החלטה
א. כללי
בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות על-פי תקנה 101(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.
התובע (להלן: המשיב) הגיש, בתאריך 11.6.13, תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף. לטענתו התעללות ארוכת שנים מצד הנתבע – בנק הפועלים (להלן: המבקש) הביאה אותו לכדי מצב רפואי ירוד וגרמה לו לנכות רפואית, כמפורט להלן.
נטען, בקצרה, כי בשנים 1982 ו 1988 נטלו התובע ורעייתו דאז משכנתא בסכום של כ 42,000 ₪. בשנת 1992, עקב מצבו הכלכלי הקשה, הוא פיגר בהחזרי ההלוואה ולכן הוגשה כנגדו תביעה בגין הפיגורים. בתאריך 19.5.1993 ניתן פסק דין בגין הפיגורים ע"ס של כ 36,000 ₪. נטען, כי התובע שילם את סכום פסק הדין והמשיך לשלם את תשלומי ההלוואה כסדרם. למרות זאת, בשנת 1999 הופתע לגלות כי נפתח כנגדו תיק הוצל"פ בגין החוב של שנת 1993 וכי החוב בתיק ההוצל"פ הגיע לסכום של כ 210,000 ₪, כאשר בפועל חובו עמד על סך של 20,000 ₪ בלבד. התובע טען, כי משלב זה הוא עבר מסכת התעללות בגין פעולות והליכי גביה שונים. התובע המשיך ופירט כי למרות שבין השנים 1999-2004 הוא שילם את חובותיו, שוב נפתח כנגדו תיק הוצל"פ נוסף, וזאת בשנת 2004. במהלך השנים התריע התובע בפני הבנק כי הוא שילם תשלומים ביתר והן הפנה לטעויות חישוב שונות שבוצעו על ידי הבנק, אך למרות זאת הבנק סירב לבצע בדיקה ושחזור של חשבונו החל משנת 2000. המשיב טען, כי בתאריך 5.6.2009 נערכה על ידי מומחה מטעמו (מר סליאמן עלי סלמאן) חוות דעת ממנה עולה כי הוא שילם ביתר סכום של כ 28,000 ₪.
אעיר כבר בשלב זה כי התביעה (ובהתאם – האגרה) הוגדרה כתביעה לנזקי גוף, ולכן אתייחס אליה ככזו.
לגוף העניין, טען המשיב כי מסכת האירועים שנוהלו כנגדו על ידי המשיב גרמה לו להתקף לב ולבעיות רפואיות נוספות. התובע הפנה לשני אירועים: הראשון - מתאריך 21.11.1999, אז חש בכאבי חזה ופנה לקבלת טיפול רפואי שם אובחן כסובל מתעוקת חזה; והשני, בתאריך 6.6.2003, אז אובחן אצלו אוטם שריר הלב והוא נאלץ לעבור צינתור. כמו כן הפנה התובע לאשפוז מתאריך 23.8.2005 אז סבל מלחץ נפשי, שהוביל לבעיות רפואיות שונות.
תביעתו המשיב מתבססת על חוות דעתו של ד"ר שאול עטר, מומחה לקרדיולוגיה ורפואה פנימית. חוות הדעת נחתמה בתאריך 15.8.2011 שם ציין, בין היתר, כי:"קיים קשר הדוק בין מצב העקה הנפשית הכרונית בה היה נתון מר זאדה עקב הסכסוך עם בנק "משכן" לבין אוטם שריר הלב שעבר ב 6.6.03" עוד ציין ד"ר עטר כי:"לדעתי השפעת הסכסוך הכספי עם בנק "משכן" ומצב העקה הנפשית של מר זאדה עולים על השפעת גורמי הסיכון שלו (עישון). העקה הנפשית הכרונית החישה את בוא האוטם בשריר הלב, שאלמלא כן, באו האוטם היה נדחה למועד מאוחר יותר כלשהו או שלא היה מופיע כלל". ד"ר עטר הערך כי נכותו הרפואית של המשיב הינה 25%. אעיר, כי בחוות הדעת נכתב כי הנכות לעיל מתייחסת לאדם בשם אחר, אך אניח כי מדובר בטעות סופר.
טענות המבקשת, בקצרה
המבקשת הפנתה כי גם לפי חוות דעתו של ד"ר עטר, עליה מסתמך התובע, נזקיו של האחרון החלו להתגבש בשנת 1999 ולכל המאוחר התגבשו באופן סופי בשנת 2003.
לפיכך, התביעה התיישנה עוד בשנת 2006 ולכל המאוחר ביוני 2010, וזאת בחלוף 7 שנים ממועד התגבשות הנזק. בנסיבות העניין התובע מושתק מלטעון, כי נזקיו התגבשו מאוחר יותר ו/או כי לא ידע אודות נזקים אלו.
המבקשת הפנתה למכתבו של התובע מיום 20.8.08 (נספח 9 לכתב התביעה), שם שטח את טענותיו כנגד המבקשת. עיון במכתב מעלה כי המשיב איזכר את בעיותיו הרפואיות וכן ציין כי:"כדאי לציין שעד תחילת מסכת ההתעללות בי גיליון הבריאותי שלי היה נקי וחלק". הדבר מעיד, לשיטת המבקשת, כי המשיב ידע אודות נזקיו, ולכן לא ברור מדוע המתין זה כה רב עם הגשת התביעה.
המבקשת התייחסה, מטעמי זהירות, אף לטענת המשיב כי היא חייבת לו סך של 28,228.12 ₪ אשר על פי הטענה שולמו על ידו ביתר. לפיכך, נטען כי גם רכיב זה התיישן ביולי 2011, שכן מדובר בחיוב יתר מיולי 2004.
טענות המשיב, בקצרה
המשיב טען כי אין לקבל בקשה זו בשלב כה מקדמי טרם בירור העובדות לאשורן; על בית המשפט להשתמש שימוש צר ומוגבל בטענת ההתיישנות כטענה מקדמית לדחייה על הסף, אחרת תהא פגיעה קשה בזכות הגישה לערכאות.
עוד נטען, כי על פי חוות דעתו של ד"ר עטר הנזק הגופני שנגרם הינו נזק מתמשך המחמיר בחלוף השנים; משעסקינן בנזק מתמשך- קרי, נזק שנגרם מדי יום ביומו - הרי שנולדת עילת תביעה חדשה מדי יום ביומו.
המשיב הפנה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות. על בסיס סעיף זה אין לקבל את טענת המבקשת לפיה יש לקבוע את מועד תחילת תקופת ההתיישנות ביוני 2003, אלא יש לקבוע כי מועד תחילת ההתיישנות הינו בשנת 2011 - הוא מועד מתן חוות הדעת של ד"ר עטר - אז ידע המשיב על קיומו של הקשר הסיבתי שבין נזקיו למעשי המבקשת.
תשובת המבקשת לטענות המשיב
בתשובה לתגובת המשיב לבקשה חזרה המבקשת על האמור בבקשת הדחייה.
במישור הדיוני הוסיפה המבקשת וטענה כי תגובת המשיב, רובה ככולה, מהווה הרחבת חזית אסורה ואינה מגובה בתצהיר, למרות שחלק ניכר ממנה מסתמך על טענות עובדתיות.