בפתח הכרעת הדין אני מודיעה, כמצוות סיפת סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 על זיכוי הנאשם, מחמת הספק, מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.
להלן נימוקיי:
1. עובדות כתב האישום מתארות שורה של דברי עלבון, שלטענת המאשימה, הטיח הנאשם כלפי רופאת המשפחה שלו, דר' אריקה ורנר צובל (להלן: "מתלוננת 1") וכלפי מנהלת המרפאה, דר' מרינה פיקסמן (להלן: "מתלוננת 2"), בסניף קופ"ח כללית, ברח' עזריאלי 8 ברמת-גן, (להלן: "המרפאה") בעת ביקורו במקום, בתאריך 5.4.09, שעה 18:45. עוד מתאר כתב האישום התפרעות של הנאשם במקום בכך "שנופף בידיו לכל עבר ובכך שנכנס לחדרה של מתלוננת 1 וסרב לצאת מחדרה עד שייענו דרישותיו".
בגין המעשים המתוארים הואשם הנאשם, בתחילה, בביצוע עבירות של העלבת עובד ציבור, על פי סעיף 288 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ושל התנהגות פרועה במקום ציבורי, על פי סעיף 216(א) לחוק העונשין.
במהלך ניהול המשפט, ביקשה המאשימה למחוק, מהוראות החיקוק בכתב האישום, את הוראת החיקוק של העלבת עובד ציבור, לאחר שבדיקה נוספת שערכה העלתה, שבתקופה הרלוונטית לכתב האישום לא נכנסו רופאים להגדרת "עובדי ציבור", לצורך הוראת חוק זו.
עם זאת ביקשה להותיר את עובדות כתב האישום על כנן ולהתייחס לכל העובדות שפורטו בכתב האישום, ובהן העובדות המתארות את דברי העלבון שהטיח הנאשם במתלוננות, כחלק מהתנהגותו הפרועה של הנאשם.
2. על עובדות הרקע - ובהן על היות הנאשם מטופל של מתלוננת 1, במרפאה, בתקופה הרלוונטית, הגעתו למרפאה במועד המצוין בכתב האישום, בקשתו להתקבל על ידה ולהיכנס לחדרה של מתלוננת 1, בין אם כדי לקבל טיפול רפואי, כטענתו, ובין אם כדי לקבל תעודת מחלה, כטענתה, וסירובה לקבלו - לא הייתה מחלוקת.
על העובדות המהותיות - העומדות בבסיסו של כתב האישום והמתייחסות לטענות לפיהן הטיח הנאשם דברי עלבון במתלוננות והתפרע במקום, כמתואר בעובדות כתב האישום - קיימת מחלוקת.
3. מטעם המאשימה העידו שתי המתלוננות ורופאה נוספת שנכחה במקום, דר' מץ, וכל אחת מהן תיארה בעדותה את שאירע, לטענתה.
מטעם ההגנה העיד הנאשם עצמו והוגשו מסמכים, מהתיק הרפואי שלו, שהתנהל אצל מתלוננת 1, והמתייחסים לתקופה בה היה הנאשם רשום כמטופלה, לאחר שהמסמכים התקבלו אצל המאשימה מהמרפאה, לבקשת הנאשם ועל פי החלטתי, בעקבות עדותה של מתלוננת 1.
4. כמה עובדות חשובות, היכולות לשפוך אור על מה שהתרחש במקום, ניתן ללמוד מעדויות עדות התביעה ומעדות הנאשם ובהן:
א. הנאשם הגיע ביום האירוע למרפאה סמוך לשעה 19:00, שעת סגירת המרפאה.
ב. לאור השעה המאוחרת סירבה מתלוננת 1 לקבל את הנאשם ולתת לו את מבוקשו.
ג. מתלוננת 1 ודר' מץ מיהרו לעזוב את המרפאה מאחר שהיה עליהן להספיק להגיע לתחנת הרכבת, ולתפוס את הרכבת לביתן, בסוף יום העבודה.
ד. מתלוננת 2, חרף תפקידה, ואף שהייתה ערה לחוסר שביעות רצונו של הנאשם, מסירובה של מתלוננת 1 לקבלו, ואף שלטענתה שמעה אותו מרים את קולו ומתרעם על האחרונה, לא עשתה דבר להרגעת הרוחות, ואולי אף להיפך, על פי גרסת הנאשם.
ה. בין הנאשם למתלוננת 2 התפתח ויכוח, במהלכו הטיחו השניים דברי עלבון זה בזו וזו בזה, כשהמחלוקת ביניהם היא לגבי סדר האירועים, מי החל בכך ומי הגיב לדברי האחר.
5. לגבי מטרת הגעתו של הנאשם למרפאה, טענה המתלוננת 1 בלהט שהיא נועדה רק על מנת לקבל תעודת מחלה, לאחר שבקשת אמו, שהקדימה להגיע וביקשה עבורו תעודת מחלה - נדחתה.
לחיזוק טענתה הקפידה להדגיש, במהלך כל עדותה, ש"כל הגיליון שלו מלא חופשות מחלה" "יש ערימה של חופשות מחלה אצלו".
מנגד טען הנאשם שהגיע כי לא חש בטוב, רצה שמתלוננת 1 תבדוק אותו, תיתן לו את הטיפול הדרוש ואם תסבור שהוא זקוק גם לחופשת מחלה, תיתן לו אישור על כך, והכחיש נמרצות שביקש או קיבל, ממנה, במהלך השנים, בהן היה מטופל אצלה, חופשות מחלה רבות, כטענתה.