פסק דין
בפנינו ערר על דרישת המשיבה לתשלום היטל ביוב, בכל הקשור לנכס הידוע בכינויו כגוש 15214 חלקה 11 (להלן: הנכס). הערר מתייחס למלוא סך ההיטל.
א. רקע:
העוררת, הפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית (להלן: העוררת ו/או הפטריארכיה) מחזיקה בנכס המשמש אותה כמנזר וכנסיה, והמצוי בקרבת שפת ימת הכנרת בטבריה. הנכס מוחזק על ידיה מזה שנים רבות ולטענתה, פוקדים אותו בני העדה היוונית-אורתודוקסית וכן צליינים מכל רחבי העולם.
ביום 5/05/08 נשלחה לעוררת על ידי עיריית טבריה (להלן: המשיבה ו/או העירייה), דרישה לתשלום אגרות והיטלי פיתוח שונים. בין היתר, נדרשה העוררת לשלם היטל ביוב בסך של 584,936.93 ₪, בהתאם לתחשיב שהתבסס על שטח הקרקע והשטח הבנוי בפועל.
ביום 25/05/08 הגישה העוררת את הערר נשוא דיוננו. ביום 2/07/08 שלחה המשיבה לעוררת דרישת תשלום מתוקנת, בה הועמד תשלום היטל הביוב על סך של 524,132.46 ₪. המדובר בדרישה המתבססת על הוראות חוק העזר לטבריה (ביוב) התשס"א – 2001. החיוב מורכב מחיובים המתבססים על שטח הקרקע והשטח הבנוי של הנכס וכוללים חיובים בגין ביב ציבורי, ביב מאסף ומכון טיהור (ומתקנים אחרים).
הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה העירייה תגיש סיכומים בתגובה לטענות העוררת ותצרף מסמכים וראיות שבידיה באשר למועד ביצוע העבודות, וכן ההוצאות שהוצאו לטענתה ולגבי יתר הטענות העובדתיות של העוררת. הוסכם שהעוררת תשיב לסיכומי המשיבה ותישמר לזו האחרונה, זכות התגובה. לאחר הגשת הסיכומים, הפנתה העוררת לפסק הדין שניתן ברע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית [פורסם במאגרים המשפטיים, 2010], מיום 20/06/10 אשר לטענתה משפיע על הליכים אלה, ובעניין זה הגישו הצדדים אף טיעונים משלימים.
ב. טענת העוררת לפטור בשל מעמדה ההיסטורי – דתי:
אין מחלוקת שהעוררת משלמת מזה שנים רבות את אגרות הביוב השוטפות בגין השתתפותה בשירותים השוטפים המסופקים לה על ידי מערכת הביוב העירונית.
לטענת העוררת, אין היא חייבת בהיטל הביוב, לאור מעמדה הדתי וההיסטורי, פועלה רב השנים של העוררת, וכן המשמעות הסמלית שיש לאתרים השונים שבבעלותה כולל לנכס נשוא הערר. כל אלה הקנו לה מעמד שזכה להכרה על ידי מדינת ישראל, מאז הקמתה. והעוררת זכאית להמשיך וליהנות מפריבילגיות משמעותיות שנשמרו לה מכוח האמור. גישה זו נקבעה מתוך רצון לשמר את הסטאטוס קוו ביחסי המדינה עם העדות הדתיות, לרבות שאלות בדבר ניהולן האוטונומית הפנימית ויחסיהן עם רשויות השלטון. מעמד זה בא לידי ביטוי, בין היתר, בפטור (היסטורי) מלא מתשלום ממיסים ואגרות, קל וחומר שיש להכיר בחיוניות החלת הפטור אף על היטל הביוב. מלבד הפגיעה בסטאטוס קוו של העוררת, הרי שהטלת ההיטלים ובכלל זה היטל הביוב, תפגע במכלול הפעילויות והשירותים החברתיים אותם מעניקה העוררת לקהל מאמיניה.
העוררת הפנתה למספר מקורות חקיקתיים, מהם היא מבקשת ללמוד אודות הפטור מתשלום ההיטל על רקע מעמדה ההיסטורי – דתי. אחד מהמקורות שהוצגו הינו ה- "פיראט של האימפריה העותמאנית הממנה את דמיאנוס לפטריארך של ירושלים" (נספח ו' לסיכומי העוררת). לשיטת העוררת פיראט זה שניתן כל ידי הסולטאן, עבדול חמיד אל גאזי) בתקופת השלטון העותמאני, פוטר את העוררת מתשלומים מוניציפאליים כלשהם מאז פרסומו ועד היום.
מקובלת עלינו עמדת המשיבה לפיה יש להחיל בנסיבות העניין את סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח – 1948 יחד עם סעיף 2(ב) לחוק יסודות המשפט, תש"מ – 1980. סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט קובע הדין הישן (טרם הקמת המדינה) יוותר על כנו כל עוד הוא עולה בקנה אחד עם "השינויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה". מכאן יוצא, כי ככל שהפיראט הנ"ל הקנה לעוררת פטור /פטורים כלשהם מתשלום מיסים או היטלים, הרי שאין לייחס לו תוקף מחייב, דהיום, בוודאי לא בשעה שנחקקו הוראות דין מפורטות של כנסת ישראל ו/או חוקי עזר מתוכם.
מקור נוסף אליו הפנתה העוררת הינו כתב ההכרה (נספח ז' לסיכומי העוררת) שניתן על ידי ממשלת ישראל לפטריארך היווני אורתודוקסי של ירושלים מיום 24/12/07 וכן של מוסד ה-"סטאטוס קוו" שהוזכר בהקשר של "דבר המלך במועצה על ארץ ישראל (המקומות הקדושים), 1924. לא מצאנו רלבנטיות בין האמור לפטור הנטען בגין היטל הביוב. בבסיסם של כתב ההכרה ודבר המלך הנ"ל, עומד העיקרון החשוב של המשך כיבוד זכותה של העוררת (כמו שאר הקבוצות הדתיות) לקיום חופש דת, פולחן ומצפון מלאים. אין בדרישתה של המשיבה לתשלום ההיטל, משום פגיעה באוטונומיה הדתית של העוררת, שעה שדרישות אלה הינן מופנות לנכסים של הדתות השונות, באופן שוויוני, על-פי הוראות הדין, ושעה שמדובר בדרישה על פי הוראות הדין שנועדו להבטיח להשתתפות בהוצאות עבור הקמת תשתיות מודרניות המשרתות את הנכס של העוררת.
מקור חקיקתי נוסף, בו תולה העוררת את יהבה, הינו פקודת מיסי עירייה (פיטורין), 1938. הסעיפים הרלבנטיים שהוזכרו בהקשר זה, עוסקים רובם ככולם בפטור בגין ארנונה כללית שניתן לעדה דתית או מוסד דתי, כבעליו ומחזיקו עליהם של בנין או קרקע המשמשים את העדה או המוסד, בין השאר, כמקום תפילה או מנזר. פטור בגין היטל כלשהו, לרבות היטל ביוב, אינו מוזכר בפקודה. אף הפסיקה אליה הפנתה העוררת בעניין בג"צ 26/99 עיריית רחובות ואח' נ' שר הפנים ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים, 2003), אינה רלבנטית לענייננו, שכן בפסק דין זה נדונו עתירותיהן של רשויות מקומיות שונות אשר בקשו לתקוף את הפטורים/הנחות שניתנו למוסדות המשיבים בעניין בגין ארנונה בלבד. אף אם זכאית העוררת לפטור מלא או חלקי בגין תשלומי ארנונה (ככל שקיימת), הרי שאינה מעלה או מורידה מהמחלוקת שבפנינו והסוגיה הזו חורגת מד' אמותיו של תיק זה.
מאידך, ניתן ללמוד מעצם העובדה ששאלת הזכאות לפטור מתשלום ארנונה נדונה סביב הוראות דין מפורשות היסטוריות ותיקונם במהלך השנים, מלמד כי ישנו צורך במקור תחיקתי מפורש, על מנת לקבוע כי הוענק הפטור הנטען.
מקובלת עלי טענת המשיבה שאין בהטלת היטל הביוב על העוררת, באופן שוויוני, ובדומה לכל בעלי הנכסים, דתות ואמונות בעיר – כדי לפגוע בחופש הדת והמצפון שלה.
"האוטונומיה" הדתית של העוררת ויכולתה ליתן את אותם השירותים שהיא מספקת לציבור מאמיניה, נשענת, בין היתר, על יכולת להחזיק מערכת ביוב המחוברת למערכת המוניציפאלית. אין כל אפשרות מעשית לניהול משק ביוב אוטונומי של העוררת, על-פי הוראות הדין, מבלי לסכן ולפגוע, הן במבקרי הנכס והן בסביבה הרחבה. יחסי גומלין תקינים, מטים את הכף לטובת טענות המשיבה לפיהן בהעדר פטור מפורש וספציפי, יש להתייחס לעוררת באופן שוויוני וניתן להטיל עליה על-פי הוראות הדין, חיוב היטל ביוב, כעל כל אזרח וכעל כל גוף אחר וכל גוף דתי, דומה לה.
לאור כל האמור, טענת העוררת לפטור "דתי-הסטורי", נדחית.
ג. שאלת סיווגו של הנכס:
העוררת טוענת כי בפועל, הינה הבעלים החוקי והבלעדי של הנכס, אך אין לחייבה בתשלום היטל הביוב, שכן היא אינה רשומה במרשם המקרקעין כבעלים היחידי בנכס, והחלקה נשואת דרישת התשלום, רשומה על שם "רשות הפיתוח". כן, נטען כי חלק מהמגרש ו/או שטח משטחי העוררת אינו נחשב כ"נכס" על פי ההגדרה בסעיף 1 לחוק העזר לטבריה (ביוב), ועונה בפועל, (בין השאר לאור אופי הפעילות המתקיימת בו והעובדה כי הנכס משרת ציבור בלתי מסוים), על החריג שיש להגדירו כ-"רחוב".