התובע הצבאי הראשי נ' רס"ן יזיד יוסף

ערעור על פסק דין של בית הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוטי המטכ"ל שניתן בתיק מטכ"ל (מחוזי) 1031/14 (אל"ם מאיה הלר – הנשיאה; סא"ל צחי נוריאל – שופט; סא"ל עודד כהן – שופט) ביום 18.1.2016. הערעור (קולת העונש) נדחה.

כללי

1. רס"ן יזיד יוסף (להלן: המשיב), הורשע לאחר שמיעת ראיות, בשלוש עבירות שעניינן לקיחת שוחד, לפי סעיף 290(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; עבירה של זיוף, לפי סעיפים 414 ו-418 לחוק העונשין; חמש-עשרה עבירות שעניינן חריגה מסמכות עד כדי סיכון בטחון המדינה, לפי סעיף 73 רישא לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955; ארבע עבירות שעניינן סיוע לכניסה לישראל לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 ולפי סעיף 31 לחוק העונשין; עבירה של הלנה, העסקה והסעה שלא כדין, לפי סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל; עבירה של קבלת דבר במרמה, לפי סעיפים 414 ו-415 לחוק העונשין; עבירה של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין; ושתי עבירות שעניינן התנהגות שאינה הולמת, לפי סעיף 130 לחוק השיפוט הצבאי. המשיב זוכה מאחת-עשרה עבירות שעניינן סיוע לכניסה לישראל, לפי חוק הכניסה לישראל.
2. בית הדין המחוזי השית על המשיב עונש כולל של חמש שנות מאסר לריצוי בפועל, לצד מאסר מותנה, קנס בסך 30,000 ש"ח והורדה לדרגת טוראי. לצד זאת, דחתה הערכאה קמא את עתירת התביעה הצבאית להשית על המשיב עונש של גירוש מן הצבא. תחילה, הונחו לפנינו שני ערעורים: ערעור התביעה הופנה כלפי קולת עונש המאסר, גובה הקנס והימנעות בית הדין המחוזי מלהשית עונש שעניינו גירוש מן הצבא. ערעור ההגנה הופנה כלפי הכרעת הדין המרשיעה וכלפי חומרת עונש המאסר בפועל. לאחר שמיעת הערעור, בעקבות הערותינו, הודיע המשיב כי הוא חוזר בו מערעורו על שני חלקיו. נותר, אפוא, לדון בערעור התביעה הצבאית על קולת העונש.

עיקר נסיבות ההרשעה 

3. המעשים העומדים בבסיס הרשעת המשיב תוארו על-ידי בית הדין קמא במסגרת גזר הדין, כדלקמן:

"מתוקף תפקידו היה הנאשם אחראי על מתן היתרי כניסה לישראל לתושבים פלסטינים המתגוררים בגזרת מת"ק בית לחם. במהלך שנת 2012 הלין הנאשם בפני עד המדינה, איש עסקים מנפת בית לחם, אודות מצבו הכלכלי והציע להנפיק עבור חמישה מעובדיו היתרי כניסה לישראל בתמורה ל-2,000 ש"ח בעבור כל היתר... עד המדינה נאות להצעה והעסקה בוצעה. בהמשך, הלכו והתפתחו מעשי השוחד, והשתכללה השיטה לאישור ההיתרים... כך שהנאשם חתם על אישור היתרי כניסה לישראל לפלסטינים ששמם הועבר אליו באופן שיטתי, על ידי עד המדינה. בחלק מן המקרים היה הנאשם אף שותף לזיוף המסמכים הנלווים שצורפו לבקשות ההיתרים. בתמורה לכל היתר קיבל הנאשם מזומן בסך של 2,000 עד 4,000 ש"ח... בסך הכל קיבל הנאשם סכום של כ-250,000 ש"ח בתמורה למכירת היתרי הכניסה לישראל... בנוסף, אישר הנאשם הנפקה של היתרי כניסה לישראל, מבלי שצורפו לבקשות מסמכים התומכים בהן כנדרש, לפי הנהלים, ומשכך הורשע בעבירות של חריגה מסמכות עד כדי סיכון ביטחון המדינה.

זאת ועוד, החל מיום 15/9/2013 העסיק הנאשם פועלים פלסטינים מנפת בית לחם בעבודת חיפוי אבן בביתו. הנאשם כתב את בקשות היתרי הכניסה לישראל של מנהל העבודה... ושל שני פועלים נוספים... ואישר אותן בחתימתו... הכל בניגוד לנהלים המחייבים הוצאת היתרים מסוג זה. גם פועלים אלו שילמו עבור ההיתר. הפועלים לנו בבית ג'אן ללא אישור כדין... בהמשך הובאו לבית ג'אן פועלים נוספים מנפת בית לחם. אף להם חתם הנאשם על היתרי כניסה לישראל, בהיותם פועלים של עד המדינה. הללו אף שיפצו את הכניסה לבית אחיו. כמו כן, הנאשם הסתייע בעד המדינה לביצוע פעולות שונות לטובת השיפוץ בביתו, מבלי שנתן לעד המדינה תמורה עבור כך. את האבן עבור השיפוץ רכש הנאשם מפלסטיני תושב נפת בית לחם... בניגוד לאיסור הקיים על קיום עסקים בין כוחות צה"ל לתושבי הרשות הפלסטינית, קל וחומר אדם המקיים עסקים ומתגורר בשטח הנתון לאחריותו של הנאשם מתוקף תפקידו. בתום השיפוץ נותר לנאשם חוב עבור קבלן האבן. משהאחרון דרש את החוב התרעם הנאשם, אך שילם אותו בתשלום אחד. בחלוף מספר חודשים כאשר ביקש קבלן האבן לברר מדוע מתעכב היתר כניסה על שמו לישראל... מסר הנאשם לקבלן... כי יוכל לסייע בהשגת ההיתר בתמורה ל-2,000$. בסופו של יום שילם הקבלן 1,500 דולרים לנאשם וההיתר נמסר לו. במהלך תקופת כהונתו בתפקיד נרקם בין הנאשם לבין עד המדינה קשר אישי שחרג מגבולות הקשר המקובל בין קצין במעמדו של הנאשם לבין גורם מן האוכלוסייה הפלסטינאית המתגוררת בנפת בית לחם... בין היתר, יצא הנאשם עם עד המדינה ופלסטינים נוספים המתגוררים בתחום עליו הוא אמון לבילויים משותפים וכן לן מעת לעת בדירה שכורה של עד המדינה בירושלים, מבלי לתת בגין כך כל תמורה. נוכח מעשיו של הנאשם, החריגה מן ההנחיות ומן הנהלים, פיתוח קשרים אישיים עם עד המדינה, באופן שהביאו לכדי ניגוד עניינים מקצועי ממשי ופגיעה אנושה באמון הציבור, בשירות הציבורי, בתכלית שירותו כקצין בצה"ל, בטוהר המידות ובמילוי תפקידו, הורשע אף בעבירות של מרמה והפרת אמונים והתנהגות שאינה הולמת".

גזר הדין של בית הדין המחוזי

4. בית הדין המחוזי עמד על היקפן וחומרתן של העבירות שבהן הורשע המשיב. נקבע, כי במסגרת תפקידו היה המשיב אמון על הקשר עם האוכלוסייה הפלסטינית ובכלל זאת על מתן היתרי כניסה לישראל, אולם, לדאבון הלב, מעל באמון שניתן בו. בהידרשו למתחם העונש ההולם, קבע בית הדין המחוזי כי העבירות שבהן הורשע המשיב מהוות שני אירועים נפרדים, כמובנם לפי סעיף 40יג לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ומשכך, קבע שני מתחמי עונש נפרדים, אחד לכל אירוע:

הנפקת היתרי כניסה לישראל לשם הפקת רווח כספי:

אירוע אחד, כך נקבע, מתייחס לכל העבירות שבוצעו במסגרת תוכנית עבריינית שמהותה ותכליתה הנפקת היתרי כניסה לישראל לשם הפקת רווח כספי, תוך חריגה מנהלים ומפקודות. תוצאת תוכנית עבריינית זו הייתה הנפקת היתרים המקנים למאות פלסטינים את הזכות להיכנס לתחומי מדינת ישראל, באופן שעלול היה לפגוע בביטחון המדינה. ליבת האירוע עוסקת בעבירת השוחד, בגין אישור הנפקת כ-200 היתרי כניסה לישראל תמורת כ-250,000 ש"ח. בית הדין קמא עמד על הערכים החברתיים הנפגעים כשנעברות עבירות שוחד, שבגינם החמיר המחוקק את העונש הקבוע לצד עבירת לקיחת השוחד והעמידו על 10 שנות מאסר. עוד עמד בית הדין קמא על הפגיעה הממשית והקשה בטוהר המידות, בפעילותו התקינה של המנהל הציבורי ובאמון הציבור, בשל מעשיו של המשיב. נקבע, כי מידת הפגיעה נובעת, בראש ובראשונה, מדרגתו, מתפקידו וממעמדו של המשיב. מעשיו של המשיב, בקבלו שלמונים בתמורה למתן היתרי כניסה לישראל, פגעה, כך נקבע, בשמו הטוב ובתדמיתו של צה"ל ושחקה את דימוי הצבא ומפקדיו בעיני הפלסטינים, הנזקקים לשירותי המנהל האזרחי. נוכח מעשי המשיב, אשר פעל על מנת לטשטש ולהסוות את מעשיו, למד בית הדין קמא כי הוא הבין היטב את האחריות שהוטלה עליו ואת השלכות מעשיו החמורים. בית הדין המחוזי סבור היה כי אין בעובדה שהמשיב לא נתן היתרי כניסה לישראל למי שהוזנה על שמו מניעת כניסה מטעמי ביטחון, או מכל טעם אחר, כדי להפחית ממידת החומרה של המעשים. נקבע, כי בשל מעשי המשיב לא ניתן היה לפקח באפקטיביות אחר סיבת הכניסה לישראל של אוחז ההיתר ולוודא כי הוא מגיע למקום שאליו הוא מורשה להגיע, ולא למקום אחר. עוד עמד בית הדין קמא על כך שמעשיו של המשיב נפרסו על פני תקופה לא מבוטלת, וברבות הזמן השתכללו, עד שהפכו לשיטה של ממש. כך גם, נקבע כי ראשית כל חטאת רובצת לפתחו של המשיב, אשר פנה מיוזמתו לעד המדינה והציע לו לקבל היתרי כניסה לישראל תמורת תשלום כספי. לעומת זאת, נקבע, לא הייתה זו יוזמת המשיב לחדול מן הסחר בהיתרים, אלא דווקא יוזמת עד המדינה, מתוך חששו כי שותפו העסקי דיווח על אודות המעשים לרשויות. לאחר שעמד בהרחבה על מדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים, נדרש בית הדין המחוזי לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, לרבות התכנון שקדם לביצוע העבירות והמעשים שעשה המשיב לשם טשטושן. כן, נדרש בית הדין קמא לחלקו המשמעותי של המשיב בביצוע העבירות, כמי שהיה אחראי על אישור ההיתרים, כמו גם לנזק שגרם המשיב במעשיו ולפגיעתו בטוהר המידות ובאמון הציבור בצה"ל ובמפקדיו. כמו כן, ניתן משקל לנזק הפוטנציאלי שעלול היה להיגרם לביטחון המדינה וכן לסיבות שהביאו את המשיב לבצע את העבירות, שמהותן קשיים כלכליים שבהם היה נתון. נוכח מכלול האמור, קבע בית הדין קמא לאירוע הראשון מתחם ענישה הנע בין שלוש שנות מאסר ומחצה לשש שנות מאסר ומחצה, לצד עונשים נוספים.

קידום שיפוץ ביתו של המשיב: