ביום 24.11.16 העביר משיב 1 (להלן: "החייב") את כל זכויותיו (מחצית) בבית מגורים משותף לו ולמשיבה 2 ( להלן: "המשיבה") ברחוב --------- (להלן: "הבית") כנגד ויתור המשיבה על דרישתה לקבל מחצית חלקו של החייב בהון המניות הנפרע של חברת ------- בע"מ (להלן: "החברה") (מהלך זה יכונה להלן לשם הקיצור "הפעולה"). ביום 25.11.19 הגיש החייב בקשה לצו פתיחת הליכים וביום 1.3.20 ניתן צו פתיחת הליכים. המבקש (הנאמן) ראה בפעולה כפעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה והוא עותר להורות על ביטולה בהתאם לסעיף 220 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי תשע"ח – 2018 ( להלן: "החוק"). השאלות העיקריות הטעונות הכרעה הן אם במועד ביצוע הפעולה הייתה המשיבה "קרוב" של החייב כמשמעות המונח בסעיף 4 לחוק ואם מחצית הון המניות הנפרע של החייב בחברה היא תמורה הולמת להעברת זכויות החייב בבית למשיבה.
העובדות שאינן שנויות במחלוקת
1.החייב והמשיבה היו בני זוג נשואים זה לזה.
2.ביום 1.6.16 עזב החייב את הבית, בו התגורר עם המשיבה וילדיהם, ועבר להתגורר בבית אחר.
3.בעקבות הליכים בין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה הציגו החייב והמשיבה לבית המשפט ביום 24.11.16 הסכם לפיו זכויות החייב בבית יועברו למשיבה כנגד ויתור המשיבה על דרישה למחצית זכויות החייב בהון מניותיה הנפרע של החברה.
4.ביום 7.3.17 התגרשו החייב והמשיבה. ביום 9.3.17 ניתן תוקף של פסק דין להסכם גירושין וממון בו נקבע בין היתר (סע' 6) כי פירוק השיתוף בין החייב למשיבה בבית נעשה "בהתאם להסכמות הצדדים אשר קיבלו תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה ביום 24.11.16.."
5.בקשת החייב לצו פתיחת הליכים הוגשה ביום 25.11.19 וביום 1.3.20 ניתן צו פתיחת הליכים ועו"ד גולדבלט לוי מונה כנאמן ליישום הליכי חדלות הפירעון.
הבקשה
6.במסגרת בקשתו טוען הנאמן כי התקיימו יסודות סעיף 220 לחוק. מבירורי הנאמן עלה כי לחברה לא היו נכסים, הכנסות, רווחים או חוזים לקבלת כספים. משכך, לא ניתנה כנגד העברת זכויות החייב בבית למשיבה תמורה בת ערך. לעניין היות החייב בחדלות פירעון במועד ביצוע הפעולה מציין הנאמן כי שני שקים שמשך החייב בסך כולל של 700,000 ש"ל חוללו ולימים נפתח תיק הוצאה לפועל לגבייתם. בין מועד ביצוע הפעולה (24.11.16 ) לבקשת החייב לצו פתיחת הליכים (25.11.19) חלפו 3 שנים אך הנאמן טוען כי מדובר ב"פעולה לטובת קרוב" ומשכך ניתן לתקוף את הפעולה עד חלוף 4 שנים בין מועד הפעולה למועד הגשת הבקשה לצו פתיחת הליכים.
7.החייב והמשיבה מעלים שלושה טיעונים שדי בכל אחד מהם להצדיק, לשיטתם, דחיית הבקשה. ראשית, המשיבה אינה עונה להגדרת "קרוב" של החייב במועד הפעולה. החייב והמשיבה היו עדיין נשואים זה לזה במועד אך נישואין אלה היוו קליפה ריקה מתוכן ובעניין זה כפי שקובעת פסיקה התומכת בעמדתם, יש להעדיף את המהות על פני הסטטוס הפורמלי. על כן, לכל המאוחר ביום 1.6.16 (בו עזב החייב את הבית) חדלה המשיבה להיות "קרוב" של החייב כמשמעות המונח בסעיף 4 לחוק. שנית, ניתנה תמורה הולמת עבור זכויות החייב בבית. לעניין זה אין לבחון את התמורה על יסוד חוכמה שלאחר מעשה אלא על יסוד מה שידעו הצדדים במועד ביצוע הפעולה. בעת הפעולה מדובר היה בחברה שניבאו לה גדולות ונצורות בתחום האנרגיה הירוקה. היא עבדה על פרויקטים שהיו אמורים להניב ממון רב גם אילו אחד מהם היה יוצא לפועל. המשיבה מציינת כי העברת זכויות החייב אליה לוותה בנטל תשלום חלקו של החייב במשכנתא בסך כ- 350,000 ₪. לטענת המשיבה תשלום זה מהווה תמורה הולמת לזכויות החייב בבית. המשיבה ציינה עוד כי הסכימה להפחית את מזונות הקטינים לסך מזערי וגם זו תמורה בגין זכויות החייב בדירה. נראה לי כי נכון לדחות טענה זו כבר עתה. מזונות הקטינים מוקנים להם, לא למשיבה. לכן לא ניתן לראות בהפחתת היקף זכאות הקטינים למזונות כתמורה המחליפה ידיים בין החייב למשיבה. שלישית, החייב והמשיבה טוענים כי במועד ביצוע הפעולה לא היה החייב בחדלות פירעון אלא היו לחברה פרויקטים בהקמה אשר אילו היו מועמדים למכירה היה בתמורה שהייתה מתקבלת כדי לכסות את חובותיו.
דיון והכרעה
8.לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים ולראיות שהוצגו מצאתי לקבוע כי בקשת הנאמן בדין יסודה וכי התקיימו בנסיבות המקרה יסודות סעיף 220 לחוק. הטעמים למסקנה זו הם אלה: ראשית, לא הוכח כי בעת ביצוע הפעולה או לאחר מכן היה שווי כלשהו למניות החברה. העובדה שהמשיבה נטלה על עצמה לשלם גם את תשלום חלקו של החייב במשכנתא אינה מהווה תמורה בת ערך המשולמת לחייב בגין זכויותיו בבית. שנית, במועד הפעולה הייתה המשיבה "קרוב" של החייב כמשמעות המונח בסעיף 4 לחוק. זאת הן מבחינת לשון החוק והן מבחינת תכליתו. שלישית, החייב לא הרים את הנטל להראות כי בעת ביצוע הפעולה לא היה חדל פירעון. החייב הסתמך בטיעונו בהקשר זה על התחזיות הוורודות ביחס לחברה אולם כעולה מן הראיות שנשמעו עובר לביצוע הפעולה וגם לאחר מכן לא הוכח כי לחברה היו נכסים, צבר הזמנות חתום וכיו"ב אינדיקטורים אובייקטיביים העשויים להצביע על ערך כלכלי שיש לה או היה לה בזמן מן הזמנים. אפרט.
היעדר שווי מוכח למניות החברה
9.החייב והמשיבה לא הציגו כי חוות דעת סדורה וערוכה כדין ממנה עולה כי בזמן מן הזמנים היו היה ערך כלשהו למניותיה של החברה. כמו כן החייב והמשיבה לא השכילו להצביע על קיומם של אינדיקטורים כלכליים אובייקטיביים שיש בכוחם להקנות ערך לחברה ולמניותיה, גם בהיעדר חוות דעת סדורה. החייב והמשיבה הרחיבו את הדיבור על תחזיותיהם הוורודות לחברה אך כאמור אלה לא גובו בשום אינדיקטור אובייקטיבי המאפשר לייחס ערך למניות החברה. החייב אישר כי לחברה מעולם לא היו הכנסות (ע' 5 ש' 26-27). גם המשיבה ציינה כי לא ידוע לה על הכנסות לחברה. החייב התבקש להציג חוזה חתום מול משקיע וטען כי אין כזה אך יש "טיוטות לפני חתימה" (ע' 7 ש' 30-31). גם המשיבה נשאלה אם ראתה חוזים והשיבה "ראיתי טיוטות חוזים" (ע' 3 ש' 6).
10. המשיבה ציינה כי צפתה להכנסות רק לאחר מספר שנים בדומה למצב בחברות הזנק ("מדובר בסטארט אפ, ההכנסות שלהם מגיעות אחרי 6 שנים בממוצע" (ע' 3 ש' 17). סבורני כי דין טענה זו להידחות משני טעמים: ראשית, עובר לביצוע הפעולה הייתה החברה קיימת מספר שנים. כי חרף מאמציו הניכרים של החייב עד אז לקדם את ענייניה לא עלה בידי החברה לחתום ולו על חוזה אחד או לרכוש נכס אחד. כמו כן, התברר מעדות החייב כי החברה אינה מפתחת טכנולוגיה או בעלת טכנולוגיה משל עצמה אלא "החברה הדרום קוריאנית שהיא בעלת הטכנולוגיה יושבת בקוריאה" (ע' 6 ש' 19-20). תפקיד החברה היה "[...] לקשור את כל הקצוות כדי שבמקום מסוים יוקם פרויקט כזה" (ע' 8 ש' 6). וכן "[...] להיות בקשרים מול הרשויות להבין בכל מדינה מה הסובסידיה שהמדינה נותנת לגבי פרויקטים של אנרגיה ירוקה, לקחת עורכי דין ולהוציא כספים רבים מהכיס שלנו כדי שזה יתממש" (ע' 8 ש' 8-10). כישורי החייב שהיו דרושים לו לביצוע תפקידו בחברה היו "אני יודע לדבר יפה, אני נבון, אני מכיר הרבה אנשים בארץ ובחו"ל ויודע לעשות את החיבורים" (ע' 8 ש' 14-16). המודל הכלכלי של החברה היה פשוט: משעה שמדינה או גורם כלשהו היה רוכש את הטכנולוגיה מהחברה הקוריאנית כתוצאה ממאמצי החברה הייתה החברה הקוריאנית אמורה להעביר לחברה 10% מסך התמורה ("ברגע שנכרת הסכם והטכנולוגיה נמכרת לצד השני אנחנו מקבלים עשרה אחוז. את הכסף היינו אמורים לקבל מהקוריאנים.." (ע' 8 ש' 17-19)). החייב העיד כי מספר פעמים הייתה החברה קרובה מאוד לגרום לביצוע עסקה למכירת הטכנולוגיה לגורמים שונים, לרבות בתחום מדינת ישראל אך הדבר לא הסתייע. ברי כי אילו היו עסקאות אלה יוצאות לפועל הייתה החברה נהנית מתזרים מזומנים סמוך לאחר ביצוע העסקאות ללא צורך בתקופת "הבשלה" כפי שציינה המשיבה.
על רקע כל האמור נראה כי מעבר לכך שהחברה לא עמדה בתחזיות האופטימיות שחזו לה הרי שגם במועד ביצוע הפעולה לא היה בידי החייב והמשיבה אינדיקטור כלכלי מבורר לעגן בו קביעה לפיה לחברה שווי שוק כלשהו ממנו נגזר מחיר מניותיה.
מהמקובץ עולה כי לא הוכח שמניות החברה היוו תמורה בת ערך לזכויות החייב בבית.
המשיבה היא "קרוב" כמשמעותו בסעיף 4 לחוק
11.סעיף 4 לחוק מגדיר "קרוב" "לגבי יחיד – בן זוג, הורה, הורה הורה...". ב"כ החייב והמשיבה טוענים כי הנישואין עובר לביצוע הפעולה היו קליפה ריקה שכן "הקרע" בין החייב למשיבה אירע לכל המאוחר מיום 1.6.16 בעת שהחייב עזב את הבית ולכן עובר לפעולה לא הייתה המשיבה "קרוב" של החייב. דעתי שונה.
12. כידוע מונח מסוים יכול להתפרש בצורות שונות בדברי חקיקה שונים (ע"א 480/79 א' טרגר להשקעות ובניין בע"מ נ' גובה המכס, ירושלים, פ"ד לה (2) 303 (1981); בג"ץ 6032/94 רשת חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד נא (2) 790 (1997)). מטעם זה אינני יכול לקבל את האנלוגיה שניסו ב"כ החייב והמשיבה למתוח בסיכומיהם בנוגע להגדרות אחרות שניתנו למונח "בן זוג" בפסיקה ובחקיקה..
13.את הגדרת המונח "בן זוג" בחוק יש לפרש לפי לשון החוק ותכליתו. לשון החוק ותכליתו תומכים במסקנה כי המשיבה הייתה "קרוב" של החייב במועד ביצוע הפעולה. המשיבה והחייב היו נשואים כדין במועד הפעולה. מטעם זה לפי לשונו הפשוטה והברורה של סעיף 4 לחוק הייתה המשיבה "בת זוג" של החייב.
לעניין התכלית: דין ביטול ההענקות מאזן בין שני שיקולים עיקריים: מצד אחד מנסה הדין לצמצם פער בין מציאות כלכלית לפיה חייב המצוי במצב כלכלי (אך לא משפטי) של חדלות פירעון מנסה להעביר מרכושו לאחרים תוך דילול מאסת נכסיו הצפויה לעמוד לחלוקה לימים בין נושים לבין התגובה המשפטית למציאות כלכלית זו. התגובה מתבטאת בייחוס לאחור של תחילת הליך חדלות הפירעון למועד ביצוע הפעולה הגורעת נכס מן הקופה בטרם ניתן צו פתיחת ההליכים (דוד האן, דיני חדלות פירעון, 407 (מהד' שניה, 2018)). מצד שני, הדין מביא בחשבון פגיעה, לעתים קשה, באינטרס הסתמכותם של צדדים אליהם הועבר רכוש החייב. התקופות שנקבעו בסעיף 220 לחוק מאזנות בין השיקולים דלעיל באמצעות קביעה לפיה כאשר גריעת נכס מן הקופה נעשית לטובת "זר" תעמוד לרשות הנאמן תקופה בת שנתיים לשם תקיפת הפעולה. לעומת זאת, כאשר מדובר בגריעת נכס מן הקופה לטובת "קרוב" אשר בעניינו "...מתקיימת חזקה שלפיה מקבל הענקה יודע על מצבו הכלכלי של המעניק" (ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה (4) 925 (2001); רע"א 8010/09 אלחדד נ' עו"ד נשר(30.6.2010);ע"א 5578/93 נדב נ' סרגובי, פ"ד מט(2) 459 (1995)) הפגיעה באינטרס ההסתמכות של הצד שלטובתו בוצעה הפעולה, חלשה יותר ובהתאם מאפשר הדין לנאמן לתקוף את ביצוע הפעולה תוך תקופה ממושכת יותר (4 שנים).
במקרה שלפני החייב והמשיבה היו נשואים זה לזה במועד הפעולה. מכאן שקמה חזקה כי המשיבה הייתה מודעת למצבו הכלכלי הקשה של החייב בעת הפעולה. על המשיבה הנטל לסתור חזקה זו (פש"ר (ת"א) 1296/09 עו"ד הראל נ' כונס הנכסים הרשמי ( 13.5.15)). המשיבה לא סתרה את חזקה. להפך, מעיון בהסכם הגירושין שנחתם בין החייב למשיבה עולה כי מחודש מרץ 16' ניהלו החייב והמשיבה הליכים משפטיים בנושא מזונות אישה, ילדים והחזקת ילדים. הליכים אלה חייבו את המשיבה והחייב להיחשף זה מול זו כלכלית על מנת לאפשר לבית המשפט להכרעה בסוגיות. נתון זה רק מחזק את המסקנה כי המשיבה ידעה על מצבו הכלכלי של החייב עובר להענקה בשים לב לכך שלא נטען ולא הוכח כל שינוי בנסיבותיו הכלכליות של החייב (לרעה) ממועד ניהול ההליכים הנ"ל ועד לביצוע הפעולה.
לסיכום, לא רק לשון החוק תומכת במסקנה כי המשיבה הייתה "קרוב" של החייב בעת ביצוע הפעולה. הליכי המשפט שנוהלו בין הצדדים בחודש מרץ 16' בנושא מזונות אישה וילדים וכן משמורת ילדים יצרו חשיפה כלכלית נוספת של החייב כלפי המשיבה. לא נטען ולא הוכח כי ממועד זה ועד למועד הפעולה חל שינוי לרעה במצבו הכלכלי של החייב. אשר על כן, נראה כי גם הגיונו של דין ביטול ההענקה תומך בקביעת תקופה ממושכת יותר לתקיפת פעולת החייב שעה שזו נעשתה כלפי אדם המודע למצבו הכלכלי הקשה.
14.החייבת טענה כי עם זכויות החייב בדירה נטלה על עצמה גם את תשלום חלקו של החייב במשכנתא בסך כ- 350,000 ₪. טענה זו לא הוכרה בפסיקה כמתן תמורה ( ראו: ע"א 8760/14 ארז חבר, נ' אייל סלור (בפשיטת רגל), פס' 34 ( 27.1.16))
לא הוכח כי החייב לא היה חדל פירעון במועד הפעולה
14. סעיף 220 (ב) לחוק קובע "[..] חזקה על חייב שהיה בחדלות פירעון בתקופה האמורה בסעיף קטן (א)(2) אלא אם הוכח אחרת". נראה כי בענייננו לא הוכח אחרת. החייב טען בתגובתו בהקשר זה "היו לי בחברה פרויקטים בהקמה, אשר באותה עת אילו הייתי מעמיד את הפרויקטים במצבם למכירה למשקיע הרי שהיה בידי לסלק את חובי לנושה" (סע' 32 לתצהיר החייב) וכן " [...] זכיתי ...במכרז בהולנד .. לרכישת מתקן בהולנד אך עקב סובסידיה נמוכה ... העסקה לא מומשה" ( סע' 33 לתצהיר החייב). לטעמי מדובר בטענות בעלמא. החייב לא הציג ולו פרויקט אחד מן "הפרויקטים" הרבים בהם טיפל אשר קרם עור וגידים באופן שאפשר הזרמת כסף לחברה. החייב גם לא נקב ולו בשמו של משקיע אחד שהיה מעוניין אותה עת ברכישת פרויקטים אשר כידוע לנו בדיעבד לא הניבו אגורה שחוקה לחברה. המשיבה טענה בתגובה כי "ככל הידוע לה בעת ביצוע הפעולה החייב לא היה בחדלות פירעון, כי אם להפך, ממה שהבינה המשיבה מהחייב הוא היה צפוי להרוויח כספים רבים מהחברה". הביטוי "להפך" אמור ליצור יחס של ניגוד בין שני חלקיו של המשפט אשר עיון מדוקדק בו מעלה כי אין בו כל ניגוד. קיום ציפייה לקבל כסף רב בעתיד אינה סותרת את החזקה (בהווה) בדבר חדלות פירעונו של החייב, היינו בעת ביצוע הפעולה.
לאור האמור אני קובע כי החייב לא עמד בנטל להראות כי במועד ביצוע הפעולה לא היה הוא חדל פירעון.
15.בנסיבות אלה הבקשה מתקבלת. המשיבה תישא בהוצאות הנאמן בבקשה בסך 1500 ₪.
ניתנה היום, ח' אדר א' תשפ"ב, 09 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.
