ויינטרוב נ' טרוולוקס בע"מ

לפנינו תביעה בגין פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, הפרשי שכר, הפרשי שכר בגין ימי שבת וחגים, דמי חגים, הפרשות לפנסיה ולפיצויים ושעות נוספות. סה"כ סכום התביעה – 399,446 ₪.

התובע, יצחק ויינטרוב (להלן – התובע או מר ויינטרוב), הוא מדריך טיולים (מורה דרך מוסמך), בן 65 במועד הגשת התביעה, אשר לטענתו עבד אצל הנתבעת חברת טרוולוקס בע"מ (להלן – הנתבעת או חברת טרוולקוס) – חברת תיירות – החל מחודש אוגוסט 1998 ועד לפיטוריו בחודש דצמבר 2015. הנתבעת החלה לשלם לתובע שכר בתלושי שכר בחודש ינואר 2005 (לפני כן הוא דיווח על הכנסתו עם חשבוניות מס), אף על פי שלפי טענתו לא חל כל שינוי במתכונת ואופי עבודתו.

על הצדדים חלים ההסכמים הקיבוציים בענף מורי הדרך שנחתמו בין לשכת מארגני תיירות נכנסת ובין אגודת מורי הדרך בישראל. צו ההרחבה משנת 2009 וההסכמים הקיבוציים משנים 2010 ו-2013 חייבו בתשלום תעריף יומי וכן בהפרשות לגמל ולפיצויים.

לגרסת התובע, בחודש דצמבר 2015 הפסיקה הנתבעת את העסקתו ופיטרה אותו בפועל. התובע דורש בתביעתו תשלום של פיצויי פיטורים לפי שכר ממוצע של 7,900 ₪ בגין כל תקופת העסקתו (17.4 שנים) בצירוף פיצויי הלנה וכן תמורת הודעה מוקדמת.

התובע טען כי הנתבעת הפרישה סכומים נמוכים מאלה שהייתה צריכה להפריש (סכומים שיש להפחית מדרישתו לפיצויי פיטורים).

בכל תקופת ההעסקה לא שילמה הנתבעת לתובע את השכר התעריפי שנקבע בהסכמים קיבוציים ובצו ההרחבה. התובע דורש הפרשי שכר בסך 174,185 ₪, בצירוף פיצויי הלנת שכר.

כמו-כן, מבקש התובע לחייב את הנתבעת בתוספת בגין עבודה בשבתות ובחגים – וכן בדמי חגים עבור החגים שבהם לא עבד.

בהתאם להסכמים קיבוציים ולצו ההרחבה החלים על הצדדים, על הנתבעת היה להפריש בגין פיצויי פיטורים בשיעור 8.33% מהשכר ותגמולי מעסיק בשיעור 5%. הנתבעת לא הפרישה כדין ולכן התובע זכאי לפיצוי בגובה ההפרשות (עבור פיצויי פיטורים ותגמולים).

התובע טוען כי לפי צו ההרחבה בענף מורי הדרך מיום 19.2.09 הייתה חייבת הנתבעת לשלם שעות נוספות עבור עבודה שמעבר ל-8 שעות ביום. התובע נדרש באופן קבוע לעבוד כ-3 שעות נוספות ביום לפחות, וזכאי לתשלום בגינן.

הנתבעת, שעוסקת בעיקר בתחום התיירות רוסית-ישראלית, פירטה בכתב ההגנה את המוצרים השונים שהיא משווקת: "נסיעה רגולר" – מוצר שהוא "low cost", טיול פרטי או VIP, ימי כיף ועוד. הנתבעת הגישה כתב הגנה ובו טענה כי התובע מסתיר מבית הדין כחצי מיליון ₪ שהשתכר במסגרת העבודה אצל הנתבעת. לגישתה, התובע התפטר מעבודתו ולא פוטר.

נאמר בכתב ההגנה כי במסגרת הפעילות של הנתבעת, היה מצוי בידיה נכס כלכלי של ממש בדמות ניתוב לקוחות ותיירים לבתי עסק במסלול הטיול. עצירה בחנות זו או אחרת, מסעדה זו או אחרת, הם רכיב כלכלי בעל חשיבות רבה לבתי עסק וכן לנתבעת כחברת התיירות. הנתבעת מימשה את היכולות והנכסים הללו בעצם, ובתמורה שילמו לה בתי העסק סכומי כסף, שחלק מהם שילמה כמשכורת לידי התובע.

הנתבעת פירטה את הסכומים המשוערים שקיבל התובע כעמלה מן החנויות/מסעדות בכל אחד מן הטיולים שבהם הדריך והגיעה לסכום כולל של 458,776 ₪.

נוסף על כך, טענה הנתבעת כי עובר להתקשרות בין הצדדים והעסקתו של התובע על ידי הנתבעת, היה התובע מורה דרך עצמאי. הוא החל לעבוד יחד עם הנתבעת ולתת לה שירותים כעצמאי. בשלב מאוחר יותר סיכמו הצדדים על קליטתו של התובע כעובד מן המניין. כמו-כן, סוכם כי ההכנסות מעסקים ישמשו לתשלום חלק ממשכורתו של התובע על ידי זה שיועברו לטובתו של התובע בתור הכנסה, שכר עבודה וחלקן - תמורה שתשולם עבורו כנגד העסקתו. הסכומים שקיבל התובע מכסים את תביעותיו הכספיות.

לגישת הנתבעת, בסוף התקופה התובע התפטר ולא פוטר. התובע אף הודיע שהוא לא יכול לחזור לעבודה כי הוא סובל ממחלה בגרון ועתיד לעבור ניתוח והוא מכין תביעה למוסד לביטוח לאומי.

בשל הנימוקים שפורטו בכתב ההגנה, ביקשה הנתבעת לדחות את תביעתו של התובע על כל רכיביה.

לאחר שהוגשה תביעת התובע, ביום 16.12.16 הגישה הנתבעת תביעה כנגד התובע. בהחלטה של כב' סגן נשיא (כתוארו אז) השופט שמואל טננבוים מיום 25.1.17 הוא הורה על איחוד התיקים.

במסגרת כתב התביעה שהגישה חברת טרוולוקס כנגד מר ויינטרוב טוענת היא כי כל טיול אוצר בחובו משמעויות כלכליות ופוטנציאל כלכלי נכבד אשר הוא נכס כלכלי של החברה. בכל טיול מבוצעות עצירות להפסקה, לקניות, לסעודה, לרכישת מזכרות וכדומה. החברה צריכה לבחור ממי היא רוכשת את השירותים והמוצרים המשניים. עבור ההזדמנות לשווק למטיילים ולהרוויח מביצוע מכירות אליהם, מוכנים עסקים אלה לתמרץ את חברת התיירות ולשלם לה כספים על מנת שהארוחה תהיה במסעדה שלהם או דווקא באזור החנות שלהם. זה מה שנקרא "עמלה" או "קומיסיון".

לגישת הנתבעת, ב-7 השנים האחרונות קיבל התובע בגין עמלות אלה כחצי מיליון שקל (458,776 ₪ ליתר דיוק) והנתבעת מבקשת לחייבו בהשבת הכספים.

התובע הגיש כתב הגנה לתביעה שהוגשה כנגדו ובו טען כי החברה הייתה מודעת היטב לכך שלפי המקובל בענף התיירות, המדריכים (כמו הנהגים) שמועסקים אצלה מקבלים לעיתים עמלות ממסעדות וחנויות שאליהן הם נכנסים עם התיירים בטיולים שהם מדריכים. החברה מעולם לא אסרה על המדריכים ועל הנהגים לקבל עמלות כאלה ולא טענה כי העמלות הן "נכס" ששייך לה. אם החברה הייתה סבורה שקבלת עמלות על ידי המדריך היא "גניבה בידי עובד" חזקה עליה שהיא לא הייתה עוברת על כך בשתיקה אלא הייתה נוקטת בצעדים חריפים כנגד המדריך ואף מגישה נגדו תלונה במשטרה.

החברה הייתה מודעת לכך שמדריכים ונהגים מקבלים לעיתים עמלות והיא הסכימה לכך. מדובר בפרקטיקה מקובלת שהוכרה אף בחקיקה, כאשר בוטל האיסור שהיה קיים בעבר על קבלת עמלות כאלה.

התובע הכחיש את זכאות הנתבעת להחזר כל תשלום שהוא קיבל בגין "עמלות" וכן הכחיש את הסכומים הנטענים בכתב התביעה כנגדו.

עובדות שאינן במחלוקת

התובע הוא מורה דרך מוסמך. הנתבעת עוסקת בתחום התיירות ומארגנת טיולים עם הדרכה בשפה רוסית. ההתקשרות בין הצדדים הייתה מחודש אוגוסט 1998 ועד לחודש דצמבר 2015. עד לחודש דצמבר 2004 נתן התובע חשבוניות מס. החל מיום 1.1.05 ועד לסיום ההעסקה קיבל התובע תלושי שכר.

לפי הנאמר בדיון מיום 4.12.08 על ידי ב"כ התובע, שלא נסתר, השכר הממוצע של התובע היה 5,633 ₪. הוא קיבל שחרור כספי פיצויים בסך 18,548 ₪.

חלים על הצדדים הסכמים קיבוציים וצו ההרחבה למורי דרך מוסמכים לתיירות בישראל.

התובע קיבל "שכר יומי" לפי מספר הימים שבהם הדריך, כפי שמופיע בתלושי שכר (לגבי הסכומים ששולמו לתובע בהתאם לתלושים לא קיימת מחלוקת).

ראיות שנשמעו בהליך

התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר בדיון על תצהירו. כמו-כן, העיד מטעם התובע מר יעקב מיטרני, אשר כיהן בעבר כיו"ר אגודת מורי הדרך בישראל וניהל, במסגרת תפקידו, משא ומתן לחתימה על ההסכמים הקיבוציים החלים בענף. הוא העיד על הנוהל המקובל בענף לגבי קבלת "עמלות" שאינן חלק משכר העבודה.

מטעם הנתבעת העידו מר יעקב מאירסון (להלן – מר מאירסון), הבעלים והמנהל של הנתבעת, וכן, גב' מרינה גורינוביץ אשר עבדה אצל הנתבעת כמנהלת חשבונות והתבקשה על ידי מר מאירסון להצהיר לגבי ה"עמלות" שקיבל התובע.

8.תקופת העבודה של התובע

התובע רואה את כל תקופת ההתקשרות כרציפה, קרי, גם התקופה שבה הוא דיווח על עצמו כ"עצמאי" ומסר לנתבעת חשבוניות מס.

הנתבעת הנפיקה תלושי שכר לתובע החל מחודש ינואר 2005 ועד לסיום העבודה בדצמבר 2015 (11 שנים).

לפי האמור בתצהיר התובע "למיטב זכרוני לא חל שינוי ממשי בשכרי בין התקופה שבה שכרי שולם כנגד חשבונית לבין התקופה ששכרי שולם באמצעות תלוש שכר" (סעיף 17 לתצהיר התובע).

לפי הנטען על ידי הנתבעת, התובע עבד כמדריך טיולים עצמאי בטרם התקשר עם הנתבעת, והמשיך להיות כזה עד שהפך להיות עובד שכיר בשנת 2005.

מדובר בתקופה ממושכת, ישנה מאוד, שלגביה לא הובאו ראיות על מהות ומאפייני ההתקשרות. התובע אף לא זוכר את הפרטים והצהיר על כך "למיטב זכרוני". נוסף על כך, מדובר בתקופה שכל סעד כספי המבוקש בגינה התיישן.

דרך הדיווח לרשויות המס משקפת את אומד דעתם של הצדדים אשר למהות היחסים ביניהם – כל עוד לא הוכח אחרת.

על כן, אנו קובעים כי התובע היה עובד של הנתבעת בתקופה החל מחודש ינואר 2005 ועד לחודש דצמבר 2015 בלבד.

9.עמלה או "קומיסיון" כחלק משכר העבודה או כסכום ששולם במסגרת יחסי העבודה שבין הצדדים

הנתבעת טוענת כי סוכם בעת תחילת ההתקשרות כי ניתנת למדריך הזדמנות לקבל אחוז מסוים מרכישות התיירים בחנויות ובמסעדות ושתשלום זה מהווה חלק מהשכר שישולם למדריך.

התובע אינו מכחיש כי היה מקבל עמלות מאותן חנויות בהן בוצעו "עצירות" במסלול הטיול. אף עולה מתצהירו של מר מיטרני כי "מקובל בענף לאורך שנים, כי מורי הדרך מקבלים לעיתים עמלות בחנויות ומסעדות שאליהן הם נכנסים עם התיירים משתתפי הטיולים. לעיתים גם הנהגים של רכבי הטיולים מקבלים עמלות כאלה. גם החברות שמארגנות את הטיולים נוהגות לקבל עמלות כאלה, בנפרד מהעמלות שמקבלים מורי הדרך והנהגים. החברות מודעות לכך שגם מורי הדרך והנהגים מקבלים לעיתים עמלות ממסעדות וחנויות" (סעיף 6 לתצהיר).

ב"כ הנתבעת מתייחס לפסיקה הנוגעת ל"טיפים" (תשר) של מלצרים והוא רואה אותה כרלוונטית לענייננו.

ואולם, אנו בדעה כי יש שוני מהותי בין "טיפים" ובין אותן עמלות (קומיסיון) והאפשרות לראות בהם חלק משכר עבודה, בין היתר בשל נימוקים אלה:

• הטיפ ניתן ישירות למלצר על ידי הלקוח. המלצר יודע שהוא אמור לקבל אותו (באופן מלא או חלקי לפחות), והלקוח נותן אותו כאות הוקרה על השירות שקיבל מהמלצר.

• ה"עמלה" של החנות לא משולמת על ידי התייר ישירות, אף על פי שייתכן מאוד שהיא מגולמת במחיר שהתייר משלם. התייר לא יודע (או לא יודע בוודאות) שהעמלה משולמת ולמי היא מועברת.

• העמלה ניתנת במסגרת הסכם בין החנות ובין חברת התיירות או המדריך/נהג. התייר אינו צד להסכם כלל, ואין לו כל שליטה עליו.

• בעניין הטיפים הלקוח מחליט אם הוא בכלל משאיר טיפ וכמה הוא משאיר (בדרך כלל בתום השירות).

• הטיפ שמשולם למלצר אמור להיכנס לקופת המסעדה והחלק שמגיע לעובד חייב להיות מדווח לרשויות המס. לגבי ה"עמלות" אין כל תיעוד. כך אמר מר מאירסון בעדותו בדיון:

   

  "ש. ניכית מס הכנסה על התשלומים האלה?

  ת.על החלק שהמדריך מקבל מחנויות לא ניכיתי מס הכנסה. זה

  לא מופיע בספרי הנה"ח שלי. זה לא הופיע בתלוש. זה היה

  הסכם בעל פה עם המדריכים.

  ש.האם זה כסף שחור , זה בין החנות למדריך?

  ת.נכון. כך נהוג בתחום. בענף. אני גם קבלתי. החברה – 

  הכוונה".

  (ע' 36-37 לפרוטוקול הדיון).

   

  קרי, מדובר בסכומים שמשולמים על ידי בעלי החנות באחוזים מהמכירות לתיירים שמביא המדריך. העמלות משולמות למדריך, לנהג ולחברה, מבלי לדווח על העברת הכספים.

  סכומים אלה, שלא משולמים ישירות מן ה"לקוח" (התייר) למדריך ובוודאי לא על ידי המעסיק (החברה), לא יכולים להיות חלק משכר העבודה של מורה דרך, אשר נקבע בהסכמים קיבוצים החלים בענף.

   

  אין לנו סמכות ולא מתפקידו של בית הדין במסגרת ההכרעה בסכסוך לקבוע אם מדובר בתשלום "תקין", בתום לב, כאשר ייתכן כי התייר אינו יודע כי חלק מן הסכומים שהוא משלם כביכול עבור מוצרים הולכים לגורמים שלישיים ולא לחנות שבה הוא רכש את המוצר. ואולם, אין לנו ספק כי לא מדובר בסכומים ש"מגיעים לחברה" ושאם התובע קיבל אותם (ואכן קיבל סכומים כאלה, מבלי שהוכח כלל מהו הסכום שהוא קיבל) עליו להחזיר אותם לנתבעת.

   

  יש בכך די כדי לדחות את התביעה שהגישה הנתבעת כנגד התובע וכדי לדחות את הטענה שיש לראות את הסכומים האלה כחלק מן השכר המגיע לתובע.

   

  10.תביעת התובע להפרשי שכר

   

  ההסכמים הקיבוציים החלים בענף קובעים תעריף מינימאלי עבור יום עבודה של מורה דרך – לרוב במטבע זר (דולר).

  אין מחלוקת שהתובע לא קיבל את הסכומים שנקבעו בהסכמים הקיבוציים. הנתבעת טענה להשלמה דרך "עמלות", טענה שנדחתה כאמור לעיל.

  התובע ערך חישוב של הפרשי שכר בגין התקופה החל מחודש מאי 2009 – בהתחשב בהתיישנות (התביעה הוגשה לבית הדין בחודש מאי 2016) (נספח י"ב לתצהיר התובע). הטבלה מבוססת על מספר ימי העבודה של התובע, כמופיע בתלושי השכר, תעריף ליום לפי ההסכם הקיבוצי, והשכר ששולם בפועל, בהתאם לתלושים.

   

  הנתבעת לא סתרה כלל את הנתונים שחושבו בטבלה שנערכה מטעם התובע ואנו מאמצים אותה. לכן, התובע זכאי להפרשי שכר בסך 174,185 ₪ בגין התקופה שמחודש מאי 2009 עד לחודש דצמבר 2015.

   

  התביעה לפיצויי הלנה התיישנה.

  על הנתבעת לשלם לתובע הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה – מיום 1.9.12.

   

  11.תביעה בגין שעות נוספות, עבודה בשבת ובחגים

   

  רוב ההסכמים הקיבוציים החלים על מורי דרך קובעים את האפשרות לחשב את הממוצע של שעות העבודה, ולשלם תשלום גלובאלי בגין עבודה בשעות נוספות. ההסכם הקיבוצי האחרון (משנת 2016) אף קובע יום עבודה של 12 שעות.

  נאמר באותו הסכם קיבוצי כי "מוסכם בין הצדדים, כי נוכח העובדה כי תפקידו של מורה הדרך הוא תפקיד ניהולי בשטח הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי, מבלי שיש למעסיק יכולת ראויה לפיקוח על אופן ביצוע העבודה, המתבצעת מחוץ לחצרי המעסיק, כמו גם על שעות העבודה והמנוחה של מורה הדרך – הרי שכר העבודה הנקוב להלן הינו שכר גלובלי, הכולל תשלום בגין עבודה בימי מנוחה שבועית ככל שתהיה כזו".

   

  קרי, הצדדים למו"מ קיבוצי הסכימו כי תפקידו של מורה דרך מהווה אחד מהחריגים שבסעיף 30 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951.

  נוסף על כך, התובע לא הוכיח שהוא עבד בפועל שעות נוספות. הוא מחשב את שעות העבודה כאשר הוא יוצא מהבית וחוזר לביתו – קרי, מבלי להוריד את זמן הנסיעה, שאינו בגדר "זמן הדרכה" או זמן העבודה של התובע.

  על כן, אנו דוחים את התביעה בגין רכיבים אלה.

   

  12.נסיבות סיום העבודה של התובע

   

  התובע טוען שהוא פוטר ולכן הוא זכאי לפיצויי פיטורים שהוא מחשב בגין כל תקופת ההתקשרות, קרי, כולל התקופה שבה הוא היה "עצמאי".

   

  לעומת זאת, טוענת הנתבעת כי התובע התפטר מרצונו החופשי ובשל שיקולים שלו.

   

  התובע העיד לגבי נסיבות סיום העבודה:

  "לא סירבתי לעבוד. החברה הפסיקה להעסיק אותי. זה צריך לשאול אותם למה. הם אמרו שאין עבודה.

  ש.זה היה נכון באותו שלב?

  ת.קשה לי לתת תשובה חד משמעית כי טיולים יצאו. אולי פחות. חודש אחרון קבלתי יום אחד עבודה כל חודש. אני נחשבתי שם למדריך קבוע. 18 שנה הייתי שם. לא יתכן שפתאום בשבילי כבר לא נמצאת עבודה. היו מורי דרך אחרים.

   

  ש.היו מורי דרך אחרים שפוטרו ?

  ת.הפסיקו לתת להם עבודה והם הלכו. היו הרבה מדריכים מזדמנים שבאו והלכו.

  ש.איך אמרו לך שלא רוצים לתת לך טיולים?

  ת.לא אמרו לי כלום. לא נתנו לי.

  ש.איך היה קודם? אתה מקבל סידור עבודה מראש?

  ת.היו תקופות שקבלתי סידור עבודה שבועי מראש. לא שאלו אם אני פנוי או לא. התקשרו ואמרו תרשום לך. זה הופסק למעשה בסוף שנת 2015.

  ש.מתי בדיוק זה הופסק?

  ת.בחודש האחרון שהיה פשוט ריק. דצמבר. במהלך חודש דצמבר פניתי למר מאירסון כמה פעמים ודיברתי וביקשתי שייתן לי עבודה והוא פשוט אמר לי אין לי מה לתת לך ולך תחפש במקום אחר".

  (ע' 19 לפרוטוקול הדיון).

   

  מטעם הנתבעת הוגשו תמלילי שיחות (שנוהלו בשפה רוסית ותורגמו) שלפיהם התובע הוא זה שסירב לקבל את השיבוץ שניתן לו.

   

  מתלושי השכר עולה כי לא הייתה לתובע מתכונת קבועה של ימי עבודה בחודש. היו חודשים שבהם עבד התובע ימים בודדים (4 ימים) והיו חודשים שבהם עבד חודש כמעט מלא (20 ימים).

  בהתאם לאופי ההתקשרות, לא הייתה חייבת הנתבעת לספק לתובע מספר מינימאלי של ימי הדרכה בחודש. הוכח (כך עולה מתצהירו של מר מאירסון) כי לקראת סוף תקופת העבודה של התובע הייתה ירידה בתיירות נכנסת לישראל, ולכן מספר הטיולים המודרכים פחת.

   

  על מנת להוכיח את תביעתו לפיצויי פיטורים על התובע להוכיח "מעשה של פיטורים" או הודעה על כוונה שלא משתמעת לשני פנים לסיים את יחסי העבודה. התובע לא הוכיח כי היה מעשה של פיטורים מצד הנתבעת – הגם שהייתה ירידה מסוימת בימי הדרכה שניתנו לו.

  על כן, דין התביעה לפיצויי פיטורים להידחות.

   

  13. תביעה לדמי חגים

   

  התובע טען כי הוא עבד רק חלק מימי החג וכי לא קיבל שכר בגין ימי החג שבהם לא עבד. על כן, דורש התובע תשלום בסך 27,196 ₪ (קרן).

   

  כדי להיות זכאי לתשלום בגין ימי החג על התובע להראות שהיו ימי חג שלא נפלו ביום המנוחה שלו, ושלא עבד בהם, כאשר עבד יום לפני ויום אחרי החג, או שלא עבד בהם ברשות המעסיק.

   

  התובע לא מפרט את החגים שבהם לגישתו לא עבד, וגם לא את עבודתו לפני ואחרי החג, כפי שנדרש כדי לזכות אותו בתשלום.

  על כן, אני סבורים כי דין התביעה בגין דמי חגים להידחות.

   

  14.הפרשות לפנסיה ולפיצויים

   

  בהתאם להסכמים הקיבוציים החלים על הצדדים, על המעסיק בתחום לשלם 8.33% מהשכר בגין פיצויים ו-5% לתגמולים. התובע הגיש טבלה של הפרשות לפנסיה החל מחודש מאי 2009 (בהתחשב בהתיישנות).

  לפי אותה טבלה (נספח כ' לתצהיר התובע), שלא נסתרה על ידי הנתבעת, על הנתבעת היה להפריש סך של 30,268 ₪ בגין תגמולים (לפי 5% מהשכר) וסך של 50,426 ₪ בגין פיצויים (8.33% מהשכר).

   

  לפי האישור מטעם "מגדל מקפת קרנות פנסיה וקופות גמל בע"מ" מיום 1.10.17, סכום התגמולים שהופקד על ידי הנתבעת היה סך של 26,714 ₪ ופיצויים סך של 18,548 ₪.

  ב"כ התובע חישב את מחצית הסכום שהופקד לתגמולים כהפרשות מטעם הנתבעת, מאחר שהיתר זה "ניכויי עובד" (סך של 13,357 ₪).

   

  בהתאם לכך, בגין התקופה שלא התיישנה עד להגשת התביעה לבית הדין, זכאי התובע לסך של 16,911 ₪ הפרשות לגמל וסך של 31,878 ₪ הפרשות לפיצויים.

   

  15.לסיכום

   

  לאור האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סכומים כדלקמן:

   

  • סך של 174,185 ₪ בגין הפרשי שכר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.9.12 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

     

  • סך של 16,911 ₪ בגין הפרשות לגמל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.2016 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

     

  • סך של 31,878 ₪ בגין הפרשות לפיצויים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.2016 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

     

    כמו-כן, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

     

     

     

    16. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

     

    ניתן היום,  ‏08 מרץ 2020, ‏י"ב אדר תש"פ, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

    מר גבריאל נבו נציג ציבור עובדים		עידית איצקוביץ, שופטת אב"ד