זיכוי מעבירה של לכלוך רשות הרבים עקב ספק אם השלכת הפסולת היתה ברשות הרבים

אני מזכה מחמת הספק את הנאשמים מביצוע העבירה של לכלוך רשות הרבים ומרשיעה אותם בניהול עסק ללא רשיון.

כתב האישום שבפני מייחס לנאשמים ביצוע עבירות של לכלוך רשות הרבים בניגוד לסעיפים 2, 13 (ב)(1) ו - 15 לחוק שמירת הנקיון, התשמ"ד - 1984 וכן עבירה של ניהול עסק ללא רשיון בניגוד לסעיפים 4, 14 ו - 15 לחוק רישוי עסקים וצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) התשנ"ה 1995, פריטים 5.1ב ו - 8.3ב.

בכתב האישום נטען כי הנאשמת 1 הינה חברה רשומה בישראל שבבעלותה ובשימושה בין היתר משאית מס' רישוי 15-369-36 (להלן: "המשאית"), והנאשם מס' 2 הינו הבעלים ומנהל החברה.

על פי הנטען בכתב האישום, ביום 16.8.02 ובמהלך תקופה סמוכה קודם לכן ולאחר מועד זה ובמועדים שונים ובתקופה הנפרשת על פני כ - 4 חודשים, שפכו שני נהגי משאיות שכירים מטעם החברה פסולת ופסולת בניין מהמשאיות בהן נהגו ובכללן מהמשאית הנ"ל. לטענת המאשימה המדובר בשפיכת פסולת ופסולת בניין בשטח פתוח ברשות הרבים  וזאת בכ - 50 ארועים שונים. שפיכת הפסולת כנטען על ידי המאשימה בוצעה בשביל בסמוך לכביש המוביל לקלנסוואה, מאזור בארותיים, במרחק של כ - 500 מטר לפני הכניסה לקלנסוואה.

ע"פ הנטען בכתב האשום, שפכו נהגי המשאיות את הפסולת בשטח האמור במסגרת עבודתם אצל נאשמת 1 ובהתאם להנחיות והוראות נאשם 2 ובמעשים אלו:

"...לכלכו הנאשמים את רשות הרבים והנאשם מס' 2 לא פיקח ולא עשה כל שניתן למניעת ביצוע העבירה כאמור."(הדגשה שלי - נ.ד.).

אלה הן העובדות המבססות לשיטת המאשימה אשמתם של הנאשמים בעבירה של לכלוך רשות הרבים בניגוד לחוק שמירת הנקיון.

באשר לעבירות של ניהול עסק ללא רשיון, טוענת המאשימה כי הנאשמים עוסקים בהובלת פסולת ופסולת בנין באמצעות משאיות - עיסוק הטעון רישוי - זאת כאשר לנאשמים אין רשיון או היתר זמני כדין לכך.

העבירה של לכלוך רשות הרבים :

מצויים אנו במישור הדין הפלילי בו על המאשימה להוכיח מעבר לכל ספק סביר את היסודות העובדתיים המגבשים אחריות בפלילים בעבירה המיוחסת.

אין מחלוקת שהנאשם מס' 2 הינו הבעלים ומנהל החברה ובנסיבות אלה לו היה נמצא כי הוכחה אשמתה של נאשמת 1 מעבר לכל ספק סביר בעבירה של לכלוך רשות הרבים כי אז היתה קמה אחריותו של נאשם 2 מכח סעיף 15 לחוק שמירת הנקיון, התשמ"ד 1984, שזה לשונו:

"15.     אחריות נושאי משרה בתאגיד [תיקון: תשנ"ז]

(א)       נושא משרה בתאגיד חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת     עבירות לפי סעיף 13 על ידי התאגיד או על ידי עובד            מעובדיו;המפר הוראה זו, דינו - קנס כאמור בסעיף 61(א)(4)    לחוק העונשין;לענין סעיף זה, "נושא משרה" - מנהל פעיל   בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, או פקיד האחראי מטעם             התאגיד על התחום שבו בוצעה העבירה.

(ב)       נעברה עבירה לפי סעיף 13 על ידי תאגיד או על ידי עובד         מעובדיו, חזקה היא כי נושא משרה בתאגיד הפר חובתו לפי           סעיף קטן (א), אלא אם כן הוכיח כי עשה כל שניתן כדי למלא את             חובתו."           

אלא, שטרם שאנו באים לדון בהפרת החובה - אם בכלל - של נאשם 2 לפקח ולעשות כל שניתן למניעת העבירות, יש לבחון אם אכן הוכיחה המאשימה כי נאשמת 1 באמצעות מי מעובדיה אכן השליכה פסולת ב "רשות הרבים", כנטען בכתב האישום המתוקן.

שהרי אם לא קמה אחריות בפלילית לנאשמת 1, ממילא לא קמה האחריות "הנגזרת" מכח החזקה של נאשם 2.

ואומר כבר עתה כי שקילת מכלול הראיות שבפני מביא אותי למסקנה כי קם ספק סביר באשר לטענה העובדתית הבסיסית המופיעה בכתב האישום, ולפיה שפכה הנאשמת 1 פסולת ברשות הרבים כנטען.

איסור לכלוך והשלכת פסולת :

הסעיפים הרלוונטיים הינם  הסעיפים הבאים: סעיף 2 לחוק שמירת הנקיון שזה לשונו: