ונונו דני בע"מ נ' בני ג'ורג' יעקב להובלות בע"מ ואח'

החלטה

בקשה לביטול עיקול זמני מטעם הנתבעת 3, שהוטל לבקשת התובעת על רכב מס' 8160915 ועל חשבון הבנק של הנתבעת 3 בבנק לאומי סניף טבריה.

בהתאם לנטען בכתב התביעה ובבקשה לעיקולים זמניים, הרי שהתובעת הינה בעלת זכות להפעלת מחצבת חול וזיפזיף באתר מסוף הרכבת החדש באשדוד. הנתבעת 1 מצויה בבעלות הנתבע 2 , שהוא גם בעלי הנתבעת 3 ועיסוקה בתחום ההובלות ועבודות עפר. לטענת התובעת משמשת הנתבעת 3 כסות לפעילות הנתבע 2 נוכח קשיים כלכליים חמורים אליהם נקלעה הנתבעת 1 והוא הבריח את רכוש הנתבעת 1 לנתבעת 3 ופועל באמצעות האחרונה.

ביום 22.3.09 נחתם הסכם בין התובעת לבין הנתבעת 1 (ובערבות הנתבע 2) לשם מכירת/רכישת חול וזיפזיף מהמחצבה. במסגרת הסכם זה רכשה הנתבע 1 חומרי גלם מהתובעת אולם לא פרעה את חובה והמחאות שמסרה על חשבון החוב חוללו. בנוסף רכשה הנתבעת 1 חומרי גלם נוספים ואף בגינם לא שילמה כלל. סך החוב הנתבע בתוספת ריבית פיגורים הקבוע בהסכם מגיע ל – 224,791 ₪ ליום הגשת התביעה.

באשר לנתבעת 3, מגישת הבקשה לביטול העיקול, נטען תחילה כי הנתבעת 1 נקלעה לקשיים כלכליים חמורים וחדלה מפעילות, ומדו"ח פעילות שהזמינה התובעת התברר כי הנתבעת 1 נקלעה לקשיים כלכליים חמורים וכי הנתבע 2 פועל להברחת רכוש לנתבעת 3, כדי להתחמק מנושיו באמצעות הנתבעת 3. על כן, טוענת התובעת, כי יש להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעת 3 לבין שאר הנתבעים. בנסיבות אלו טוענת התובעת כי יש להטיל עיקולים זמניים כדי למנוע הברחת רכוש נוספת.

הנתבעת 3 טוענת בבקשה לביטול העיקול, כי הטענה להרמת מסך נטענה בעלמא וללא כל פירוט ואף הבקשה וצו העיקול לא הומצאו לנתבעת 3. אין כל הצדקה בנסיבות העניין להרים את מסך ההתאגדות כנטען בתביעה. התובעת לא מפרטת כלל אילו נכסים הוברחו לנתבעת 3 אשר עיקר עיסוקה בתחום ההובלות וכי הרכוש היחיד שלה הוא המשאית שאף משועבדת לבנק ונרכשה על ידי הלוואה. המשאית נפגעה בתאונה וחברת הביטוח מסרבת להעביר את תגמולי הביטוח לאור העיקול. מוסיפה וטוענת הנתבעת 3 כי העיקול שהוטל על חשבון הבנק גרם להורדת אשראי המבקשת, ועלול אף להביא להתמוטטותה לחלוטין.

אף ששאר הנתבעים לא הגישו בקשה לביטול עיקולים, נטען בבקשה כי מעולם לא נחתם הסכם בין הצדדים, הנתבע 2 כלל לא חתם על כתב ערבות והוא מוכן להבדק אצל מומחה לשם כך. ההסכם שנעשה היה בעל פה ואין לנתבעים מושג מי חתם על ההסכם ומי הטביע את חותמת הנתבע 1 עליו.

הנתבעת 1 מודה ברכישת חומר הגלם אך קיימת מחלוקת לגבי הכמות שנרכשה וחלק מהסחורה לא התקבל אצלה וככל הנראה נהגים אחרים רכשו סחורה ללא ידיעת הנתבעת 1 ומנהלה. חלק מתעודות המשלוח שצורפו לכתב התביעה לא סופקו ולא נחתמו על ידה או על ידי נהגיה. נותרה יתרה שיש ליישבה בין הצדדים, אך הנתבעים טוענים כי התובעת סירבה לשבתם איתם ולהסדיר את החשבון ודרשה את הסכום במזומן.

ביום 3.6.10 התקיים דיון בבקשה בו נחקרו מצהירי הצדדים אהדדי. באי כוח הצדדים ויתרו על סיכומים וביקשו הכרעה על סמך הבקשות וחקירת הצדדים.

ראיות לכאורה

נקדים ונדגיש כי הנטל להוכיח את כל היסודות הדרושים לשם ביסוס התשתית העובדתית למתן צוי עיקול זמניים רובץ על התובעת. בקשה זו עוסקת רק בנתבעת 3 ולכן איני נדרש לטענות שאר הנתבעים.

הלכה היא, כי בשלב זה אין צורך לפסוק באורח סופי בדבר צדקתו של מי מהצדדים (רע"א 7139/96 טריגוב ואח' נ' טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ , פ"ד נא (2) 661, 665 – 666). הערכת סיכויי התביעה נעשית באורח לכאורי בלבד, בשים לב לחומר הראיות שהניחו הצדדים לפני בית המשפט. הערכה זו אינה אמורה לשקף עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית וייתכן כי בתום הדיון בהליך העיקרי, לא יימצא מתאם בין ההערכה המקדמית של סיכויי התביעה לבין התוצאה הסופית (רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר , פ"ד נו (1) 529, 533). מהותה של ראייה לכאורה נתבארה מפי הנשיא ברק (כתוארו אז) בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (2) 133, 143 – 144, כך:

"...'ראיה לכאורה' היא, אפוא, ראיה שטמון בה פוטנציאל ראייתי אשר יוצא מן הכוח אל הפועל בעתיד, בסיום ההליך השיפוטי. בעוד שראיה 'רגילה' נבחנת בסיום ההליך השיפוטי מתוך הסתכלות מן ההווה אל העבר, הרי הראיה 'לכאורה' נבחנת בתחילת ההליך השיפוטי או במהלכו, מתוך הסתכלות מן ההווה אל העתיד. הערכתה מבוססת על הסיכוי הטמון בחיק העתיד להפיכתה לראיה רגילה. מהותה של הראיה לכאורה היא, אפוא, בפוטנציאל ההוכחתי הטמון בה. פוטנציאל זה יוצא מן הכוח אל הפועל במהלך ההליך השיפוטי, לאחר חקירה ראשית ונגדית, וקביעת אמינות ומשקל".

כאמור לעיל, הבקשה לביטול העיקול הוגשה על ידי הנתבעת 3, אשר לגביה נטענה טענה להרמת מסך בינה לבין הנתבעת 1. על כן יש לבחון האם במסגרת הבקשה להטלת עיקול זמני הניחה התובעת ראיות לכאורה לביסוס הטענה בדבר הרמת מסך.

הפסיקה קבעה כי הרמת מסך ההתאגדות תיעשה רק בנסיבות קיצוניות וכחריג לאחר התיקון לסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (ע"א 407/89 צוק אור נ' קאר סקיוריטי פד"י מ"ח(5) 661, בעמ' 700; וכן ע"א 2223/99 קריספי נ' ח. אלקטרוניקה (1198) בע"מ, פ"ד נז (5)116, 132 ובש"א (תל-אביב-יפו) 13857/01 שמואל רובננקו נ' שיא החזקות, תק-מח 2001(2), 5984 , דברי כבוד השופטת אלשייך בעמוד 5985).

ככלל, על צד הטוען להרמת מסך לבסס את בקשתו בצורה עובדתית, מפורטת ומלאה בדבר הזיקה המלאה בין התאגידים המעורבים בקנוניה הנטענת (ע"א 8393/00 מי גולן אנרגיות רוח בע"מ נ' כור מתכת בע"מ, פ"ד נז(5) 721 (2003)). רק בהתמלא התנאי האמור, יאות בית המשפט וירים את מסך ההתאגדות ויתעלם מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ויאפשר יריבות ישירה בין בעלי המניות לבין נושי החברה. הדבר יעשה רק במקרים מתאימים שהם מטבע הדברים נדירים וחריגים כקבוע בסעיף 6 לחוק לחוק החברות, תשנ"ט – 1999. אחד המקרים הוא המקרה בו הוכח כי מסך ההתאגדות שימש לקידום אינטרסים אישיים של בעלי מניות תוך קיפוח נושים בדרך לא ראויה (השוו: ע"א 9916/02 בן מעש נ' שולדר חברה לבנין בע"מ ואח'; ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353 (1992); וכן ראו; אירית חביב סגל, דיני חברות, כרך ב' 281).

כדי להוכיח בענייננו את קיומה של העילה להרמת מסך ההתאגדות בין שתי החברות הנתבעות, על התובעת להוכיח, בראש ובראשונה, כי בעת ביצוע ההזמנות על ידי הנתבעת 1 היתה האחרונה במצב של חדילת פירעון או קרוב למצב זה, אשר בעטיו היו הנתבעים מודעים היטב להעדר סיכוי סביר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה. יודגש, כי אין די בהיות חברה בקשיים כלכליים ובהימנעות מנהליה מלגלות עובדה זו, כדי לקבוע שיש נסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות.

טענות בדבר שימוש לרעה במסך ההתאגדות לצורך הקמתן של חברות חדשות וטענה של הברחת נכסים, הינן תולדה של תשתית עובדתית הדורשת בחינה מעמיקה של טענות התובעת, לאחר שמיעת ראיות ולא בשלב מוקדם זה בטרם הוגשו ראיות הצדדים ובטרם הגיע שלב ההוכחות. ברע"א 1158/04 א.מ. השבחת נכסים בע"מ נ. רם דר חברה לבנין בע"מ ואח' התיר בית המשפט הרמת מסך בין חברות, לאחר שהשתכנע, כי בעלי המניות בשתי החבררות זהים, שתי החברות עוסקות באותו עיסוק, הן מעסיקות אותם עובדים, וכי נכסיה של חברה אחת הועברו לשניה. (ראו גם רע"א 510/00 ח. רשף קבלנים (1990) בע"מ נ. אילנה ענבר.

מתדפיסי רשם החברות עולה כי הנתבעת 1 הוקמה ביום 8.9.08 והנתבעת 3 הוקמה ביום 24.10.07. הנתבע 2 הוא בעל מניות בשתי החברות. המצהיר מטעם הנתבעים השיב בחיוב לשאלה כי הנתבעת 1 היתה מושכת סחורה באמצעות המשאית של הנתבעת 3 וכי רק חלק מהחוב שולם, אף שהדגיש כי מי שחייבת היא רק הנתבעת 1 ולא הנתבעת 3 אשר המשאית שלה רק ביצעה את העבודה. בענין זה ציין כי המשאית היא בעצם הרכוש היחיד של הנתבעת 3. זו טענה כי היא משכירה את המשאית אך ייתכן כי מדובר בהשכרה למראית עין בלבד. בה במידה, ניתן בהחלט לגרוס כי מדובר בעסקה כלכלית לחלוטין שבה חברה אחת משכירה משאית לחברה נוספת (אף אם בעלי המניות זהים), משיקולים כאלו ואחרים, באופן שאין מדובר בעסקה בעלת מאפיינים מלאכותיים המעוררים חשד. ואולם, סבורני כי בשלב זה אין לקבוע ממצאים לכאן או לכאן, שכן על התובעת להניח תשתית עובדתית להוכחת הטענה בדבר הרמת מסך. מנגד לא ניתן לומר כי מדובר בטענה חסרת שחר כליל.