חברת בית הטכנאי בע"מ נ' חברת אחים סקאל בע"מ ואח'

החלטה

בפניי בקשה של הנתבעות לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להוצאות.

עסקינן בתביעה לתשלום סך של 4,000,000 ₪. על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת היתה אמורה לספק לנתבעות שרותי תחזוקה למוצרי אלקטרוניקה שונים. דא עקא, הנתבעות הונו את התובעת בכך ששילמו לה סכומים נמוכים ממה שהיה עליהן לשלם לה, תוך הסתרת נתוני הייבוא של המוצרים, מהם היה אמור להגזר שכרה של התובעת. עקב כך, התובעת הגיעה למצב של קריסה כלכלית, הסתבכה בחובות כבדים וחדלה מפעילות כלכלית.

הנתבעות מכחישות מכל וכל את טענות התובעת, וטוענת כי מדובר בתביעה שהוגשה בשיהוי של כעשר שנים, שבירורה יצריך עמל רב מצידן.

התובעת טוענת כי נושא הערובה להוצאות כבר הוכרע על ידי בית המשפט. לענין זה היא מפנה להחלטתו של כב' השופט אורנשטיין מיום 23.2.2009.

אין ממש בטענה זו. כל שנאמר בהחלטתו של כב' השופט אורנשטיין הוא שאין מקום לעכב את ההליכים המקדמיים הגם שטרם הוכרעה הבקשה לחיוב בערובה להוצאות, וזאת לנוכח הסכמתו של מנהל התובעת לערוב להוצאותיה. פשיטא שלא ניתנה כל החלטה לגופו של ענין בבקשה לחיוב בערובה להוצאות, ורק מטעמי יעילות דיונית לא עוכבו ההליכים עד להכרעה בענין זה.

ס' 353א' לחוק החברות, התשנ"ט- 1999 (להלן: "חוק החברות"), קובע:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין."

סעיף זה הוא מחליפו של ס' 232 לפקודת החברות (להלן: "הפקודה"), שבוטלה עם חקיקתו של חוק החברות. מרבית פסקי הדין המנחים בסוגייה זו ניתנו ביחס לס' 232 לפקודה, אך ההלכה שנקבעה בהם תקפה גם ביחס לס' 353א' לחוק החברות.

ברע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ , בעמ' 650 (1990) - פורסם בנבו, נפסק כי:

"בעוד ששערי בית המשפט פתוחים לרווחה לפני תובע יחיד שהוא בשר ודם, אין המחוקק רואה בעין יפה הגשת תובענה ללא ערובה, שבה תובעת, שהיא חברה חסרת יכולת כספית, מסתתרת, כביכול, מאחורי האישיות המשפטית שלה כדי להימנע מתשלום הוצאות ... דעתי היא, שקיימת חזקה שיש מקום לחייב חברה במתן ערובה להוצאות, אלא אם כן קיימים, בנסיבות העניין, טעמים לסתור."

קיימת איפוא חזקה לפיה יש מקום לחייב חברה בערובה להוצאות, ומכאן שנטל הראיה לסתור את אותה חזקה מוטל על החברה. חזקה זו מצאה לה ביטוי סטטוטורי מפורש בהוראת ס' 353א' לחוק החברות, המטיל על החברה התובעת את נטל ההוכחה להראות כי ביכולתה לשלם את הוצאות המשפט.

במקרה דנן, לא עלה בידי התובעת לסתור את החזקה האמורה. נהפוך הוא: מתוך כתב התביעה עצמו עולה כי התובעת היא חברה שקרסה, פעילותה הופסקה והיא נתונה בחובות. ברי איפוא כי קיים חשש ממשי שאם תידחה התביעה, לא יהא ביכולתה של התובעת לשלם את הוצאות המשפט בהן תחוייב.

אכן, התובעת הציעה את ערבותו האישית של מנהלה כתחליף לחיוב בערובה, וציינה כי מדובר באדם בעל נכסים שמצבו הפיננסי איתן. אינני סבור כי ניתן להסתפק בערבות אישית כאמור. ניהול התביעה עד תומה יהיה כרוך בהוצאות משפט הצפויות להסתכם בעשרות אלפי ₪. בנסיבות אלה, יש להבטיח קיומה של ערובה ממשית, הניתנת לחילוט מיידי על ידי הנתבעות, ולא ניתן להסתפק בערבות אישית, שמטבע הדברים היא איננה נזילה ומימושה, במקרה של סרוב לכבדה, יחייב הליך משפטי נפרד. אם אכן הערב המוצע הוא בעל יכולת כלכלית מוכחת, כנטען על ידי התובעת, ייכבד ויפקיד כבר עתה את הערבון הדרוש.

יחד עם זאת, אין הצדקה להעמיד את הערבון על סך של 200,000 ₪ כמוצע על ידי הנתבעות. מטרת הערבון אינה למנוע את גישתה של התובעת לערכאות, אלא ליתן בידי הנתבעות בטוחה הולמת להוצאות המשפט.

אשר על כן, אני נעתר לבקשה. על התובעת להפקיד בקופת בית המשפט סך של 50,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית צמודה למדד. יש להפקיד הערבון עד ליום 1.4.10, שאם לא כן, תידחה התביעה.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ט"ז שבט תש"ע, 31 ינואר 2010, בהעדר הצדדים.

חגי ברנר, רשם

ביהמ"ש המחוזי ת"א