זיכוי מחמת הספק של הנאשמים בפרסומי המרדה בתליית כרזות ביום ה- 30 למות נתן זאדה בשפרעם

בפתח הכרעת הדין הנני מודיע לנאשמים כי החלטתי לזכותם מהעבירות המיוחסות להם בכתב האישום.

כתב האישום

1. ביום 24.1.06 הוגש כנגד שלושת הנאשמים כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירת פרסומי המרדה, עבירה על סעיפים 134(א) + 136(4) + 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"),  וכן עבירה של החזקת פרסומי המרדה, עבירה על סעיפים 134(ג) + 136(4) + 29 לחוק. בעובדות כתב האישום נטען, כי בתאריך 4.8.05 בשעות אחר הצהריים, בשכונת הדרוזים בשפרעם, ירה עדן נתן זאדה למוות בנהג אוטובוס אגד קו 165 וכן בשלושה מנוסעי האוטובוס, ופצע נוסעים נוספים. סמוך לאחר מכן הותקף עדן נתן זאדה בידי חלק מההמון שהתקבץ במקום וכך נגרם מותו. בעקבות הנ"ל, ובתאריך 4.9.05 סמוך לשעה 04:30 הגיעו הנאשמים לשפרעם במכונית נהוגה ע"י נאשם 1, כשברשותם דלי דבק ומספר רב של כרזות, עליהם הופיעה תמונתו של עדן נתן זאדה מחזיק בספרו של הרב מאיר כהנא, וכן  מגן דוד שצלעותיו רובים, ספר תורה וכיתוב של הפסוק "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע" וכיתוב נוסף. הנאשמים הדביקו חלק מהכרזות שהיו ברשותם, על עמודי הגשר בכניסה המערבית לשפרעם, בתחנת אוטובוס הסמוכה לצומת הכניסה, ולאורך הכביש החל מהכניסה המערבית לעיר ועד לבניין הדואר. במהלך הדבקת הכרזות נעצרו הנאשמים ע"י שוטרי משטרת ישראל, ובחיפוש במכוניתם נמצאו כרזות נוספות וציוד להדבקתן. המאשימה טוענת, כי בהדבקת הכרזות בשפרעם, פרסמו הנאשמים פרסום שיש בו לעורר מדנים ואיבה בין חלקים שונים של האוכלוסין, וכי החזיקו ברכבם פרסומים שיש בהם כדי להמריד. 

2. הדיונים בתיק זה נשמעו תחילה בפני שופט אחר, והחל מיום 10.4.08 נוהל התיק בפניי, כולל שמיעת עדי התביעה וההגנה, הגשת מסמכים מטעם שני הצדדים, הגשת סיכומים בכתב והשלמת סיכומים בעל-פה. 

טענות ב"כ המאשימה

3. ב"כ המאשימה טענה שאין מחלוקת בדבר התרחשות הפיגוע שביצע עדן זאדה בשפרעם, ואין חולק כי האירוע נשוא כתב האישום, אירע ביום ה-30 לרצח שביצע נתן זאדה, שהוא גם היום ה-30 למותו. לגרסתה, המחלוקת בתיק זה מתמקדת בשאלה מרכזית אחת והיא : האם בשעת תליית הכרזות ע"י הנאשמים, הם היו מודעים לכך, שזהו פרסום שיש בו כדי לעורר מדנים ואיבה בין חלקים שונים של האוכלוסין, דהיינו בין ערבים ויהודים. ב"כ המאשימה ציינה, שהתביעה אינה צריכה להוכיח יסוד נפשי של "חפץ" או "כוונה" מצד הנאשמים לכך שאותם מדנים ואיבה יתעוררו, וכי די בקיומה של מודעות לעובדה שבכרזה "יש כדי להמריד", כלומר, לעורר את אותם מדנים ואיבה.

4. ב"כ המאשימה ביקשה לדחות את טענת הנאשמים, לפיה כוונתם הסובייקטיבית היתה לזרז את החקירה בנוגע למותו של נתן זאדה, והוסיפה כי מכלול הראיות שנשמעו והוגשו לבית המשפט, ובכלל זה עדויות הנאשמים עצמם, מהווה הוכחה מעבר לכל ספק סביר כי הנאשמים ביצעו את העבירות המיוחסות להם. ב"כ המאשימה הגדירה את הנאשמים כאנשים נבונים ואנטיליגנטים, הפועלים עפ"י חישובים מדוייקים של רווח והפסד. 

5. לדברי ב"כ המאשימה, תוכן הכרזות, מקום הדבקתן ועיתוי ההדבקה מעידים באופן חד משמעי על כך, שהדבר עלול לעורר מדנים ואיבה בין ערבים ויהודים, וזאת ברמת הסתברות של וודאות קרובה, וביקשה להסתמך על דנ"פ 1789/98, מדינת ישראל  נ'  בנימין כהא, פ"ד נד(5), 145 (להלן: "פרשת כהנא") בנוגע לפרשנות ויישום עבירת ההמרדה.

6. בנוגע לשיקולי התביעה להעמדת הנאשמים לדין טענה, כי נסיבות ביצוע העבירה בתחום העיר שפרעם מחייבות הגשת כתב אישום, וביקשה להרשיעם בכל המיוחס להם.

טענות ב"כ הנאשמים

7. ב"כ הנאשמים הודו כי מרשיהם החזיקו את הכרזות נשואות המחלוקת, במועד המצוין בכתב האישום, וכי הדביקו חלק מהכרזות במקום אחד בעיר שפרעם, וזאת מתחת לגשר הכניסה המערבית לעיר.

8. ב"כ הנאשמים טענו, כי מטרת מרשיהם בתליית הכרזות היתה למחות נגד פעולת המשטרה וכנגד התנהלותה האיטית של חקירת הלינץ שבוצע בעדן נתן זאדה, ולהביא להעמדתם לדין של רוצחיו. בכך, טענה ההגנה, עומדת לנאשמים ההגנה בדבר ביקורת ותעמולה חוקיות, כהגדרתה בסעיף 138(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

9.       בנוגע לפרשנות הכרזה נטען, שהכרזות אינן עונות על הגדרת החלופה שבסעיף 136(4) לחוק, כלומר, אין בהן כדי לעורר מדנים ואיבה בין חלקים שונים של האוכלוסיה. באשר לעבירת ההמרדה הוסיפו ב"כ הנאשמים וטענו, כי משבחרה המאשימה שלא להאשים את הנאשמים בעבירות חמורות יותר, כגון הסתה לאלימות או לטרור והסתה לגזענות, אזי אין להרשיעם בביצוע עבירת המרדה, והוסיפו שרבות נכתב אודות הצורך למחוק עבירה זו מספר החוקים, על כן ביקשו לפרשה בצמצום. במהלך סיכומיהם הפנו הסנגורים לפרשת כהנא, בנוגע לפרשנות ויישום עבירת ההמרדה, וטענו כי לא ניתן להרשיע את מרשיהם בעבירה זו מאחר ולא מתקיימים המבחנים שנקבעו באותו פסק דין.  ב"כ הנאשמים ציינו, כי יסודות העבירה הם: היסוד העובדתי נסיבתי, שהוא תוכן הכרזה והפוטנציאל שיש בו כדי להמריד, וכן היסוד הנפשי של הנאשמים בעת החזקת הכרזה ותלייתה, היינו מודעותם לאפשרות שהכרזה תביא לאיבה ומדנים בין חלקים שונים של האוכלוסיה. לדבריהם, בכרזה נשוא כתב האישום אין את הפוטנציאל הדרוש לצורך ביסוס היסוד העובדתי של "יש בו כדי להמריד", וכל שיש בה הוא קריאה לרשויות המדינה לפעול להעמדת רוצחי נתן זדה לדין. העובדה, כך נטען, שיש בכרזה כדי להכעיס ולעורר אי נוחות בקרב קוראיה, אינה מספיקה כדי לענות על היסוד העובדתי. עוד נטען, כי מטרת הנאשמים היתה לעורר מודעות בציבור לעובדה, שהחקירה לא התנהלה כראוי ולא בוצעו מעצרים, וכי הם לא העלו על דעתם, שפרסום כזה יביא לשנאה ואיבה, דבר שלא היו מעוניינים בקיומו. מהטעמים הנ"ל ביקשו הסנגורים לזכות את הנאשמים מהמיוחס להם.

10. ב"כ הנאשמים הוסיפו וטענו גם לזיכוי מרשיהם בשל הגנה מן הצדק, תחת הטענה של אכיפה בררנית, בכך שלדבריהם בחרה המאשימה להעמידם לדין משיקולים פסולים וממניעים זרים, שכן אחוז התיקים המוגשים לבית המשפט בעבירות כגון אלו הוא אפסי. 

דיון

11.                 "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע, קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה!, כבר שלושים יום עברו מאז נרצח בשפרעם בחסות המשטרה, החייל עדן נתן זדה הי"ד, וטרם מוצה הדין עם מרצחיו ועם השוטרים שהפקירוהו".

זו לשון הכרזה נשואת האישומים, ובנוסף לכיתוב, מופיעים בה תמונתו של עד נתן זדה מחזיק ספר של הרב מאיר כהנא, מעל לראשו ספר תורה פתוח ומאחוריו להבות של אש. בפינה השמאלית העליונה של הכרזה מצוייר מגן דוד, כשלצעותיו רובים.  השאלה בה יש להכריע בתיק זה היא, האם יש בכרזה זו כדי להמריד? תשובה חיובית לשאלה תוביל להרשעת הנאשמים, בכפוף להחלטה בדבר האכיפה הבררנית, ותשובה שלילית תוביל לזיכויים.

       עבירת ההמרדה

12.   סעיף 134 לחוק קובע, תחת הכותרת " פרסומי המרדה" :

"134(א) המפרסם, מדפיס או משעתק פרסום ויש בו כדי להמריד, דינו - מאסר חמש שנים והפרסום יחולט.

(ב) ...