העליון דחה ערעור נגד עיריית גבעתיים ורחובות בעניין ביטול דוחות חניה

השופט י' דנציגר:

           לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופטת ש' ברוש) בעת"מ 1239/08 שניתן ביום 7.7.2010.

רקע עובדתי לפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי

1.        ביום 2.12.1996 ניתן למערער 1 (להלן: ארז) דו"ח חניה על ידי המשיבה 1 - היא עיריית גבעתיים. ביום 26.2.2007 קיבל ארז מכתב התראה מהעירייה (להלן: מכתב ההתראה), בו התריאה מפני נקיטת הליכים משפטיים נגדו מכוח סעיף 4 לפקודת המסים (גביה) בגין הדו"ח אשר לטענתה נמסר לו כדין. ארז טען לפני העירייה כי לא ניתן היה להמציא לו מכתב דרישה לתשלום הקנס על ידי מי שאינו עורך דין, וכן טען להתיישנות העבירה והתיישנות הקנס, מאחר ולטענתו לא קיבל כל הודעת קנס. ביום 12.3.2007 השיבה העירייה לארז כי מר ידין שטיימר, החתום על מכתב ההתראה, מונה כדין כגובה מס בהתאם לפקודת המסים (גביה); כי הודעת תשלום הקנס נשלחה לו בדואר רשום לכתובתו הרשומה במשרד הרישוי; כי הומצאו למענו דרישות תשלום תקופתיות שנשלחו אליו בדואר רשום וכי משלוח ההודעה בדואר רשום הוא המצאה כדין. ארז טען מנגד כי מעולם לא קיבל הודעה כלשהי מלבד דרישה ראשונה שנתקבלה אצלו ביום 29.5.1997.

2.        ביום 12.12.2004 נגרר רכבו של מערער 2 (להלן: אמיראס) בידי נציגי המשיבה 2 - היא עיריית רחובות, לאחר שחנה במקום בו הייתה החניה מותרת, לטענתו. הוא שילם, תחת מחאה, 200 ש"ח בכדי לשחרר את רכבו ממגרש הגרירה. ביום 28.4.2006 קיבל אמיראס, לראשונה, דרישה לתשלום קנס והוצאות גביה. בין אמיראס לעיריית רחובות החלה התכתבות בדבר חוקיות גביית הקנס ובסופו של יום הוטל עיקול על ביתו. אמיראס טען גם הוא כי העבירה והקנס שהוטל עליו התיישנו.

           בעקבות הדברים האלו הגישו ארז ואמיראס עתירה מנהלית כנגד המשיבות בה ביקשו לבטל את דו"חות החניה ואת הקנסות שהוטלו עליהם בגינם.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.        בית המשפט המחוזי קבע כי העתירה שהגישו המערערים עוסקת בעבירות חניה מסוג ברירת קנס, וכי המערערים ביקשו לבטל את הדו"חות שקיבלו ואת הרשעתם שלשיטתם נתקבלה בניגוד לחוק. בית המשפט הוסיף וקבע כי בקשה כזו יש להגיש לבית המשפט לעניינים מקומיים ולא לבית המשפט לעניינים מינהליים, שלו אין כלל סמכות לדון בה. כן קבע בית המשפט כי קנס שלא שולם במועדו נגבה על פי פקודת המסים (גביה) ככל מס אחר, וכי על פי ההלכה שנקבעה בידי בית משפט זה הדיון בהתיישנותו של קנס שהוטל תתברר בבית משפט האזרחי המוסמך שהוא בית משפט השלום, ולא בבית המשפט לעניינים מינהליים. נוכח כל זאת דחה בית המשפט המחוזי את העתירה על הסף.

נימוקי הערעור

4.        המערערים טוענים כי ההחלטה על דחיית עתירתם על הסף ניתנה למעלה משנתיים לאחר שהוגשה הבקשה לדחייה על הסף, וכי מדובר ב"מצב דברים בלתי נתפס", שכן ההחלטה ניתנה לאחר שכבר הוגשו כתבי טענות והתקיימו דיונים בתיק. המערערים טוענים כי פסק הדין מנוגד לכללי הצדק הטבעי, וכי סכום ההוצאות שנפסק לחובתם (25,000 ש"ח) הוא פי 12 מהסכום שתבעו בעתירה ופי למעלה ממאה מסכום הקנס שהוא מושא העתירה והדבר אינו סביר. המערערים מוסיפים וטוענים כי פסק הדין יוצר מצב אבסורדי לפיו אזרח שירצה להגיש תביעה כנגד רשות מקומית בגין קנס חניה, יצטרך לפנות לשתי ערכאות שונות (בית המשפט לעניינים מקומיים ובית משפט השלום). המערערים מוסיפים בהקשר זה כי אפילו אם צדק בית המשפט בכך שאין בסמכותו לדון בתיק, היה עליו להעביר את הדיון לבית המשפט המוסמך, לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן: חוק בתי המשפט).

5.        המערערים מוסיפים וטוענים כי עניינם מעורר שאלות משפטיות חשובות ובעלות השלכות רוחב בנוגע לחוקתיותם של הליכי הגביה המנהליים - שאלות שהושארו ב"צריך עיון" ב-עע"ם 8380/07 עיריית חדרה נ' רכבת ישראל בע"מ (טרם פורסם, 16.2.2010) (להלן: עניין רכבת ישראל)וכעת בשלה העת לדון בהן. בהקשר זה טוענים המערערים כי פקודת המסים (גביה) כלל אינה חלה על גביית קנסות חנייה, וממילא אין זה מתקבל על הדעת כי גורם פרטי (ובעניננו - חברת "שוהר") ימונה לתפקיד "גובה מסים" לפי סעיף 2 לפקודת המסים (גביה) כפי שנעשה בעניינם. כן טוענים המערערים כי בית המשפט המחוזי נמנע מדיון בשאלות חשובות בנימוקים פורמאליסטיים וסגר את שעריו באופן בלתי ראוי. נוכח כל זאת מבקשים המערערים כי בית משפט זה יבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ויחזיר אליו את הדיון לגופו. לחלופין, מבקשים המערערים כי בית משפט זה יקבע כי על היה על בית המשפט המחוזי להעביר את הדיון לבית המשפט שהוסמך לדון בו.

תגובת המשיבות

6.        המשיבות טוענות כי העברת שירותי הגביה של העיריות לידי חברת "שוהר" שהיא חברה פרטית, איננה האצלת סמכויות אלא הסתייעות בעניין טכני בלבד. כן טוענות המשיבות כי טענות המערערים בנוגע לעצם נקיטת הליכי גביה ותוקפם, המתייחסות לעניין רכבת ישראל הועלו לראשונה בסיכומיהם ולכן הם בבחינת הרחבת חזית אסורה, וכי בניגוד לענייןרכבת ישראל שם נדון חיוב שנוי במחלוקת, בענייננו מדובר בחוב חלוט. המשיבות סומכות את ידיהן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וגורסות כי המניע לערעור דנא הוא החיוב בהוצאות שהוטל על המערערים, חיוב שבית משפט זה אינו נוהג להתערב בו. המשיבות טוענות עוד כי אין בפיצול עניינם של המערערים לשני הליכים שיתנהלו לפני שתי ערכאות משום אבסורד וכי דווקא החלטתם של המערערים להגיש עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בגין דוחות חניה חלוטים היא האבסורדית. המשיבות מוסיפות וטוענות כי עניינם של המערערים אינו מעורר כל סוגיה ציבורית חשובה המחייבת את בית משפט זה לדון בה. כן טוענות המשיבות כי אמיראס שילם את הקנס שהוטל עליו ומשכך רואים בו כמי שהודה, הורשע ונגזר דינו. נוכח כל זאת מבקשות המשיבות כי בית משפט זה ידחה את הערעור.

תשובת המערערים

7.        המערערים דוחים את הטענה לפיה מששילם אמיראס את הדו"ח, הרי שהוא הודה והורשע, ומציינים כי הדו"ח שולם תחת מחאה לאחר "איומים בעלי אופי גס וברוטאלי".

דיון והכרעה

8.        לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור ובתגובת המערערים על נספחיהם, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות וכך אציע לחבריי לעשות.

דחיית העתירה על הסף

9.        עיקרו של הערעור שלפנינו נסוב על טענת המערערים לפיה שגה בית המשפט המחוזי כאשר החליט לדחות את עתירתם לאחר למעלה משנתיים מיום שהגישו המשיבות את הבקשה לדחייה על הסף ועל הטענה כי אם סבר בית המשפט המחוזי כי אינו מוסמך לדון בעתירה, היה עליו להעבירה לדיון בבית המשפט המוסמך. עיון בבקשות שהוגשו לבית המשפט המחוזי ובהחלטות בית המשפט מלמד כי הבקשה לדחיית העתירה על הסף הוגשה ביום 13.5.2008, ותגובת המערערים לבקשה זו הוגשה ביום 16.6.2008 (להלן: התגובה לבקשת הדחייה). החל ממועד זה התעכב הדיון בתיק כתוצאה מבקשות לדחיית מועד דיון שהגישו הצדדים - ובכלל זה שלוש בקשות שהגישו המערערים - וכתוצאה מדיון בבקשה לפסילת שופט, אותה הגישו המשיבות. יצויין כי בתיק התנהלו שני דיונים (ביום 1.1.2009 וביום 10.6.2009) והפרוטוקול של שני דיונים אלו יחד מונה שלושה עמודים. אכן, מוטב היה אילו ההכרעה בבקשה לדחיית העתירה על הסף הייתה מתבררת מהר יותר, אך נראה כי לא רק שהמערערים לא פעלו להאצת ההליך אלא הם לקחו חלק של ממש בעיכובו. כאמור, בתיק התקיימו בסך הכול שני דיונים קצרים מאוד ובנסיבות אלה לא אוכל לקבל את הטענה לפיה ההכרעה בבקשה לדחיית העתירה על הסף התקבלה בשלב מתקדם של ההליך ובוודאי שאין במועד בו נתקבלה הבקשה כדי להצדיק את התערבותו של בית משפט זה בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי.