בעניינו של הנאשם 3
פתח דבר ותמצית כתב האישום
ביום 23.10.13 הוגש כתב האישום בעניינם של המקרקעין הידועים כחלקה 255 בגוש 6720 מגרש 3, המצויים ברחוב סמטת דביר 3 בגני תקווה. ייעוד המקרקעין הינו למגורים. כתב האישום מייחס לנאשמים עבירה של שימוש חורג במקרקעין, כאשר עפ"י הנטען בכתב האישום הופעל במקרקעין שלא כדין צהרון לילדים (להלן – הצהרון). זאת בניגוד להוראות סעיף 145(א)(3), סעיף 204, סעיפים 208(3),(4),(7) וסעיף 218 לחוק התכנון ובניה, תשכ"ה-1965 (להלן – חוק התכנון והבניה).
עפ"י הנטען בכתב האישום הנאשמים 1-2 היו מי ששכרו את המקרקעין ואחראים להפעלת הצהרון, בעוד שהנאשם 3 אחראי להפעלת הצהרון מחמת היותו הבעלים של המקרקעין.
ביום 30.6.15 הורשעו הנאשמים 1-2 על פי הודאתם, ונגזרו עליהם במסגרת הסדר טיעון שאושר קנס בסך 2,000 ₪ לכל אחד מהם וכן חוייבו לחתום על התחייבות להימנע מעבירה על הוראות חוק התכנון והבניה בסך של 4,000 ₪ לכל אחד מהם.
בדיון שהתקיים ביום 26.5.15 כפר הנאשם 3 בכל המיוחס לו בכתב האישום, לרבות הפעלת צהרון במקרקעין והיותו בעל הזכויות במקרקעין.
דיון והכרעה
קיומו והפעלתו של צהרון במקרקעין - הוכח. אישר זאת הנאשם 2 בעדותו בפני (עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 11-19). לכך יש להוסיף את דו"ח הביקור במקרקעין של פקח מטעם המאשימה ביום 3.9.13 (מוצג מ/4) והודאת הנאשם 2 בפני נציג המאשימה (מוצג מ/5). ראיות אלו לא הופרכו על ידי הנאשם 3, שלא הביא כל ראיה להפרכתן. לפיכך יש לקבוע, כי הפעלת הצהרון במקרקעין הוכחה מעבר לכל ספק סביר.
היותו של הנאשם 3 בעלים של המקרקעין הוכחה גם היא. הנאשם 3 עצמו הודה, כי הוא בעל הזכויות במקרקעין. הדברים נאמרו ע"י הנאשם 3 בבירור בהודעתו בפני נציג המאשימה מיום 1.10.13 (מוצג מ/6, שורה 6). כך גם עולה מהסכם השכירות, שנחתם בין הנאשם 3 ובין הנאשמים 1-2 מיום 18.8.13 (להלן – הסכם השכירות), שם מצהיר הנאשם 3 כי הוא בעל הזכויות במקרקעין (מוצג מ/8), וכך נאמר שם בפסקה הראשונה למבוא:
"... והמשכיר (הנאשם 3 – נ"ש) הינו הבעלים החוקי והבלעדי של המושכר ...".
אכן נכון שבנסח הרישום (מוצג מ/7) אין הנאשם 3 רשום כבעלים של זכויות החכירה לדורות, אלא רק מצויין, כי רשומה לזכותו הערת אזהרה. יחד עם זאת, לנוכח הצהרותיו המפורשות של הנאשם 3, שאף נוהג במקרקעין מנהג בעלים ומשכיר אותם, יש לקבוע, כי הוכחה החזקתו של הנאשם 3 במקרקעין והיותו בעל זכויות בהם.
הוכח גם, שייעודם התכנוני של המקרקעין הוא למגורים, כפי שנאמר בסעיף 5 להסכם השכירות:
"השוכר מאשר בזאת כי ראה ובדק את המושכר וכי מצאו מתאים לצרכיו וכי ידוע לו כי המושכר מושכר בזה למטרת מגורים בלבד".
בדברים אלו יש כדי לתמוך בטענת המאשימה אודות ייעודם התכנוני של המקרקעין ולאשרה.
בסעיף 208 לחוק התכנון ובניה נקבע:
"(א) בוצעה עבודה או השתמשו במקרקעין בנסיבות ובדרך שיש בהם עבירה לפי סעיף 204, ניתן להאשים בה אחד או יותר מאלה:
(1) בעל ההיתר לביצוע העבודה או השימוש כאמור;
(2) מי שמוטלת עליו חובה להשיג היתר כאמור מכוח חוק זה או תקנה על פיו;
(3) בעל המקרקעין בשעת ביצוע העבירה;
(4) מי שהוחזק כבעלים של המקרקעין בשעת ביצוע העבירה;
...
(ב) נאשם אחד מהמפורטים בסעיף קטן (א) בעבירה לפי סעיף 204 תהא זו הגנה טובה אם יוכיח שניים אלה:
(1) העבירה נעברה שלא בידיעתו;
(2) הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראת חוק זה והתקנות על פיו בכל הנוגע לעבודה הנדונה".
משנקבע, כי הנאשם 3 הינו בעלים של הזכויות במקרקעין, או לפחות הוחזק כבעלים, ומשנקבע כי במקרקעין התנהל הצהרון בניגוד לייעודם התכנוני של המקרקעין למגורים, נותר לברר את השאלות, האם הנתבע הוכיח שלא ידע על קיומו של הצהרון, והאם נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות החוק?
נראה כי יש להשיב לשאלות אלו בחיוב. בסעיף 6.יב להסכם השכירות נאמר:
"במידה והשוכר מבקש לפתוח במושכר צהרון הרי שהשוכר מתחייב לנהל את העסק במושכר על פי כל דין ולדאוג על חשבונו לקבלת כל הרישיונות וההיתרים הנדרשים על פי חוק לרבות ביצוע כל הביטוחים הנדרשים".
ביום 5.12.13 שלחה ב"כ הנאשם 3, עו"ד טוני שלם, לנתבעים 1-2 הודעה בה מצויין, כי לנאשם 3 נודע על קיומו של הצהרון במקרקעין, ולפיכך הוא מבקש לחדול מכך ולהשתמש במושכר למטרת מגורים בלבד (מוצג נ/1), וכך נאמר שם:
"2. סעיף 5 להסכם השכירות קובע באופן מפורש שהשכירות הינה 'למטרת מגורים בלבד'!
- אלא מאי, כידוע לכם, פקח מטעם הועדה המקומית לתכנון ובנייה הגיע למרשי בעקבות תלונה של השכנים וחקר אותו לאור העובדה שאתם מפעילים בבית המגורים עסק מסוג 'צהרון'.
- עוד התברר שאתם מנהלים עסק מבלי שקיבלתם היתר לכך מאף גורם.
- מרשי עומד תחת התראה מפני כתב אישום בגין ניהול עסק בבית המגורים שהשכיר לכם וזאת ללא עוול בכפו ומבלי שהסכים לכך כלל.
- אשר על כן, ובהתאם לקבוע בסעיף 10 להסכם השכירות, ניתנת לכם בזאת התראה בת 15 ימים להפסיק ולהפעיל עסק במושכר מכל סוג שהוא לרבות מסוג 'צהרון' ולהשתמש במושכר למטרת מגורים בלבד" (ההדגשות במקור – נ"ש).
בהתאם לאישור הדואר, המצורף למוצג נ/1, נשלח המכתב בדואר רשום ונמסר לנאשמים 1-2 ביום 2.1.14.
נמצאנו למדים, כי מראש דאג הנאשם 3 להכניס תניה מפורשת בהסכם השכירות, שבה צוין איסור מפורש על ניהול צהרון במושכר שלא בהתאם להוראות החוק.
אין בעדותו של הנאשם 2 להפריך גרסתו של הנאשם 3. הנאשם 2 אמר בתחילה (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 19-20):
"לקחנו את זה למגורים, אבל עם אפשרות להפוך את זה לצהרון בשימוש חורג".
אך מיד שינה גירסתו ואמר (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 22-25):
"לקחנו את זה למטרת צהרון ... המטרה היתה לצהרון".
האם מטרת השכירות, לדבריו של הנאשם 2, היתה לשם מגורים או לשם הפעלת צהרון?! מהסתירות בגירסתו של הנאשם 3 לא ניתן ללמוד עמדתו לעניין מטרת השכירות, כאשר חלק מטענותיו עומד בסתירה לאמור בהסכם השכירות. נראה כי סתירות מהותיות אלו יש בהן כדי לערער אמינות עדות זו והיכולת לקבלה.
מכל מקום, גם הנאשם 2 הדגיש בעדותו, כי מראש דרש הנאשם 3 מהנאשמים 1-2, כי כל פעילות של צהרון במקרקעין תהיה בכפוף לקבלת כל האישורים הנדרשים (עמ' 28 לפרוטוקול, שורה 2).
בהקשר זה יצויין, כי המאשימה ויתרה על עדות הנאשמת 1, שיכולה היתה לשפוך אור על שאלת מטרת השכירות וכן על שאלת מודעותו של הנאשם 3 לפעילות הבלתי חוקית במקום והפעלת הצהרון ללא רישיון מתאים. מחדל זה שבאי העדת הנאשמת 1 יש לזקוף לחובת המאשימה.
נראה, איפוא, שיש לקבל בעניין זה את טענת הנאשם 3, שלא ידע בטרם החתימה על הסכם השכירות, כי מטרת השכירות הינה לשם ניהול צהרון. לעניין זה ראה גם דבריו של הנאשם 3 בפני המפקח (מוצג מ/6, שורות 15-17).
למדנו עוד, כי משגילה הנאשם 3, כי מתנהלת במקום פעילות בלתי חוקית, שלח מכתב התראה לנאשמים 1-2. כאמור לעיל, קיים אישור של הדואר בדבר מסירת מכתב ההתראה (מוצג נ/1) לנאשמים 1-2, וזאת בניגוד לטענתו של הנאשם 2, שלא קיבל את המכתב.
באשר לעדותה של המתלוננת, גב' אריאלה ברגמן, מעדותה עולה, כי תלונתה בעניין ניהול הצהרון הוגשה עוד בטרם התנהל הצהרון במקום והיווה מטרד כלשהו (עמ' 32 לפרוטוקול, שורות 28-29). נראה, כי בדברים אלו יש כדי להטיל צל של ממש על עדות זו ועל המניעים לה.
מסקנת הדברים האמורים לעיל היא, כי הנאשם 3 עמד בנטל המוטל עליו והוכיח, כי לא התרשל במניעת ביצוע העבירה הנטענת בכתב האישום (לעניין העדר התרשלות ראה הדברים האמורים בעפ"א(ת"א)80136/05, כלב נ' עיריית הרצליה, ניתן ביום 12.9.06, סעיף 14 לפסה"ד). זאת כאשר הראה, כי מראש ביקש להתמודד עם ביצוע עבירה כבר בעת כריתת הסכם השכירות. כך גם הראה, כי משהתבררה לו הפרת הוראות החוק והפרת הוראות הסכם השכירות פנה במכתב התראה מתאים לנאשמים 1-2. לפיכך עומדת לנאשם 3 ההגנה הקבועה בסעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה.
סיכום
משעומדת לנאשם 3 ההגנה הקבועה בסעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה, הוא מזוכה בזאת מהמיוחס לו בכתב האישום.
ניתנה והודעה היום כ"ג אדר תשע"ז, 21/03/2017 במעמד הנוכחים.