי יש למלא את סעיף הדת בהתאם לדתו של האב, שהינה נוצרית. עוד נטען, כי העותר עמד בנטל הראייה להוכחת זכאותו לאזרחות ישראלית לפי חוק השבות, שכן הינו יהודי על-פי ההלכה ומעולם לא המיר את דתו. לבסוף נטען, כי העותר נעצר על-ידי משטרת ההגירה, אף על פי שמעולם לא קיבל את ההחלטה הדוחה את בקשתו לשינוי מעמד. כן ביקשו העותרים בעתירתם כי יינתן צו ביניים אשר ימנע את גירוש העותר מישראל ויורה על שחרורו מהמשמורת בה הוא נתון. ביום 15.3.2006 נתן בית משפט זה (השופטת מ' נאור) צו ארעי האוסר על הרחקת העותר מישראל עד לקבלת החלטה אחרת, וביום 22.3.2006, לאחר שהתקבלה הודעת המשיב לפיה אין בכוונתו להרחיק את העותר מן הארץ עד להכרעה בעתירה, נקבע כי התייתר הצורך בצו ביניים בעניין זה. לעניין המשמורת, נקבע ביום 27.3.2006 כי העותר זכאי לפנות לבית הדין למשמורת ולבקש שחרור בשים לב להודעת המשיב האמורה.
3. עמדת המשיב בתגובתו לעתירה היתה כי דין העתירה להידחות, שכן הצהרותיו של העותר מלמדות על השתייכותו לדת הנוצרית ועל היותו, הלכה למעשה, "בן דת אחרת", ומשכך, לטענת המשיב, אין הוא ממלא אחר תנאי הזכאות לפי חוק השבות. כן ציין המשיב, כי העותר קיבל הודעה על דחיית בקשתו לשינוי מעמד ועל כך שעליו לצאת מן הארץ כשנה בטרם נעצר. בתשובה לתגובת המשיב טענו העותרים כי אין ניתן לראות בעותר כבן דת אחרת, שכן בבקשתו של העותר נטען על ידו כי הוא "אינו דתי". העותרים שבים ומדגישים כי העותר לא ביצע כל פעולה אקטיבית של התנצרות ולפיכך, לדידם, הוא זכאי לאזרחות בהיותו בן לאם יהודיה.
4. ביום 15.1.2009 התקיים דיון בעתירה, אשר בסופו קבע בית משפט זה כי המשיב יקיים לעותר הליך שימוע בו יברר את עמדתו ביחס להשתייכותו הדתית, וכן יחליט אם ברצונו לערוך בירורים נוספים עם משפחתו של העותר, וכי לאחר מכן יוגשו לבית המשפט הודעות מעדכנות. ביום 31.3.2009 התקבלה הודעת המשיב, בה צוין כי ביום 17.2.2009 נערך שימוע לעותר ולאימו, העותרת 1. בשימוע שנערך לו התייחס העותר להצהרותיו בקונסוליה הישראלית בציינו, בין היתר, כי: "האישה שחייה איתי אמרה לי שאני בן אדם מאמין ואני צריך לרשום את זה בטפסים כדי להיכנס לארץ. חשבתי שאני צריך להתנצר בישראל כי לא ידעתי שישראל היא מדינה לא נוצרית", וכן כי: "אני לא מאמין בשום דבר אפילו לא בצלחות שנמצאות בחלל [...] בשגרירות לא הצהרתי שום דבר על הדת והלאום שלי". בשימוע שנערך לאמו של העותר הכחישה האם שהתנצרה וכן מסרה, בין השאר, כי: "אנחנו עבדנו כל החיים וחוץ מהעבודה לא ידענו כלום. אני אף פעם לא שמעתי שהוא מתפלל". בהודעתו ציין המשיב כי לאחר ממצאי השימועים, לא חל שינוי בעמדתו ביחס לזכאות העותר לאזרחות ישראלית, שכן לטענתו לא סיפק העותר הסברים מניחים את הדעת ביחס להצהרותיו הראשוניות בפני הקונסוליה בשנת 1999. בתגובתם להודעת המשיב, חזרו העותרים על טענתם לפיה העותר הינו בן לאם יהודיה, ולא הוכחה דת אפקטיבית אחרת אליה הוא משתייך. כן הוסיפו וטענו, כי ברוסיה היתה אסורה כל דת וכן נסגרו כל הכנסיות ובתי הכנסת שפעלו בה.
5. ביום 17.9.2009 שבנו וקיימנו דיון בעתירה. בתום הדיון קבענו כי בתוך שלושה חודשים יקוים לעותר שימוע נוסף בו יתבררו פרטים נרחבים יותר אודותיו ואודות אימו, וכי לאחר מכן תוגש לנו הודעה מעדכנת נוספת. בהתאם להחלטתנו זו, הוגשה ביום 1.2.2010 הודעת המשיב, בה צוין כי ביום 5.1.2010 נערך לעותר ולאמו שימוע נוסף. במהלך השימוע חזר העותר על טענתו כי חברתו מילאה את שאלון העלייה שלו. כן ציין העותר, כי בילדותו לא הכיר חגים יהודיים ולא נהג להתפלל וכי הוא "לא מאמין בשום דבר". כאשר נשאל לגבי הצהרתו לפיה אמו התנצרה, השיב העותר: "לא אמרתי את זה. סתם אמרתי את זה". אמו של העותר מסרה, בין היתר, כי: "חגגנו את החגים היהודיים עד כמה שאפשר". המשיב ציין בהודעתו כי השימועים שנערכו לעותר ולאימו לא העלו טעם לפקפק בכנות הצהרותיו הראשוניות של העותר בפני הקונסול, אולם בנסיבות העניין ולאור כלל הנתונים הוחלט להעניק לעותר אשרת שהייה ארעית בישראל מסוג א/5 לתקופה של שנתיים, אשר בתומה, בכפוף לפנייה מטעם העותר, תתקבל החלטה עדכנית בעניינו. בתגובתם להודעת המשיב מיום 24.2.2010 ביקשו העותרים כי בתום השנתיים האמורות תינתן לעותר אזרחות ישראלית, בכפוף למניעה פלילית או ביטחונית, מבלי שיצטרך לפנות מחדש אל המשיב.
6. לאחר שניתנו לעותר הזדמנויות נוספות להעלות טיעוניו בפני המשיב, ובשים לב להתפתחות שחלה עקב נכונותו של המשיב ליתן לעותר ארכה נוספת במעמד של תושב ארעי, דין העתירה להידחות. כעולה מתגובת המשיב, בשני השימועים שנערכו להם לא הצליחו העותרים לספק הסברים של ממש לאמור בהצהרותיו הראשוניות של העותר בפני הקונסוליה. אף על פי כן, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה מוכן המשיב להעניק לעותר אשרת שהייה ארעית בישראל מסוג א/5 למשך שנתיים ולבחון מחדש את עניינו של העותר בתום תקופה זו. בנסיבות אלה, אין אנו סבורים כי נפל פגם בשיקולי המשיב, המצדיק את התערבותנו בהחלטה שנתקבלה בעניינו של העותר. בתגובותיו ציין המשיב כי הביטוי "שאינו בן דת אחרת" עלול לעורר שאלות פרשניות בנסיבות מסוימות (ראו לעניין זה: בג"ץ 265/87 ברספורד נ' משרד הפנים, פ"ד מג(4) 793 (1989); בג"ץ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505 (1992)), אולם לשיטתו בעיות אלה אינן מתעוררות כאשר מבקש המעמד עצמו מעיד על עצמו שהוא בן דת אחרת, אשר מלכתחילה הצהיר כי הוא "מאמין" שמתפלל תפילה נוצרית והסבריו לסתור את הצהרותיו במהלך השימועים שנערכו לו לא עוררו אמון. לפיכך ציין המשיב בתום בירוריו כי הסבריו של העותר אינם משכנעים וכי העותר טרם הוכיח כי הוא עומד בתנאיו של סעיף 4ב לחוק השבות כפי שפורשו בפסיקתנו. עם זאת, וחרף העובדה שהעותרים בתגובתם מיום 24.2.2010 דחו את הצעת המשיב, אנו סבורים כי הצעה זו היא סבירה ונותנת לעותר הזדמנות נוספת לשוב ולפנות למשיב כדי לשכנעו לעניין זכאותו למעמד על-פי חוק השבות. לפיכך, תינתן לעותר אשרת שהייה ארעית מסוג א/5 למשך שנתיים ומעמדו של העותר בישראל ייבדק באותו שלב, כאמור בהודעת המשיב מיום 1.2.2010.
אשר על כן, העתירה נדחית ללא צו להוצאות.
ה נ ש י א ה
המשנה לנשיאה א' ריבלין:
אני מסכים.
המשנה לנשיאה
השופט ח' מלצר:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינה של הנשיאה ד' ביניש.
ניתן היום, י"א באייר התש"ע (25.04.2010).
ה נ ש י א ה המשנה לנשיאה ש ו פ ט