התקבלה חלקית תביעת גארד מכשירי כתיבה בגין פגיעה במוניטין והוצאת דיבה

רקע עובדתי

התובעת 1 (להלן : "גארד") והנתבעת 1 (להלן : "חאן") הינן חברות העוסקות בייבוא ושיווק ציוד משרדי. התובעים 2 ו-3 הם בעלי המניות ומנהלים בחברת גארד. הנתבע 2 הינו מנהל ובעל מניות בחברת חאן. הנתבעת 3 הינה רעייתו ואף משמשת כמנהלת בחברת חאן. גארד וחאן הינן מתחרות עיסקיות.

בשנת 1998 הגישו חאן ואחרים, תביעה כנגד גארד ואחרים בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת.א. 2430/98). בתביעה טענה חאן (התובעת שם), כי היא היבואנית והמפיצה הבלעדית של מכונות חיבור (שדכנים) ומכונות ניקוב (מחוררים), הנושאים את השם המסחרי "kangaro". עוד טענה חאן, כי גארד (הנתבעת שם) ייבאה מוצרים מחקים ואריזות מחקות של המוצרים המיובאים על ידה, ולפיכך עוולה כלפיה בגניבת עין, הפרה את זכויות היוצרים שלה במוצרים ובאריזות, התעשרה ולא במשפט על חשבונה וגזלה את המוניטין ממנו נהנתה חאן, בנוגע למוצרים והאריזות שיובאו על ידה.

חאן עתרה בבית המשפט המחוזי לסעד של צו מניעה קבוע, אשר יאסור על גארד או על מי מטעמה, לייבא ולשווק את המוצרים והאריזות המחקים את המוצרים המיובאים על ידה. עוד עתרה חאן לסעד של פיצוי כספי, על כל הנזקים שנגרמו לה בשל מעשי ומחדלי גארד, וכן לתשלום הרווחים אותם הפיקה גארד מייבוא ושיווק המוצרים והאריזות המחקים.

במקביל להגשת התביעה העיקרית, הגישה חאן גם בקשה למתן צווים זמניים, במעמד צד אחד (בש"א 104924). בנוסף ביקשה כי בית המשפט יאפשר לה או למי מטעמה להיכנס לחצריה של גארד, כדי לתפוס ולהוציא מוצרים ואריזות מחקים וכן כל תעודה, קטלוג, מידע או מסמך הקשורים למוצרים המחקים; למנות את בא כוחה של חאן ככונס נכסים לביצוע המבוקש ביתר הסעדים; לצוות על גארד למסור לה דוחות מכירה של המוצרים המחקים, וכל מידע אחר הנוגע לייבואם ושיווקם על ידי גארד.

ביום 14.7.1998 נתן בית המשפט המחוזי (כב' השופט שלו ז"ל) את הצווים המבוקשים במעמד צד אחד.

ביום 19.7.1998 נשלח מכתב על נייר המכתבים הרשמי של חאן, שכותרתו "חיקוי למחברים ומנקבים מתוצרת "kangaro" (להלן : "המכתב"). במכתב פורטו הסעדים שניתנו לחאן כנגד גארד. המכתב נשלח לנמענים שונים והשלכותיו ידונו בהמשך.

ביום 11.8.1998 התקיים דיון בבקשה לצו מניעה זמני במעמד הצדדים, בפני כב' השופטת  גרסטל. בהחלטתה מיום 1.9.1998, ביטלה כב' השופטת גרסטל את הצווים הזמניים, שניתנו ביום 14.7.1998 על ידי כב' השופט שלו ז"ל, ומתחה ביקורת על דרך התנהלותה של חאן כדלקמן:

      "אין ספק שהמבקשות היו חייבות להביא לידיעת בית המשפט כי בשוק

      הציוד המשרדי קיימות אריזות דומות לאריזותיהן אשר קדמו לאריזותיהן

      ואשר בעקבות תחילת השיווק של אריזות המבקשות בארץ ננקטו נגדן

      הליכים משפטיים שהסתיימו בפשרה... יש בכך משום אי מתן התמונה

      המלאה שיכול להתפרש כחוסר ניקיון כפיים."

התביעה העיקרית התבררה בפני כב' השופטת רנה משל, ולאחרונה (ביום 30.7.07) ניתן פסק דין הדוחה את התביעה. בפסק דינה קבעה כב' השופטת משל, כי התובעות לא הרימו הנטל להוכיח קיומו של מוניטין לאריזות התובעות. לדבריה:

"מעיון בתצהיר העדות הראשית של מר ברמן, מטעם הנתבעים, עולה, כי כל אחד מן האלמנטים שעל גבי אריזות התובעות, מופיע גם על גבי אריזות יצרניות אחרות של ציוד משרדי...מכאן, שלא ניתן לקבוע קיומה של זכות יוצרים למי מהתובעות בציורים או בגרפיקה שעל גבי אריזות התובעות..." (פסקה 7 לפסה"ד)

ביני לביני הוגשה התביעה הנוכחית, בה עתרו התובעים לחיובם של הנתבעים בתשלום פיצויים, בגין הנזקים שנגרמו להם, לטענתם, בעטיים של הצווים הזמניים והמכתב שהופץ על ידי חאן.

טענות התובעים

התובעים טוענים, כי חאן הסתירה מפני בית המשפט המחוזי מידע מהותי ורלוונטי, תוך ידיעה כי אין בידי בית המשפט הכלים לבחון את אמיתות הדברים. כתוצאה מכך, נאות כב' השופט שלו להעניק לחאן את הצווים הזמניים במעמד צד אחד, שלא היה מקום להעניקם כלל.

חלק מהעובדות שהוסתרו על ידי הנתבעים נוגעות לתביעה קודמת, בה נתבעה חאן על ידי הבעלים של סימן המסחר והיבואן הבלעדי של המותג "max", בגין חיקוי אריזותיו של מותג זה. התביעה הסתיימה בהסכם פשרה, לפיו הושבו המוצרים לחאן, אך אריזותיהם הושמדו. לאחר סיומה של התביעה החלה חאן לייבא את המותג kangaro באריזות בצבעים שונים מהאריזות של המותג max, אך עם מוטיבים גרפיים השאולים מהעיצוב המופיע על אריזותיו של המותג max.