החלטה
עניינה של החלטה זו, טענה מקדמית שהעלה הנאשם נגד כתב האישום המייחס לו עבירה של הפרת צו שיפוטי, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק).
טענת הנאשם היא כי העבירה של הפרת צו שיפוטי לפי סעיף 210 לחוק, אינה חלה במצב בו ניתן הצו המקורי מכוחו של סעיף 212 לחוק, אלא חלותה מצומצמת אך ורק למקרים בהם הופר צו שניתן מכוח סעיף 204 או 205 לחוק. כיוון שבענייננו נטען כי הנאשם הפר צו שניתן מכוח סעיף 212, הרי שיש לזכות את הנאשם.
הטענה שמעלה הנאשם היא כבדת משקל, אך למרות זאת נדונה בפסיקת בית המשפט העליון, למיטב ידיעתי, פעם אחת ויחידה, ברע"פ 260/91 אברהמי נ' מד"י (פד"י מ"ח (3)87). באותו מקרה קבע כב' הנשיא שמגר בהחלטה קצרה ביותר ובדן יחיד, כי יש לדחות את הטענה, וכך כתב:
הטענה המשפטית האמורה איננה מקובלת עלי. סעיף 212 דן בנסיבות בהן ניתן לצוות על הריסה אף ללא הרשעה בדין. הוראת החוק האמורה קובעת במפורש, כי הוא מתייחס לנסיבות בהן אילו הורשע אדם בעבירת בניין, היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף .205סעיף 205 דן באמצעים נוספים בעקבות הרשעה בדין ומונה בין האמצעים האלה את מתן צו ההריסה. סעיף 210 דן במי שאינו מקיים צו לפי סעיף .205
מאחר שסעיף 212 הנ"ל מתיר מתן צו-הריסה אף ללא הרשעה, תוך הענקת הסמכות לצוות כאמור בסעיף 205, הרי סעיף 210, הדן במי שאינו מקיים צו לפי סעיף 205, מתייחס גם למקרה בו ניתן צו לפי סעיף .212
הנה כי כן שרשרת התחולה של סעיף 210 על צו לפי סעיף .212
יש לציין כי שאלת חלותו של סעיף 210 לחוק, על צווים שניתנו מכוח סעיף 212 לחוק, עלתה לדיון במספר מקרים בפני בתי המשפט לעניינים מקומיים ברחבי הארץ, ואולם במרביתם זכתה הסוגיה להתייחסות קצרה בלבד, תוך איזכורה של הלכת אברהמי. כך היה בתיק 6018/01 (עמ"ק כפ"ס), תיק 3884/08 (עמ"ק י-ם), ותיק 4950/01 (עמ"ק באר שבע).
לאחרונה עלתה השאלה שבפניי, ונדונה בפסק דינו המקיף של כב' הש' גולדקורן, בתו"ב (צפת)6852-12-9, מד"י נ' מנדורי (נבו מיום: 4.11.11). באותו עניין נפסק מאז ניתנה החלטת כב' הנשיא שמגר, השתנו העיתים, נחקק חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ועלתה קרנה של הפרשנות התכליתית. נוכח שנויים אלה ונוכח העובדה שהמדובר בהחלטה קצרה ותמציתית ביותר שניתנה מידי דן יחיד, קיים צורך לבחון מחדש את הסוגיה שכן לא ניתן לראות בהחלטה האמורה משום תקדים מחייב. בהמשך לכך נכתב כי פרשנות תכליתית של החוק מחייבת לערוך הבחנה בין תכליתו של צו הריסה שניתן מכוח סעיף 205 לחוק, לבין צו מכוח סעיף 212 לחוק. בעוד שמטרת הצו הראשון היא השבת המצב לקדמותו לבל יצא חוטא נשכר, הרי הצו האחרון מיועד לשמירת הסדר הציבורי, וביצועו מותנה בקיומו של עניין ציבורי שיצדיק את ההריסה. כיוון שסעיף 210 נוקט לשון מפורשת לפיה ניתן לראות כמפר צו את מי שניתן נגדו צו הריסה או איסור שימוש מכוח סעיף 205 לחוק, הרי לא ניתן לנקוט פרשנות המרחיבה את חלות הסעיף גם על צו מכוח סעיף 212, פרשנות שאינה מילולית ואשר היא מחמירה עם הנאשם.
ב"כ הנאשם שבפניי מפנה להחלטה האמורה בעניין מנדורי, וטוען כי אף בענייננו יש לקבוע שלא חל סעיף 210, שכן לא מתקיימים יסודות העבירה.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שהוגשו לי ובהחלטות שניתנו בגלגוליו הקודמים של הליך זה (צ"ה 52579-08-10, עפ"א 39976-06-10 ורע"פ 1544/12), אני סבורה כי במקרה שלפניי, לא ניתן לחרוג מגדרי הלכת אברהמי, מן הטעמים שלהלן.
ראשית, ההחלטה בעניין אברהמי נקלטה לתוך רקמת ההלכה הנוהגת בדני התו"ב, היא מאוזכרת מעת לעת (למשל: ת.פ 3655/00 (שלום ב"ש), מד"י נ' מלכה, נבו מיום:1.7.02, וכן ההחלטות שהוזכרו לעיל), ובתי המשפט נוהגים לפיה, גם בעת האחרונה (ר' למשל תו"ב 32050-05-12 (שלום כפ"ס), מד"י נ' ברוורמן, נבו מיום: 17.1.13). החלטה זו גם מובאת כהלכה מחייבת, בספרו של רויטל, דיני התכנון והבניה (הוצ' סדן, נוב' 2011 כרך שני, עמ' 956א). בנסיבות אלה, לא ניתן לדעתי, לקבל את הטענה כי המדובר בהחלטה שאינה מהווה תקדים מחייב, אף כי ניתנה בדן יחיד.
שנית, לנוכח לשונה התמציתית של הלכת אברהמי, ייתכן כי יתעורר בעתיד הצורך לבחון חלותה במקרים שבהם ניתן צו לפי סעיף 212, כלפי כולי עלמא, באחת מן הנסיבות המנויות בסעיף זה, ובשעה שהנמען בצו ההריסה הוא משיב פורמאלי בלבד, באשר אין לדעת מי ביצע את העבירה, או לא ניתן למצאו וכו'. במקרה שכזה, מחייב האינטרס הציבורי כי ניתן יהיה לצוות על הריסת הבנייה האסורה; ואולם במקרה שיופר הצו, ניתן יהיה לעורר את השאלה אם יש מקום להגשת כתב אישום כנגד הנמען הפורמאלי של הצו, באופן שאינו מפורש בלשון החוק. בהקשר זה, יש לזכור כמובן את הוראות סעיף 34כ"א לחוק העונשין, וכן יש לזכור כי עומדת למדינה הזכות לפעול על פי הוראת סעיף 213 לחוק ולבצע ההריסה בעצמה, או לפעול על פי פקודת בזיון בית המשפט.
ואולם, שונה הדבר במקום בו ניתן צו ההריסה כנגד נמען שהוא המחזיק והמשתמש בפועל בבנייה האסורה, אלא שהמדינה מנועה מהגשת כתב אישום נגדו, בשל התיישנות. לדעתי, במצב שכזה האינטרס המוגן המתקיים הוא זהה לזה המתקיים במקרים עליהם חל סעיף 205 לחוק, היינו: שלא יצא חוטא נשכר (רע"פ 1253/10 סבג נ' מד"י, נבו מיום: 15.8.00). לפיכך, במקרה שכזה מחייב האינטרס הציבורי כי המשתמש בבנייה האסורה אשר נמנע מלמלא אחר צו בית המשפט, יועמד לדין בגין הפרת הצו השיפוטי, גם אם לא ניתן להעמידו לדין בגין עבירת הבנייה עצמה, שאם לא כן, יצא חוטא נשכר.
במקרה שלפניי, נכתב בכתב האישום כך:
"בית המשפט הטיל את הצו הנ"ל על הנאשם הנ"ל בהיותו המחזיק והמשתמש בפועל בבנייה ובמקרקעין".
בסיכומי טענותיו אמר ב"כ הנאשם (המשיב, שם):
"אחד השיקולים שיש לשקול הוא משך הזמן שחלף מאז הקמת המבנים. כאשר מדובר במבנים העומדים שנים רבות, באין מפריע".
בהחלטה נשוא כתב האישום אשר ניתנה ביום 4.11.11 בתו"ב 6852-12-09 , כתבה כב' השופטת קיסר מפורשות:
"המשיב הגיש אף הוא תצהיר ונחקר על תצהירו. בתצהירו ציין כי הוא מחזיק במקרקעין נשוא הבקשה למעלה מ-30 שנים ברציפות, תוך שהוא נוהג בהם מנהג בעלים לכל דבר ועניין; כי המקרקעין משמשים למגוריו ולמגורי בני משפחתו המונים 14 נפשות; הם משמשים מקור פרנסה לו ולמשפחתו והוא השקיע בהם כספים רבים לצורך בניית המבנים המפורטים בבקשה. לדבריו, במשך כל התקופה האמורה לא הועלתה נגדו כל טענה או דרישה לפינוי מצד כלשהו בנוגע למקרקעין ולא בכדי..".