זמיר נ' קינן

פסק דין

א.רקע כללי:

התובע הינו בעל מקצוע בתחום הצביעה האמנותית-דקורטיבית והנתבעת היתה, במועדים הרלוואנטיים לתובענה, בעלת חנות לבגדי מעצבים בהרצליה (להלן – החנות).

הנתבעת ביקשה לערוך עבודות שיפוץ בחנות (להלן – העבודה או השיפוצים). על פי המלצת מכרים משותפים הגיעה הנתבעת לתובע.

התובע, שהינו כאמור צבעי, קישר את הנתבעת עם מר רוני אוחנה, שהוא קבלן שיפוצים, לצורך ביצוע העבודה; וזאת על מנת שלאחר מכן, בשלב הצביעה האמנותית, תפנה אליו הנתבעת שוב.

ב.טענות הצדדים העיקריות וראיותיהם:

לטענת התובע, הנתבעת הזמינה ממנו, לקראת תום ביצוע השיפוצים, צביעה אמנותית יוקרתית לקירות החנות, בגוון קטיפה מטאלית. לטענת התובע, הדוגמא והגוון נקבעו על ידי הנתבעת, כמו גם מועד הביצוע. התובע ביקש דמי קדימה עבור קניית החומרים, אך הנתבעת טענה כי אזלו לה ההמחאות והתובע יקבל את שכרו לכשיסיים.

מכל מקום, התובע ביצע את העבודה לשביעות רצונה המלאה של הנתבעת, אשר אף הביעה את התלהבותה מתוצאות העבודה. ואולם, כשביקש התובע את שכר עבודתו, התחמקה הנתבעת מחובותיה כלפיו, הפגישה אותו עם מי שתואר על ידה כבורר בעולם התחתון ואף שלחה לתובע מסרונים מאיימים ומעלילים.

בכתב התביעה לא צוין המחיר עליו הסכימו הצדדים. במכתב מיום 7.11.10, שצורף לכתב התביעה, צוין כי ערך העבודה – בשטח של 65 מ"ר לפי מחיר מוסכם מראש של 250 ₪ למ"ר – הינו בסך הכל 16,250 ₪, בצירוף מע"מ; ואילו הנתבעת שילמה לתובע רק 5,000 ₪ מסכום זה.

הנתבעת, מצידה, הכחישה את טענות התובע. לגרסתה, בגמר השיפוץ, שביצע מר אוחנה, הגיע התובע לחנות וביצע דוגמא קטנה של צבע, שלא בנוכחותה. לאחר שראתה את הדוגמא, שוחחה הנתבעת טלפונית עם התובע, והלה דרש בעבור צביעת כל החנות מחיר של 9,000 ₪ ב"שחור" וללא חשבונית. מחיר זה נראה לנתבעת מופקע ומוגזם, ומכל מקום היא לא יכלה לשלמו לנוכח מגבלותיה הכלכליות בהיותה אם חד הורית המפרנסת ארבעה ילדים.

באותו הערב יצאה הנתבעת לחו"ל, למספר ימים. עם חזרתה ארצה הגיעה הנתבעת כמנהגה לחנות, אזי נדהמה לגלות כי החנות נצבעה בדוגמת הצבע שהכין התובע – ללא כל הוראה והנחייה ממנה, ומבלי שנחתם בין הצדדים הסכם כלשהו.

לנתבעת הסתבר, כי מפתחות החנות נמסרו לתובע על ידי מר אוחנה, כאשר הנתבעת מניחה שהדבר נעשה על רקע ההיכרות ביניהם ותחושת המחויבות של מר אוחנה כלפי התובע, שהביא אותו לעבודה. מכל מקום, כך לשיטת הנתבעת, התובע "חטף" את ביצוע העבודה, ללא אישור הנתבעת, והכל על מנת להציב בפני הנתבעת "עובדות בשטח".

לטענת הנתבעת, לאחר ביצוע העבודה פנה אליה התובע, שוב ושוב, בדרישה לשלם לו בעבור העבודה, באופן שגרם לנתבעת לחוש מאוימת. הנתבעת נפגשה אפוא עם התובע בלוויית קרוב משפחתה, מר יגאל תומר, על מנת להבהיר לו את עמדתה באשר לעבודה, שבוצעה כאמור ללא הוראה מצידה וללא ידיעתה.

עם זאת, לאחר שגם מר אוחנה פנה לנתבעת בניסיון להגיע לפשרה עם התובע, ועל מנת לסיים את המחלוקות עם התובע בדרך של פשרה, הסכימה הנתבעת לשלם לתובע, לפנים משורת הדין, סכום של 5,000 ₪, שהינו למעלה ממחצית מהסכום שהוסכם בין הצדדים. סכום זה שולם לתובע על ידי הנתבעת באמצעות שתי המחאות בסך 2,500 ₪ כל אחת.

במהלך שמיעת הראיות העידו לפניי התובע והנתבעת, וכן מר אוחנה ומר תמיר. מר אוחנה אישר את טענת הנתבעת באשר למחיר שדרש התובע לביצוע העבודה. לפי עדותו, הגם שלא היה מעורה בעניין ההצעה ידוע לו כי התובע סיכם עם הנתבעת על מחיר של בערך 9,000 ₪ עד 10,000 ₪. לדבריו, התובע טעה במידות החנות, ולאחר שפרץ הוויכוח בין הצדדים אמר לנתבעת כי ידרוש תשלום על כל השטח שצבע (ר' בפרוטוקול, עמ' 5 שורה 7 ואילך).

מר אוחנה ציין עוד כי ביום המדובר ביקשה ממנו הנתבעת למסור לתובע שאין לה תקציב והיא מבקשת לדחות את ביצוע העבודה. עם זאת, משהתקשר אליו התובע לאחר מכן, ואמר לו כי הוא (מר אוחנה) צריך לתת לו את מפתחות החנות משום שהנתבעת בחו"ל, נעתר מר אוחנה לבקשה בסוברו כי התובע ידע יותר פרטים ממנו (שם, בעמ' 4 שורה 28 ואילך). בד בבד טען מר אוחנה כי "זה לא נכון" שהתובע ביצע את העבודה בניגוד לרצונה של הנתבעת (ר' בפרוטוקול, עמ' 4 שורה 26).

מר תומר הבהיר בעדותו כי הוא לא היה צד למשא-ומתן שנערך בין התובע לבין הנתבעת ועל כן אינו יודע מידיעה אישית מה הוסכם ביניהם. לדבריו, הוא התלווה לנתבעת, לפגישתה עם התובע, רק משום שהנתבעת חשה מאוימת מכך שהתובע שב ופנה אליה בטלפונים ואף בהגעה לחנות.

בפגישה, שלדברי מר תומר התנהלה ברוח טובה, ביקש מר תומר מהתובע לפעול במסגרת החוק בלבד ולא לגרום לנתבעת – שהינה אם חד הורית לארבעה ילדים – להרגיש מאוימת.

עוד ציין מר תומר, כי במהלך הפגישה, כאשר שאל את התובע מדוע לא המתין עם ביצוע העבודה עד שהנתבעת תחזור מחו"ל וייערך ביניהם הצדדים סיכום כתוב, השיב לו התובע שמר אוחנה אמנם אמר לו, מחד, שהנתבעת טענה כי יש לה קשיים כלכליים אך מאידך לא אמר לו להפסיק את ביצוע העבודה. בשלב מאוחר יותר טען התובע כי מר אוחנה אמנם אמר לו להפסיק, אך זאת רק כשהיה באמצע העבודה (ר' בפרוטוקול, עמ' 9 שורה 11 ואילך).

הלכה למעשה, אין פער גדול בין גרסאות הצדדים באשר לנסיבות ביצוע העבודה על ידי התובע בחנות הנתבעת. אין מחלוקת כי העבודה אמנם בוצעה, וכי הנתבעת סברה שמדובר בעבודה נאה. עם זאת, גם אין מחלוקת כי לא נערך בין הצדדים הסכם מסודר בכתב, כי התובע לקח את מפתחות החנות ממר אוחנה (ולא מהנתבעת) וכי העבודה בוצעה בעת שהנתבעת היה בחו"ל.