ערעור זה של התביעה הצבאית נסב על זיכויו של המשיב מחמת הספק, מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. להחלטה זו בא בית המשפט קמא לאחר שנותר בליבו ספק שמא בשל מחלת נפש ממנה סובל המשיב,
"פעל תוך היעדר יכולת ממשית לשלוט במעשיו"
. על כן, קבע בית המשפט כי למשיב עומד הפטור הקבוע בסעיף 8 לצו בדבר כללי האחריות לעבירה, תש"ל-1970. (להלן: צו בדבר כללי האחריות).
כללי
נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של ניסיון לגרימת מוות בכוונה. על פי עובדות כתב האישום, גמלה בליבו של המשיב החלטה לבצע פיגוע דקירה נגד כוחות הביטחון הישראלים בכוונה לגרום למוות. בכדי להגשים את זממו, בתאריך 05.06.06, הגיע המשיב לעמדת בידוק ביטחונית של שוטרי משמר הגבול בכניסה למערת המכפלה בחברון כשברשותו שיפוד ברזל באורך 40 ס"מ. המשיב התקרב לשוטר משמר הגבול רש"ט
א.נ., שלף את שיפוד הברזל, פרץ בריצה מאזור הכניסה לעבר השוטר והניף את השיפוד לעבר חזהו. המשיב דקר את רש"ט
נ' בעוצמה בכתפו, כך שהשיפוד נותר נעוץ בו. המשיב נתפס מיד על ידי שוטרי משמר הגבול שנכחו במקום. כתוצאה מהמעשה נפצע השוטר ונאלץ לקבל טיפול רפואי.
ההכרעה בבית משפט קמא
הדיון בבית משפט קמא התמקד בשאלת שפיותו של המשיב, שכן לא הייתה כל מחלוקת בין הצדדים כי המשיב אכן דקר את השוטר כמתואר.
במסגרת הדיון, נבחנה שאלת הכשירות על שני פניה. האחד, האם המשיב הבין את הפסול במעשיו בעת הדקירה, ועל כן, אחראי למעשים אלה. השני, האם המשיב מסוגל להבין את ההליכים המתקיימים כנגדו, ועל כן, כשיר לעמוד לדין.
התשובה לשאלה השנייה לא אחרה לבוא, כאשר, על בסיס חוות דעת פסיכיאטריות, עדויות המומחים בפניו והתרשמותו האישית, קבע בית המשפט כי המשיב
"מבין את ההליכים בבית המשפט, יכול לעקוב אחר הליכים אלה ואף יש ביכולתו להיעזר בעורך דין לשם כך".
משכך, השאלה המרכזית שעמדה להכרעת בית המשפט קמא נותרה איפוא זאת: האמנם בוצעו המעשים על ידי המערער כשהוא במצב בו אין הוא נושא באחריות פלילית לביצועם מחמת אי שפיות הדעת.
לצורך דיון בשאלה זו, הוגשו לבית משפט קמא שתי חוות דעת פסיכיאטריות בעניינו של המשיב. האחת מטעם התביעה, החתומה על ידי ד"ר
קרבובסקי, פסיכיאטרית מומחית מהמרכז הרפואי לבריאות הנפש בבאר-יעקב, והשנייה מטעם ההגנה, על ידי ד"ר
סאחב
אל
סאחב, רופא מומחה למחלות נפש. נוסף על כך, המומחים העידו בפני בית המשפט. לנוכח חשיבות דבריהם של המומחים נסקור אותם בקצרה כבר בשלב זה.
מחוות דעתה של המומחה מטעם התביעה, ד"ר
קרבובסקי, וכן מעדותה בפני בית המשפט עלה כי המשיב מוכר למערכת הפסיכיאטרית מגיל 20 והוא מאובחן כסובל מסכיזופרניה. המשיב טופל על ידי רופאים פסיכיאטרים באופן אמבולטורי ומעולם לא אושפז. עדת התביעה קבעה, בהסתמך על החומר שהונח בפניה, הסתכלות פסיכיאטרית ובדיקות קליניות חוזרות שערכה למשיב, כי בעת ביצוע העבירה המיוחסת לו, היה שרוי במצב של רמיסיה (הפוגה), ללא סימנים פסיכוטיים פעילים. דהיינו, המשיב לא פעל תחת השפעה של מחשבות שווא או הזיות שמיעה, הבין את משמעות ותוצאות מעשיו ואת הפסול בהם. לפיכך, משידע המשיב להבדיל בין מותר לאסור ובין טוב לרע, היה אחראי למעשים המיוחסים לו בכתב האישום. לבסוף, קבעה העדה כי היום המשיב אינו זקוק לאשפוז פסיכיאטרי, אלא זקוק להמשך טיפול אמבולטורי והשגחה, על פי נוהלי שב"ס, על רקע קווי אישיותו.
ד"ר
סאחב, העד המומחה מטעם ההגנה, העיד אף הוא בפני בית המשפט, ומעדותו זו, ואף מחוות הדעת שהוגשה על ידו, עלה כי טיפל במשיב בין השנים 1996-2006. על פי דבריו, בשנת 1997 אובחן המשיב כסובל ממחלת הסכיזופרניה. העד ציין כי, לעתים, מצבו הנפשי של המשיב גורם לו לעשות
"דברים אלימים או מסוכנים"
, זאת כתוצאה מאי הקפדה על לקיחת תרופות. לאור זאת, סבר המומחה כי מעשי המשיב בוצעו כשהוא שרוי במצב פסיכוטי, ועל כן, אין הוא אחראי להם. עוד, המליץ המומחה להעביר את המשיב לטיפול בבית חולים לחולי נפש.
נוסיף ונציין כי מעבר לעדויות המומחים, נשמעו בפני בית המשפט שוטרי משמר הגבול שהיו עדי הראיה לאירוע הדקירה, ביניהם הנפגע, ושוטרים שהגיעו למקום לאחר קרות האירוע. כמו כן, הונחו בפני בית המשפט צילומים של כלי הדקירה וסרט ממצלמת האבטחה המתעד את אשר התרחש בזירה.
בהכרעת דינו ניתח בית המשפט בהרחבה את חוות הדעת ואת עדויות המומחים. בית המשפט קבע כי במהלך עדותו של מומחה ההגנה, לא הייתה כל התייחסות של העד לאירוע הספציפי וכי לא ניתן על ידו הסבר כיצד הגיע למסקנה לפיה לא היה המשיב אחראי למעשיו בעת ביצועם. כתוצאה מכך, ולאור העובדה כי העד לא ביצע בדיקה במשיב בסמוך לאירוע, קבע בית משפט קמא כי אין לתת לעדות מומחה זה משקל רב.
באשר לעדותה של המומחה מטעם התביעה, קבע בית המשפט קמא כי חוות דעתה גובשה בשיהוי רב, כחמישה שבועות לאחר קרות האירוע. לעמדת בית המשפט, השיהוי האמור מעורר ספק שמא בזמן האירוע היה המשיב בהתקף. בית המשפט התייחס אף לעובדה כי אמנם תוך שבוע ימים מקרות האירוע נבדקה כשירותו של המשיב לעמוד לדין, אך במהלך בדיקה זו כלל לא נבחנה שאלת אחריותו למעשיו, ובדיקה בעניין זה בוצעה רק לאחר הוראת בית המשפט, כאמור, כעבור חמישה שבועות. פגם נוסף מצא בית המשפט קמא בעובדה כי לא הייתה בחוות הדעת כל התייחסות לצילום האירוע, לו, לדעת בית המשפט, משמעות מכרעת בתיק זה.
לאחר בחינת כל חומר הראיות, קבע בית המשפט קמא כי ההגנה הצליחה לעורר ספק שמא המשיב פעל תוך העדר יכולת ממשית לשלוט במעשיו. למסקנה זו הגיע בית המשפט על בסיס הראיות השונות אשר עמדו לרשותו כאמור, בראשן צילום הוידיאו של האירוע ואמרותיהם של השוטרים שהתרשמו מהמשיב בסמוך לאירוע הדקירה.
עוד קבע בית המשפט כי הפרשנות המקובלת בכל הנוגע לנטל הוכחת סייג אי השפיות במשפט הישראלי, לאחר תיקון 39, חלה גם באזור, זאת מהטעם כי מדובר בשאלה ראייתית. כך, לשיטת בית משפט קמא, גם באזור, הנטל המוטל על נאשם הטוען להגנת אי שפיות זהה לנטל המוטל עליו בכל שאלה עובדתית אחרת בתיק פלילי. מקום בו יעורר הנאשם ספק סביר שמא סעיפי הסייג חלים עליו, יפטר מאחריות פלילית.
במקרה דנן, נוכח התרשמותו של בית המשפט כי המשיב עורר ספק כאמור, זיכה אותו מאשמה.
טיעוני המערערת
התביעה הצבאית מערערת על זיכויו של המשיב מהעבירה המיוחסות לו בכתב האישום.