השבת השבחות בנכס שבוצעו ע"י בן זוג שאין לו זכויות בנכס

האם על הנתבעת להשיב לתובע סך של 802,000 ₪ בגין שיפוצים שהוא ביצע בבית השייך לנתבעת ולאור העובדה שהוא השתתף בתשלומי המשכנתא שרבצה על ביתה?

א.         רקע עובדתי וטענות הצדדים

1. הצדדים חתמו על הסכם יחסי ממון וגירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 25.5.03 (להלן: "ההסכם").

2. בהסכם נקבע בין היתר, כי התובע (להלן גם: "האיש") ישלם עבור מזונות שלושת ילדיו הקטינים סך של 3,000 ₪ לחודש והוא יפקיד סכום חד פעמי בסך של 500,000 ₪ בנאמנות אצל הנתבעת (להלן גם: "האישה") ואמה, ומכספים אלו ישולמו המזונות השוטפים של הילדים.

3. כמו כן נקבע, כי האיש יעביר את חלקו בבית המשותף לאישה והבית ייוותר בבעלותה המלאה של האישה והיא תישא במלוא תשלומי המשכנתא הרובצת על הבית.

4. הצדדים לא התגרשו בסופו של דבר, והאיש חזר להתגורר יחד עם האישה בבית, מחודש נובמבר 2003 ועד ליום 30.10.12 (להלן: "תקופת החיים המשותפים").

5. האיש הגיש תביעה לביטול ההסכם וטען כי בני הזוג בטלו את ההסכם מכללא, לנוכח חזרתם לחיי שלום בית ושיתוף וכי בהתנהגותם ההסכם בוטל, הבית שייך לשניהם ואין  לאכוף את ההסכם. האישה הגישה מאידך, תביעה לביצוע ההסכם (להלן: "ההליך הקודם").

6. ביום 28.1.13 ניתן על ידי פסק דין בהליך הקודם  (להלן: "פסק הדין") שבו נדחתה תביעת האיש ונקבע כי ההסכם תקף ואין עילה לביטולו (תמ"ש 53941-10-12 ותמ"ש 41534-12-12). נקבע כי על פי הפסיקה, לא ניתן לשנות הסכם ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין בהתנהגות ולכן נדחתה תביעת האיש לביטול ההסכם (פסק הדין התבסס בין היתר על ת"א  3292/89 זערור נ' זערור פ"מ תש"ן (3) 227, ת"א (ת"א) 1179/92 לדר נ' לדר, ע"מ 1194/02 ג.ך .נ' ד. ך שניתן ביום 14.8.03 וע"מ 4547/06 פלוני נ' פלונית שניתן ביום 11.6.06). האיש הגיש ערעור על פסק הדין ואולם חזר בו מהערעור.

7. האיש טוען כי בתקופת החיים המשותפים, הוא העביר ישירות לחשבון האישה  ולאחר מכן לחשבון משותף שפתחו, את כל הכנסותיו, לרבות כספי פיצויים וכספים נוספים שעל פי ההסכם היוו רכוש נפרד שלו. לטענתו, מכספים משותפים  אלו שולמה המשכנתא שרבצה על הבית והוא ערך שיפוצים נרחבים בבית לרבות בניית יחידת דיור במרתף הבית, בניית קליניקה ושיפוצים רבים ונוספים.

8. האיש טוען כי השקיע סכומים רבים לצורך שיפוץ הבית, לאור המצג שהציגה לו האישה לפיו ההסכם נזנח והם שותפים בכל רכושם, לרבות בבית. לטענתו, לו היה יודע שההסכם לא בוטל אלא נותר על כנו ואין לו כל זכות בבית, הוא לא היה משקיע את הכנסותיו בשיפוץ הבית ובתשלום  המשכנתא והיה שומר לעצמו את הכנסותיו ורכושו.

9. האיש טוען כי הוא זכאי להשבת ההשקעות שהשקיע בבית: "הן מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט והן מכוח דיני החוזים בדבר טעות והטעייה, שכן לטענת התובע, הוא הגיע להסכמות ולהסכמים עם הנתבעת במהלך תקופת החיים המשותפים בדבר השקעות כספים בתשלומי המשכנתא, שיפוצים והשבחות בבית המגורים ונשיאה בצרכי המחייה עקב טעות שהטעתה אותו הנתבעת בכך שנתנה לו להבין כי הסכם הגירושין אכן נזנח בהסכמה ולכן הוא אינו קיים עוד, או בשל טעות שטעה בעת ההתקשרות בסוברו כי הסכם הגירושין נזנח ונתבטל בהסכמה על דרך של התנהגות" ( סעיף 19 ז לכתב התביעה המתוקן). התובע טוען כי לא התכוון להעניק לנתבעת מתנות וכל השקעותיו נעשו על בסיס ההנחה שהסכם הגירושין נזנח והבית שב להיות נכס משותף לשניהם.

10. לדברי האיש, האישה קיבלה במהלך החיים המשותפים כספים וזכויות מעבר למה שמגיע לה על פי ההסכם, שהרי היא התחייבה על פי ההסכם לשאת בתשלומי המשכנתא לבדה  והכספים שהוא העביר לה  בתקופה זו הם שלו בלבד על פי ההסכם. לכן, האישה חייבת בהשבתם (סעיף 4 לסיכומיו).  

11. האיש עותר להשבה של 384,812 ₪ בגין תשלומי המשכנתא שהוא שילם בתקופת החיים המשותפים בתוספת ריבית והצמדה כחוק וכן לסך של 338,000 ₪ בגין השיפוצים וההשבחות שהוא ביצע בבית.

12. האישה טוענת שיש לדחות את התביעה על הסף מחמת מעשה בי דין והתיישנות והן לגופה. לטענתה, האיש, במסגרת הערעור שהגיש על פסק הדין, העלה את טענותיו אף ביחס להשקעות שהשקיע בבית ומשהוא בחר לחזור בו מן הערעור, אזי קיים מעשה בי דין לפיו הנתבעת לא חייבת להשיב לו את השקעותיו. כמו כן לטענתה, כל השבחה בבית  שנעשתה לפני יום 25.6.07 התיישנה  מאחר שחלפו מעל שבע שנים, מיום ביצועה.

13. האישה טוענת גם, כי הכספים שהאיש העביר אליה ולחשבון המשותף בתקופת החיים המשותפים שימשו לכלכלתם ולמחיית שלושת ילדיהם והאיש היה מובטל תקופות לא מעטות והוא אף משך כספים רבים לטובת המאהבת שלו. כמו כן לטענתה, עקב מצבם הכלכלי הקשה, אימה תמכה בהם כלכלית והאיש מתעלם מכך שהוא נהנה בכל אותם שנים ממדור בבית ולכן שילם את המשכנתא. לדבריה, סכומי ההשקעות מופרזים וממילא כל ההשקעות וההשבחות בבית נעשו מכספי קופות גמל שנחסכו לילדים ולא מכספים שהאיש השתכר. לדבריה, אם מפחיתים את הבלאי, חומרי הגלם ששולמו מהקופה המשותפת, כספי הילדים והשקעות שהתובע מוזמן לקחת, "התובע ביתרת חובה בסך של 85,582 ₪" (סעיף 81 לסיכומיה).

14. האישה טוענת גם כי: "כל ההשקעות ו"ההשבחות" שנעשו בבית – ככל שנעשו – נעשו מיוזמתו של התובע, מרצונו שלו בלבד, לשימושו ולשימוש חבריו, משפחתו ושאר מוזמניו. הנתבעת לא ביקשה שיבצע את ההשבחות ככל שנעשו, למעט הפיכת החנייה לקליניקה והסבת המרתף ליחידת דיור – פעולות אשר התובע נהנה מפירותיהם הכספיים". האישה מציעה כי האיש ייטול חלק מההשבחות כגון המחסן והפרגולה. לטענתה, חלק מההשבחות שהאיש טוען שביצע,  נערכו לפני שההסכם נחתם ובסיוע אביה וההשבחות שנעשו בתקופת החיים המשותפים ניתנו לה במתנה ע"י האיש.

15. לאור בקשת האיש, מונה על ידי השמאי מר מיכאל קרבצ'יק (להלן: "המומחה"), על מנת להעריך את שווי ההשבחות שנערכו בבית בתקופת החיים המשותפים. בחוות דעתו של המומחה מיום 17.1.15 נקבע כי שווי ההשבחות עומד על סך של 127,000 ₪ וסכום נוסף בסך 39,000 ₪ נתון במחלוקת בין הצדדים בהעדר הסכמה האם העבודות בוצעו בתקופת החיים המשותפים.  השמאי קבע כי  ביצוע ההשבחות העלה את שווי הנכס בכ – 50,000 ₪.

16. התקיימו שלוש ישיבות הוכחות והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

ב.         דיון והכרעה

(א)       האם קיים מעשה בית דין והאם התביעה התיישנה?    

1. יש לדחות את טענת הנתבעת כי פסק הדין מהווה מעשה בית דין המונע את העלאת הטענות של התובע בהליך דנן. פסק הדין עסק אך ורק בשאלה אחת, האם ההסכם בוטל בהתנהגות. לא נדונה ולא הוכרעה השאלה האם התובע זכאי להשבת כספים מהנתבעת. בהליך הקודם לא התבקש שום סעד כספי של השבה. אדרבא, בסעיף 20 לפסק הדין נקבע כי: "לכל היותר רשאי היה הנתבע להגיש תביעה להשבה".

2. 2. זאת ועוד: באת כח האישה ציינה במפורש הן בסיכומיה בהליך הקודם והן במסגרת הערעור שהאיש הגיש על פסק הדין, כי השאלה היחידה שעמדה להכרעה בהליך הקודם היתה השאלה המשפטית האם ניתן לבטל את ההסכם בהתנהגות (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 12.3.14 ועמ' 2 לסיכומי התובע). לפיכך, משבית המשפט לא הכריע ולא דן כלל בתביעה הכספית של התובע, לא קיים מעשה בית דין כפי שהאיש טוען בצדק בסיכומיו (עמ' 2-3). אכן, האישה צודקת בטענתה, שהאיש טען בערעור שהגיש על פסק הדין, כי טענתו המרכזית היא שהיה צריך להתחשב בהשבחות ובמשכנתא ששילם (עמ' 9 שורות 12-15 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 12.3.14 – סעיף 11 לסיכומי האישה). ברם, כפי שהאישה בעצמה טוענת בסיכומיה, לצורך קביעה כי קיים השתק פלוגתא יש צורך בקיומם של ארבעה תנאים מצטברים: זהות הרכיבים העובדתיים והמשפטיים, קיום דיון בין הצדדים בפלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, התדיינות שהסתיימה בהכרעה מפורשת ובקביעת ממצא פוזיטיבי ולא רק מהיעדר הוכחה ובנוסף, כי ההכרעה היתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בהליך הראשון (ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס, פ"ד נד(1) 642 וסעיף 16 לסיכומי האישה). במקרה דנן, בהתדיינות בהליך הקודם, לא נקבע כל ממצא פוזיטיבי ביחס להשקעות ולתשלומי המשכנתא וההכרעה בנושא זה לא נדרשה כלל באותו הליך, שעסק אך ורק בשאלה האם ההסכם בוטל בהתנהגות.  לפיכך, יש לדחות את טענת האישה כי קיים מעשה בית דין והשתק שיפוטי.      

3. כמו כן, התביעה לא התיישנה מאחר שהיא נוצרה לכל המוקדם במועד שבו אירע הקרע השני בין הצדדים בחודש אוקטובר 2012. עד אז, חיו הצדדים יחדיו ולא היתה לאיש כל סיבה לדרוש את ההשקעות והכספים חזרה מהאישה.

4. להשלמת התמונה יודגש, כי בקדם משפט שהתקיים ביום 1.10.14 הסכים התובע לצמצם את תביעתו אך ורק לשתי עילות ונאמר על ידי בא כוחו כי: "מוסכם עלי כי הסעדים המבוקשים על ידי מרשי בכתב התביעה יצומצמו לשניים בלבד שהם השבת מלוא המשכנתא ששילם מרשי מיום אישור ההסכם והשבת ההשבחות שלטענתו הוא ביצע בבית לאחר אישור ההסכם" (עמ' 2 שורות 21-24).

5. לפיכך, אתעלם מטענות שנטענו בכתבי הטענות של התובע (כגון שההסכם ביחס למזונות היה למראית עין ופיקטיבי מאחר שמחצית הבית הועבר כנגד ויתור על מזונות, שלא קיבל את חלקו במכונית המשותפת ועוד), אשר לא רלוונטיות להכרעה בשתי העילות הנ"ל, שהן שתי העילות שבגינן נתבע הסעד הכספי בכתב התביעה המתוקן.

(ב)        האם זכאי התובע להחזר תשלומי המשכנתא ששילם בתקופת החיים המשותפים?

1. התובע משתית את עילת תביעתו הן על עילה חוזית – טעות והטעייה והן מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

2. סעיף 14 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע כי: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה".

3. במקרה דנן, סבירה מאוד טענת האיש כי הוא העביר כמעט את כל הכנסותיו בתקופת החיים המשותפים לידי האישה ולאחר מכן לחשבון משותף שהצדדים פתחו והוא אף שיפץ את הבית, לאור הבנתו המוטעית כי גם הוא שותף בבית (עמ' 5 לסיכומיו). לא הגיוני שהנתבע ישקיע בהשבחת הבית ויבצע תוספות משמעותיות כגון בניית יחידת דיור במרתף ובניית קליניקה לנתבעת, לו היה יודע שאם הם ייפרדו,  השקעתו לא תשוב אליו. לא סביר  שהאיש היה מסכים להעביר את הכנסותיו לחשבון המשותף שממנו שולמה המשכנתא אם היה יודע שאם ייפרדו שוב, כל הזכויות בבית שייכות לאישה בלבד ואין לו יותר כל זכות בבית. לפיכך, יש לדחות את טענת האישה כי יש להתייחס לכל התשלומים וההשבחות שבוצעו ע"י האיש בתקופת החיים המשותפים כמתנה שהוא העניק לה, ומאחר שהמתנה הושלמה ולא ניתן לחזור ממנה, היא לא חייבת לו דבר (סעיף 67 לסיכומיה).

4. יש לקבל את עמדת האיש, כי הוא העביר את הכנסותיו וכספיו מתוך הבנה מוטעית כי יש לו זכויות בבית. דהיינו, החוזה בהתנהגות שלפיו מעביר התובע את כל הכנסותיו לקופה המשותפת שממנה משולמים תשלומי המשכנתא וכל ההשבחות שנערכו בבית, נעשה בטעות. האישה היתה צריכה לדעת, כי לו ידע האיש כי כעבור עשר שנים של חיים משותפים הוא יצא ללא כל זכויות בבית שהוא תרם לשיפוצו ולתשלום המשכנתא שרבצה עליו, הוא לא היה מסכים להעביר אליה את כל הכנסותיו ואף לעמול, להשביח ולשפץ את הבית.

5. סעיף 14 (ד) לחוק החוזים קובע כי "טעות לעניין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה". האיש טעה בדין, שעה שסבר כי למרות שבסעיף 19 להסכם נקבע כי: "תהיה אשר תהיה התנהגותם במהלך הנישואין, בין אם יוסדר הגט ובין אם לאו – לא יהיה בכך כדי לשנות את התוצאות אשר הצדדים  מבקשים להקנות למערכת היחסים ביניהם אלא אם כן הוסכם ביניהם במפורש ובכתב ותוך אישור באחת הדרכים הקבועות בחוק יחסי ממון...", ניתן היה לשנות את ההסכם בהתנהגות. לפיכך, יש לקבל את עמדת האיש כי חלה על האישה חובת השבה בגין כספים שהוא העביר לה בטעות.

6. להשלמת התמונה יצוין, כי לצורך קבלת טענת האיש כי העברת הכספים על ידו נעשתה בטעות, אין צורך להכריע בשאלה האם סעיף 7 להסכם הוא סעיף למראית עין ואין לו תוקף. במה דברים אמורים: בסעיף 7 המקורי של ההסכם נקבע כי האיש ישלם למזונות שלושת הילדים סך של 3,000 ₪ וסכום מהוון זה למשך 15 שנים יופקד בחשבון  נפרד. נקבע כי: "בחתימתה על הסכם זה מאשרת האישה כי סכום זה אכן הופקד".

ברם, משהתייצבו הצדדים לאישור ההסכם בפני כב' השופט גייפמן,  ההסכם  שונה בכתב ידו של בית המשפט ונקבע כי על האיש להפקיד בנאמנות סך של 500,000 ₪ לצורך תשלום מזונות הילדים.

7. בהליך הקודם, האיש לא טען כל טענה לפיה סעיף 7 בהסכם נערך למראית עין בלבד וכי הוא נקבע רק לאור העובדה שבית המשפט לא הסכים לאשר את נוסח ההסכם המקורי. רק במסגרת הערעור על פסק הדין, טען האיש לראשונה כי סעיף 7 הוא סעיף למראית עין בלבד וכי כוונתם האמיתית של הצדדים היתה כי האיש יוותר על חלקו בבית ויעבירו כולו לאישה, ובכך יצא ידי חובתו במלוא תשלומי המזונות.

8. האיש צירף בהליך זה תמלילי שיחות שמהם עולה כי האישה אישרה שאכן סעיף 7 נערך למראית עין וכי כוונתם האמיתית של הצדדים היתה שבאמצעות ויתור האיש על חלקו בבית, הוא יצא ידי חובת תשלום המזונות.

9. האישה נחקרה על תמליל זה שבו היא אומרת שלא תדרוש את כספי המזונות והיא מציינת בין היתר כי: "איזה חצי מיליון זה פיקטיבי", "אני אתן לך מכתב שנתת חמש מאות אלף" והיא מאשרת כי: "אמרו את זה תוותר על זה אנחנו מוותרים לך על מזונות". משהאישה  נשאלה אודות הודאות מפורשות שלה כי בעצם האיש שילם את המזונות באמצעות העברת חלקו בבית, היא אמרה "אין לי תשובה". בצדק טוען האיש כי הדבר מלמד שעמדתו נכונה וכוונתם המקורית של הצדדים היתה שהאיש יוותר על חלקו בבית בתמורה לוויתור על תשלומי מזונות שוטפים. גם בתמליל שיחה שהתקיים בין האיש לאם האישה, אומרת אם האישה כי: "אף אחד לא דורש ממך את החמש מאות אלף שקל" והיא מאשרת כי: "זה היה ההסכם שאני עוזב את הבית... תמורת המזונות". יצוין כי הן האישה והן אימה של האישה לא טענו (למעט בשלב הסיכומים – סעיף 19) כי ההקלטות אינן אמיתיות או שהן "בושלו". הן אישרו את תוכנם והתובע לא נחקר עליהם כלל  (עמ' 11-12  לסיכומי האיש וסעיף 13 לסיכומי התשובה).

10. ברם, משהאיש כלל לא טען בהליך הקודם כי מדובר בסעיף למראית עין ומשלא התבקש על ידו סעד של ביטול סעיף זה, סעיף זה נותר בתוקפו. חיוב זה במזונות שלא בוטל, שריר וקיים ויש לו משמעות לצורך בחינת היקף ההשבה שהאישה חבה לאיש. מאחר שהאיש היה מחויב במהלך תקופת החיים המשותפים לשאת במזונות הילדים, יש לדחות את  טענתו כי יש לקזז מהתשלומים שהוא העביר לאישה רק את הכספים שנועדו לצרכיו שלו (עמ' 6 לסיכומיו). 

11. בנוסף לעילה החוזית בגין טעות, קמה לאיש עילה אף לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט. כפי שנקבע בע"א 588/87 כהן נ' שמש, פ"ד מה (5) 297 בעמ' 316:

"דיני עשיית עושר ולא במשפט נתפסים כמערכת דינים עצמאית וכוללת... בעצם קיומו של חוזה... אין כדי לשלול או כדי להגביל את תחולתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט... בנסיבות מסוימות, הנפגע מהפרת חוזה רשאי  לתבוע הן בעילה של הפרת חוזה והן בעילה של עשיית עושר ולא במשפט".

12. סעיף 1 (א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט – 1979 קובע כי:

             "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת ( להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה)  חייב להשיב למזכה את הזכייה...".

           סעיף 2 לחוק הנ"ל קובע כי:

            "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכייה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".

13. על פי ההסכם, הזכויות בבית שייכות לאישה והיא צריכה לשאת במלוא תשלומי המשכנתא. אין מחלוקת כי בתקופת החיים המשותפים, הפקיד האיש את הכנסותיו לחשבון האישה ולאחר מכן לחשבון המשותף ובאמצעות כספים אלו, שולמה גם המשכנתא כמו גם יתר הוצאות המשפחה.             

14. לפיכך, על האישה להשיב את ההשבחה של הנכס שנוצרה עקב תשלומי המשכנתא, גם מכח דיני עשיית עושר ולא רק מכח דיני הטעות. כפי שכתב פרופסור דניאל פרידמן בספרו דיני עשיית עושר ולא במשפט (1998),  בעמוד 219:

"אדם זכאי לסעד, אם הקים מבנה או הוציא הוצאות לשיפור חלקת קרקע בחושבו שהחלקה שייכת לו, ואילו בעל החלקה ידע על ביצוע העבודות ועל דבר הטעות של המבצע, אך לא העמידו על טעותו".

 ובהמשך שם (עמ' 223-225):

המשביח השקיע כספים במקרקעין שבבעלותו של הנתבע ועשה זאת לאחר שהנתבע נטע בו ציפיה לגבי הקרקע או השימוש בה. בנסיבות אלה ניתן לומר שבעל הקרקע "זכה" בהשקעה ועליו להשיבה...כשם שעשוי אדם להתחייב בתשלום שכר ראוי עבור טובת הנאה שביקש, כך עשוי הוא להתחייב בתשלום עבור טובת הנאה שניאות לקבל בדיעבד"

ראו גם: ע"א 2409/10 מגורי נ' מלאכי (ניתן ביום 23.8.12) שבו נקבע כי: "ככלל, עם ביטול החוזה או עם ההכרזה על בטלותו מלכתחילה קמה החובה על הצדדים להשיב את שהעביר האחד לזולתו בהתבסס על החוזה ... זכות ההשבה הכללית מקורה בחוק עשיית עושר ולא במשפט".

(ג)        מה שיעור ההשבה של כספי המשכנתא?

1. התובע פירט בתביעתו את הכספים שהוא העביר לטובת כלכלת המשפחה ושמסתכמים בסך של מעל 1.1 מיליון ₪. טענה זו לא נסתרה. מכספים אלו, כמו גם מכספים שהאישה השתכרה ותמיכת הוריה, כלכלו הצדדים את המשפחה. העובדה שהאיש הודה כי הוא רכש מניות בסך של 63,000 ₪ וכן שילם סך של 3,000 דולר עבור טיול שערך לתאילנד (סעיף 48 לסיכומי האישה), לא גורעת מהעובדה כי הצדדים  ניהלו קופה משותפת אחת, אף אם מקצת מהכספים שימשו את האיש בלבד.  

2. סעיף 12 להסכם קובע כי: "האישה תמשיך לשלם את ההלוואה המובטחת במשכנתא עד אשר האישה תחליט למכור את הדירה אזי תשלם חוב זה". מאחר שעל פי ההסכם היתה צריכה האישה לשאת לבדה בתשלומי המשכנתא, הרי שהעובדה שהאיש שילם תשלומים שעל פי ההסכם היה עליה לשאת לבדה, מזכה אותו בסעד של השבה.

3. יש להדגיש כי חלק מהנימוקים לדחיית התביעה של האיש בהליך הקודם נבעו מכך שבסעיף 19 להסכם נקבע כי: "תהיה אשר תהיה התנהגותם במהלך נישואיהם, בין אם יוסדר הגט ובין אם לאו – לא יהיה בכך כדי לשנות את התוצאות אשר הצדדים מבקשים להקנות למערכת היחסים ביניהם אלא אם הוסכם ביניהם אחרת במפורש ובכתב ותוך אישור באחת הדרכים הקבועות בחוק יחסי ממון...". לפיכך, ומשהתקבלה עמדת האישה בהליך הקודם כי ההסכם תקף ולא שונה בהתנהגות, היה עליה לשלם בעצמה את תשלומי המשכנתא גם בתקופת החיים המשותפים.

4. השאלה היא, מה שיעור ההשבה בגין תשלומי המשכנתא שעל הנתבעת להשיב לתובע? האישה טוענת כי יש להתחשב בכך שהתובע התגורר בבית ללא תמורה ויש לקחת בחשבון כי הוא חסך בכל השנים של החיים המשותפים תשלום של דמי שכירות, שעה שהוא התגורר בחינם בבית. לטענתה, דמי השימוש הראויים של הבית עומדים על סך של כ – 7,000 ₪ לחודש (סעיף 16 לתצהירה). לדבריה, האיש אף זכה לשאר השירותים שהאישה העניקה לו כגון ניקיון, כביסה, בישול וכו' (סעיף 17 לתצהירה). לכן לטענתה, הסכומים שהאיש השקיעה בהשבחות שביצע בבית ובהעברת הכספים ששימשו גם לתשלומי המשכנתא, מתקזזים עם טובות ההנאה שהוא קיבל ממנה בכל אותן שנים והיא לא צריכה לשלם לו דבר.  

5. במקרה דנן, יש לראות את מעמדו של האיש בבית בתקופת החיים המשותפים, כבר רשות. בע"א 463/79 ג'בראן נ' ג'אברן, פ"ד לו (4) 403 בעמ' 409 נקבע כי במקום שבו אדם התגורר בנכס כבר רשות והשביח אותו, אזי הוא זכאי לפיצוי על ההשבחות שביצע ואולם "אין מקום להפחית מהפיצוי , בגין השימוש שעשה המשיב במשך השנים בדירה". לפיכך, יש לדחות את טענת האישה כי יש להפחית מסכום ההשבה את מרכיב דמי השימוש הראויים.

             ראו גם: תמ"ש 11900/98 ד. נ' א' (ניתן ביום 12.4.07 ע"י כב' השופט גרינברגר).  

6. מאחר שכאמור האיש טעה וחשב כי הוא שותף בבית, יש להשיב את המצב לקדמותו, אילולי הטעות. אולם, מאחר והצדדים קיימו בתקופת החיים המשותפים קופה כלכלית משותפת והיה להם אף חשבון משותף במשך רוב התקופה, יש לראות בכל הוצאותיהם הוצאות משותפות ולפיכך שניהם שלמו במשותף אף את תשלומי המשכנתא. שהרי, הקופה המשותפת שהצדדים יצרו, מורכבת מכספים משותפים השייכים לשני הצדדים יחדיו.  גם האיש הודה כי בתקופת החיים המשותפים האישה עבדה במשק בית וכן העניקה טיפולים הוליסטיים (עמ' 22 שורות 16-17). הוא גם הודה שהורי האישה תמכו בהם כלכלית בעשרות אלפי ₪ (עמ' 23 שורה 1). האיש גם אישר שמהקופה המשותפת שלמו הצדדים עבור בית האבות שבו התגורר אבי האיש, סך של כ – 290 ₪ לחודש (עמ' 23 שורות 27-31). לא ברור מה היה היקף הכנסות האישה בתקופה זו והיא לא צירפה אסמכתאות להיקפם, כפי שהאיש טוען (עמ' 13 לסיכומיו וסעיף 14 לסיכומי התשובה). ברם, משהמשכנתא שולמה במשותף, מכספים משותפים של שני הצדדים, האישה צריכה להשיב מחצית מהכספים – המהווים את חלקו של האיש – אליו בחזרה. הדבר דומה לזוג שנישא ומתגורר בדירה השייכת לאישה בלבד ושני הצדדים מפקידים לחשבון משותף את הכנסותיהם ומשלמים מתוך הקופה המשותפת את המשכנתא. מששני בני הזוג נפרדים, זכאי האיש למחצית מתשלומי המשכנתא, היות והוא היה שותף להשבחת ההון של האישה באמצעות השתתפותו בתשלומי המשכנתא. אין מקום לבדוק כמה הכניס כל אחד מעבודתו  לקופה המשותפת. משהצדדים ראו עצמם שותפים בהכנסות, יש לייחס לכל אחד מהם כמי שמשתתף בתשלום מחצית מתשלומי המשכנתא החודשיים, אף אם התרומה של כל אחד מהם לקופה המשותפת לא היתה זהה.  

            ראו: תמ"ש 12466-02-14 פלוני נ' אלמונית (3.6.15).

7. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע מחצית מתשלומי המשכנתא ששולמו בתקופת החיים המשותפים בסך של  384,812 ₪ דהיינו סך של 192,406 ₪ כמפורט בסעיף 20א' לתביעה, בצירוף ריבית והצמדה כחוק ממועד תשלום כל אחד מהתשלומים וכמפורט באישורי התשלום שצורפו לתצהיר התובע.

(ד)        האם זכאי התובע להשבת הסכומים שהוא השקיע בשיפוץ הבית?

1. 1. האם על הנתבעת להשיב לתובע את הכספים שהוא הוציא עבור שיפוץ הבית או שעליה להשיב את שווי ההשבחה של הנכס?

בע"א 7862/11 חברת התחנה המרכזית החדשה בת"א נ' איתמר מרקור (ניתן ביום

1.10.13) נקבע לגבי שאלה זו כי מדובר ב"שאלה מורכבת, אשר נראה כי טרם הוכרעה בפסיקה".

2. פרופ' פרידמן בספרו הנ"ל (עמוד 763) כותב כי:

            "כאשר מדובר בהערכת שוויה של עבודה, שירות או דמי שימוש בנכס מתעוררת השאלה האם יש להעריכם, בדומה לנכס, על בסיס מחירם...או שמא על בסיס התועלת שהביאה...אפשרות אחת היא להעריך כמה היה עולה לשכור בעל מלאכה ברמה דומה לבצע את אשר נעשה. אפשרות שניה היא לבחון בכמה העלתה העבודה שבוצעה את ערך הנכס... מקום שמדובר בעבודה שבוצעה לבקשת הנתבע הדרך הנכונה היא, במקרה הרגיל, הראשונה".

            כלומר, על פי דעה זו, משום שהעבודה בוצעה בהסכמתם ועל פי רצונם של התובע והנתבעת, יש להשיב את עלות העבודה ולא את שווי  ההשבחה של הנכס שנוצר עקב  העבודה.

3. בספרם של פרופסור גבריאלה שלו ויהודה אדר, דיני החוזים תרופות (תשס"ט) (עמ' 720 עד 725) מתייחסים המחברים לסוגיה זו ואומרים כי:

"העיון בפסיקה מלמד כי בפרקטיקה השיפוטית משמשים בערבוביה יסודות אובייקטיבים וסובייקטיביים בדיני השבה... המפתח להבנת המתח השורר בדין הנוהג בין המבחן האובייקטיבי למתחן הסובייקטיבי – ולהכרעה מושכלת בין הגישות השונות המשתקפות בו – טמון בניסוח בהיר ומדויק של מטרת ההשבה. אם מטרת ההשבה היא למנוע מצב שבו הזוכה יימצא מתעשר עקב קיום החוזה בידי המזכה, הרי שהמבחן הראוי המגשים תכלית זו הוא המבחן הסובייקטיבי. מבחן זה מיועד להבטיח שכל תועלת כלכלית שהפיק הזוכה כתוצאה מכך שהמזכה העביר אליו משאבים על פי החוזה, תישלל מן הראשון ותועבר ("תושב") אל האחרון. לפיכך מתמקד המבחן הסובייקטיבי במצבו הכלכלי של הזוכה, ובוחן את השאלה עד כמה הוא התעשר עקב זכייתו בתמורה הנגדית (או בחלק ממנה). לעומת זאת, אם מטרת ההשבה היא להבטיח שכל מה שהעביר המזכה אל הזוכה מכוח החוזה יושב לידיו, כי אז המבחן המתאים להגשמת תכלית זו הוא המבחן האובייקטיבי. מבחן זה נועד להגן על המזכה מפני אבדן המשאבים הכלכליים שאותם העביר לידי הזוכה בהנחה שהחוזה יקוים עד תום. לפיכך, מתמקד המבחן האובייקטיבי במצבו הכלכלי של המזכה ובוחן את השאלה באיזו מידה נגרעה מצבת נכסיו עקב הענקת התמורה העצמית (או חלק ממנה) לזוכה...על בית המשפט להכריע בשאלה מי מבין שתי המטרות ראויה לבכורה בנסיבות המקרה שלפניו. לשם כך עליו לשאול את עצמו הגשמת מי מבין שתי המטרות חשובה יותר בנסיבות. כאשר המטרה החשובה יותר היא סילוק התעשרותו של הזוכה, יוליך הדבר לאימוצה של אמת מידה סובייקטיבית, ואילו כאשר שאיפתו העיקרית של בית המשפט היא לגונן על הצד המזכה מפני אבדן עושרו שלו כי אז תיטה הכף לעבר אימוצו של המבחן האובייקטיבי".

4. דהיינו, יש לבחון שיקולים של צדק ושל אשמה ובעזרתם לקבוע במקרה הקונקרטי, על אלו ערכים יש להגן. במקרה דנן, השיפוץ נעשה על דעת שני הצדדים ובהסכמתם. טענת האישה כי לא הסכימה לשיפוצים לא סבירה כלל ולא הוכחה. ההסכמה על ביצוע השיפוץ מצד התובע נעשתה בטעות כשסבר כי הנכס משותף ואולם, הבית לא "חזר" להיות משותף, כפי שהוא סבר אלא נותר בבעלותה הבלעדית של האישה. כמו כן, לא היה צד אשם בהפרת החוזה. לפיכך, נראה כי המטרה הצודקת בנסיבות מקרה דנן היא לגונן על התובע מפני אבדן עושרו שלו ועל כן יש להשיב לו על פי המבחן האובייקטיבי את הכספים שהוא הוציא עבור השיפוץ.

5. ביחס למקור המימון של השיפוצים וההשבחות שבוצעו בבית, והן ביחס להיקף השיפוצים, חלוקים הצדדים. בעוד שהאישה טוענת כי כל השיפוצים נערכו באמצעות פדיון קופות גמל של הילדים, טוען האיש כי הם מומנו מהכנסותיו. כמו כן, קיימת  מחלוקת בין הצדדים ביחס להשבחות מסוימות בבית, כאשר האיש טוען כי הן נעשו בתקופת החיים המשותפים והאישה טוענת כי הם נערכו קודם.

6. הצדדים לא זימנו את המומחה לחקירה ולא שאלו אותו שאלות הבהרה ולפיכך יש לאמץ את חוות דעתו. האישה אף לא השיגה על חוות הדעת ולא טענה כי המומחה חרג מסמכותו (סעיף 12 לסיכומי התשובה). הערכות של השכן מר ... שהעיד מטעם האיש, לא רלוונטיות שעה שמונה מומחה מטעם בית המשפט.

7. בחוות דעת המומחה, מצוינים הפריטים שהצדדים היו חלוקים האם הם נעשו לפני תקופת החיים המשותפים או במהלכם. נדון בכל פריט השנוי במחלוקת ונבחן האם האיש הוכיח כי הם נעשו במהלך החיים המשותפים:

8. אדניות – האישה רק ציינה בתצהירה כי: "לא נהיר" מה הכוונה. האישה לא שאלה את המומחה שאלת הבהרה בנושא זה ולא זימנה אותו לחקירה.  לפיכך, משלא היתה הכחשה כי מדובר בשיפוץ שנעשה  בתקופת החיים המשותפים, יש לראות ברכיב זה כהשבחה שנערכה בתקופת החיים המשותפים.

9. החלפת העץ בזכוכית בדלת הכניסה, הסרת שטיחים, צביעה של שער חנייה, בניית קירות תמיכה במסגרת פירוק מתקני הגן, חציבה ויישור השטח, איטום תקרה – האישה לא הכחישה בתצהירה כי מדובר בשיפוצים שנעשו בחיים המשותפים ויש לכלול רכיב זה.

10. תאורה לפרגולה והחלפת גופי תאורה בחצר – האישה טוענת בסעיפים 67-68 לתצהירה כי מדובר בנורה אחת. היא לא מכחישה כי התאורה נבנתה בתקופת החיים המשותפים ויש לכלול רכיבים  זה.

11. הרחבת החדר של גל – האיש זימן לעדות את מר ... שהעיד כי שיפוץ זה נעשה בשנים 2004-2005 (עמ' 15 שורות 16-17). האישה יכולה היתה להביא עדים חיצוניים להוכיח מתי נערך שיפוץ זה. האישה בחרה שלא לזמן אף עד כגון בני משפחה או חברים או שכנים לצורך סתירת טענתו של האיש כי השיפוץ נעשה לפני החיים המשותפים. לפיכך ומשעדותו של מר ... השכן של הצדדים לא נסתרה, יש לכלול אף רכיב זה (עמ' 17 לסיכומי האיש).

12. התקנת מרזבים בגג – האישה הכחישה כי פעולה זו נעשתה בתקופת החיים המשותפים  (סעיף 66 לתצהירה). האיש לא הביא ראייה להוכחת טענתו זו ולפיכך רכיב זה לא הוכח.

13. שפכטל אמריקאי – האישה לא מכחישה בסעיף 70 לתצהירה ויש לכלול שיפוץ זה כמו גם את קירות התמיכה שלא הוכחשו בתצהירה.

14. פירוק והתקנה של נברשות – האישה טענה בסעיף 75 לתצהירה כי הדבר נעשה ע"י חשמלאי מטעמה מר משה דואני. ברם, האישה לא זימנה אותו לעדות ולא הוכיחה  טענתה ולפיכך אף מרכיב זה הוכח.

15. מאחר שהתובע הוכיח כי העבודות שהיו במחלוקת  נעשו בתקופת החיים המשותפים למעט רכיב התקנת המרזבים בגג שתומחר בסך של 9,900 ₪, יש לפצותו על ביצוע כל העבודות  כמפורט בחוות דעת המומחה. ברם, משהוכח כי הצדדים קיימו קופה אחת משותפת, שאליה הופקדו הכנסות שני הצדדים וכן  הסיוע שקיבלו מאמה של האישה, יש לראות אף האישה כמי שהשתתפה במחצית מהשיפוצים וההשבחות. האיש הודה כי כל החומרים, הציוד ושכר העבודה בגין השיפוצים שולמו מהקופה המשותפת (עמ' 27 שורות 15-18). לפיכך, על הנתבעת  להשיב לתובע מחצית מהסך של 156,100 ₪ (הסך של 127,000 ₪ בגין ההשבחות המוסכמות, בתוספת הסך של 29,100 בגין ההשבחות שהיו במחלוקת ושלגביהם  התקבלה עמדת האיש, למעט עבור רכיב המרזבים). אין מקום לחייב את האישה להשיב גם מחצית מעלות שווי ההשבחה, שעה שהאיש פוצה בהשבת  מחצית מההשבחות.

16. יודגש כי האיש הודה שהצדדים פרעו כספי קופת גמל של הילדים, בסך כולל של כ – 98,000 ₪ שאף הם נכנסו חשבון המשותף ואף באמצעות כספים אלו בוצעו השיפוצים (עמ' 25 שורות 21-29). ברם, לא ניתן "לצבוע" את כספי הילדים ולשייך אותם רק לשיפוצים ולא להוצאות המחייה השוטפות, כפי שטוענת האישה (סעיפים 59-61 לסיכומיה).

17. העובדה שהאישה טענה שהיא לא ביקשה לבצע את ההשבחות בבית למעט הפיכת החנייה לקליניקה והסבת המרתף ליחידת הדיור (סעיף 46 לתצהירה), לא גורעת מהעובדה שהאישה נהנתה מהשבחות אלו. לכן, על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט זכאי האיש להשבה. כמו כן, טענת האישה כי האיש מוזמן ליטול את המחסן, הפרגולה והנברשות (סעיף 79) לא פוטרים אותה מלהשיב את עלותם, שעה שמדובר בפריטים שחוברו לבית ואין להם ערך רב, במנותק ממנו.

18. ההערכה של המומחה בוצעה על בסיס השווי הנוכחי לאור ההלכה שנקבעה ביחס לחישוב ערך  השבחה בע"א 515/76 לוי נ' ויימן, פ"ד לא (2) 127 בעמ'  134, כי יש לחשב את הפיצוי על פי הערך הנוכחי של ההשקעות בבנייה.    

(ה)       סיכום:

1. הנתבעת תשיב לתובע סך של 192,406 ₪, המהווה מחצית מתשלומי המשכנתא ששולמו בתקופת החיים המשותפים, בצירוף ריבית והצמדה כחוק ממועד פירעונו של כל תשלום ותשלום.

2. הנתבעת תשיב לתובע מחצית מעלות שיפוצים וההשבחות שבוצעו על ידו בבית (למעט בגין שווי עליית ערך הבית), על פי קביעות השמאי המומחה, בסך כולל של 78,050 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת חוות דעת השמאי.

3. מאחר שהתביעה התקבלה רק בחלקה, הנתבעת תשלם לתובע שליש מאגרת בית המשפט ששולמה על ידו, מחצית מעלות חוות דעת המומחה וכן שכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪.

4. פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום,  כד' מנחם אבכ"ד אב תשע"ה, 9 אוגוסט09 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.