העליון: אין הצדקה לעריכתו של דיון נוסף בנוגע להוראת סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה

1.        לפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 22.7.2014, בבר"ם 1560/13 (להלן: פסק הדין).

2.        בפסק הדין נדונה הוראת סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה או החוק). סעיף זה מעניק זכות תביעה לפיצויים נגד רשויות התכנון, בגין פגיעה במקרקעין הנגרמת על-ידי תכנית. בפסק הדין התעוררה שאלה בדבר פרשנות המועד להגשת תביעת פיצויים לפי סעיף זה. בית משפט זה דן בבקשת רשות הערעור שהגישה המשיבה 1 (הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת-גן) כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פיה.

הרקע לבקשה והליכים קודמים

3.        העותרת, חברת מ. מגן אינטרנשיונל יזמות והשקעות בע"מ הינה בעלת זכויות בשטח מקרקעין בעיר רמת גן, ושעל גביהם יזמה והקימה פרוייקט מגורים. העותרת הגישה ביום 5.5.2005, יחד עם חברה נוספת (המשיבה 2 שלפנינו) תביעה לוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת-גן (להלן: הוועדה המקומית), לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. בתביעתה, טענה העותרת, כי פרסומה של תכנית המתאר הארצית – תמ"א/36/א (להלן: תמ"א 36א או התכנית) – גרמה לירידת ערך של מקרקעיה, וזאת בשל העובדה כי תמ"א 36א אפשרה את הקמתם של מתקני שידור (אנטנות סלולאריות) במקרקעין. לתביעה צורפה חוות-דעת שמאית שהעריכה את הפגיעה ב-100 מיליון ₪. להלן נפרט את השתלשלות האירועים.

4.        ביום 30.5.2002 פורסמה למתן תוקף תמ"א 36 – תכנית מתאר ארצית לתקשורת ומתקני שידור (אשר נחלקת לתמ"א 36א שעניינה במתקני שידור קטנים וזעירים, ותמ"א 36ב אשר עוסקת במתקני שידור גדולים). הבקשה שלפניי נוגעת לתמ"א 36א, אשר מטרתה לקבוע הנחיות להקמת אנטנות סלולאריות, באופן שיתאפשר כיסוי לשידור ולקליטה של תקשורת אלחוטית, בכל שטח המדינה, תוך מניעת מפגעי קרינה ומזעור הפגיעה באיכות הסביבה והנוף.

5.        בחלקה הסמוכה למקרקעין שברשות העותרת (להלן: המקרקעין הגובלים) היתה ממוקמת אנטנה סלולארית כבר בשנת 1997, זאת לפי היתר שניתן להקמתו של מתקן שידור בגובה של 30 מטרים, בהתאם למשטר התכנוני שקדם לתמ"א 36א. בשנת 2004 הוצא היתר בניה חדש, בהתאם לתמ"א 36א, להתקנת מתקן שידור במקרקעין הגובלים. מכוח היתר זה הוקם מתקן שידור חדש, תחת המתקן הישן משנת 1997.

6.        לאחר מכן ובסמוך לכך, התברר לוועדה המקומית כי היתר הבניה אשר הוצא בשנת 2004 נוגד את הוראות תמ"א 36א, אשר אוסרת הקמת מתקני שידור קרקעיים באזורים עירוניים. בעקבות זאת, הוציאה הוועדה המקומית בשנת 2005 היתר בניה חדש, אשר איפשר להרוס את מתקן השידור שהוקם מכח ההיתר שהוצא בשנת 2004, להגביה את המתקן שהיה מוצב במקום משנת 1997 עד לגובה של 33 מטרים, ולבנות עליו מתקן שידור.

7.        בהמשך לכך, הגישה העותרת תביעת פיצויים לוועדה המקומית בטענה כי פרסומה של תמ"א 36א העצים את הפגיעה במקרקעיה, וזאת כתוצאה מהאפשרות שתמוקם במקרקעין הגובלים אנטנה סלולארית. הוועדה המקומית דחתה את תביעת העותרת על הסף וקבעה, בין היתר, כי תמ"א 36 אינה מקימה זכות תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, כיוון שגם לפני אישורה של תכנית זו ניתן היה להתקין במקום מתקני שידור, בהתאם למשטר התכנוני הקודם.

8.        בעקבות כך, הגישה העותרת ערר לוועדת הערר המחוזית כנגד החלטתה של הוועדה המקומית לדחות את תביעתה. ביום 17.4.2011 דחתה ועדת הערר את עררה של העותרת, זאת כיוון שתביעת הפיצויים שהגישה העותרת נסמכה על היתר הבניה משנת 2004 והיתר זה כאמור בוטל, משהוצא היתר חדש בשנת 2005. משכך, נקבע, נשמט הבסיס לתביעה. ועדת הערר ציינה בהחלטתה כי תביעה לפי תמ"א 36 מתגבשת אך במועד הוצאת היתר בניה להקמת מתקן שידור, ומקום שהיתר הבניה משנת 2004 בוטל – לא ניתן לתבוע רק על בסיס תמ"א 36 עצמה.