חברת דואר ישראל בע"מ נ' אי. די. טי גלובל ישראל בע"מ ואח'

החלטה

התובעת הגישה ביום 16.11.09 תביעה כספית כנגד הנתבעים.על פי הנטען בכתב התביעה נהגו הנתבעים בניהול מו"מ בחוסר תום לב והצגת מצגי שווא כוזבים.

מכתב התביעה עולה כי הנתבעת מס' 1 הייתה הבעלים של נכס מקרקעין המצוי בהר חוצבים בירושלים וזאת עד למחצית הראשונה של שנת 2009 או בסמוך לכך, מועד בו מכרה את הנכס לידי צד ג' חב' רד – בינת.ביום 9.2.09 פרסמה התובעת הצעת מענה ל- RFI דהיינו בקשה לקבלת מידע בעניין קבלת שירותי קול סנטר. הלכה למעשה המדובר בהקמת מוקד טלפוני. ביום 23.2.09 הגישה הנתבעת מס' 1 את הצעתה להצעת התובעת. בגין כך החלו הצדדים במו"מ אשר במהלכו שינו הצדדים את צורת התקשרותם כך שבמקום מתן שירותי מוקד טלפוני להשכרת ו/או העברת מתקן מוקד טלפוני של הנתבעת לתובעת בנכס הנ"ל.לטענת התובעת הוביל המו"מ להסכמה בין הצדדים על השכרת שטח מסוים בנכס הנ"ל לתובעת וזאת לתקופה של 5 שנים. כמו כן הוסכם כי הנתבעת תבנה קיר שיחצוץ בין המתקן לבין יתר השטחים בקומה אותה תשכור התובעת.משנודע לתובעת על מכירת הנכס על ידי הנתבעת לידי חב' רד – בינת ביקשה היא לבדוק האם הבעלים החדש של הנכס מסכים למוסכם בין הצדדים לפיה, תקופת השכירות תהא לפחות לחמש שנים. לטענת התובעת, הנתבע מס' 2 הוא מנהלה של הנתבעת מס' 1 הודיע לה באופן מפורש כי הקונה מסכימה להשכרת השטח לתקופה של 5 שנים. לאור אישור דברים זה פעלה התובעת לקדם את העסקה, בין היתר על ידי העסקת יועץ מיוחד לפרויקט וכן השקעה של שעות עבודה רבות על ידי עובדיה. הצדדים אף הכינו טיוטת הסכם לאחר שעו"ד מטעם הצדדים העירו את הערותיהם. משסוכמו כל תנאי העסקה וכל שנותר הוא לחתום על ההסכם טוענת התובעת כי ביום 13.9.09 הודיע לה הנתבע מס' 2 כי קיימת בעיה רצינית עם בעלת הנכס לגבי תקופת השכירות. לתובעת התברר משיחות שהתקיימו עם נציגי בעלי הנכס כי הם מעולם לא התבקשו לתת את הסכמתם להשכרה חלקית של הקומה בנכס לתקופה של 5 שנים ובכל מקרה אין להם תכניות לעשות כן.לאור המצב החדש בוטל המו"מ בין הצדדים ואילו התובעת הודיעה לנתבעים כי עם כימות נזקה היא תפעל בהתאם.התובעת מבססת את תביעתה על מספר עילות:

האחת - חוסר תום לב במשא ומתן תוך הצגת מצג שווא לפיו יש בידה אישור מאת בעלי הנכס להשכרת חלק מקומה בנכס לתקופה של 5 שנים בעוד שהלכה למעשה אין הדברים כך.

שנית - עילת תרמית אשר בסיסה כאמור בעילה הראשונה.

שלישית - רשלנות – דהיינו שהנתבעים הפרו את חובת הזהירות כלפיה.

רביעית – נזקים שנגרמו לה עקב התנהלותם של הנתבעים. בין היתר נטען כי התובעת העסיקה במיוחד לצורך פרויקט זה יועץ שעסק בקידום הפרויקט במשך למעלה משלושה חודשים. כמו כן, עובדי התובעת השקיעו שעות רבות לקידום הפרויקט. התובעת מוסיפה וטוענת כי לצורך הפרויקט היא רכשה ציוד בשווי של 680,000 ₪, ועם ביטול הפרויקט שונה הציוד כאבן שאין לה הופכין.בסעיף 52 לכתב התביעה פירטה התובעת את ראשי הנזק והפיצוי הנתבע בגין כל אחד מהם.

3.ביום 8.2.10 כארבעה חודשים לאחר הגשת התביעה עתרה התובעת בבקשה למתן עיקול זמני על נכסים וזכויות של הנתבעים אצל צדדי ג' שפורטו בבקשה.הבקשה נתמכה בתצהירו של מר עופר גורן,שהוא אותו יועץ מיוחד שהעסיקה התובעת לצורך הפרויקט.

בסעיפים 1-58 לתצהירו חוזר מר גורן על האמור בכתב התביעה.באשר לנטל ההכבדה ציין מר גורן כי המחזיקה בבקשה להטלת עיקול זמני -חב' כלנית כרמון שירותי תכנה בע"מ (להלן: "המחזיקה מס' 1") הודיעה לבורסה כי התקשרה עם הנתבעים בהסכם לפיו היא תרכוש את מלוא פעילות הנתבעים בתחום מרכזי שירות טלפונים. מר גורן מציין כי עסקה זו נרקמה במהלך התקופה בה ביקשו הנתבעים מספר ארכות להגשת כתב הגנה, וביצוע העסקה הנ"ל מרוקן את הנתבעת מס' 1 מנכסיה תוך העברת הפעילות לידי המחזיקה מס' 1. בנסיבות אלה נטען כי קיים חשש כבד שלא ניתן יהא להיפרע מהנתבעים במידה ותביעת התובעת תתקבל.לבסוף טוען מר גורן, כי הנזק שיגרם לתובעת אם לא יינתן הצו הינו רב מהנזק שיגרם, אם בכלל לנתבעים ממתן הצו, שכן אי הטלת עיקול על כספי הנתבעים המגיעים להם מידי המחזיקה מס' 1 עלול לסכן את גביית סכום התביעה המתקרב למיליון ₪.צו העיקול ניתן ביום 8.2.10.

4.ביום 11.2.10 ניתנה החלטה לפיה נותר עיקול על כספי הנתבעים אצל המחזיק מס' 3 הוא בנק לאומי לישראל, ואילו העיקול אצל יתר המחזיקים בוטל.

5.ביום 21.3.10 עתרו הנתבעים לביטול צו העיקול.נימוקי הבקשה בתמצית הינם:

א. פקיעת צו העיקול בגין אי המצאת ערבות מתאימה בהתאם להוראת תקנה 364 לתקנות סדר הדי האזרחי.

ב. אי קיומו של חשש סביר שאין מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין. לענין זה טוענים הנתבעים כי אכן הנתבעת מס' 1 עסקה בתחום של מיקור חוץ בתחום מרכזי שירות טלפוניים, אך תחום זה הינו תחום פעוט במסגרת עיסוקיה של הנתבעת מס' 1. עיקר עיסוקה הוא בפעילות פיננסית. משכך, מכירת אותו חלק פעוט למחזיקה מס' 1 הינו תוצאה של הצעה אטרקטיבית ולא מכל סיבה אחרת לרבות טענת התובעת כי מכירת פלח זה יש בו משום ריקונה של הנתבעת מס' 1 מכל תוכן ובוודאי לא כתוצאה מהגשת התביעה נגדה.

עוד נטען כי רובה של התמורה אמורה להתפרס על פני תקופה של שנה או שנתיים וזאת בהתקיים תנאים מסוימים. מכאן שאין בפי התובעת כל ראיה אודות קושי כלכלי של הנתבעת מס' 1 לעמוד בחוב, ככל שייפסק כנגדה.עוד מציינים הנתבעים כי במסגרת כתב הגנתם הם אף הגישו תביעה נגדית כנגד התובעת על סך של 1.500.000 ₪, מכאן שהתובעת חשופה לתביעה נגדית בסכום העולה על תביעתה כנגד הנתבעים.סיכומם של דברים: התובעת לא הניחה כל תשתית עובדתית ראויה לקיום חשש סביר כי אי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין, לא זו אף זו, הנתבעת מס' 1 הינה חברה איתנה.

ג. העדר קיומן של ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התביעה- הנתבעים טוענים כי לא רק שהם לא פעלו בחוסר תום לב כטענת התובעת אלא התובעת היא זו אשר פעלה בחוסר תום לב. בעניין זה טוענים הנתבעים, כי עד לחודש אוגוסט 09 לא ניתן היה לפנות לבעלי הנכס על מנת לקבל את הסכמתם לעסקה. אכן בעלי הנכס הציבו דרישות שונות כתנאי למתן הסכמתם, דרישות אלה הועברו לתובעת. בסופו של יום, בסוף חודש אוקטובר 09 נמצא פתרון לדרישות בעלי הנכס. התובעת הודיעה כי ביצוע העסקה במועד זה הינו מאוחר מדי. התנהלותה של התובעת כאשר ניצלה את דרישות בעלי הנכס אשר מצאו את פתרונן זמן קצר מאוחר יותר מעיד על כך כי דווקא התובעת היא זו אשר פעלה בחוסר תום לב.

ד. הנתבע מס' 2 פעל כאורגן של הנתבעת מס' 1 ולא באופן אישי ולפיכך אין כל עילת תביעה כנגדו.

ה. מאזן הנוחות פועל לטובתה שכן לתובעת לא צפוי כל נזק בגין אי הטלת העיקול שכן הנתבעת מס' 1 הינה חב' איתנה. מנגד, הנזק מהותרת צו גורם לנזק משמעותי לנתבעים.

6. הלכה פסוקה אי כי בעל דין המבקש לקבל סעד זמני במסגרת תביעה עיקרית נדרש לעמוד בשני תנאים מצטברים:

תנאי ראשון הוא קיומה של זכות לכאורה, היינו סיכוי של ממש לזכות בתביעה.

תנאי שני הוא כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, היינו שנזקו אם לא יינתן הסעד הזמני והוא יזכה בבוא היום בתביעה יהיה גדול יותר מהנזק שייגרם לבעל הדין שכנגד אם יינתן הסעד הזמני והתביעה תידחה בסופו של דבר.שני התנאים אינם נבחנים במנותק אלא נשקלים תוך שימת לב לזיקת הגומלין ביניהם על בסיס מה שמכונה לעיתים – "מקבילית כוחות". ככל שבית המשפט יתרשם כי סיכוי מבקש הסעד לזכות בתביעתו גבוהים, יקל עימו בדרישת מאזן הנוחות וכן גם להיפך, ככל שיעלה בידי מבקש הסעד להצביע על כך שמאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן חד, כך יקפיד פחות על עוצמת הזכות לכאורה עליה הוא נדרש להצביע.