לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי.
1. המבקש הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים בשורה ארוכה של אישומים על עבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003, חוק העונשין, התשל"ז-1977, ועבירות מס שונות. בכתב האישום הועמדו יחד לדין 28 נאשמים, ובכללם המבקש שהיה נאשם 3 בכתב האישום (להלן - כתב האישום). בין המבקש למשיבה הושג הסדר טיעון. בהסדר הוסכם כי על המבקש יושתו 5 שנות מאסר בפועל. לטענת המבקש, במהלך המשא-ומתן לגיבושו של הסדר הטיעון הבהירה המשיבה לבאי כוח הנאשמים 1 ו-3 כי העונשים אשר תדרוש לגבי שלושת הנאשמים הראשונים בכתב האישום יהיו 7 שנות מאסר לנאשם 1; 6 שנות מאסר לנאשם 2; וחמש שנות מאסר לנאשם 3. המשיבה הציבה מועד אולטימטיבי לקבלת ההצעה ומידע זה הועבר לנאשמים 1 ו-3 טרם הסכמתם להסדר הטיעון.
2. הסדר הטיעון עם נאשם 1 אושר ביום 14.12.2006 ובית המשפט המחוזי בירושלים גזר עליו 7 שנות מאסר. הסדר הטיעון עם המבקש אושר ביום 25.12.2006 ובית המשפט גזר עליו 5 שנות מאסר. באותה עת טרם הושג הסדר בעניינו של נאשם 2. כחודש לאחר מתן גזר הדין בעניינו של המבקש הגיעה המשיבה להסדר טיעון עם נאשם 2, לפיו יושתו עליו חמש וחצי שנות מאסר בפועל. בעקבות זאת, הגיש נאשם 1 ערעור לבית משפט זה, בו עתר להפחתת 6 חודשים מעונשו (ע"פ 845/07). עילת הערעור התבססה על כך שקודם למתן הסכמתו להסדר הטיעון נאמר לנאשם 1 (באמצעות בא-כוחו) כי המשיבה תעמוד על כך שעונשו של נאשם 2 לא יפחת מ-6 שנים ואילו בסופו של יום נגזרו על נאשם 2 - בהסכמת המשיבה - חמש וחצי שנות מאסר בלבד.
3. ערעורו של נאשם 1 נדון ביום 25.10.2007. בדיון אישר בא-כוח המדינה כי בין הצדדים הייתה הבנה לפיה יהיה פער של שנה אחת בין עונשו של נאשם 1 לבין עונשו של נאשם 2, ולפיכך הסכים שעונש המאסר שהושת על נאשם 1 יופחת במידת מה. על רקע זה קיבל בית המשפט את ערעורו של נאשם 1 והעמיד את תקופת המאסר בה ישא על 6 שנים ו-9 חודשים, במקום 7 שנות מאסר.
4. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 20.11.2007, בסמוך לאחר מתן פסק הדין של בית משפט זה בעניינו של נאשם 1. נטען בה כי יסודה של הבקשה בשורה של אירועים שהתרחשו לאחר גזר דינו של המבקש, שניתן כאמור ביום 25.12.2006, ובמיוחד עמדת המשיבה והחלטת בית המשפט העליון בערעור בעניינו של נאשם 1. לטענת המבקש, ניתן לצפות כי המשיבה תנהג בהגינות עם המבקש, לו יוחסו עבירות בדרגת חומרה נמוכה באופן משמעותי מן הנאשמים 1 ו-2 ואשר לו זה מעצרו ומאסרו הראשון, ותסכים להפחתת עונשו במספר חודשים, כשם שנהגה כלפי נאשם 1. המבקש טוען איפוא כי נוכח עמדת המשיבה בערעור של נאשם 1 ופסק הדין בעניינו, יהא זה צודק והוגן לאפשר למבקש להגיש את הערעור בחלוף המועד הקבוע בחוק, על מנת למנוע עיוות דין בולט כלפי המבקש.
5. המשיבה מתנגדת לבקשה. המשיבה אינה מתכחשת לכך כי במסגרת המשא ומתן שנוהל עם המבקש, עמדתה היתה כי במסגרת הסדר טיעון העונש אותו היא רואה כראוי הינו 7 שנות מאסר לנאשם 1, 6 שנות מאסר לנאשם 2 ו-5 שנות מאסר למבקש. נטען כי המבקש היה הראשון אשר נתן את הסכמתו להסדר טיעון וכי בהסכמתו להסדר הטיעון אישר המבקש, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, כי עסקת הטיעון לה הוא הסכים אינה מותנית בסיום התיק כנגד נאשמים אחרים בפרשה. כתמיכה לטענה זו צירפה המשיבה לתגובתה כתב הסכמה מיום 23.11.2006, חתום על ידי המבקש, בו נכתב בסעיף 2 כי "עיסקת טיעון זו אינה מותנית בסיום התיק כנגד אחרים". ממסמך זה מבקשת המשיבה ללמוד כי הסכמת המבקש להסכם הטיעון ניתנה ללא קשר להגעת המשיבה להסדר טיעון עם נאשם 1 ועם נאשם 2 ועל כן אין ממש בטענה כי חתם על ההסדר תוך התבססות על עונשם של הנאשמים האחרים. כן סבורה המשיבה כי העונש שהושת על המבקש הוא עונש מאוזן וראוי, הן ביחס למעשים ולעבירות בהן הורשע והן ביחס לחלקם של נאשמים אחרים בפרשה. לבסוף, סבורה המשיבה כי "ההפחתה המינימלית" בעונשו של נאשם 1 אין בה כדי להצדיק הפחתה בעונשו של המבקש.
6. בדיון לפניי חזר בא-כוח המבקש וטען כי המבקש חש מקופח בהשוואה לשני הנאשמים האחרים. הוא הדגיש כי העבירות שיוחסו לו בכתב האישום פחותות בחומרתן באופן משמעותי מן העבירות שיוחסו לשני הנאשמים הראשונים והעונש המירבי בגינן נופל בעשרות שנים מן העונש המירבי בגין העבירות שיוחסו לשני הנאשמים האחרים. כן הדגיש בא-כוח המבקש את עברו המכביד של נאשם 1, בעוד שהמבקש חסר עבר פלילי וזה לו מאסר ראשון. על כן פער הענישה שנוצר כיום בין שני הנאשמים הראשונים לבין המבקש אינו ראוי. כן ציין בא-כוח המבקש כי החתימה על המסמך מיום 23.11.2006 נעשתה תחת לחץ של אולטימטום שהציבה המשיבה לעניין הסדר הטיעון ומכל מקום אין בו כדי לשלול את העובדה כי למבקש הוצג מצג לפיו המשיבה תעמוד על כך שעונשם של שלושת הנאשמים הראשונים בכתב האישום לא יפחת מ-7, 6 ו-5 שנים בהתאמה. עילת הערעור לשיטתו היא נסיגת המשיבה מעמדתה בעניין נאשם 1 בעת הדיון בערעורו, ולא עצם ההתערבות של בית המשפט העליון בעונשו של הנאשם 1. בא-כוח המשיבה, מנגד, ביקש לאבחן את עניינו של המבקש מעניינו של נאשם 1. בעוד המבקש הסכים מפורשות לכך שהסדר הטיעון בעיינו אינו קשור לנאשמים האחרים בפרשה, לא הייתה הסכמה דומה מצד נאשם 1. על כן השינוי בעמדת המשיבה כלפי נאשם 1 אינו צריך להשליך על עניינו של המבקש. בא-כוח המשיבה הביע חשש כי קבלת הבקשה עשויה להשליך על עניינם של נאשמים אחרים בפרשה ואף על מקרים אחרים בהם ניתנים גזרי דין במועדים שונים בעניינם של שותפים לעבירה. על כן סבור בא-כוח המשיבה כי אין לאפשר למבקש להשיג על גזר הדין, משבחר שלא לערער עליו במועד החוקי.
7. לאחר ששמעתי את טענות בעלי הדין ועיינתי בחומר שלפניי באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת המועד להתקבל. נקודת המוצא מצויה בסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. מהוראת-חוק זו עולה כי בשונה מההליך האזרחי, אין צורך ב"טעמים מיוחדים" לשם הארכת מועד בפלילים. ביסוד גישה זו מונח הצורך במתן שיקול-דעת רחב לבית-המשפט בנוגע להארכת מועד להגשת ערעור שעניינם חפותו או אשמתו של אדם וכן מידת עונשו. בהתאם לפסיקתו של בית-משפט זה, מקום בו מוגשת בקשה להארכת מועד על-ידי נאשם, להבדיל מהמדינה, יטה בית-המשפט להתייחס לבקשה זו ביתר חיוב, על-מנת לאפשר למי שהורשע בפלילים למצות את הליכי הערעור בעניינו. עמדה על כך כב' השופטת דורנר באחת הפרשות:
"ייעודו של ההליך הפלילי הוא לברר את חפותו או אשמתו של הנאשם ולקבוע את העונש הראוי לו אם הורשע, ואילו מטרתם של סדרי-הדין הקובעים את דרכי הבירור - בצד חשיפת האמת - היא להבטיח את זכויות הנאשם למשפט הוגן. המסגרת הדיונית מספקת לנאשמים אפשרות למצות את זכויותיהם.... הגדרת התקופה שבה ניתן להשיג על תוצאותיו של ההליך הפלילי משרתת הן את האינטרס הציבורי של סופיות, והן את זכותו של הנאשם כי לאחר תום התקופה להגשת הערעור לא ישונה יותר לרעתו פסק-הדין. אך הן האינטרס הציבורי האמור והן זכות הנאשם אינם מוחלטים, ובית-המשפט מוסמך להאריך את המועד להגשת ערעור. סמכות זאת יש להפעיל על-יסוד איזון ראוי בין זכויות הנאשם, בין כמבקש הארכת מועד לשם מיצוי זכותו לתקוף את פסק-הדין שפגע בו ובין כמשיב בבקשת המדינה להארכת מועד, לבין האינטרס הציבורי שבבירור ערעור המדינה, אם היא המבקשת, וסופיות ההליך, כאשר המדינה היא המשיבה" (בש"פ 6353/02 מדינת ישראל נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח, פ"ד נז(1) 1).
8. ברי עם זאת, כי מתן אורכה בהליכים פליליים אינו נעשה כדבר שבשגרה. הכלל הוא כי יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק, בעוד שהארכת מועד הינה היוצא מן הכלל. הארכת מועד תינתן רק בהתקיים טעם ממשי המניח את הדעת (ראו, בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006). מבחן זה נעוץ בהכרח להתחשב בעקרון סופיות הדיון; בצורך בהצבת גבול להימשכות ההליכים; באינטרס של הצד שכנגד ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות והוודאות המשפטית; ונוכח הקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור שהוגש באיחור. בהקשר זה נפסק כי ככל שמשך האיחור ארוך יותר, כן יגבר משקלם של הנימוקים האחרים הנוטים לדחיית הבקשה.
9. במקרה שלפניי, אין חולק כי הבקשה להארכת מועד הוגשה זמן ממושך לאחר המועד הקבוע בדין להגשת ההליך. אין לכחד כי העיכוב הממושך פוגע באינטרס בדבר סופיות הדיון. אולם המבקש סיפק הסבר לעיכוב. המבקש הסביר כי השלים בזמנו עם גזר הדין ועילת הערעור נולדה מבחינתו רק לאחרונה, לאחר שהתברר כי חל שינוי בעמדת המשיבה בנוגע לעונשו של נאשם 1. בנסיבות המיוחדות של המקרה, ובשים לב להשתלשלות העניינים מאז נגזר דינו של המבקש ועד להגשת הבקשה, המדובר בהסבר מניח את הדעת, המקים טעם ממשי להארכת מועד. לא נעלמה ממני המחלוקת בין בעלי הדין סביב משמעותו ומשקלו של המסמך עליו חתם המבקש במסגרת הסדר הטיעון. מחלוקת זו מצמיחה חילוקי דעות בשאלה האם הסכמת המדינה להקל בעונשו של נאשם 1 - ופסק הדין שניתן בעקבותיה - גוזרת גזירה שווה לעניינו של המבקש. איני סבורה כי יש להכריע במחלקות זו במסגרת ההליך שלפניי. אציין רק כי המסמך עוסק, לכאורה רק בניתוק הסדר הטיעון מ"סיום התיק כנגד אחרים". על פניו, קשה ללמוד ממנו על השלמה של המבקש עם מצב דברים בו המשיבה עצמה תסכים כי עונשי המאסר לנאשמים 1 ו-2 יהיו פחותים מהדרישה שהציגה במסגרת המשא-ומתן לגיבושו של הסדר הטיעון. מכל מקום, לעניין הארכת המועד, די בכך שטענות המבקש בעניין העונש הינן טענות ממשיות שלא ניתן לדחותן על הסף ובכך שהשינוי בעמדת המשיבה בעניין נאשם 1 הוא התפתחות חדשה ובלתי צפויה מבחינת המבקש. כן אוסיף כי על פניו, ולצורך הדיון שלפניי, אין בידי לקבוע כי סיכויו של הליך הערעור נמוכים באופן המצדיק את דחיית הבקשה. במצב דברים זה, ובשים לב לכלל נסיבות העניין, ראיתי להעדיף את זכותו של המבקש למצות את הליכי הערעור העומדים לרשותו בחוק עד תום, על פני אינטרס המשיבה והציבור בכללותו בדבר סופיות הדיון. בנסיבות המיוחדות של המקרה הגעתי למסקנה כי חרף העיכוב הממושך בהגשת ההליך, אין להיאחז באיחור על מנת למנוע את בירורו של הערעור לגופו.
התוצאה היא שהבקשה מתקבלת. המועד להגשת ערעור מוארך עד ליום הגשתו בפועל. החלטה זו תתויק בתיק הערעור.
ניתנה היום, י"א בטבת תשס"ח (20.12.2007).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. טו
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il