העדר התייחסות לשכר טרחה והוצאות בפסק דין - השמטה מקרית הניתנת לתיקון

השופטת א' חיות:

           בקשת רשות הערעור שבפנינו הוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת ש' דותן). בפסק הדין אשר ניתן ביום 21.2.2005 נתקבלה, חלקית, עתירה שהגישו המבקשים להגדלת סכום הפיצוי המגיע להם מאת המשיבות 2-1 על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה) בשל פגיעה במקרקעין שבבעלותם, אך בית המשפט נמנע מלפסוק למבקשים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. בקשת רשות הערעור הופנתה כנגד אי פסיקת ההוצאות ושכר טרחה כאמור, וכן כנגד החלטה נוספת אשר ניתנה על ידי בית משפט קמא ביום 20.3.2005 ולפיה נדחתה בקשת המבקשים להוסיף לפסק הדין חיוב בהוצאות ושכר טרחה על דרך של תיקון טעות מכוח סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). בדחותו את הבקשה קבע בית המשפט כי "אין מדובר בתיקון טעות כהגדרתה בסעיף 81 לחוק".

            בהחלטת כב' השופטת ד' ביניש (כתוארה אז) מיום 15.1.2006 נדחתה בקשת רשות הערעור ככל שהיא נוגעת לאי פסיקת שכר טרחה והוצאות במסגרת פסק הדין. עם זאת הועבר לדיון בפני הרכב אותו חלק של הבקשה הנוגע לשאלת היקף התיקון האפשרי במסגרת סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, וכלשון ההחלטה: "במקרה דנן מתעוררת השאלה האם ניתן לפסוק הוצאות משפט בגדרה של בקשה לתיקון טעות סופר, לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. על כן תועבר הבקשה לדיון בפני הרכב, וזאת רק לגבי השאלה הנזכרת לעיל". המשיבות 1 ו-2 (להלן: המשיבות) הסכימו כי נדון בסוגיה זו כאילו ניתנה לגביה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

תמצית העובדות הצריכות לעניין

1.        המבקשים הינם בעלים רשומים של חלקה המצויה באזור התעשייה "סגולה" בפתח תקווה (חלקה 184 בגוש 6354) (להלן: החלקה). ייעודה של החלקה על פי תוכנית מתאר פת 1002 / 3 /ב משנת 1971 הינו לתעשייה. בחודש דצמבר 1993 אישרה המשיבה 1 (להלן: הוועדה המקומית) הצעת תוכנית מתאר (9/1232-ב) (להלן: התוכנית המפורטת) אשר לפיה ניתן לקבל היתר לבנייה בחלקות שבאזור התעשייה ובכללן החלקה שבבעלות המבקשים, תוך שמירת קו בניין במרחק של 15 מטרים ממסילת הברזל העוברת באזור. התוכנית המפורטת לא פורסמה למתן תוקף ובשל כך לא נתאפשר למערערים ולבעלי חלקות סמוכות לקבל היתרי בנייה בהתאם לאותה תוכנית. המבקשים עתרו בעניין זה לבית המשפט המחוזי בתל אביב (עת"ם 1908/96) ובמהלך הדיון באותה עתירה הודיעה הוועדה המקומית כי בינתיים הוחל בהכנת תוכנית חדשה (מח/ 113) (להלן: התוכנית הפוגעת) שלפיה תוכפל מסילת הרכבת במקום ועל כן לא ניתן עוד לאשר את התוכנית המפורטת במתכונתה המקורית. התוכנית הפוגעת הופקדה ביום 18.8.1997 ופורסמה למתן תוקף ביום 9.11.2000, לאחר שביום 7.9.1997 החליטה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז המרכז כי יש להוציא את החלקה וכן חלקות נוספות הסמוכות אליה מתחום התוכנית המפורטת. זאת, על מנת שלא תסתור את התוכנית הפוגעת לפיה לא יינתן היתר בנייה עד למרחק של 120 מטרים מהתוואי המתוכנן של רכבת הפרברים. לנוכח התפתחות זו נמחקה העתירה בעת"ם 1908/96 הנ"ל.

2.        ביום 1.3.2001 ונוכח פרסום התוכנית הפוגעת, הגישו המבקשים לוועדה המקומית תביעה לפיצויים על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה בגין הפגיעה שנגרמה לחלקתם כתוצאה מאותה תכנית. התביעה נדחתה על ידי הוועדה ביום 13.5.2001, אך ועדת הערר המחוזית סברה כי יש מקום לבחון מהו שיעור הפגיעה בחלקה בקובעה בהחלטה מיום 21.1.2002 כי התוכנית המפורטת יצרה אצל המבקשים "ציפייה סבירה" אשר נגוזה עקב אישור התוכנית הפוגעת. ועדת הערר המחוזית הורתה, אפוא, על מינויו של שמאי מכריע אשר יבחן את פגיעתה של התוכנית הפוגעת וביום 19.11.2002 ניתנה חוות דעתו של השמאי המכריע, המשיב 3, אשר קבעה כי שיעור הפגיעה המשולבת בחלקה מגיע כדי 30% משוויה והוא שווה ערך ל-319,262 דולר ארה"ב למועד הקובע (9.11.2000). המבקשים חלקו על קביעת השמאי וטענו בפני ועדת הערר כי הוא שגה בשלושה עניינים: א) הפחתת הפיצוי בגין הפקעות שהיו צפויות טרם אישור התוכנית הפוגעת; ב) שאלת זמינות החלקה טרם אישור התוכנית הפוגעת; ג) הפחתת היטל השבחה מסכום הפיצוי. ועדת הערר דחתה את טענות המבקשים על שלושת ראשיהם וכן דחתה בקשה לעיון חוזר שהגישו. המבקשים שלא השלימו עם החלטת ועדת הערר לעניין גובה הפיצוי ערערו עליה לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים.

3.        בפסק-דינו מיום 21.2.2005 קיבל בית משפט קמא את הערעור באופן חלקי ככל שהדבר נוגע להפחתה בגין אי זמינות החלקה טרם אישור התוכנית הפוגעת. לעומת זאת נדחו טענות המבקשים בכל הנוגע להפחתת היטל ההשבחה והפחתה בגין הפקעות שהיו צפויות טרם אישור התוכנית. בית המשפט המחוזי הוסיף והורה על החזרת הדיון אל השמאי המכריע על מנת שישוב ויעריך את הפיצוי המגיע למבקשים בהתאם לאמור בפסק דינו. ביום 7.3.2005 קבע השמאי המכריע כי סכום הפיצוי המתוקן המגיע למבקשים, כאמור, עומד על 513,498 דולר ארה"ב למועד הקובע. בעקבות קביעתו זו של השמאי הגישו המבקשים בקשה לבית משפט כי יתקן או ישלים את פסק דינו לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט ויורה על חיוב המשיבות בהוצאות ושכר טרחה. בהחלטתו מיום 20.3.2005 דחה בית המשפט המחוזי, כאמור, את הבקשה בקובעו כי אין מדובר בתיקון טעות כהגדרתה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט. באשר לקביעתו זו של בית משפט קמא ובאשר לה בלבד ניתנה רשות לערער והוחלט לדון בבקשה כבערעור.

טענות הצדדים

4.        המבקשים טוענים כי עניינם נמנה עם המקרים המובהקים בהם היה על בית המשפט לפסוק שכר טרחה והוצאות לטובתם נוכח העובדה שסכום הפיצוי בו חויבו המשיבות גדל באופן משמעותי בעקבות פסק הדין. לטענת המבקשים לא מן הנמנע כי אי פסיקת שכר טרחה והוצאות במקרה דנן נבעה מכך שבעת מתן פסק הדין טרם הוברר הסכום הנוסף אותו היה על השמאי להשלים כהוראת בית המשפט. לטענתם, שגה בית משפט קמא בקובעו כי אי פסיקת שכר טרחה והוצאות אינה טעות שניתן לתקנה בגדרו של סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, בציינם כי בעבר כבר נפסק שכאשר אין כל התייחסות בפסק הדין לשאלת ההוצאות, יש להתייחס לכך כהשמטה מקרית הניתנת לתיקון במסגרת סעיף 81(א) לחוק. עוד טוענים המבקשים כי בהחלטתו מיום 20.3.2005 בבקשה לתיקון לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט היה על בית משפט קמא להבהיר האם העובדה שאין בפסק הדין כל התייחסות לשאלת ההוצאות הינה מקרית או מכוונת ומשלא עשה כן נתרבו שלא לצורך הליכי הערעור בפרשה זו. לבסוף טוענים המבקשים כי מצבם הכלכלי והאישי קשה, כי הם נתונים בהליך של כינוס נכסים וכי הפיצוי ששולם לידיהם הועבר כולו לנושים (הבנק ורשויות המס). לפיכך, ועל מנת שלא ייגרם להם חסרון כיס, עתרו המבקשים כאמור לפסיקת שכר טרחה והוצאות לטובתם.

5.        המשיבות מצידן טוענות כי הימנעותו של בית משפט קמא לפסוק שכר טרחה והוצאות אינה נובעת מהשמטה מקרית או מטעות, ולחלופין הן טוענות כי אין זו טעות שניתן לתקנה במסגרת בקשה לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט. את מסקנתן כי אין מדובר בהשמטה מקרית מבססות המשיבות על העובדה שבית משפט קמא קיבל את הערעור באופן חלקי בלבד, ולמעשה דחה את רוב טענות המבקשים (נדחו טענותיהם בדבר הפחתת היטל ההשבחה והפחתה בגין הפקעה צפויה). בנסיבות אלה, כך לטענת המשיבות, לא הייתה כל הצדקה לפסוק שכר טרחה והוצאות לזכות המבקשים. המשיבות מדגישות בהקשר זה כי בדיון המקדמי בערעור הפנה בית משפט קמא את תשומת לב המבקשים לכך שטענותיהם בערעור אינן מתיישבות זו עם זו, שכן פיצוי בלא הפחתת רכיבי היטל ההשבחה וההפקעה יעמיד אותם במצב טוב יותר מזה של בעלי חלקות אחרות שעליהן לא חלה התוכנית הפוגעת. עמידתם של המבקשים על טענות סרק מהווה, לשיטתן של המשיבות, צידוק לכך שלא יזכו בהוצאותיהם הגם שערעורם התקבל באופן חלקי. המשיבות מוסיפות וטוענות כי שיקול זה עמד לנגד עיניו של בית משפט קמא בדחותו את הבקשה לתיקון פסק הדין. לחלופין טוענות המשיבות כי אפילו שגה בית משפט קמא ומן הדין היה לפסוק שכר טרחה והוצאות לזכות המבקשים, הרי שהדרך שהיה על המערערים לילך בה היא הגשת ערעור על פסק הדין ולא הגשת בקשת תיקון לפי סעיף 81 לחוק. לטענתן, סעיף זה אינו מהווה אכסניה מתאימה לבקשה משום שפסיקת שכר טרחה והוצאות היא עניין מהותי.

דיון

6.        סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט מסמיך את בית המשפט לתקן טעות שנפלה בפסק דין או בהחלטה וקובע את התנאים לכך. וזו לשון הסעיף:

מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לענין זה; לענין זה, "טעות" - טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה.

           קודם להסדר הקבוע בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט הוסדרה סוגית תיקונה של טעות שנפלה בפסק דין או בהחלטה בתקנה 486 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, שנוסחה דומה לנוסחו של סעיף 81(א) הנ"ל (על הדמיון שבין תקנה 468 לבין סעיף 81(א) ועל התאימות שבין תחום התפרשותו של ההסדר שבחוק לזה שבתקנה ראו ד"נ 29/83 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' כהנקא, פ"ד לט(4) 433, 437 (1985) (להלן: עניין סהר); ע"א 159/90 סולל בונה בע"מ נ' ברק אור בע"מ, פ"ד מז(4) 17, 22 (1993); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 906 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995) (להלן: זוסמן)).

           בע"א 769/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב, פ"ד לב(1) 667 (1978) (להלן: עניין יוסיפוב) התייחס השופט שמגר (כתוארו אז) לסוגי הטעויות אותן ניתן לתקן במסגרת ההסדר הקודם על פי תקנה 486 באומרו:

מדובר בעיקרו של דבר על השמטה טכנית הנובעת מהיסח-הדעת ומתייחסת לדברים אשר בית-המשפט רצה לכלול בהחלטתו כאשר נתן אותה אך הדבר נשמט מתשומת-לבו ללא דעת; וכאשר חוזרים ומפנים תשומת-לבו לשאלה מתברר בעליל, כי הוא היה ער לקיומו של הצורך לציין פרט זה או אחר בהחלטה בעת שהיא ניתנה, אך לא עשה זאת בשל אחת מן הסיבות שנמנו לעיל. מן ההן גם משתמע הלאו, היינו אם בית-המשפט לא היה ער כלל לקיומה של הבעיה, אין הוא יכול לתקן את המעוות על-ידי תיקון טעות סופר, כביכול, גם אם הוא משתכנע בשלב מאוחר יותר כי לו היתה השאלה מתעוררת, היה פוסק בה בדרך פלונית הזהה לתוספת או לתיקון המתבקש ממנו בשלב מאוחר יותר. במילים אחרות, תקנה 486 אינה דנה בתקלות שהן ביטוי של שיכחה שבעטיה לא התייחס בית-המשפט להיבט זה או אחר של המחלוקת אלא דנה בנושאים אשר בית-המשפט היה ער להם בעת הדיון, אך כאשר תרגם מחשבתו לכתובים פסח עליהם בהיסח-הדעת (שם, 671-670).

           נוכח התאימות שבין אופיין ותחומי התפרשותן של הטעויות אליהן התייחס ההסדר הקודם שבתקנה 486 לאלה שאליהן מתייחס ההסדר המחליף הקבוע בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, יפים דברים אלה גם בבואנו לפרש את הוראת סעיף 81(א) הנ"ל ואת סוגי הטעויות הניתנים לתיקון על פיה. הנה כי כן, סמכות התיקון הנתונה לבית המשפט מכוח סעיף 81(א) לא נועדה לאפשר תיקונים מהותיים ש"אינם אלא מסווה לכתיבת פסק-דין חדש" (עניין יוסיפוב, 671), זאת נוכח עקרון היסוד בשיטתנו המשפטית לפיו פסק דין שניתן מהווה סוף פסוק ("גמר מלאכה" - Functus Officio) מבחינת בית המשפט שנתן אותו. עקרון זה נועד להגשים ערכים של ודאות וסיום מחלוקות ולאפשר פעילות תקינה של המערכת השיפוטית והוא משמיע לנו כי תיקונים מהותיים בפסק דין או בהחלטה ניתן לבצע "אך על דרך של ערעור או עד שבית המשפט לא קם מכס המשפט ביום שבו ניתנה ההחלטה, שאז עדיין נמצא בחזקתו העניין שטיפל בו" (זוסמן, 907). (לעקרון "גמר המלאכה" ולטעמים המונחים בבסיסו ראו והשוו: ע"א 9085/00 אברהם נ' אחים שרבט חברה לבניין, פ"ד נז(5) 462, 475 (2003); ע"א 3197/98 יורשי המנוחה שרה ברזל ז"ל נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נה(5) 385, 388 (2001); עניין סהר, 437; זוסמן, 906; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 364 (מהדורה תשיעית, 2007)).

7.        האם פסק דין דוגמת פסק הדין במקרה שלפנינו, השותק לחלוטין בשאלת שכר טרחה והוצאות, ניתן לתיקון מכוח סעיף 81 לחוק בתי המשפט באופן שתתווסף אליו התייחסות מפורשת לשאלה זו? כפי שנראה להלן ניתן למצוא בפסיקתו של בית משפט זה, קביעות לכאן ולכאן בסוגיה זו אך ראשית יש להדגיש כי ראוי להבחין היטב בין המקרה העומד לדיון בפנינו ובין מקרים שבהם נתן בית המשפט את דעתו לשאלת שכר הטרחה וההוצאות אך סירב לפוסקם. אלה האחרונים הם מקרים מובהקים של השגה על עניין מהותי ולגביהם כבר נפסק כי המסלול של תיקון טעות מכוח סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט אינו פתוח לגביהם והדרך היחידה הנתונה לבעל הדין להעלות השגה בהם היא בהגשת ערעור או בקשת רשות ערעור, לפי המקרה (ראו והשוו: ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464, 479-478 (2000); ע"א 554/87 מזור נ' אריאלי, פ"ד מה(1) 370, 377 (1990)). אשר לסוגיה העומדת לדיון בפנינו, כבר צוין כי עמדתו של בית משפט זה בשאלת תיקונו של פסק דין השותק בשאלת הוצאות ושכר טרחה איננה אחידה. בע"א 605/74 וישניבסקי נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, פ"ד כט(1) 711 (1975) (להלן: עניין וישניבסקי) העלו המערערים טענה כי על פי תקנה 486 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, ניתן לתקן החלטה של ועדת העררים לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים שפסקה שכר טרחת עורך דין אך פסחה על שאלת ההוצאות. בית המשפט, מפי השופט צ' ברנזון דחה את הטענה בקובעו כי:

מה שנתון בדרך-כלל לתיקון בהחלטה של רשות כזאת היא טעות סופר או שגיאה מחמת פליטת קולמוס או השמטה מקרית (תקנה 486 לתקנות סדר הדין האזרחי). אבל כי תשגה רשות כזאת בהחלטתה, מבחינה עובדתית או משפטית, לגבי ענין שהיה לפניה והחליטה בו או נמנעה מלהחליט בו, אין היא מוסמכת לשוב ולדון בו כעבור זמן על-מנת להוסיף להחלטה או לגרוע ממנה או לשנותה ולתקנה. ההחלטה בעינה עומדת וניתן לתקנה ולשנותה רק על דרך הערעור בפני ערכאה גבוהה, כשזו קיימת (שם, 716).