הע"ז
בית דין אזורי לעבודה תל אביב - יפו
|
23425-12-12
21/07/2015
|
בפני השופטת:
שרון אלקיים
|
| - נגד - |
מאשימה:
מדינת ישראל
עו"ד יבגני רובין
|
נאשמת:
רונית דרורי
עו"ד מאיה אלפי-שקד
|
| הכרעת דין |
1.כנגד הנאשמת, רונית דרורי (להלן: הנאשמת), הוגש ביום 12.12.12 כתב אישום המייחס לה העסקת עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל, מכוח חוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל) והתקנות לפיו, בניגוד להוראות סעיף 2(א)(1) לחוק עובדים זרים, התשנ"א - 1991 (להלן: חוק עובדים זרים), וכן העסקת עובד זר ללא היתר לפי סעיף 1 יג, בניגוד להוראות סעיף 2(א)(2) לחוק עובדים זרים.
2.לפי הנטען בכתב האישום הייתה הנאשמת בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום המחזיקה של נכס ברח' הבנים 24 ברמת השרון (להלן: הנכס).
3.ביום 25.1.11 נערכה בנכס ביקורת של משרד הפנים ונתפסו במקום שני נתינים זרים מהודו אשר הועסקו בנכס על ידי הנאשמת בעבודות משק בית (להלן: העובדים):
א.DSOUZA JEVEET MUNVEL מס' דרכון ********* (להלן: העובד) - הועסק אצל הנאשמת מיום 3.2.08 עד ליום הביקורת, 25.1.11.
ב. DSOUZA ROJALIN PEDRU מס' דרכון ********* (להלן: העובדת) - הועסקה אצל הנאשמת מיום 2.11.08 עד ליום הביקורת, 25.1.11.
4.הנאשמת הודתה במרבית עובדות כתב האישום: כי העסיקה את העובדים במועדים כאמור, וכן כי העובדים הזרים, נתיני הודו נתפסו במסגרת הביקורת של יחידת האכיפה למעסיקים בנכס שבבעלותה. עם זאת, כפרה הנאשמת בטענה כי העובדים לא היו רשאים לעבוד אצלה.
5.המאשימה ויתרה על עדיה ואך הגישה תעודת עובד ציבור מטעם גברת זהבה קדוש, פקידת מנהל אוכלוסין במשרד הפנים (סומנה מ/1).
6. מטעם הנאשמת העידו העדים עליהם ויתרה המאשימה: מר אילן לביא - מפקח משרד הפנים ומר מאור מגדל - מפקח משרד הפנים, וכן מר ערן הרשקוביץ - מפקח וחוקר ברשות ההגירה והנאשמת בעצמה.
כמו כן, מטעם הנאשמת הוגשו לבית הדין המסמכים הבאים:
א.אשרות עבודה לדוגמא, לאחר ששונה נוסחן ע"י משרד הפנים - סומן נ/1.
ב.תיאור המקרה מיום 25.1.11 - סומן נ/2.
ג.צילומי צבע של דרכוני העובדים - סומן נ/3.
ד.הסכמי עבודה בין הנאשמת לעובדים, בעברית ובאנגלית - סומנו במרוכז נ/4.
ה.מכתב ששלח עו"ד פרושן למשרד הפנים לאחר הביקורת - סומן נ/5.
עיקרי טענות הצדדים:
7.המאשימה טוענת כי אין ספק שהנאשמת העסיקה בעבודות משק בית, באופן בלתי חוקי, בתקופה הרלוונטית, שני עובדים זרים אשר הגיעו לעבודה בענף הסיעוד, בהתאם לאשרת כניסה כחוק. הנאשמת העסיקה את העובדים, משך תקופה של כשלוש שנים (כמפורט לעיל), בתדירות של בין יום לכמה ימים בשבוע, כאשר לא היה לה במהלך כל תקופת העסקתם היתר העסקה כדין. לטענתה, לא עמדה הנאשמת בחובת הראיה המוטלת עליה לאחר שהודתה בעובדות כתב האישום ולא נתנה הסבר לדבר העבירה.
8.הנאשמת טוענת להגנתה כי פעלה כדין לעריכת חוזה עבודה ולקיום ביטוח רפואי כמו גם לניהולו של פנקס שכר, מתוך סברה כי לעובדים יש היתר עבודה כדין. מאחר שהעובדים החזיקו באשרות עבודה, כאשר הנאשמת לא הבחינה במילה "סיעודי" אשר נרשמה על גביהן, היות שהוסתרה תחת חותמת משרד הפנים ונרשמה בנפרד ובקטן יותר מהמילים "רשאי לעבוד", לא עלה בה כל חשד כי היא אינה רשאית להעסיקם במשק בית. כמו כן, הנאשמת קיבלה המלצות מחברה ותיקה על העובדים, התרשמה כי הם זמינים ונגישים לעבודה, עיינה בדרכוניהם ואף צילמה אותם.
לטענתה, המאשימה לא עמדה בנטל הראיה המוטל עליה, ונהגה בקלות דעת עת ערכה את האשרות לעובדים הזרים, אשר היה בהן להטעות את הנאשמת אשר הסתמכה על המסמך הרשמי שהוצג בפניה בדמות אישור עבודה. המדינה עצמה הכירה בטעותה באופן בו נערכו האשרות, ולראיה מאז שונה נוסח האשרה, והדבר משמש כראיה לכך שהנוסח הקודם היה מטעה. לפיכך, יש לזכות את הנאשמת מחמת הספק או בשל טעות במצב דברים על פי סעיף 34 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין). לחלופין ומאותם הנימוקים של הסתמכות על מצג הרשות, טענה הנאשמת כי יש לזכותה מכוח הגנה מן הצדק על פי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב - 1982.
דיון והכרעה