הבקשה בתמצית
בפניי מונחת בקשה לבטל צו איסור הפרסום על שמם של המשיבים 2-6, שהינם שוטרים ואזרח, אשר הואשמו על-ידי המחלקה לחקירות שוטרים בחשד להנחת שני מטעני חבלה. מטען אחד (שלא התפוצץ) הונח מתחת לרכב הנמצא בחזקתו של המבקש 1 והשני (שהתפוצץ) הונח במרפסת ביתו של המבקש 3. יצוין כי המבקש אחד מרצה כעת מאסר ונטען כי הוא עומד בראש ארגון פשיעה הפעיל, בעיקר, באיזור העיר נהריה. המבקשים האחרים הם בני משפחתו.
המשיבה היא המאשימה אשר ביקשה במועד הגשת כתב האישום כי יוצא צו איסור פרסום על כל פרט שיש בו כדי לחשוף את זהותם של המשיבים האחרים, שיכונו להלן: "
פלונים" או "
המשיבים".
הרקע העובדתי והטענות בתמצית
נגד המשיבים/פלונים הוגש כתב אישום שייחס להם עבירות של היזק בחומר נפץ, עבירה בניגוד לס' 454 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן:
"חוק העונשין"); עבירות בנשק בניגוד לס' 144ב וכן ס' 144(ב2) לחוק העונשין; מרמה והפרת אימונים עבירה בניגוד לס' 284 לחוק העונשין.
עובדות כתב האישום נגד פלונים הן בתמצית כדלקמן: על ביתו של אחד השוטרים מבין פלונים נזרק רימון רסס, זאת ככל הנראה בעקבות דין ודברים שהיה בין אותו שוטר לבין קרוב משפחה של המבקשים. בתגובה לכך, וכפי שעולה מכתב האישום החליטו פלונים להניח שני מטעני חבלה ברכושם של המבקשים.
במועד הגשת כתב האישום ביקשה המאשימה כי ינתן צו לאיסור פרסום שמותיהם של פלונים, זאת עקב חשש לשלומם ולבטחונם. בהמשך, הגישו המבקשים בקשה להסרת צו איסור הפרסום (ב"ש 4348/07). ביום 12/12/07 ניתנה החלטה ע"י בית משפט זה, אשר דחה את בקשתם של המבקשים והורה כי צו איסור פרסום אשר ניתן במועד הגשת כתב האישום על הפרטים שיש בהם כדי לחשוף את זהותם של פלונים, ישאר בעינו.
על החלטתו של בית משפט זה הוגש ערר לבית המשפט העליון (בש"פ 10927/07). ביום 6/1/08 דחה כב' השופט א. רובינשטיין את הערר, תוך שהוא מפרט את השיקולים השונים של האיזון בין הגנה על שלומם של פלונים ובין האינטרס הציבורי שבפרסום. בסיום החלטתו, סעיף י"ג להחלטה, נרשם כדלקמן:
"בנסיבות המתוארות מעלה, ובהתחשב במציאות הישראלית, איני נעתר לערר לעת הזו, אף כי דומה שצו איסור הפרסום לא יוותר על כנו עד קץ הימים. ניתוח השיקולים שהוצגו מעלה לכיוון הפרסום, אינו מחייב חשיפה מיידית, רשמית של שמות הנאשמים, ובוודאי אינו יכול להכריע את הכף מול האיומים שנזכרו מעלה. המשיבים מצידם יעשו את כל שנדרש על מנת להערך לשלב בו תפורסם זהות הנאשמים, הן לנטרול הסכנה ככל הניתן והן לפרסום גופו; ומבלי שאקבע מסמרות, הדעת נותנת כי נושא זה ישוב וידון בעתיד בבית המשפט המחוזי במועד מתאים, משתבוא פניה לעיון חוזר מצד גורם זה או אחר. לעת ההיא, ישקול בית המשפט את החשש הכרוך בנאשמים אל מול אינטרסים ציבוריים אחרים, ובמיוחד את המידה בה עלול הפרסום לתרום לסיכון, ויכריע האם בפיקוח נפש עסקינן."
כעת הגישו שוב המבקשים בקשה להורות על פרסום שמות המשיבים. לטענתם, אין עוד תכלית לאיסור הפרסום, ככל שהדבר נוגע לזהות המשיבים. מהצד השני טוען ב"כ המבקשים כי קיים אינטרס ציבורי בהסרת איסור הפרסום, במיוחד כאשר מדובר במשיבים הטוענים טענות שעניינן הגנה עצמית. עוד טוען הוא, כי הדיונים מתקיימים בדלתיים פתוחות, כך שאין מניעה מכל המעוניין לצפות בדיונים ולזהות את פלונים (הנאשמים).
ב"כ המשיבה 1, אשר ביקשה בזמנו את צו איסור הפרסום, סבור כי בשים לב להחלטת בית המשפט העליון בבש"פ 10927/07, אין עוד עילה להשאיר את צו איסור הפרסום בעינו. לטענת ב"כ המשיבה 1, שמות הנאשמים ידועים לרבים וממילא גם אין טעם בהשארת הצו לאיסור פרסום שמותיהם. בשולי טיעוניו, מעיר ב"כ המשיבה 1, כי טעמי הבקשה אינם ברורים לו מאחר והמבקשים יודעים את פרטיהם של הנאשמים וממילא אין להם צורך בבקשה. עם זאת, מציין הוא כי אין עוד עילה משפטית באיסור הפרסום, ולכן אין הוא מתנגד לבקשה.
ב"כ פלונים טוענים כנגד הסרת צו איסור הפרסום. למעשה, תוקפים ב"כ המשיבים פלונים הן את עמדת המבקשים והן את עמדת המשיבה 1. לטענתם, לא השתנה דבר מעת שהורה בית המשפט על איסור פרסום שמותיהם ודחה את הבקשה לבטל את צו איסור הפרסום. אותם סיכונים שהיו אז נשארו בעינם והראיה היא מערך האבטחה הממשיך ללוות את פלונים ובני משפחותיהם. עוד טוענים הם כי אין למבקשים כל זכות כנפגעי עבירה לטעון בענין הסרת איסור הפרסום, לא במישור הדיוני ולא במישור המהותי, מאחר וזכויותיהם אינן נפגעות. בנסיבות אלו ומהטיעונים שפורטו בהרחבה בפני, מבקשים הם לדחות את הבקשה.
דיון והכרעה
החלטתי להעתר לבקשה ולהורות על ביטול צו איסור הפרסום. אבהיר להלן.
אכן סבור אני כי טעמי המבקשים להסרת צו איסור הפרסום מפוקפקים, זאת בלשון המעטה, או כפי שכתב בית המשפט העליון בהחלטתו בבש"פ 10927/07, כי אין מדובר בבקשה
"המונעת לכאורה מאינטרסים ציבוריים נעלים" (סעיף ה' להחלטה). בכל מקרה, לא ניתן לומר כי מדובר בבקשה המוגשת בתום לב. לו היה מתברר בפני עניין אשר רק למבקשים זכות מוגנת בו, כי אז הייתי סבור שיש מקום לדחות בקשה, הגם שיש בה טעם. החובה לעשות שימוש בזכויות דיוניות בדרך מקובלת ובתום לב, מוטלת, להשקפתי, גם על צדדים בהליך פלילי ולענין זה, גם על נפגעי עבירה. בית המשפט מוסמך להביא בחשבון ניהול של דיון והגשת בקשה בחוסר תום לב, במסגרת מכלול שיקוליו בענין העתרות לבקשה זו או אחרת. ראה על דרך ההיקש:
ע"פ 10736/04,
מרדכי כהן נ. מדינת ישראל
, טרם פורסם (2006);
ראה גם את מאמרו של פרופ' ד. ביין,
לשאלת תחולת עקרון תום הלב בדיון הפלילי
, פלילים, כרך ד', עמ' 101.
אוסיף עוד, כי למעשה לא התבררה בדיון בפני, כמו גם בדיון הקודם במסגרת ב"ש 4348/07, ובדיון בבית המשפט העליון בבש"פ 10927/07, עצם זכותם של המבקשים בענין בקשה זו, זכות אשר אינה עולה במפורש מבין הזכויות המפורטות בחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001. בכל מקרה, ומאחר ולא נטען לדחיית הבקשה על הסף, בהעדר זכות דיונית, לא דחיתי את הבקשה מטעם זה.
אלא שסבור אני שבנסיבות הענין, והגם שהבקשה הוגשה מטעמים שכאמור אינם ראויים, וע"י מבקשים שאינם ראויים, גובר האינטרס הציבורי של פרסום שמותיהם של נאשמים על פני השארת שמותיהם חסויים. בנסיבות העניין סבור אני כי אין מקום להשאיר את צו איסור הפרסום בעינו, וזאת בשים לב לעמדת המאשימה, אשר היא זו שביקשה בזמנו את צו איסור הפרסום וטענה להשארתו משיקולים של הגנת בטחונם של המשיבים/פלונים. היא גם זו הסבורה כעת כי אין באיסור הפרסום עוד צורך.
הגנתם של פלונים ובטחונם מוטלת על המאשימה. כפי שהודע לבית המשפט, הן בדיון זה והן בדיונים אחרים באותה פרשה, אכן ננקטים אמצעי זהירות, לרבות אבטחת בתיהם של פלונים ושמירה עליהם. נראה כי בכך אכן מבוצעות הפעולות הנדרשות. משהגיעה המאשימה לכלל דיעה שאין עוד באיסור הפרסום כדי לסייע להגנה ולשמירה על שלומם של פלונים, ממילא, אין עוד מקום להשארת צו איסור הפרסום בעינו.