ז' ואח נ' ז' ואח'

השופט א' שטיין:

1. אחד ממייסדיה של תורת המשפט האנליטית, רודולף וון יירינג, ראה בחלומו את כל מושגי היסוד של המשפט, ובכללם זכות קניין (in rem) וזכות אובליגטורית שמקורה בחיוב אישי (in personam). זכות הקניין הופיעה בחלומו בדמותו של אדם העונה לשם "יש לי", אשר נראה שבע, מחייך ובטוח בעצמו. מאידך, הזכות האובליגטורית לבשה את דמותו של אדם העונה לשם "מגיע לי", אשר נראה רעב, כוסס ציפורניים וחסר ביטחון (לאחד מתיאורי חלומו של יירינג ראו Felix S. Cohen, Transcendental Nonsense and the Functional Approach, 35 Colum. L. Rev. 809, 809 (1935)). הבחנה יסודית זו בין קניין לחיוב חורצת את גורל הערעור שלפנינו.

           ערעור זה יידון לבדו בעקבות בקשה למחוק את הערעור שכנגד, שהוגשה על ידי מגישו, המשיב 1 בערעור העיקרי, ביום 10.11.2019, לאחר שקיימנו דיון בעל-פה בשני הערעורים. בקשה זו היתה במקומה ועל כן אציע לחבריי למחוק את הערעור שכנגד מבלי לפסוק בגינו הוצאות נפרדות.

עובדות המקרה וההליך קמא

2. הערעור שלפנינו תוקף את פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט י' שינמן, ס"נ) ביום 11.6.2018 בגדרי ה"פ 17350-05-15. במרכזו עומד סכסוך רכושי ממושך ומר בין בני משפחה, אשר גבה מכל אחד מהם מחיר כלכלי ורגשי. לסכסוך זה היו הרבה מוקדים. מעורביו כוללים אם, אב, בתם, בנם וכלתם – אשת הבן – אשר הפכו לתובעים, לנתבעים, לזוכים, לחייבים, למבקשים, למערערים ולמשיבים, כשהמילה "נגד" תקועה ביניהם כגרזן. ביוזמתו של בית משפט קמא, הסכימו בעלי דין אלה לנסות ולפתור את סכסוכם באמצעות גישור. הליך הגישור עלה יפה: בעלי הדין, זולת אשת הבן, גיבשו ביניהם הסכם פשרה אשר נחתם ביום 2.2.2015 ואשר אמור היה לשים קץ לסכסוך (להלן: הסכם הפשרה). דא עקא, המציאות היתה יותר חזקה מהסכם הפשרה. הסכם זה, שאינו מחייב את אשת הבן, לא שם קץ לסכסוך, ועל כך יש להצטער. בעלי הדין חלוקים ביניהם כעת לגבי משמעותו והשלכותיו של הסכם הפשרה על הזכויות בדירה ששימשה משרד לניהול עסקי המשפחה, אשר נמצאת ברחוב xx, הרצליה, ורשומה בלשכת רישום המקרקעין כגוש x, חלקה x, תת-חלקה x (להלן: הנכס).

3. זכויות הבעלות בנכס מוחזקות בחלקים שווים בידי המשיב 1 והמערערת 3: בנם ובתם של המערערת 1 והמערער 2, אבי המשפחה ז"ל, אשר נפטר עובר למתן פסק הדין קמא ועזבונו בא כעת במקומו (להלן, בהתאמה: הבן, הבת, האם והאב המנוח). כך מעיד נסח רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין אשר הוגש לבית משפט קמא. כפי שעולה מהנסח, רישום של זכויות הבעלות כאמור נעשה ביום 9.7.1996. כמו כן עולה מהנסח כי ביום 12.12.1999 נרשמה משכנתא מדרגה ראשונה וללא הגבלת סכום לטובת האם על מלוא זכויותיו של הבן בנכס (להלן: המשכנתא). זאת ועוד: בתאריך 10.12.2010 נחתם בין הבן לבין אשתו הסכם ממון במסגרתו הסכימו השניים ביחס לנכס כי "[...] על אף הרישום, שייכות זכויותיו של גד [הבן – א.ש.] בדירה [בנכס – א.ש.] או תמורתה לשנינו בחלקים שווים בינינו והיא מהווה חלק מרכושנו המשותף" (ההדגשה הוספה – א.ש.) (להלן: הסכם הממון). בהמשך, קבע הסכם הממון כי "חלקו של גד יהווה בטוחה לכך שגד ישלם את המשכנתא של הבית [בית המגורים של בני הזוג – א.ש.]". הסכם הממון קיבל את אישורו של בית משפט לענייני משפחה, כנדרש בסעיף 2(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון), ביום 28.6.2011. הבן ואשתו, כלתם של האם והאב המנוח, נישאו זה לזו לאחר כניסתו של חוק יחסי ממון לתוקף. יחסי הממון שביניהם כפופים אפוא להוראותיו של חוק זה, ועל כך עוד ידובר בהמשך.

4. סעיף 1 להסכם הפשרה קובע כי ההסכם נכרת ונחתם –

"לסילוק מלא, סופי ומוחלט של כל תביעות ו/או דרישות ו/או טענות כל צד להסדר זה ו/או מי ממנו ו/או כל מי מטעמו לרבות תאגיד בשליטתו ו/או בשליחותו כלפי כל צד אחר להסדר זה ו/או מי ממנו ו/או כל מי מטעמו ו/או בשליחותו לרבות תאגיד בשליטתו, מכל מין וסוג ובכל זמן שהוא, בין במישרין ובין בעקיפין, בין אם נתגבשה עילתן ובין אם לאו, ולרבות נשוא כלל המחלוקות המפורטות [בין יתר ההליכים המשפטיים – א.ש.] [...] בתמ"ש (פ"ת) 29187-12-12 ותיק הוצל"פ (ת"א) מס' 01-51990-12-2 [...]".

           עניינם של שני ההליכים שמספריהם צויינו לעיל הוא דרישת האם למימוש המשכנתא וטענות הבן בדבר בטלותה.

5. סעיף 4 להסכם הפשרה, חשוב אף הוא. סעיף זה קובע, בין היתר, כי –

"[...] כל מסמך ו/או הסכמה אחר/ת, בין הצדדים או מי מהם, ככל שהיה/הייתה כזה, בין בע"פ ובין בכתב, וכל זכות ו/או חובה ככל שצמחו מכוחו/מכוחם לרבות כל שיתוף ו/או שותפות, ככל שהיו כאלה בין הצדדים, או מי מהם, באופן מלא או חלקי, במישרין או בעקיפין, מבוטלים בזה מלכתחילה."

6. סעיף 6 לאותו הסכם עוסק בזכויות בנכס שבמוקד הערעור דנן. סעיף זה מחייב את הבן להעביר לאם "את כל זכויותיו" בנכס, בקבעו כך:

"ג. [הבן – א.ש.] נעתר לבקשה קודמת של אימו ומתחייב בזה להעביר לא. ז., אימו, בהעברה ללא תמורה, מרצונו החופשי וללא כל קשר להליכים המשפטיים, וא. מסכימה לקבל מג., בהעברה ללא תמורה, כאמור, את כל זכויותיו של ג. בדירה [בנכס – א.ש.] [...]" (ההדגשה הוספה – א.ש.).

7. סעיף 8 להסכם הפשרה קובע כי "בנסיבות בהן לא תפרע התמורה [...] ו/או לא יקוימו ההתחייבות בדבר ההעברה של [הזכויות בנכס – א.ש.] [...] יהווה הדבר הפרה יסודית של הסדר זה, אשר תזכה את הצד הנפגע בנוסף לכל סעד הנתון לו על פי כל דין (למעט ביטול הסדר זה) [...] בפיצוי מוסכם וקבוע מראש בשיעור של 25% (עשרים וחמישה אחוזים) מן הסכום שטרם שולם [...]".

8. סעיף 7 להסכם הפשרה, שכאמור הושג במסגרת הליך הגישור, מחייב את בעלי הדין לשמור את ההסכם ותוכנו בסודיות מוחלטת. בד-בבד, מאפשר הסעיף לבעלי הדין להגיש את ההסכם לבית משפט כדי להביא לאכיפתו – כפי שקובע הדין הכללי (ראו למשל: בע"מ 8769/08 פלוני נ' פלונית, בפסקה י"ח (31.12.2008)).

9. עד כאן העובדות הדרושות לענייננו. על בסיס עובדות אלה, טענו האם והבת כי על הבן להעביר לאם את כל הזכויות בנכס אשר רשומות על שמו (1/2 מזכויות הבעלות בנכס). מנגד, טען הבן כי עליו להעביר לאמו רק רבע מזכויות הבעלות בנכס מאחר שהרבע האחר – מחצית מזכויותיו – שייך לאשתו לנוכח האמור בהסכם הממון. אשת הבן הצטרפה לטענה זו, תוך שהיא מוסיפה כי רכשה רבע מהזכויות בנכס עוד לפני כריתתו של הסכם הממון, וזאת מכוח השיתוף הספציפי שהעניק לה מחצית מזכויות בעלה (ראו בג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221 (1994) (להלן: הלכת בבלי)). כמו כן טענו הבן ואשתו כי המִשכון של זכויות הבן בנכס לא היה אמיתי ונרשם למראית עין בלבד, ואילו האם והבת העלו מצדן טענה דומה ביחס להסכם הממון.
10. בית משפט קמא דן בהרחבה בטענות הצדדים וקבע בפסק דינו כי להסכם הממון, שכאמור זיכה את אשת הבן במחצית מזכויות בעלה – דהיינו: ב-1/4 מכלל זכויות הבעלות בנכס – יש תוקף משפטי מחייב וכי התוספת "או תמורתה" נכתבה רק כדי להבטיח את זכויותיה במקרה שיתברר כי בעלה איננו רשאי לשתפה בזכויותיו האמורות. עוד קבע בית המשפט כי הסכם הממון קדם בזמן להסכם הפשרה ועל כן בתחרות בין זכויות האם בנכס, אשר נרכשו מכוח הסכם הפשרה, לבין אלו של אשת הבן, גוברות זכויותיה של אשת הבן למרות שהן לא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין. נוכח האמור, ומבלי להכריע בשאלה בדבר פרשנות המונח "כל זכויותיו", אשר מופיע בסעיף 6 להסכם הפשרה, פסק בית משפט קמא כי על הבן להעביר לאם רק את מחצית מזכויותיו בנכס, דהיינו: רבע מכלל זכויות הבעלות. לצד זאת, קבע בית המשפט כי אשת הבן לא הוכיחה את טענתה בדבר יצירתו של שיתוף ספציפי בנכס בינה לבין בעלה עוד לפני כריתתו של הסכם הממון. בית המשפט הטעים את קביעתו זו בכך שהנכס שבו עסקינן שימש כמשרד של העסק המשפחתי, להבדיל מדירת מגורים של בני הזוג, ועל כן "נדרש רף הוכחה גבוה יותר לקיומה של כוונת שיתוף ספציפית".

11. באשר לתחרות שבין המשכנתא להסכם הממון, דחה בית משפט קמא את כל הטענות בדבר היותם פיקטיביים. יחד עם זאת, וחרף קביעתו שמדובר במשכנתא אמתית אשר באה להבטיח את החזרהּ של הלוואה אמיתית, פסק בית המשפט כי סעיף 4 להסכם הפשרה ביטל את המשכנתא יחד עם ביטולה של זכות האם לטעון טענות מכוחה. קביעה זו והעובדה שהסכם הממון קדם להסכם הפשרה, שכאמור אינו מחייב את אשת הבן, הובילו את בית המשפט למסקנה שהבן חייב להעביר לאמו רק רבע מזכויותיו בנכס ושהרבע האחר שייך לאשתו. בית משפט קמא הוציא אפוא מלפניו פסק דין אשר קובע כי זכויות הבעלות בנכס נחלקות כדלקמן: האם: 1/4; הבן: 1/4 (שאמור לעבור לאשתו מכוח הסכם הממון); הבת: 1/2. בהתאם לכך, קבע בית המשפט כי הערת האזהרה המאוחרת שרשמה אשת הבן על זכויותיה בנכס תתוקן בהתאם. בית המשפט נענה לבקשת פיצול הסעדים מטעמן של האם והבת, אשר טענו גם בשם העיזבון של האב המנוח – החלטה שמאפשרת להם להגיש תביעת פיצויים נגד הבן מבלי להיות חסומים על ידי הכלל בדבר מיצוי עילה. בד-בבד, החליט בית המשפט שלא ליתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה ודחה את דרישתם של האם, הבת ועיזבון האב המנוח לחיוב הבן בפיצוי המוסכם מכוחו של סעיף 8 להסכם.

           מכאן הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים

12. בעלי הדין שטחו לפנינו שלל של טענות. חלק מטענות אלו היו ממין העניין וחלקן פספסו את העיקר והתמקדו בטפל. מטבע הדברים, הנני ממקד את הדיון בטענות שממין העניין.

13. לטענת המערערים, לא יכולה להיות כל מחלוקת על כך שהבן מחזיק במחצית מזכויות הבעלות בנכס, כפי שנרשם בלשכת רישום המקרקעין. משכך הוא הדבר, חובה עלינו לפרש את סעיף 6 להסכם הפשרה כפשוטו: על הבן להעביר לאם את "כל זכויותיו" בנכס, דהיינו, את המחצית מכלל זכויות הבעלות בנכס אשר רשומה על שמו. המערערים מוסיפים וטוענים כי תוצאה זו מתבקשת מאליה לנוכח העובדה שלא היתה להם כל ידיעה על קיומו של הסכם הממון ועל הוראותיו. כמו כן מפנים המערערים למשכנתא, שכאמור קדמה לכריתתו ולשכלולו של הסכם הממון. לטענתם, משכנתא זו הקנתה לאם זכות קניין אשר הגבילה מעיקרה את יכולתו של הבן לבצע כל דיספוזיציה בזכויותיו בנכס. בהקשרים אלו, ממשיכים המערערים וטוענים כי מדובר בנכס עסקי של המשפחה שמעולם לא שימש את הבן ואת אשתו כדירת מגורים; כי אשת הבן לא רשמה את זכויותיה בנכס בלשכת רישום המקרקעין אפילו לא בהערת אזהרה; וכי זכויותיה הנטענות לא הוזכרו בשום הליך שהתנהל קודם לכן בין בני המשפחה. זאת ועוד: לטענת המערערים, אשת הבן היתה מעורבת בגיבושו של הסכם הפשרה ואף שאינה חתומה עליו, הסכימה בשתיקתה לתנאיו ושמה את חתימתה על כתב הוויתור שקשור לאותו הסכם.

14. עוד טוענים המערערים, כי בית משפט קמא טעה בקבעו כי סעיף 4 להסכם הפשרה ביטל את המשכנתא ללא תנאי. לטענתם, המשכנתא אמורה היתה להתבטל מאליה לאחר רישום האם, במקום בנה, כבעלת מחצית הזכויות בנכס בהתאם לסעיף 6 להסכם הפשרה. המערערים מוסיפים וטוענים, כי ככל שנכיר בזכויותיה של אשת הבן לפי הסכם הממון, זכויות אלו באו לעולם – ונשארו – כפופות למשכנתא ואין כל עילה משפטית לשדרגן לרמה של זכויות קניין. בהקשר זה, מפנים המערערים לאמור בהסכם הממון גופו: הסכם זה כאמור מבטיח לאשת הבן את מחצית מזכויותיו בנכס או תמורתה. המלים "או תמורתה" מגדירות את מהותה של הזכות שהוענקה לאשת הבן. לדברי המערערים, מדובר בזכותה העתידית של האישה לקבל מבעלה את מחצית מזכויותיו בנכס כמות שהן – דהיינו: כזכויות אשר כפופות למשכנתא, לאפשרות מימושה ולחובתו של הבעל להחזיר לאמו את ההלוואה שקיבל ממנה – או את שוויין הכספי של זכויות כאמור.

15. על יסוד טענות אלה, מבקשים המערערים כי נתערב בפסק הדין קמא ונשנהו כדלקמן:

           א. נקבע כי על הבן להעביר לאמו את כל זכויותיו בנכס מושא המריבה, דהיינו: את מחצית מכלל זכויות הבעלות בנכס.

           ב. נורה על מחיקתה של הערת האזהרה ביחס לנכס אשר נרשמה לטובת אשת הבן בלשכת רישום המקרקעין.

           ג. ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה.

           ד. נקבע כי הבן הפר את הסכם הפשרה וכי המערערים זכאים לקבל ממנו פיצויים מוסכמים לפי סעיף 8 להסכם הפשרה; ונחזיר את התיק לבית משפט קמא לחישוב הפיצויים.

           ה. נחייב את המשיבים בהוצאות המשפט.

16. מנגד, סומכים המשיבים את ידיהם על פסק הדין קמא. לדידם, המערערים לא העלו כל טענה אשר מצדיקה את התערבותנו בפסק דין זה.

17. המשיבים מוסיפים וטוענים כי אשת הבן איננה קשורה להסכם הפשרה וכי זכויותיה לפי הסכם הממון שמורות לה. לשיטתם, זכויות אלו אינן כפופות למשכנתא שכאמור בוטלה בהסכם הפשרה, מה גם שבקשת המערערים להגיש לבית משפט קמא את הסכם המשכנתא נדחתה בהחלטתו מיום 4.5.2016. המשיבים חוזרים על טענתם כי מדובר במשכנתא פיקטיבית, שכן האם לא נתנה לבן שום הלוואה שהמשכנתא מתיימרת להבטיח.

18. באשר למונח "או תמורתה" אשר מופיע בהסכם הממון, מצדדים המשיבים בקביעתו של בית משפט קמא כי מטרתו של מונח זה היתה להבטיח את זכויותיה של אשת הבן אם יתברר כי הסכמתו לשתפה כשותפה שוות זכויות בנכס לא תהא תקפה מסיבה כלשהי. לפיכך, לאחר שידענו כי אין זה המצב וכי הבן היה זכאי לשתף את אשתו בזכויותיו בנכס, אין עוד מקום לגרוע מזכויותיה אלו.

19. כמו כן הלינו המשיבים על כך שהמערערים העלו את טענתם בדבר כפיפותו של הסכם הממון למשכנתא רק בשלב הערעור. לדברי המשיבים, טענה זו של המערערים מהווה שינוי חזית בלתי מורשה ודינה להידחות על הסף מטעם זה בלבד.

דיון והכרעה

20. אפתח את הדיון במובן מאליו: לא נוכל – וממילא לא נרצה – להתערב בקביעתו של בית משפט קמא כי הסכם הממון הוא הסכם אמיתי, ולא פיקטיבי; וכי המשכנתא היא משכנתא אמיתית, ולא פיקטיבית. אלו הן קביעות שבמהימנות שבהן אין בידינו להתערב, אלא במקרים חריגים והמקרה דנן איננו כזה (ראו למשל: ע"א 5630/90 תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ, פ"ד מז(2) 517, 524 (1993); ע"א 4175/12 תעשית אבן וסיד בע"מ נ' גדיר, פסקה 14 והאסמכתאות שם (10.3.2014); ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998); ע"א 3038/05 מתקאל זידאן נ' המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון, פסקה 5 והאסמכתאות שם (9.8.2006); ע"א 9178/12 המכללה האקדמית הערבית לחינוך חיפה נ' ח'יר, פסקה 16 והאסמכתאות שם (24.9.2015)). למעלה מן הנדרש, אוסיף כי הבן מנוע מלכפור בתקפות המשכנתא לנוכח האמור בהסכם הפשרה שעליו הוא חתם כדי ליהנות מיתרונותיו. יתרונות אלו כוללים, כאמור, את ביטול ההליך של מימוש המשכנתא. באשר לאשת הבן, בעלת דין זו טענה לביטול המשכנתא בהבל-פה מבלי להציג שום ראיה שבכוחה להוכיח כי מדובר במשכנתא פיקטיבית. ברי הוא, כי דין טענה זו להידחות מכל וכל.

21. באשר לטענת המשיבים בדבר "שינוי חזית" – אין לי אלא להפנותם לאמור בסעיף 35 להמרצת הפתיחה שהגישו המערערים בהליך קמא. בסעיף זה נטען כי אשת הבן לא יכלה לרכוש שום זכויות בנכס בשל היותו משועבד לטובת אם בעלה. הווה אומר: טענת המערערים בדבר קדימות המשכנתא נטענה בריש גלי. טענה זו עומדת אפוא על הפרק במלוא עוצמתה.

22. פסק הדין קמא מכיל הכרעה משפטית המבוססת על מסמכים כתובים אשר מדברים בעד עצמם. בכגון דא, לערכאה דיונית אין כל יתרון מובנה על ערכאת הערעור (ראו למשל: ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253, 258 (1984)). מטעם זה, אבחן את קביעותיו המשפטיות של בית משפט קמא מבראשית.

23. הסכם הפשרה, כדרכם של הסכמים כאלה, מכיל בתוכו וויתורים הדדים השלובים אלו באלו. לצערי, עובדה זו, העולה מההסכם גופו, לא עמדה לנגד עיניו של בית משפט קמא בבואו לקבוע את משמעותו ואת השלכותיו של סעיף 4 להסכם. בית המשפט קבע כי סעיף זה מכיל בתוכו את ויתור האם על המשכנתא שנרשמה לטובתה, וקביעה זו מקובלת עלי לחלוטין. דא עקא, בניגוד לבית משפט קמא, אינני סבור כי ויתור זה נעשה ללא תמורה. הסברה כי הוויתור נעשה ללא תמורה ועומד בזכות עצמו הינה מנוגדת לשכל הישר ולהגיונן של פשרות כהסכמים של "תן וקח" – להבדיל מ"תן ואל תקח". יתרה מזאת: סברה כאמור עומדת בניגוד להוראותיו המפורשות של הסכם הפשרה שבו עסקינן. סעיף 1 להסכם זה מעיד על כך שההסכם מכיל ויתורים הדדיים, השלובים אלו באלו, וכן הקניית זכויות הדדיות, שמטרתה להביא את הסכסוך המר והיקר לסיומו. סעיף 6 להסכם הפשרה מעניק לאם, כנגד ויתוריה – אשר כוללים ויתור על המשכנתא, כמצוין בסעיף 4, ועל הליכי מימושה, כמצוין בסעיף 1 – את כל זכויותיו של הבן בנכס. ברי הוא כי האם ויתרה על המשכנתא ועל הזכויות שהובטחו על ידיה כנגד קבלת כל זכויותיו של הבן בנכס מושא המריבה. ודוק: הביטוי "כל זכויותיו" מתייחס לכל הזכויות הרשומות בלשכת רישום המקרקעין; הסכם הממון שבמסגרתו הבטיח הבן להעניק לאשתו את מחצית מזכויותיו לא צוין בהקשר זה, או בהקשר אחר, לצד כל ההליכים, המסמכים וטענות-הזכות אשר פורטו בהסכם הפשרה. ברי הוא, על כן, כי אילו ביקש הבן להחריג מ"כל זכויותיו" בנכס את אשר הבטיח לאשתו בהסכם הממון, הוא היה דואג לכך שהסכם הפשרה יעגן זאת מפורשות ויקבע, בד-בבד, את היחס בין זכויות אשתו לבין המשכנתא שבידי אמו. דבר זה לא נעשה, ולא בכדי: הבן ידע גם ידע שהסכם הממון כפוף למשכנתא, ולא להיפך; והחליפין שהלה עשה עם אמו בהסכם הפשרה כללו את ויתור האם על המשכנתא ועל זכותה להחזר ההלוואה שהובטחה באמצעותה בתמורה לכך שיעביר לאמו את מחצית מזכויות הבעלות בנכס שהחזיק תחת ידו. בהקשר זה יש לזכור כי הסכם הפשרה שבו עסקינן הוא הסכם מפורט ומדויק אשר נוסח בידי צמד מגשרים מקצועיים במטרה ליישב את כל המחלוקות הקיימות ולשים קץ לסכסוך. בבואנו לפרש הסכמים כאלה, מן הדין להיצמד ללשונם ולמשמעותם המילולית הפשוטה של ביטויים דוגמת "כל זכויותיו" (ראו והשוו ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, פסקאות 17-11 לפסק דיני (20.11.2019)) (להלן: עניין ביבי כבישים).

24. בית משפט קמא טעה אפוא בקבעו כי סעיף 4 להסכם הפשרה מבטל את המשכנתא מניה וביה באופן שנותן קדימות לזכויותיה של אשת הבן לפי הסכם הממון על פני זכותה של האם לקבל מבנה את כל זכויותיו בנכס. האם ויתרה על המשכנתא, כאמור בסעיף 4 להסכם הפשרה, בכפוף לכך שתקבל מבנה את כל זכויותיו בנכס מושא המריבה, כמתחייב לפי סעיף 6 לאותו הסכם; וכפי שכבר ציינתי, "כל זכויותיו" – משמען מחצית מכלל זכויות הבעלות בנכס אשר רשומה בלשכת רישום המקרקעין על שם הבן. כלומר, הסכם הפשרה קבע למשכנתא מנגנון מימוש פנימי: ביטול החוב שהובטח במשכנתא תמורת הזכויות בנכס; ובכך הוא ייתר את ההליכים שהתקיימו בנושא. פרשנותו של בית משפט קמא, מאידך, סיכלה את אשר ביקשו הצדדים להגשים במסגרת הסכם הפשרה.

25. מסקנה זו תומכת בקבלת הערעור. זכותה של אשת הבן, אשר באה מכוחו של הסכם הממון, איננה בגדר זכות קניין היפה כלפי כולי עלמא. מדובר בזכות אובליגטורית אשר מחייבת את הבן, ותו לא. הסכם הממון שבין הבן ואשתו בא לעולם כשהוא כפוף למשכנתא אשר כבר היתה רשומה לטובת אמו, וכפיפות זו נשמרה עד עצם היום הזה (ראו סעיף 85(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין)). הבן לא יכול היה להעניק לאשתו במסגרת הסכם הממון יותר זכויות משהיו לו בנכס, וזכויותיו בנכס היו כפופות למשכנתא (ראו נילי כהן התערבות ביחסים חוזיים 350 (1982) (להלן: כהן)). דבר זה נכון שבעתיים כאשר המשכנתא הרשומה כדין קודמת בזמן להסכם הממון ומשעבדת נכס עסקי, להבדיל מדירת מגורים של בני הזוג (ראו: שחר ליפשיץ השיתוף הזוגי 206, 217-215, 254 (2016) (להלן: ליפשיץ)). למעלה מן הנדרש, אוסיף כי אשת הבן היתה מודעת היטב לקיום המשכנתא (ראו למשל: תמ"ש (פ"ת) 29187-12-12 ז. נ' ז., הליך שעניינו ביטול המשכנתא; מוצג 14 לתיק המוצגים מטעם המערערים; וכן פסקה 17 לפסק הדין קמא).

26. לא זו אף זו: הסדר השיתוף אשר נקבע בהסכם הממון גופו מעיד על הבנתם המשותפת של הצדדים – הבן ואשתו – כי אשת הבן מקבלת לידיה זכות אובליגטורית עתידית, ותו לא. משמעה של זכות כאמור הוא זכאותה של אשת הבן למחצית מזכויותיו של הבן בנכס כמצבן בזמן המימוש, דהיינו: במקרה של פירוד או קרע בין בני הזוג, כפי שנקבע בסעיף 5 לחוק יחסי ממון (בעניינו של סעיף זה ראו למשל: אריאל רוזן-צבי יחסי ממון בין בני זוג 307 (תשמ"ב) (להלן: רוזן-צבי); ליפשיץ, בעמ' 162-147; וכן ראו הוראותיו של סעיף 5א לחוק יחסי ממון לעניין הקדמת מועד איזון המשאבים). באותה נקודת זמן, עתידה היתה אשת הבן, לפי חוק יחסי ממון, לקבל מחצית מזכויות בעלה בנכס לאחר ניכוי של "סכום החובות המגיעים ממנו" (ראו סעיף 6(א) לחוק יחסי ממון; וכן רוזן-צבי, בעמ' 345-343). כדי להגן על זכותה של האישה מפני אובדן או דילול אפשרי של זכויות בעלה, שינה הסכם הממון שבין השניים את ברירת המחדל שבסעיף 6(א) לחוק יחסי ממון, בקבעו כי שיתוף האישה בנכס לא בהכרח יקנה לה חלק בזכויות הבעלות ואפשר שהיא תקבל רק את תמורתה של מחצית מזכויות בעלה. מסקנה ברורה זו עולה בקנה אחד עם קביעתו של בית משפט קמא – המקובלת גם על המשיבים – כי הביטוי "או תמורתה" "נועד לבטח את זכותה של אשת הבן כלפי הבן בדירה, אם יתברר כי הסכמתו של הבן לשותפותה של אשת הבן במחצית הדירה אינה תקפה מסיבה כלשהיא" (ההדגשה הוספה – א.ש.). הסדר כספי זה מצביע על כך שהצדדים להסכם הממון צפו את האפשרות של מימוש המשכנתא על ידי האם.

27. בניגוד לדברים שנאמרו בעניין זה בפסק הדין קמא, המקרה שלפנינו איננו מקרה של עסקאות נוגדות במקרקעין. הסכם הממון, שכאמור נכרת שנים אחרי שעבוד הנכס באמצעות המשכנתא לטובת האם, לא היה מנוגד למשכנתא ולתנאיה. הסכם זה לא התיימר להעניק לאשת הבן שום זכות קניין בנכס. הסכם זה הקנה לה את הזכות האובליגטורית לקבל מהבן, בבוא העת, את מחצית מזכויותיו בנכס כמצבן בזמן פירוק השיתוף בין בני הזוג – דהיינו: בכפוף למימושה האפשרי של המשכנתא ותוצאותיו – או, לחלופין, את תמורתן. זכויות אלה היו – ונשארו – יפות כלפי הבן לבדו. הן לא באו לגרוע – וממילא לא יכלו לגרוע – מזכויות האם מכוח המשכנתא, שהיו יפות כלפי כולי עלמא, כיאה לזכויות קניין. כמו כן אין שום ניגוד בין הסכם הפשרה לבין הסכם הממון. הסכם הפשרה העניק לאם את כל זכויותיו של בנה בנכס בתמורה למחיקת המשכנתא וויתור על דרישתה להחזר כספי ההלוואה. כפועל יוצא מכך, בידיה של אשת הבן נותרה הזכות לקבל את מחצית התמורה של זכויות הבן בנכס. בלא הסכם הפשרה, וככל שהאם היתה מבקשת לממש את המשכנתא, היתה אשת הבן מצויה באותו המצב ממש. התוצאה מכל האמור היא שהזכויות בנכס נחלקות שווה-בשווה בין האם והבת, ואילו אשת הבן תהא זכאית במועד איזון המשאבים לחלקה בתמורתן של זכויות הבן בנכס בהתאם להוראותיהם של הסכם הממון וחוק יחסי ממון.

28. במאמר מוסגר, אעיר כי התוצאה אליה הגעתי לא תהא זהה בכל מקרה ומקרה. במקרים של שעבוד דירת מגורים של בני זוג, שביחס אליה בן הזוג שאינו רשום כבעלים או כחוכר לדורות מחזיק בזכויות שיתוף לפי חוק יחסי ממון או מכוחה של הלכת בבלי, יכול שנגיע לתוצאה הפוכה. בכל מקרה כזה, מי שבא לרשום משכנתא או שיעבוד אחר לטובת עצמו איננו רשאי לעצום את עיניו ולהתעלם מהאפשרות שלבן הזוג הלא רשום כבעלי הדירה או כחוכרה יש לגביה זכויות שותפות (ראו: ע"א 3002/93 בן-צבי נ' סיטין, פ"ד מט(3) 5 (1995); רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ, פ"ד סב(1) 165 (2006)). התעלמות כאמור אינה עולה בקנה אחד עם דרישת תום-הלב הקבועה בסעיף 9 לחוק המקרקעין, דבר שמונע את שיכלול השעבוד כזכות קניינית (ראו ע"א 580/10 ניר שיתופי – אגודה ארצית שיתופית להתיישבות עובדים נ' עיריית הוד השרון (25.7.2013); ליפשיץ, בעמ' 255-253). במצב דברים זה, נמצא את עצמנו בעולמן של עסקאות נוגדות; והעסקה הקודמת בזמן – הסכם ממון או שיתוף מכללא מכוחה של הלכת בבלי – תגבר על העסקה המאוחרת של שיעבוד. כפי שכבר הוסבר, לא כך היו פני הדברים במקרה דנן: המשכנתא שנרשמה לטובת האם נרשמה, כאמור, שנים ארוכות לפני כריתתו של הסכם הממון בין הבן ואשתו; הנכס שבו עסקינן היה נכס עסקי ולא דירת מגורים של בני הזוג; ואשת הבן לא הצליחה להוכיח את קיומו של שיתוף ספציפי באותו נכס לפני כריתתו של הסכם הממון. מסיבות אלו, הזכות האובליגטורית שאשת הבן רכשה לפי הסכם הממון נולדה – ונשארה – כפופה למשכנתא.

29. בטיעוניו לפנינו דרש בא-כוח המערערים כי נצהיר שהבן הפר את הסכם הפשרה ונפסוק לטובת המערערים את הפיצוי המוסכם לפי סעיף 8 להסכם, אשר קובע, כאמור, כי "בנסיבות בהן לא תפרע התמורה [...] ו/או לא יקוימו ההתחייבות בדבר ההעברה של [הזכויות בנכס – א.ש.] [...] יהווה הדבר הפרה יסודית של הסדר זה, אשר תזכה את הצד הנפגע בנוסף לכל סעד הנתון לו על פי כל דין (למעט ביטול הסדר זה) [...] בפיצוי מוסכם וקבוע מראש בשיעור של 25% (עשרים וחמישה אחוזים) מן הסכום שטרם שולם" (ההדגשה שלי – א.ש.).

30. ככלל, אין מניעה לפסוק פיצויים, לרבות פיצויים מוסכמים, לצדה של אכיפת ההסכם שהופר, כל אימת שהנפגע מההפרה מוכיח כי ספג נזק שהאכיפה לא הצליחה לרפא (ראו ע"א 260/80 נוביץ נ' ליבוביץ, פ"ד לו(1) 537, 545-543 (1982)). ברם, הפיצוי המוסכם שנתבע במקרה דנן – "עשרים וחמישה אחוזים מן הסכום שטרם שולם" – לא נועד לרפא כל הפרה אפשרית של ההסכם, אלא רק הפרות של חובות התשלום. המערערים מבקשים כי ניתן פרשנות מרחיבה להוראת ההסכם בדבר פיצויים מוסכמים, אך לבקשה זו לא נוכל להיענות. ראשית, כפי שכבר ציינתי בהתבסס על האמור בעניין ביבי כבישים, פרשנות הסכמים דוגמת זה שלפנינו חייבת להיצמד ללשונם. גם ביחס לכלל ההסכמים, אין מקום ליתן פרשנות מרחיבה להוראות בדבר פיצויים מוסכמים כאשר פרשנות כאמור חורגת מלשון ההסכם (ראו והשוו גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 489 (2009)). יתרה מכך: לאם בוודאי לא נגרם – ולא יכול היה להיגרם – נזק בשיעור של 25% מהזכויות בנכס שבסופו של יום עוברות לידיה. לפיכך, אילו סברתי שהוראת הסכם הפשרה בדבר פיצויים מוסכמים חלה על המקרה דנן – והנני רחוק מסברה זו מרחק שנות אור – גם אז לא הייתי מזכה את האם (או הבת) במלוא הפיצויים המוסכמים. תחת זאת, הייתי פוסק בהתאם להוראה כופה (קוגנטית) של סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות) כי פיצויים כאמור "נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה" ומפחית מן הפיצוי האמור באופן משמעותי (ראו איל זמיר, מרדכי א' ראבילו וגבריאלה שלו הפירוש הקצר לחוקים במשפט הפרטי 230-229 (1996); וכן Melvin Aron Eisenberg, The Limits of Cognition and the Limits of Contract, 47 Stan. L. Rev. 211, 225-227 (1995); ראו גם את פסק הדין שניתן בע"א 313/85 קור נ' דיין, פ"ד מא(4) 151 (1987), אשר הפחית פיצויים מוסכמים שהועמדו על 25% משווי הנכס הנרכש לפי החוזה).

31. בנסיבות אלה, ונוכח העובדה שהמערערים ממילא לא הוכיחו כי הפיצוי המוסכם חל על כל סוגי ההפרה, אינני רואה מקום לפסוק לטובתם שום פיצוי – גם לא פיצויים מופחתים כמותווה בסעיף 15(א) לחוק התרופות.

32. לאחר שקבעתי כי המערערים זכאים לאכיפתו של הסכם הפשרה, אינני רואה סיבה ליתן להסכם זה תוקף של פסק דין. סעד זה, שאף הוא נתבקש על ידי המערערים, הינו מיותר בתכלית; וממילא לא מצאתי שום פגם בהחלטת בית משפט קמא להימנע מנתינתו.

סוף דבר

33. לאור האמור, הנני מציע לחבריי לקבל את הערעור בחלקו, באופן הבא:

           א. פסק הדין קמא יבוטל.

           ב. הערת האזהרה לטובת אשת הבן, המשיבה 2, אשר רשומה בלשכת רישום המקרקעין ביחס לנכס שבגוש 6532, חלקה 115, תת-חלקה 11, תימחק.

           ג. המשכנתא אשר רשומה לטובת האם, המערערת 1, בלשכת רישום המקרקעין ביחס לנכס שבגוש 6532, חלקה 115, תת-חלקה 11, תימחק.

           ד. כל השעבודים האחרים והעיקולים אשר נשארו (ככל שנשארו) רשומים על הנכס שבגוש 6532, חלקה 115, תת-חלקה 11, לטובת מי מבעלי הדין יוסרו אף הם.

           ה. מחצית מכלל זכויות הבעלות בנכס שבגוש 6532, חלקה 115, תת-חלקה 11, אשר רשומות כעת על שם הבן, המשיב 1, תעבור לבעלותה ותירשם על שמה של אמו, המערערת 1, הגב' א. ז.; כשבתה, המערערת 3, מוסיפה להיות רשומה כבעלת המחצית האחרת של הזכויות.

           ו. הבן, האם והבת (המשיב 1 והמערערות 1 ו-3, בהתאמה) יערכו את כל המסמכים הנדרשים להעברת הזכויות כאמור לעיל ולקיום הדרישות שפורטו בסעיף 6 להסכם הפשרה, יחתמו על מסמכים אלה וימסרום ללשכת רישום המקרקעין באמצעות בא-כוח המערערים. דבר זה ייעשה תוך 30 יום מיום מתן פסק דין זה.

           ז. הערעור שכנגד יימחק ללא צו להוצאות.

           ח. המשיבים ישלמו למערערים הוצאות משפט בסך כולל של 30,000 ₪.

השופט נ' הנדל:

           אני מסכים.

השופט מ' מזוז:

           אני מסכים.

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין.

           ניתן היום, ‏י' בכסלו התש"ף (‏8.12.2019).