פסק דין
ערעור על פסק דינו של המפקח על רישום המקרקעין בבאר שבע (ש. היזלר) (להלן: "המפקח") בתיק 74/09 שניתן ב-22.2.12 אשר קיבל את תביעת המשיבה, שהינה חברה לניהול ואחזקה של מבנה בבאר שבע המכונה "רסקו סיטי" (להלן: "המבנה"), כנגד המערערת וחייב אותה בדמי ניהול ואחזקה עבור חלקה היחסי בהוצאות החזקת הרכוש המשותף במבנה, לתקופה מיום מ-1.8.01 ועד 31.12.03, בסך של 50,001 ₪ בצירוף מע"מ, כדין וכן הפרשי הצמדה וריבית חודשית בשיעור של 3% מהמועד הרלבנטי ליצירת החוב ועד התשלום בפועל.
התביעה הוגשה תחילה לבית המשפט השלום בבאר שבע ובשלב מקדמי של הדיון הועברה התובענה, על פי החלטת בית משפט השלום, לדיון בפני המפקח, מחמת העדר סמכות עניינית לדון בתובענה.
במסגרת כתב ההגנה טענה המערערת שורה של טענות כנגד שיטת החיוב בה נוקטת המשיבה כלפי הדיירים במבנה, בכל הנוגע לאחזקת השטחים המשותפים, לרבות הוצאות הניהול וטענה כי דרישותיה של המשיבה אינן סבירות, כן טענה כי הריבית הנדרשת, על פי הסכם הניהול הינה מופרזת.
בהסכמת הצדדים ועוד בטרם הועבר הדיון למפקח, מינה בית משפט השלום, בהסכמת הצדדים, מומחה מהנדס ושמאי מקרקעין , את מר דן אורמן, על מנת שיבחן את סבירות דרישות המשיבה.
המומחה נתן חוות דעתו, אותה אימץ המפקח, אשר קבע כי שיטת החיוב הנהוגה על ידי המשיבה הינה מקובלת וסבירה ולאחר מספר תיקונים שעשה קבע כי על המערערת לשלם בגין התקופה הרלבנטית בכתב התביעה סך של 50,000 ₪.
בערעור בפני טענה המערערת שורה של טענות כנגד קביעותיו של המפקח אולם, בדיון שהתקיים בפני חזרה בה המערערת מכל טענותיה, למעט סוגיית הריבית שיש להחיל על קרן החוב.
ב"כ המשיבה, ברוב הגינותו, הסכים כי מסכום הקרן אותו קבע המומחה, סך של 50,001 ₪, יש להפחית סך של 6,371 ש"ח אשר שולם על ידי המערערת.
ומכאן לשאלת הריבית אשר תחול על סכום קרן החוב.
אין חולק כי לאחר שהמפקח הוציא תחת ידיו את פסקו פנתה המשיבה בשתי בקשות הבהרה אל המפקח האחת נוגעת לאופן ביצוע החישוב שיש לבצע לעניין הצמדת קרן החוב הפסוק. תשובת המפקח היתה כי יש לבצע את תחשיבי ההצמדות לפי פירוט הסכומים והתקופות כמפורט בסע' 19 לחוות דעת המומחה – על כך אין חולק.
בבקשה השניה למפקח, ביקשה המשיבה לקבל תשובה לגבי אופן ביצוע חישוב הריבית על החוב הפסוק. המפקח השיב בקצרה כי אין הוא נכנס לפרשנות הסכם הניהול לעניין חישובי הריבית, והותיר מחלוקת חישובית בין הצדדים.
המערערת טענה כי שגה המפקח משלא קבע קביעה חד משמעית בנדון. לטענתה, בכתב התביעה דרשה המשיבה לצרף לסכום הפסוק הפרשי הצמדה וריבית כחוק או לחילופין הפרשי הצמדה וריבית חודשית של 3% על פי הסכם הניהול, ועל כן, היה עליו לאמץ את הדרישה הנמוכה של המשיבה ולהשית על קרן החוב רק הפרשי הצמדה וריבית כחוק. לחילופין, מקום שאמץ את ההוראה בהסכם הניהול, היה עליו להוסיף ולהבהיר כי יש לחשב הריבית כריבית צמודה ולא ריבית דריבית כפי שדרשה ממנה המשיבה.
הדגישה המערערת כי הוספת ריבית דריבית על החוב מביאה לתוצאה בלתי סבירה עד כדי עושק המערערת, בדומה לתנאי השוק האפור, וכי אין לאפשר למשיבה להתעשר בשל מחלוקת עניינית שנתגלעה בין הצדדים. לטענתה, הפרשנות שנותנת המשיבה לחיובי הריבית אינה סבירה ואינה יכולה לעמוד במבחן הסבירות ותקנת הציבור.
עוד טענה כי אם יש לראות בחוב האמור זו כ"פיצוי מוסכם" בחוזה אזי, מקום שטענו בכתב הגנתם כי מדובר בריבית מוגזמת, רשאי בית המשפט להפעיל שיקול דעתו, לפי סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970, ולהתערב בגובה הריבית.
לחילופין, טענה כי, מדובר בחיובי ריבית הנוגדים את תקנת הציבור ועל כן יש להתערב בקביעה זו, לפי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973.
מנגד טענה המשיבה, כי מעבר להכחשה כללית שטענה המערערת בכתב ההגנה, כי מדובר בריבית מופרזת, נושא שיעור הריבית לא נדון ולא נטען בפני המפקח. לא במסגרת הפלוגתאות המוסכמות שעמדו לדיון ולא במסגרת הסיכומים שהגישו הצדדים. לפיכך, טענה כי אין המערערת יכולה להעלות טענות אלה בהליך הערעור.
אשר להבהרת סוגית הריבית, טענה המשיבה, כי מקום שהמפקח קבע כי על החוב יחולו חיובי הריבית כמפורט בהסכם הניהול, וחזר וקבע זאת גם בהחלטה מאוחרת לנוכח בקשת הבהרה שהופנתה אליו, יש לקרוא את ההוראה הרלבנטית בהסכם הניהול על פי לשונה כהוראה המחייבת בריבית דריבית.
לאחר שחזרתי והפכתי בטענות הצדדים אני סבורה כי דין הערעור להתקבל.
המדובר בחוב המערערת לחברת הניהול, חוב שנצבר בתקופת השנים 2003-2001 המגיע בערכים של שנים אלו לחוב קרן של כ-44,000 ₪ (לאחר הפחתת הסכום עליו הצהירה המשיבה).
זכאית, אפוא, המשיבה לקבל כספים אלו לידיה בערכים שלא יגרמו לה לחסרון כיס ולא להעשירה.