הפרת חובת הזהירות כלפי תלמיד שנפגע במהלך טיול שנתי

1.         בפני כתב תביעה אשר הוגש על ידי הקטין אלון באמצעות הוריו ואפוטרופסיו הטבעיים (להלן - "אלון") וכן על ידי הוריו  (להלן - "ההורים") כנגד עיריית אילת, מדינת ישראל - משרד החינוך, כנגד אילת טופ סקיוריטי בע"מ (להלן - "חברת האבטחה") וכנגד הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן - "הנתבעת").

העובדות הצריכות לענין:

2.         אלון יליד 9/11/1990 תלמיד כתה ז' בחטיבת הביניים בבית הספר "גולדווטר" באילת (להלן - "בית הספר") יצא לטיול שנתי כיתתי ביום 29/4/2003. "ביום 29/4/2003 בשעות הצהריים במהלך הטיול על הר הגלבוע, נוצר פער בין קבוצת ילדים ובין שאר הילדים שלפניהם, וכתוצאה מכך סטתה הקבוצה ממסלול הטיול הקבוע לדרך אחרת שאינה בטוחה לצעידה. כתוצאה מהסטיה הנ"ל החליק התובע 1 (להלן - "אלון")  שהיה חלק מקבוצת הילדים שסטתה מהמסלול, על סלע, ונפל תוך כדי גלישה מגובה של 2 מטרים". כתוצאה מהנפילה נגרמו לאלון שברים מרוסקים בכף רגל שמאל (להלן - "התאונה") (סעיף 6 לכתב התביעה). לדברי התובע, הוזעקה למקום הנפילה חובשת שליוותה את הטיול, וזו "אמרה לו שהיא לא רואה דבר והורתה לו להמשיך לצעוד עם חבריו" (שם). במצוות החובשת המשיך התובע לצעוד "כשהוא נתמך על ידי חבר ומשתדל לדרוך רק על צד הרגל" (שם). לאחר מספר דקות, התלונן התובע על כאביו באזני החובשת, אך היא השיבה לו "כי אין כל אפשרות להוריד אותו מההר, ולכן הוא חייב לרדת מההר בכוחות עצמו" (שם). כשסיים התובע לצעוד במורד ההר והגיע למרגלותיו, הוא ביקש מיועצת השכבה, הגב' טלי דישון ומהחובשת "לקרב את האוטובוס אליו מכיוון שהכאבים בלתי נסבלים, אך בתגובה נאמר לו כי אין אפשרות כזו. בלית ברירה המשיך אלון לצעוד כברת דרך נוספת עד לאוטובוס, תוך שהוא סובל מכאבים עזים" (שם). מהגלבוע נסעו הילדים למעיין, וכשהגיעו למעיין סירב התובע לרדת מהאוטובוס, אולם החובשת אמרה לו "אף אחד לא נשאר באוטובוס, תטבול את הרגל במים וזה יעבור לך" (שם). משכך ירד התובע מהאוטובוס, תוך שהוא מציין כי " אף אחד לא מצא לנכון אפילו להביט על רגלו של אלון פעם נוספת, וזאת חרף תלונותיו על כאבים עזים" (שם). בהתאם להוראות החובשת, חלץ התובע את נעליו וטבל את רגלו במי המעיין ו "גם בשלב זה, לא מצא לנכון אף אחד מהצוות להעיף מבט ברגלו" (שם). טבילת הרגל במים לא הביאה להקלה בכאביו של אלון אשר נמשכו עד שעות הערב. לקראת ערב שבו הילדים לקיבוץ שבו התעתדו ללון, ועד ארוחת הערב בילו בבריכת הקיבוץ, אלא שאלון  לא הלך עם חבריו לשחייה בבריכה ואף לא הגיע לארוחת הערב, והוא "נותר לבדו בחדר, כשהוא שוכב במיטתו, חסר אונים וסובל מכאבים עזים" (שם). בשלב מסויים "טרחה החובשת לבדוק את רגלו של אלון פעם נוספת והבחינה בנפיחות הרבה.  רק בשלב זה החליטה החובשת כי יש לפנות את אלון לבית החולים, כשהוא צועד על רגלו הפצועה, ללא כל תמיכה, הגיע אלון בכוחות עצמו מחדרו לרכב שהסיע אותו לבית החולים ..." (שם) ואז התברר כי הוא סובל משברים מרוסקים בכף רגלו.

            אלון צירף חוות דעת רפואית ממנה עולה כי נותרו לו 10% נכות בגין פציעתו ומשכך אלון והוריו עותרים לפיצוי בגין נזקיהם כתוצאה מהתאונה.

            בכתב התביעה טוען אלון כי עיריית אילת היתה "בכל הזמנים הרלבנטיים... האחראית לניהולו ו/או הפעלתו של בית הספר, ובמסגרת תפקידה זה העסיקה צוות מורים שהיו אחראים לשלומו ובטחונו של התובע ובמהלך הטיול השנתי ..." (סעיף 2 לכתב התביעה). אולם עיריית אילת הכחישה את האמור, וממילא כפרה בחבותה לפיצוי אלון ו/או הוריו בגין נזקיהם.

            באשר לנתבעת 2 מדינת ישראל - משרד החינוך - לטענת התובעים הם אלו אשר העסיקו ו/או פיקחו על המורים שהיו אחראים לשלומו ובטחונו של אלון, אלא שמשרד החינוך הכחיש זאת וטען כי מורי בית הספר הועסקו על ידי עיריית אילת. משכך, כפר משרד החינוך בחבותו לפיצוי התובעים.

            חברת האבטחה - הנתבעת 3 - סיפקה שירותי אבטחה ושירותים רפואיים למשתתפי הטיול השנתי "ובמסגרת זו העסיקה חובשת שהתלוותה לטיול והיתה  אחראית לשלומו ובטחונו של אלון (להלן:"החובשת") (סע' 4 לכתב התביעה), אלא שגם היא כפרה בחבות המיוחסת לה כמו גם בחבותה לפיצוי התובעים בגין נזקיהם עקב התאונה נשוא כתב התביעה".

התאונה

3.                   בכתב התביעה טוען אלון כי פסע בקרב קבוצת ילדים שסטתה ממסלול הטיול ו"כתוצאה מהסטייה הנ"ל החליק ..." (סע' 6 לכתב התביעה), ונחבל.

בחקירתו מיום 7/7/05 הבהיר אלון כי במהלך הירידה מהר הגלבוע "סטיתי קצת מהמסלול, הכוונה שהיו שלוש אבנים, והיתה קבוצה של ילדים שאני הייתי בתוכה שסטו מהמסלול כי הם לא ראו את האבן השלישית... אני מסביר ששלושת האבנים היו אבני סימון. אחרי האבן השניה סטינו ... כשאני ירדתי, החלקתי על סלע שהיה חלק, הוא היה מחוץ למסלול..." (עמ' 1 שורות 12-6). בתצהירו חזר אלון על תיאור זה בקירוב, והדגיש כי הוא  וחבריו סטו מהמסלול "הואיל ולא הבחינו באבן סימון" (סע' 3 לתצהיר) ו "כתוצאה מהסטייה במסלול, החלקתי על סלע חלק, ונפלתי תוך כדי גלישה מגובה של כ- 2 מטרים..." (שם). בחקירתו מיום 8/11/06 הבהיר אלון כי "התחלנו ללכת  במקום שנקרא העמק הנעלם" (עמ' 12 שורה 2) וכי "טלי דישון (יועצת השכבה - ד. ג.)   היתה טיפונת מאחורי" (עמ' 12 שורות 13-12). אלון הבהיר כי הלך בעקבות הילד שצעד לפניו (עמ' 12 שורה 23), ובהמשך התברר כי אותו ילד הוא נדב זקס אשר הגיש תצהיר אולם לא התייצב למתן עדות, ולדברי ב"כ התובעים הוא נמנע מהתייצבות בבית המשפט משום שהוריו אסרו עליו לעשות כן. במאמר מוסגר אציין כי הימנעותו של אלון מהבאת עדים  נוספים שיתמכו בעדותו, פועלת לחובתו, וראה בעניין זה דברי כב' השופט קדמי, בספרו "על הראיות" חלק שלישי, עמ' 1649:

"יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד, ... התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד, ... היה בכך כדי לתמוך בגירסת היריב.

הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה".

מכל מקום, מדובר בעדות יחידה אשר יש להתייחס אליה בזהירות הראויה הן משום שכאמור מדובר בעדות יחידה, והן בשל משך הזמן מאז התרחשות התאונה, דבר המאלץ את בית המשפט לתת את המשקל הראוי לזכרונו של אלון שהיה כבן 13 שנים במועד התאונה שהתרחשה לפני כארבע שנים.

לא זו אף זו, האיסור הלכאורי שהוטל על עד הראיה נדב זקס לבוא ולהעיד בבית המשפט נמסר בעל פה מפי באת כוחם של התובעים, ולא אומת בתצהיר, וכאמור, אין ספק שהשתלשלות זו פועלת לחובתם של התובעים .

ובחזרה לטיול. אלון העיד כי ראה את כל הסימונים בדרך (עמ' 12 שורה 29) וכי "המסלול היה די מסוכן כי הוא היה עם הרבה תלוליות" (עמ' 12 שורה 30), ובשלב מסויים "החלקתי על איזה סלע שהיה בשיפוע..." (עמ' 13 שורה 1). אלון הסביר כי "על פי הסימון על השביל היינו אמורים לעקוף את הסלעים. אבל בפועל הילדים לא עקפו את הסלעים והלכו על הסלעים. אני ראיתי את הילד שלפני הולך על סלע וגם אני הלכתי על הסלע" (עמ' 13 שורה 5).

מהאמור עולה כי אלון וחבריו לא סטו מהמסלול, אלא פסעו בתוך המסלול שהיה זרוע בסלעים, ובמקום  לעקוף את הסלע הספציפי, כפי שהורו אבני הסימון, העדיפו הילדים - ואלון בתוכם - להלך על הסלע, ודוק : "גם השביל המסומן היה מסולע וגם השביל אליו סטינו היה מסולע" (עמ' 13 שורה 10). קרי: לא היה הבדל משמעותי בין השביל המסומן לבין קטע השביל שהיה מחוץ לסימון, שכן השביל כולו היה מסולע, והילדים העדיפו להלך על אותם סלעים, כפי הנראה כחלק מחוויות הטיול (עמ' 13 שורות 4-3), וממילא "השביל המסומן בחלקו עקף סלעים ובחלקו עלה על סלעים..." (עמ' 13 שורה 11), כך שמבחינת הילדים משתתפי הטיול - ואלון ביניהם - לא היה הבדל בין קטעי השביל המסומנים והבלתי מסומנים, וממילא הם העדיפו את מסלול ההליכה המסולע (עמ' 15 שורות 26-27).

מעדותו של אלון עולה כי הסלע ממנו נפל לא היה רטוב, "לא היתה עליו צמחיה, סלע רגיל..." (עמ' 13 שורות 24-22). מר שלמה זקס (להלן: "זקס") שהינו מורה לחינוך גופני בבית הספר, שימש "כמפקד הטיול" (עמ' 19 שורה 25, עמ' 20 שורה 2) והוא תאר את מסלול ההליכה במקום התאונה, באומרו: "המסלול הוא יפיפה, זו ירידה במורד הגלבוע, ההליכה בחלקה היא בתוך יער אורנים בשלב הראשון, ולאחר מכן בתוך התחתרות של הנחל שנשפך אל העמק. הליכה על סלעים, על אבנים, זה מסלול אדמה וחול. המסלול היה סביר להליכה, הוא לא היה בוצי, לא היה רטוב, הוא אתגרי במידה מסויימת ... הילדים מאד נהנים ללכת בו, מאד אוהבים אותו, כי יש בו "אקשן". יש כמה קטעים קשים באמצע הדרך, הוא גם מעניין, כי זה העמק הנעלם, שם היה המסתור והסליק של הפלמ"ח...  יש גם מורשת קרב באמצע. זה מוסתר על ידי עצי דפנה..." (עמ' 20 שורות 23-16). זקס הבהיר כי לא היה נוכח ליד אלון במועד התאונה, אולם "בקשתי מתלמידים שיראו לי מה היה שם, הם לקחו אותי בחזרה למקום והסבירו לי מה קרה עם אלון. הם הסבירו שהוא קפץ מהסלע במקום ללכת מסביב, הם רצו לחתוך, וזה כמעט מה שכולם עושים, גם אני עשיתי וגם אלו שהלכו איתי, כולנו עלינו על הסלע וקפצנו ממנו" (עמ' 20 שורות 30-28).

ישאל השואל, מה גובהו של אותו סלע, שמא יש הסתכנות גדולה בעליה עליו וקפיצה ממנו? ובכן, לדברי זקס "צריך לנתר בגובה של כ- 60 ס"מ עד מטר..." (עמ' 20 שורות

27-26) והנני מתקשה לקבוע כי מדובר בניתור מגובה מסוכן ואין ספק שכולנו מנתרים לא פעם מגבהים כאלו, וכי לכאורה אין בניתור מגובה זה משום סיכון בלתי סביר או בלתי צפוי. לא זו אף זו, זקס הבהיר כי "בתוך המסלול עצמו יש מקומות שצריך לרדת גבהים של בין 60 ס"מ ל- מטר כחלק מהטיול. אין בזה משהו שהוא שונה מהמסלול במובן זה שהוא מסוכן יותר מהמסלול עצמו" (עמ' 21 שורות 3-2), ומכל מקום, ברור כי התיאור בכתב התביעה על פיו נפל אלון מסלע בגובה של 2 מ', הוא תיאור מוגזם, שאין לו כל אחיזה במציאות.

יועצת השכבה, הגב' טלי דישון העידה כי אלון צעד כשניים או שלושה מטרים לפניה "והיה צריך לעבור איזה סלע מסויים, ובמקום לעקוף אותו, הוא קפץ מעליו, אני ראיתי את זה..." (עמ' 25 שורות 11-10).