פסק דין
עובדות הרקע למחלוקת שבין הצדדים אינן שנויות במחלוקת, למעשה גם השיעור הכספי של נשוא הסכסוך אינו שנוי במחלוקת לאחר שהגורמים הקובעים בעניינים אלה אצל הצדדים, מר יהודה אזרד, מנהל חשבונות ראשי של התובעת [ להלן: "אזרד"; ראה סעיף 2 לתצהירו ] ומר רוני שפירא מנהל קשרי ספקים אצל הנתבעת [להלן: "שפירא"; סעיף 1 לתצהירו ] הגיעו לסיכומים מוסכמים באשר לגובה החוב ומקורו [ סעיף 14 לתצהיר אזרד וסעיפים 17 עד 19 לתצהיר שפירא וכן סעיף 2 לסיכומי טענות התובעת וסעיף 4 לסיכומי טענות הנתבעת ].
עוד יצוין כי סכום שהיה במחלוקת בין הצדדים ונוגע ל"בונוס" שהיה לכאורה לנתבעות ואשר התובעת לא הכירה בו, וכללה אותו בגדר תביעתה לתשלומו לאחר קיזוז שעשו הנתבעות לגבי סכום זה, שוב אין טענות לגביו; נראה כי לאור דברי עדיה, זנחה התובעת את טענותיה לעניין סכום הבונוס ולא חזרה עוד עליהן בסיכומיי טענותיה ובכך בא לידי סיום עניין זה בתביעתה [ לעניין זניחת טענה שלא חזרו עליה בסיכומי הטענות: ע"א 16/89 "ורדים" חברה לגידול ורדים בע"מ נ. החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ, פד"י מה5 עמ' 729; ע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה (1973) בע"מ נ'WARNER HOME VIDEO (U.K.) LTD. פד"י מו2 עמ' 273; ע"א 447/92 הנרי רוט נ. אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישטן פד"י מט2 עמ' 102 ].
התובעת הייתה במועדים הרלבנטיים ספקית של מוצרי מזון לנתבעות או מי מהן.
הסכמים בין הצדדים נכרתו אחת לשנה, כאשר מידי שנה התמודדו מספר ספקיות מזון על הזכות לספק את מוצריהן לנתבעות.
אזרד מכנה את ההתחרות בין הספקיות השונות כ"מכרז" [ סעיף 7 לתצהירו ] אולם הכינוי הוא מוטעה שכן לא היה מדובר במכרז על פי כללי מכרזים אלא שהנתבעות ביקשו וקבלו מספקיות מזון את הצעות המחיר שלהן והתקשרו עם מי שהתקשרו בהתאם למחירים שהוצעו להם, כאשר לגבי אותם מחירים גם נוהל משא ומתן מידי שנה [ ראה למשל דרך הפעולה המתוארת בדברי מר ישראל קדם, מי שהיה עובד התובעת באותה עת ואחראי על מכירות סיטונאיות ולמוסדות, כאשר גם הוא קורא לתהליך "מכרז" אם כי אין הוא דומה לכך כלל ועיקר; עמ' 3 לפרוטוקול הדיון ביום 21.12.08 שורות 10, 14 – 18 (להלן: "קדם" ו "פרוטוקול 08" בהתאמה); ראה גם עדות שפירא בעמ' 8 לפרוטוקול 08 שורות 8 – 13 ].
לקראת שנת 2005 נכרת בין הצדדים חוזה, על פי טופס סטנדרטי שהיה נוהג אצל הנתבעות, לפיו נקבעה מתכונת היחסים בין הצדדים[ נספח נ/1 לתצהיר שפירא, מיום 30.11.2004 ]; קדם מאשר את חתימתו על החוזה בשם התובעת בעמ' 5 לפרוטוקול 08 שורה 4 .
בשנה שקדמה לאותה שנה, סיפקה התובעת לנתבעות את מוצריה במחירים שהוסכמו בין הצדדים, על פי מחירון של התובעת מוצג במ/1.
השאלה שבמחלוקת בין הצדדים היא על פי איזה מחירון יש לחשב את אספקת מוצרי התובעת לשנת 2005 כאשר כל אחת מהן מחזיקה בידיה מחירון אחר, ואין מחלוקת כי הסכום הנתבע על ידי התובעת מקורו בהפרש שבין שני המחירונים [ ראה לעיל בסיכומיי טענות הצדדים בסעיפים שצוינו לעיל ].
התובעת נסמכת על מחירון מיום 11.1.2005 [ להלן: "מחירון התובעת" ], שצורף כנספח א' לתצהירו של אזרד והנתבעות טוענות כי מעולם לא ראו אותו ולא אישרו אותו [ עדות שפירא בעמ' 8 לפרוטוקול 08, בשורות 21 עד 30; טענתו שם, לפיה נחתם החוזה, שכאמור נכרת בסוף חודש נובמבר 2004 בטרם הוצג המחירון הרלבנטי לאותה שנה, היא מוזרה במקצת, בלשון המעטה, וגם עד הנתבעות מר בועז ליבוביץ' (להלן: "בועז") שהיה מנהל הרכש של הנתבעת מס' 1 בעת הרלבנטית, אינו נשמע כמי שמבין את הבדלי המועדים כפי עדותו בעמ' 6 לפרוטוקול הדיון ביום 1.7.09 (להלן: "פרוטוקול 09") בשורה 3 ].
הנתבעות נסמכות על מחירון אחר, נספח נ/2 לתצהירו של שפירא, אולם גם הוא "בעייתי" [ להלן: "מחירון הנתבעות" ].
ראשית, מחירון זה, כפי המופיע על פניו, תקף רק עד סוף שנת 2004; כ"מחירון" מחייב, אין כל הגיון בהגבלה זו כאשר נחזה על פניו שהוא נמסר לנתבעות ביום 21.11.04 וכאשר באותה שנה ספקה התובעת לנתבעת את מוצריה לפי המחירון במ/1. ניתן להניח שהמחירון שימש כהצעת מחיר של התובעת בהליך המכונה "מכרז" והתובעת הגבילה את תקפו, כהצעה, עד לאותו מועד, שאם לא ייכרת הסכם על אותו מועד, לא תהיה התובעת קשורה בהצעה לפי אותו מחירון; יכול להיות מצב לפיו הסכימו הצדדים על המחירון הנ"ל כמחייב, כחלק מהחוזה לשנת 2005, ושוב אין משמעות לפסקה הנ"ל בדבר הגבלת תוקפו.
כך נראה לי מקובל והגיוני ביחסי מסחר שוטפים אולם ההגיון שלי, או מה שנחזה לי הגיוני, אינו יכול לבוא במקום ראיות, שלא היו, לעניין זה; לא נטען כשהמחירון היה הצעת מחיר מוגבלת תוקף שקובלה במועדה.
שנית, בועז, שהוא העד המוסמך מטעם הנתבעות להסביר את המחירים אינו יודע לומר האם מחירון הנתבעות אכן אושר על ידיהן אם לאו [ ראה עדותו בעמ' 5 לפרוטוקול 09 שורה 26 ובעמ' 6 שורה 7 ].
מצב דברים מוזר, שבו שתי חברות תובעות זו או את זו, או מקזזות חיובים זו מזו, ומדובר בשתי חברות יצרניות ומסחריות גדולות, ואין הן יודעות לומר על פי איזה מחירון הן פעלו, מה בדיוק הוסכם ביניהן וגם החוזה, שאיני צריך להידרש לו, אינו נחזה ככזה שנערך על ידי יודע דין ונראה כי הנתבעות חסכו בדמי יעוץ משפטי בעת עריכתו.
מצב דברים זה אינו מיטיב עם התובעת.
בסופו של דבר, המחלוקת בדבר המחירונים נעה באפיק שמותווה כמחלוקת משנית, והיא האם הייתה הסכמה של בועז, האיש המוסמך לסגור את המחירים מטעם הנתבעות, למחירים שמצאו ביטוי במחירון התובעת כפי שהוצג לו על ידי קדם [ סעיף 4 לסיכומי התובעת סעיפים 14, 15 לסיכומי טענות הנתבעות ].
לעניין זה אין בפני אלא את עדויותיהם של קדם ובועז [ ראה פרוט בסיכומים בסעיפים הנ"ל ] המכחישות זו את זו; על כן, גם בלי להידרש לשאלה, קשה כשלעצמה, האם ניתן היה לסכם דברים בע"פ בניגוד לאמור בסעיפים 1.ג, 5.ג ו 5.ד לחוזה, ברור שעדויות אלה, מעיינות את מאזני הראיות ועמדת הנתבעות גוברת מכך שנטל השכנוע מוטל על התובעת להוכיח את תביעתה [ קדמי, "על הראיות" חלק ג' עמ' 1509 – 1521; "נטל השכנוע" כפי הטרמינולוגיה הנכונה של המושג "נטל הראיה" או "נטל ההוכחה" ראה: ע"א 6160/99, נתן דרוקמן ואח' נ. בית החולים לניאדו ואח', פד"י נה3 עמ' 117 ].
לעניין הנ"ל הערה ל"סדר": גם בהנחה שראיות הנתבעות לעניין כך שהמחירון המחייב היה מחירון הנתבעות אינן משכנעות או לוקות בחסר, עדיין אין בכך כדי להציל את התביעה; ייתכן ולו הייתי צריך לקבוע קביעה פוזיטיבית לעניין כך שהמחייב הוא מחירון הנתבעות, לא הייתי יכול לעשות כך; מאידך, קביעה כוז אינה הכרחית; כל שעלי לקבוע הוא האם הוכחה טענת התובעת לכך שהמחירון התובעת היה המחירון המחייב ועניין זה לא הוכח.
התביעה נדחית.