הסתייעות בבדיקת פוליגרף להכרעה – אימתי? כתובה מופרזת – מהי?

רקע, הליכים קודמים ופסיקת בית הדין האזורי

הצדדים שלפנינו נישאו זה לזה כדת משה וישראל ב**** תשע"ה (XX.XX.2014). בהחלטת בית הדין בחיפה מיום ה' בתמוז תשע"ז (29.6.2017) נאמר:

אחר שמיעת דברי הצדדים ובאי כוחם ולאור הסכמתם מחליט בית הדין כדלקמן:

א. הצדדים יתגרשו זה מזה כהסכמתם. 

ב. יש לפתוח תיק סידור גט ולקבוע מועד.

ג. יש לקבוע מועד לתביעת הכתובה אחר הגט. 

הצדדים התגרשו ב**** תשע"ז (X.X.2017). לאחר מכן נערכו דיונים לגבי הכתובה, היו הכחשות בין הצדדים על כל מהלך נישואיהם והיפרדותם וביום ***** תשע"ח (XX.XX.2017) סוכם כפי האמור בפרוטוקול: 

ב"כ האישה: אבקש קודם דיון ההוכחות להפנות את הצדדים לפוליגרף.

הצדדים מסכימים. 

בית הדין: באי כוח הצדדים ינסחו שלוש שאלות לשאול בפוליגרף ויגישו לבית הדין.

הצדדים קיבלו בקניין שתוצאות הפוליגרף, ועל פי שיקול בית הדין, יחייבו את הצדדים.

הדיון הסתיים. 

בית הדין קבע זאת בהחלטה (מא' בכסלו תשע"ח – 19.11.2017) בנוסח הבא: 

אחר שמיעת טענות הצדדים הסכימו באי כוחם להפנותם לבדיקת פוליגרף. הצדדים קיבלו בקניין את תוצאות הבדיקה ועל פי שיקול בית הדין.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלקמן:

באי הכוח ינסחו שלוש שאלות למכון הבדיקה ויציגון תחילה לאישור בית הדין.

בהתאם לתוצאות הבדיקה או לבקשת מי מהצדדים ימשיך בית הדין את הטיפול בתיק. 

האישה הציגה שאלות במועד והאיש לא הציג, הלכך קבע בית הדין את המקום והשאלות בהחלטה שנמסרה לצדדים. האישה עשתה את הבדיקה בי"א בטבת תשע"ח (29.12.2017) ונמצאה דוברת אמת.

בי"ד בטבת תשע"ח (1.1.2018) ביקש האיש להחליף את מקום הבדיקה ולמוחרת נדחתה בקשתו. האיש קיבל החלטת 'עיכוב ביצוע' מבית הדין כדי לערער לבית הדין הגדול. האיש ביקש לערער לבית הדין הגדול על מיקום הבדיקה וטען גם שרצונו להוסיף שאלות (אך לא חזר בו מעצם ההסכמה לבדיקה).

בדחיית בית הדין הגדול את בקשת רשות הערעור ביום י"ח באדר תשע"ח (5.3.2018) צוין:

בשולי הדברים אבקש להעיר: טענות ערעור הנוגעות לקיזוזי סכומים שלטענת האיש נלקחו ממנו על ידי האישה לא תשמענה בפנינו. עליו להגיש אותן לבית הדין האזורי. 

אחר שבקשתו לרשות ערעור בבית הדין הגדול נדחתה, שב האיש והתבקש לעשות את הבדיקה.

בפסק דין מיום כ"ה בניסן תשע"ח (10.4.2018) פסק בית הדין בחיפה כדלהלן:

בפנינו תביעת כתובה שהגישה המבקשת. 

בהמשך להחלטת בית הדין מיום י' בטבת התשע"ח (28.12.2017) – החלטה שהתקבלה בהסכמת הצדדים, ומאחר ועד כה המשיב לא מילא אחר האמור בהחלטה ואף שבית הדין האריך וחזר והאריך את פסק זמן התגובה והבדיקה וכפי שנקבע בהחלטה מיום כ"א באדר התשע"ח (8.3.2018) לא התקבלה כל תגובה לפיכך מחליט בית הדין כדלקמן: 

א. בהעדר שיתוף פעולה יש לדון כאילו המשיב נבדק ונמצא שאינו דובר אמת זאת לעומת המבקשת שגרסתה מגובה בתוצאות הבדיקה כדוברת אמת.

ב. לאור האמור בית הדין מחייב את המשיב בתשלום הכתובה למבקשת בסך של 180,000 ש"ח.

ג. מחצית מדמי הכתובה שהם 90,000 ש"ח ישולמו למבקשת עד תום ארבעים וחמשה יום. 

ד. יתרת התשלום תשולם בתשעה תשלומים שווים של 10,000 ש"ח.

הערעור

על פסק דין זה מערער האיש. 

טענותיו: 

1. בית הדין לא הביא בחשבון בפסק דינו את מצבו הכלכלי הרעוע של המערער וכי הוא נושא בחובות המשיבה. 
2. המשיב לא עשה את הבדיקה מחמת שלא היה מעודכן בזמנים, בשל החלפת ייצוגו, בשל מצבו הבריאותי ובשל עלות הבדיקה היקרה. בשל כך ערער לבית הדין הגדול. 
3. המשיב לא הבין את משמעות ההסכמה לבדיקה ולא הבין שהיא קובעת את חיוב הכתובה, וממילא אינו צריך לחזור מהסכמתו לעריכתה.
4. האישה אינה זכאית לכתובה בשל התנהגותה בחיי הנישואין ותביעת הגירושין. 
5. האישה לא הייתה זכאית לכתובה משום שהסכום הכתוב בה מופרז. 
6. האישה העלימה כספים מהחשבון המשותף – זו עילה גם להפסד כתובה וגם לניכוי מסכום החיוב. 
7. הצדדים היו נשואים רק שלוש שנים. 

תשובת המשיבה

המשיבה טוענת:

1. האישה נישאה לבעל אחר שכנוע ממנו שיוכלו לנהל חיי נישואין רגילים.
2. הבעל מרד באשתו כמעט מתחילה בכך שלא ישן איתה ובאי־קיום יחסי אישות כראוי לכל אורך חיי הנישואין.
3. הבעל הימר על כספים נכנס לחובות ונעלמו כספים ונגרמו נזקים. 
4. הבעל עזב מדי פעם את הבית לתקופות של חודשים. 
5. לפיכך, עילת הגירושין היא התנהגותו ומרידתו של הבעל ולכן אף שהיא תבעה גירושין לא הפסידה כתובה, ובפרט שהבעל אמר מיידית שהוא מאס בה והוציאה בלא כפייה. 
6. הוסכם בקניין בין הצדדים שבדיקת הפוליגרף תהווה גורם מכריע בהכרעת בית הדין על מה שנעשה בחדרי חדרים – שאין עליו ראיות.
7. סכום הכתובה אינו מופרז ועל הבעל להוכיח שלא ידע או לא הבין את משמעות הכתובה. 
8. אין חובות של האישה לבעל ומצבו הכלכלי אינו נוגע לחיוב הכתובה.
9. טענות שלא נטענו בבית הדין – אין להעלותן בערעור. 

דיון והכרעה

תחומי הדיון

בית דין זה אינו אמור לדון אלא בטענות על טעויות שלכאורה נעשו בבית הדין קמא, ולא בדיון מחודש בטענות הצדדים. לכן אמר כבר בית הדין בתגובתו הראשונה כי על טענות נוספות לא ידון בית הדין הגדול, ובפרט שלא צורפו הוכחות המעידות על שינוי העובדות שהיו לפני בית דין קמא. אגב, גם טענות דומות של האישה לא נידונו בבית הדין קמא כנראה מפני שההבנה הייתה שההסכם מבטל את ההתדיינות ההדדית. 

הטענות המשניות – מצבו הכלכלי של האיש, משך הנישואין והסיבות להימנעותו מבדיקת הפוליגרף

טענת המערער כי היה על בית הדין להתחשב במצבו הכלכלי הרעוע אינה טענה מכמה טעמים: ראשית, מצבו הכלכלי של החייב אינו מבטל את החוב אלא יכול לשרת בקשה לפריסת חוב וכדומה. ועוד, לפני בית הדין קמא טען הבעל כי הוא מרוויח באופן מסודר כשמונת אלפים ש"ח וכי השקיע בבית כספים נוספים. לפיכך לא יכול היה להיווצר הרושם שהוא במצב כלכלי רעוע. את הטענה שאין לו כסף לא טען בפני בית הדין קמא.

טענת המערער כי הצדדים היו נשואים רק שלוש שנים – גם היא אינה פוטרת מן החוב. הבעל מודה שהיו נשואים, קיימו חיי אישות ואף ניסו להביא ילדים ורק בשנה האחרונה התדרדרו היחסים. כל שהיו נישואין שרצו בהם הצדדים – אפילו נתקיימו זמן קצר הרי הכתובה בתוקפה. 

הטענות והסיבות לאי־עריכת הבדיקה – לא רק שריבוין פוגע באמינותן, אלא גם שחלק מהן נדחו וחלק מהן לא נטענו ולא נידונו בבית הדין קמא וגם לא בבקשת הערעור הראשונה.

הטענה העיקרית – אי־הבנת ההסכמה לבדיקת הפוליגרף ומשמעותה

ולעיקר: טענת המערער שלא הסכים לבדיקה ולא הבין את משמעותה ואת העובדה שהיא שייכת לעניין הכתובה נדחית אף היא מכמה טעמים:

אי אמינותה של טענת אי־ההבנה

ראשית ייאמר כי הסכם שעושה אדם לפני ערכאה שיפוטית ומקבל עליו בקניין – אינו נאמן לאחר מכן לומר שלא הבין את משמעותו, שהרי אדם מדייק בדבריו ושם אל ליבו את שהוא טוען בבית הדין.

כך כתוב בפסקי מהרי"ק (סימן צב):

אין אדם נאמן לומר "טעיתי", ואפילו על ידי מגו, אחרי שטען בבית דין או הודה לחבירו בפני עדים וקנו מידו ונשתעבד, או בשכיב מרע שציווה אל ביתו ואמר "מנה לפלוני בידי", דבכל הני עביד איניש דדייק טובא.

ועיין גם בש"ך (חושן משפט סימן פא ס"ק נו) דאם תבע את חברו בבית דין והודה לו אינו יכול לחזור בכל עניין אלא תוך כדי דיבור. וכן כתבו באר היטב (שם ס"ק מב), תומים (שם ס"ק עד) וכנסת הגדולה בכללי שולחן ערוך (אות סב). ומבואר גם בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קכו סעיף יג) דאפילו אם נאמן לומר "טעיתי" במיגו ד"להד"ם" מכל מקום במיגו ד"פרעתי" אינו נאמן, ועיין שם בסמ"ע ובש"ך.

וכאן הרי גם נאמרו הדברים בבית דין וגם קנו מידו.

גם אם נאמר שהאיש לא ראה בשעת מעשה את קבלת הקניין כהסכם, הרי מאחר שבית הדין קבע זאת בהחלטה בא' בכסלו תשע"ח (19.11.2017) בוודאי הבין הבעל שהבדיקה ותוצאותיה עתידות להכריע את שיקול דעתו של בית הדין. 

נוסיף גם שאי־הסכמת האיש אינה נראית מן העובדות. להפך: כפי שציינו בהקדמת העובדות, הבעל לא חזר בו הבעל מהסכמתו לפני מתן פסק הדין ולא ערער אלא על פרטי ההסכם.

האפשרות להכריע – ואף להסתייע בבדיקה – לחייב בכתובה, אף לו התקבלה טענת אי־ההבנה

שנית, בית הדין יכול להסתמך על הבדיקה גם ללא הסכמת האיש, שכן נראה כי במקרה זה גם ללא הסכמת הבעל שתוצאות הבדיקה יקבעו לגבי הכתובה, מכל מקום יכולה הבדיקה להוות בסיס לפסק הדין.

ונבאר דברינו: 

נבחן את מצב חיוב הכתובה כפי שהיה בבית הדין לפני ההסכמה לבדיקה ואת הטעמים שכפי הנראה הביאו את בית הדין להציע אותה ולהסתמך עליה בפסק הדין שלאחריה: 

הדבר ברור כי בתביעת כתובה – אף שהבעל מוחזק במעות, מכל מקום שטר הכתובה הוא שטר גמור ואין לערער אותו בטענות בלבד אלא יש להביא הוכחות לפריעתו או לביטולו. ודאי שאין בעל נאמן בטענות גרידא להאשים את אשתו במרידה כלשהי ולהפסידה כתובתה, ובפרט כשהוא לא תבע אותה ולא התרו בה ולא הוכרזה כמורדת. ואם לא תאמר כן, כל בעל יטען להפסיד לאשתו את כתובתה, אלא בהכרח שחיובו בכתובה הוא ודאי ועליו להביא ראיה להיפטר.

במקרים שיש ספק לפי טענות הצדדים ויודע בית הדין שאי אפשר לברר, פסק השולחן ערוך (אבן העזר הלכות כתובות סימן עז סעיף ד) שבית הדין מחרים ומפשר כשאין לו אפשרות לדעת הדין עם מי:

איש ואשתו שבאו לבית דין, הוא אומר "זו מורדת מתשמיש", והיא אומרת "לא כי, אלא כדרך כל הארץ אני עמו"; וכן אם טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש, והוא אומר "לא כי, אלא כדרך כל הארץ אני עמה" – מחרימין תחלה על מי שהוא מורד ולא יודה בבית דין. ואחר כך, אם לא הודו, אומרים להם: "התייחדו בפני עדים." נתייחדו ועדיין הם טוענים – מבקשים מן הנטען ועושין פשרה כפי כח הדיין.

וכן נתבאר (שם בסעיף ג) שבנותנת 'אמתלא' ואין בזה רמאות בית דין "ידונו בזה לפי ראות עיניהם" ומשביעים על כך כדי לברר האמת.

בנידון שלפנינו הזוג גרו לאחר הנישואין בדירת האישה. העובדה הידועה היא שערב הגירושין לא גר הבעל גר בבית. האישה טוענת כי סילקה אותו מדירתה בשל התנהגותו הבלתי־נסבלת, אי־קיום חיי נישואין, קשרים עם אחרות והיעדרויות. לטענתו האישה סילקה אותו משום שהיא מאסה בו מפני שהיא "מתוסכלת ועצבנית". כן הייתה הכחשה גורפת ביניהם על כל מהלך חייהם. 

אם כן, המצב כפי שנראה לפני בית הדין, בלי טענותיהם, אינו מוכיח על מרידת האישה, ואולי להפך. 

עם זאת, מהאמור בפרוטוקולים נראה כי קשה היה לקבוע את מצב בני הזוג בבית פנימה בהוכחות ברורות, שהרי מה שנעשה בחדרי חדרים אינו ידוע לאיש, וכל שאפשר היה הוא להביא  עדי שמיעה ולסמוך על הערכה. אם כן, כיוון שבימינו מתרחקים מן השבועה ומן החרם, בשל חומרתם וגם משום שבדרך כלל בימינו הציבור אינו מודע לחומרתם וממילא הם אינם מבררים את האמת, היה צריך בית הדין לדון לפי הנראה בעיניו.

משום כך יפה עשה בית הדין שקיבל את ההצעה לבדיקת פוליגרף בהסכמת הצדדים "שעל פי תוצאות הבדיקה ושיקול בית הדין יחייבו את הצדדים". בדיקה זו – אולי אינה הוכחה ניצחת לנכונות הדברים, אבל כשהיא נעשית מרצון שני הצדדים בוודאי יש בה יותר מ'רגליים לדבר', וכשהיא נעשית בהסכמת הצדדים ובקניין – כוחה יפה גם מצד ההסכם.

יתרה מזו, ההסכמה לא הייתה רק על הבדיקה עצמה אלא על הבדיקה עם שיקול דעתו של בית הדין, והיינו שכשיש הסכמה לפעול לפי שיקול בית הדין ובית הדין מוסיף לשיקוליו את תוצאות הבדיקה, הרי זה נחשב להכרעת בית בית הדין לפי שיקול דעתו.

לפיכך נראה כי כאשר קיבל האיש את הכרעת בית הדין לפי תוצאות הבדיקה, לא הייתה כאן הסתמכות על הבדיקה בלבד אלא על שיקול דעת בית הדין המצרף לשיקוליו את תוצאות הבדיקה. לקבלת שיקול דעת בית הדין אין צורך בהסכמת הצדדים, אלא שלעשיית הבדיקה נצרך בית הדין להסכמת הצדדים וכדי למנוע פקפוק נערכה קבלת קניין על כך. גם בהמשך ההליך לא טען האיש שאינו מוכן לעשות את הבדיקה וערער לבית הדין הגדול רק על שינוי מכון הבדיקה.

נמצא אפוא שלפני בית הדין בבואו להכריע עמדו גם העובדה שהאישה ערכה את הבדיקה ונמצאה דוברת אמת, גם שלל התחמקויות הבעל מלערוך את הבדיקה, ולבסוף את העובדה שהוא אכן לא עשה אותה. 

הלכך אין לחלוק על שיקול דעת בית הדין בהכריעו כי במצב זה הרי הוא מעמיד את האיש בחזקת חיובו בכתובה, שהרי מתחילה היה על האיש להרים את נטל ההוכחה שאין לחייבו בכתובה, נטל זה לא הורם, והאישה חיזקה את חזקת הכשרות שלה שלא הייתה המרידה ממנה. הלכך אין לאיש להלין – על שחיוב הכתובה נשאר בתוקפו ולא הוסר – אלא על עצמו.

סכום הכתובה – המופרז הוא?

לגבי טענת המערער שסכום הכתובה היה מופרז ולכן דינה להתבטל – ורצונו לומר כנראה שטעה בית הדין קמא שלא חש בזה בעצמו:

בעצם דינה של תוספת כתובה מופרזת כבר האריכו הפוסקים ובפד"רים ויצאו לחלק בין מקרים שהיא נכתבת לכבוד בלבד, כגון שהיא בסכומים דמיוניים או שהיא מהווה אסמכתא ברורה מצד אפשרויות הבעל המתחייב להשיג סכומים שכאלה, למקרים אחרים.

בדרך כלל דעתנו אינה נוחה כלל מכתובות בסכומים מופרזים ואיננו נותנים יד לכך.

אולם במקרה דנן נכתב בכתובה סכום של מאה ושמונים אלף ש"ח שאינו נראה מופרז כלפי השגותיו של האיש שמלבד כושר השתכרותו, שהצהיר עליו בפני בית הדין, גם ציין כי הזוג לקח בתחילת חיי הנישואין הלוואה של מאתיים אלף ש"ח וסכומים גבוהים נוספים שהוצאו על ידו להוצאות שונות, כמו עשרות אלפים לשיפוץ ועוד. סכום זה גם לא נראה שנכתב הוא לכבוד שכן אינו סכום כל כך גדול לפי ערכים אלו.

אלא שבנידון זה יש לומר טעם נוסף מדוע הכתובה אינה נחשבת למופרזת: בנדון שלפנינו מדובר באישה שיש לה דירה משלה והאיש עמד להיכנס ולגור עימה בדירתה. יש לזכור כי הנישואין הקנו לו מיידית זכויות ירושה ברכוש האישה, אכילת פירות הנכסים ועוד, ומדינא דמלכותא בנישואין יציבים לאורך זמן היה מקבל זכויות איזון. האישה במקרה הנוכחי גם עובדת ומתפרנסת בעצמה ולא הייתה זקוקה לבעל כדי שיפרנסנה, ולטענתה המצב היה להפך. במקרה כזה בוודאי עולה החשש כי רצונו של האיש לשאת את האישה הוא בשל הזכויות שיקבל ולכן נדרשת הוכחת רצינות מצידו שהוא אכן מתכוון לשאת אותה לאורך זמן ולא תהא קלה בעיניו להוציאה אחר שייהנה מפירות הנישואין. סכום של מאה ושמונים אלף ש"ח אינו נראה בנסיבות אלו מופרז כלל, ולכן אינו מהווה עילה לביטול תוספת הכתובה כלל. 

לאור כל זאת נדחה ערעור האיש בכל טענותיו.

ניתן לפרסם בהשמטת פרטי הצדדים.

ניתן ביום י"ב בכסלו התשע"ט (20.11.2018).

הרב דוד ברוך לאו – נשיא             הרב אליעזר איגרא                          הרב א' אהרן כץ

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה