זכות המוטבים לקבלת כספי ביטוח החיים אינה ניתנת לשעבוד

1.      1.      זכותו של מי גוברת לקבלת התשלום במותו של מבוטח בפוליסה לביטוח חיים: של המוטב בפוליסה או של נושה מובטח של המנוח שהוגדר כמבוטח בפוליסה? שאלה זו היא העומדת בבסיס המחלוקת שבין הצדדים.

העובדות וההליכים

2.      2.      המנוח שמעון אלכסנדרוביץ' ז"ל הסתלק לבית עולמו ביום 12.12.05, והוא כבן 59 שנים בלבד. עם מותו הותיר אחריו מחד פוליסת ביטוח מנהלים ובה רכיבים שונים ובכלל זה "ביטוח חיים" מסוג "ריסק"; ומאידך - חובות לטוענת 5 (להלן: הבנק) בסכום העולה פי כמה על הסכום שבפוליסה. בגין החובות לבנק נרשמו עיקולים אצל המבקשת על הפוליסות שהוצאו למנוח. לצורך השלמת התמונה, ובשל החשיבות שתיוודע לעניין זה כפי שיובהר במקומו, תפורט להלן המסכת העובדתית הנוגעת לכיסוי הביטוחי שנרכש על ידי המנוח.

3.      3.      עיון במסמכים שצורפו להודעת המבקשת מיום 5.3.07 מעלה כי ביום 1.11.1992 נרכש עבור המבוטח ביטוח מנהלים מסוג "מיטב" אצל המבקשת, שכלל בתוכו, בין היתר, רכיבים של פיצויים, תגמולים וביטוח "ריסק" (ביטוח לתשלום במקרה של מוות  לפני גיל מסויים). בשנת 1998 פדה המנוח את כספי פיצויי הפיטורין, לאחר שעזב את מקום עבודתו, והמשיך להחזיק בפוליסה כ"מיטב תגמולים לעצמאים" (נספח 006 שהודפס ביום 7.6.98). המנוח רכש ביטוח ריסק נוסף, מסוג "ספיר 5", החל מיום 1.8.98 (נספח 007 שהודפס ביום 30.8.98). כשנתיים לאחר מכן הועברה הבעלות בפוליסה למעסיקו החדש של המנוח (נספח 008 שהודפס ביום 29.5.00), שרכש עבורו גם רכיבים של פיצויים ותגמולים. כחצי שנה לאחר מכן שב המנוח והעביר את הפוליסה על שמו, כשהוא פודה את כספי התגמולים בגין תקופת עבודה זו (נספח 009 שהודפס ביום 13.11.00), ורוכש ביטוח ריסק זמני. כשנה לאחר מכן החליט המנוח להמשיך את הפוליסה במתכונת מלאה (נספח 010 שהודפס ביום 27.12.01).

4.      4.      עם מותו של המנוח עמד לזכות המוטבים בפוליסות (הטוענים 1-4; להלן: "המוטבים") סכום ביטוח של 211,208 ש"ח, כאשר סכום זה מורכב מ"סכום הביטוח היסודי", כמשמעו בפוליסה, בסכום של 122,920 ש"ח; ומסכומי "חסכון" על פי פוליסת "מיטב", שלמעשה אינם אלא סכומי התגמולים (כך הוגדרו בת/1 לכתב התביעה - "תגמולים כולל" ו"תגמולים עובד") שסכומם הכולל הוא 88,288 ש"ח. סכומי "חסכון" אלה אמורים היו לעבור לידי המוטבים עם מות המנוח (המכונה בפוליסה "המבוטח"; לשאלת המינוח המתאים ראו גם חנה הרדוף "עיקול זכויות המוטב בביטוח חיים" הפרקליט מה (תש"ס) 211, 214-215), בהתאם להוראת סעיף 9(ג) לחוברת הפוליסה. על פי הוראה זו אם נפטר המבוטח לפני התחלת תשלום הגימלא, תשלם המבקשת למוטבים את סכום הביטוח היסודי בתוספת "היתרה המצטברת" (המורכבת מאחוז מסויים מהפרמיות ששולמו עבור הביטוח היסודי ומהפרמיות ששולמו עבור החסכון המיוחד - סעיף 5 לחוברת הפוליסה). להשלמת התמונה יובהר כי סכום הגימלא לה זכאי היה המנוח לו היה מאריך ימים, היה אמור להיות מבוסס על ערך הפדיון הנקי של הפוליסה (סעיף 10(ה) לחוברת הפוליסה). "הפדיון הנקי" מורכב מהסכום שנצבר בגין הביטוח היסודי ובגין החסכון המיוחד (סעיף 6(ו) לחוברת הפוליסה, המפנה לסעיפים קטנים (ד)-(ה), שההגדרות לעניינם מופיעות בסעיף 6(א)(1)-(2)), בניכוי "כל חוב הרובץ על הפוליסה או שהפוליסה משמשת לו בטחון וכן כל חוב על חשבון הפרמיה".

5.      5.      לעניין אחרון זה יובהר כי על פי הפוליסה רשאית המבטחת להעניק למבוטח "הלוואה בשיעבוד הפוליסה", כאשר מסכום ההלוואה "ינוכה כל חוב הנובע מהפוליסה" (סעיף 7(א) לחוברת הפוליסה). את ההוראה בסעיף 6(ו) לעניין ניכוי חובות לפוליסה ושעבוד הרובץ עליה מערך הפדיון, יש לקרוא על רקע הסדר פנימי זה שבין המבוטח למבטחת, כאשר נראה לכאורה כי הכוונה היא לניכוי כספים הנובעים מהלוואה או מחוב אחר של המבוטח למבטחת, ולא לגורם חיצוני. אקדים את המאוחר ואבהיר כי אף לו לא זו היתה כוונת הפוליסה, לא ניתן לראות הוראה פנימית זו בפוליסה כמשפיעה לרעה על זכויותיהם של המבוטח או המוטב מכוח הדין, וכמי שמאפשרת ניכוי מיידי של כספים המשועבדים לנושה חיצוני. קביעה מעין זו תעמוד בניגוד לפרשנות שתינתן להלן לסעיף 13 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח), ומאחר והוראתו הכופה של סעיף 39(ב) לחוק חוזה הביטוח מבהירה כי אין להתנות על הוראת סעיף 13 לחוק "אלא לטובת המבוטח או המוטב", הרי שלו זו היתה כוונת הפוליסה - היתה הוראה זו בטילה.

6.      6.      ברשימת הפוליסה המקורית נרשם כי במות המבוטח ישולם לשאריו "סכום השווה לערך פדיון הפיצויים לשארי המבוטח" כמשמעם בחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים). יתרת הסכום שבפוליסה - תשולם למוטבים. מעיון בהשתלשלות עובדתית שעברה על הפוליסה נשוא התביעה, ומפירוט היתרות בפוליסה לעת מותו של המנוח (נספח ת/1 לכתב התביעה) עולה כי עם מותו לא עמדו לרשותו פיצויי פיטורים כלשהם. כל שנותר בפוליסה הוא ביטוח הריסק, וסכום התגמולים שנצבר עד לאותה עת לזכותו של המנוח.

7.      7.      במותו הניח אחריו המנוח חובות לבנק, בגינם נפתחו נגדו הליכי הוצאה לפועל ונרשמו עיקולים על נכסיו. הליכי ההוצאה לפועל החלו בשנת 1999. ביום 3.5.05 וביום 24.5.05 נקלטו אצל המבקשת עיקולים לטובת הבנק על פוליסות של החייב. סכומם המצטבר של עיקולים אלה עלה על 600,000 ש"ח. המבקשת הודיעה על הטלת העיקולים לחייב. ביום 12.9.05 ניתנה החלטה ע"י ראש ההוצל"פ לפיה בוטל העיקול על גימלת הנכות הקבועה בפוליסה אצל המבקשת, וזאת על רקע מצבו הרפואי של המנוח (שעוד היה בין החיים באותה עת) ו"לפנים משורת הדין". ביום 20.9.05 ניתנה החלטה המקבלת את בקשת הבנק למימוש העיקול אצל המבקשת, בכפוף לתנאי "תוכנית החסכון המעוקלת ו/או קופת הגמל" ובכפוף לתנאים אחרים שפורטו בהחלטה (הסטנדרטית, ככל הנראה). אין מחלוקת כי בפועל לא הועברו כספים לידי הבנק עד למותו של המנוח.

8.      8.      עם מותו של המנוח, ולאחר פנייה של אלמנתו בשם המוטבים, השיבה המבקשת ביום 10.1.06 כי "לא ניתן לשחרר את כספי ביטוח החיים עקב פטירתו מאחר ובפוליסה היו עיקולים". פניות של ב"כ המוטבים מיום 20.4.06, מיום 13.6.06 ומיום 29.6.06 לא זכו למענה. לפיכך הגישו המוטבים תביעה כנגד המבטחת (ת.א. 12630/06 שבפני), ובה דרשו כי כספי ה"ריסק" יועברו לידם. 

9.      9.      רק לאחר שנפתחו ההליכים בבית המשפט הגישה המבקשת בקשה זו, בדרך של טען ביניים לה נלוות בקשה למתן צו גודר, ובה ביקשה כי בית המשפט יורה למי יועברו הכספים - למוטבים או לבנק (שצורף כטוען לבקשה). יש להצטער על דרך התנהלות זו. מאחר והמבקשת ידעה היטב על טענות המוטבים מחד, ועל דרישות הבנק מאידך, הוטלה עליה החובה לפתוח בהליכים המתאימים מיד עם קבלת הדרישה הראשונה, או אולי אף קודם לכן, בדרך של הגשת בקשה לסעד של טען ביניים או בדרך דיונית מתאימה אחרת. המבקשת המתינה בחיבוק ידיים עד לפתיחת הליכים כנגדה. או אז הגישה בקשה זו כבש"א במסגרת תובענה אזרחית. תוצאת דרך פעולה זו היא שהמוטבים נשאו באגרת בית המשפט עבור הגשת תובענה כספית, בעוד המבקשת אינה נושאת באגרה כלשהי בגין פתיחת ההליך.

10.  10.  מכל מקום, לאחר שהוגשה הבקשה הסכימו כל הצדדים למתווה הדיוני שהוצע על ידי בית המשפט, הוא הגשת סיכומי טענות בכתב במסגרת הבקשה, כאשר על בסיס סיכומים אלה תוכרע התובענה כולה, משל הוגשה בדרך הדיונית הנכונה. הסכמה זו הושגה לאחר שהמבקשת העבירה לבית המשפט ולצדדים העתק מהמסמכים הנוגעים לפוליסה. סיכומי הצדדים כולם הוגשו עתה, ואין עוד מניעה מלפנות לדיון בשאלה נשוא הדיון.

זכותו של מי גוברת - של המוטב או של הנושה?

א. הזכות לתגמולי ביטוח - זכות עתידה?

11.  11.  אין מחלוקת כי לא קיימת מניעה מלעקל זכות "עתידה" של חייב. כך עולה מהוראת סעיף 43 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, המאפשרת עיקול נכסים בצו של ראש ההוצאה לפועל, ומהגדרת "נכס" בסעיף 1 לחוק זה, לפיה הדיבור "נכס" כולל "זכות קיימת או עתידה". זכות עתידה מעין זו כוללת, כך טענו הצדדים, מי במפורש ומי במשתמע, גם את הזכות לקבלת תגמולי ביטוח, ובוודאי את הזכות לקבלת כספי ביטוח חיים, שהרי מותו של כל אדם ביום מן הימים הוא עובדה ברורה וידועה לכל.

12.  12.  הנחה זו, לפיה תגמולי ביטוח בכלל וביטוח חיים בפרט הם בגדר זכות עתידה, אינה נקייה מספקות כל עיקר. הזכות לקבלת תגמולי ביטוח צומחת רק לאחר קרות מקרה הביטוח (סעיפים 22 ו- 27 לחוק חוזה הביטוח). חוזה הביטוח, ובכלל זה ביטוח חיים, אינו אלא מעין "התערבות" בין המבטחת למבוטח (השוו י' כהנא ספר ביטוח החיים, הגמל והפנסיה בישראל (התשמ"ח) 324-325; השוו גם ג' טדסקי "ביטוח החיים במסגרת הביטוח הכללי" מסות נוספות במשפט (תשנ"ב) 147, 150-152). מכוחו על המבטחת לשלם למבוטח אם יתרחש מקרה ביטוח. במסגרת רבים מחוזי ביטוח הרכוש הנכרתים, ויתכן כי אף במרביתם, לא מתרחש כל מקרה ביטוח שהוא, ולמבוטח לא צומחת זכות לקבלת כספים בפועל. כך הם פני הדברים גם בביטוח חיים. אף כי אין חולק כי "מקרה אחד לכל" (קהלת, ט, ג), ואין אדם שלא יקרא, במוקדם או במאוחר, לישיבה של מעלה, אין פירושו של דבר כי מותו יצמיח זכות לקבלת תגמולי ביטוח. ביטוחי החיים מסוג "ריסק", רובם ככולם, מעניקים פיצוי רק במקרה של מות אדם בטרם עת, ובמרבית הפוליסות מוענק התשלום למוטבים רק במקרה של מות המבוטח לפני גיל 65. תוחלת החיים בישראל, לנשים וגברים גם יחד, ארוכה משמעותית מגיל זה. ממילא לא ניתן לומר כי הזכות לקבלת תגמולים על פי פוליסה לביטוח חיים היא זכות ודאית ומכאן שהיא זכות "עתידה", אלא אין היא אלא בגדר ציפייה שלא ניתן לדעת אם תתממש אי פעם.

13.  13.  המסקנה היא כי לכאורה לא ניתן כלל לעקל את הזכות לקבלת תגמולים מכח פוליסה, שהרי אלה אינם בגדר "זכות עתידה". סבורני כי ההפנייה שנעשתה בהקשר זה בפסיקה עליה הסתמכו הצדדים לע"א 323/80 אילתית נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד לז(2) 673, אינה במקומה. באותו עניין נערכה אנלוגיה בין הדיבור "זכות עתידה" בהגדרת "נכס" בסעיף 1 לחוק ההוצאה לפועל ובין הגדרת "זכות עתידה" בהגדרת "נכס" בסעיף 1 לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969. ההלכה שנפסקה באותו עניין היא כי רק זכות שהתגבשותה בעתיד ודאית - היא שתיכלל באמירה "זכות עתידה" ( שם, בעמ' 683). לעניין זה צוטטו בהסכמה דבריה של המלומדת מ' בן-פורת ( חוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969 (סדרת הפירוש לחוקי החוזים, בעריכת ג' טדסקי, תשל"ב) 10) לפיהם כוללת "זכות עתידה" כל "זכות שהתגבשותה בעתיד ודאית, בין בתאריך קבוע ובין בקרות אירוע שהתרחשותו נעלה מספק, כגון זכות לשכר דירה שפרעונו בעתיד, במסגרת חוזה-שכירות תקף, או זכות העתידה לקום ביום מותו של פלוני, או כל חוב במסגרת חוזה קיים שז"פ טרם הגיע". נראה כי האמירה "זכות העתידה לקום ביום מותו של פלוני" נדמתה בעיני המסתמכים כמתייחסת לזכות מכוחו של חוזה ביטוח. דומה כי לא כך הם פני הדברים. עם מותו של אדם עשויות לקום זכויות מזכויות שונות, בין אם מכוח הסכם כזה או אחר ובין אם מכוח דיני הירושה. אין ולא יכולה להיות וודאות כי ביום פקודתו של האדם תקום למוטבים הזכות לתשלום כספי ביטוח חיים, שהרי עשוי הוא להאריך ימים עד מאה ועשרים. מכאן כי הזכות לקבלת תשלום מכח פוליסה של ביטוח חיים אינה "זכות עתידה", אלא ציפייה לא ודאית בלבד (השוו גם ד' שורץ "פטירת המוטב לפני המיטיב בקופת גמל ובביטוח חיים: הצעה לסדר הרמוני" מחקרי משפט יא (תשנ"ד) 193, 198), ומכאן המסקנה כי לא ניתן לכאורה לעקלה (השוו, בעניין דומה במקצת, החלטתו של כבוד הנשיא א' גורן בבר"ע (ת"א) 13911/96 אלומנרקיס בית מסחר לפרופילי אלומיניום בע"מ נ' שמש, מיום 18.2.97, פורסם במאגר "נבו") .

14.  14.  לשאלת היחס בין האמור לעיל ובין היקף התפרשותה של הוראת סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח, המאפשרת עיקול זכויות מכוח חוזה ביטוח שנקבע בו מוטב ולכאורה מוכיחה מתוכה כי ניתן לעקל זכויות מכוח חוזה ביטוח, אדרש להלן במסגרת הדיון המשפטי לגופו. אקדים ואומר כי לשיטתי זכות זו מצומצמת עד למאד, וכי משמעותה הפרקטית כמעט ואינה קיימת. מכל מקום, הוראת סעיף 13 הנ"ל אינה חלה אך על ביטוחי חיים, אלא על כל ביטוח בו ניתן לקבוע מוטב, וממילא אין בקביעה דלעיל כדי לרוקנה מתוכן.

15.  15.  בסיכומי הצדדים לא נמצאה התייחסות של ממש לשאלת מהותה של הזכות העתידה. אומנם ניתן היה לדלות התייחסות לשאלה זו מהפסיקה אליה היפנו הצדדים (אף כי זו נקטה בגישה הפוכה), אולם בנסיבות אלה נראה כי לא יהא זה נכון לבסס ההכרעה על הנמקה זו כשלעצמה או לבדה. לפיכך ידונו להלן טענות הצדדים, וההכרעה תיעשה על פי הטענות שהועלו.

ב. טענות הצדדים