- עניינה של התביעה במאבקי כוחות בעיריית שדרות. מנהל מחלקה בעיר טוען כי מבקרת העירייה אינה ממלאת את תפקידה, אלא משמשת בפועל כשלוחה של ראש העיר ויד ימינו בהסרת גורמים המתנגדים לו בעירייה. עילת התביעה היא מכתב בו צידדה המבקרת בהליך פיטוריו של התובע. השאלה היא האם המכתב מהווה לשון הרע או מעיד על רשלנות המבקרת, והאם עומדות לה הגנות כנגד פרסומו.
רקע וטענות הצדדים
- התובע , אשר כיהן כמנהל האגף לשיפור פני העיר בעיריית שדרות (אגף שפ"ע), הגיש נגד מבקרת העיר, הגב' מירי גלס (להלן: גלס) תביעה בסך 300,000 ₪ בגין לשון הרע ורשלנות בביצוע תפקידה. הרקע לתביעה הינו מכתב ששלחה גלס לראש העיר וליועץ המשפטי של העירייה בנוגע לעבודתו של התובע, על רקע זימונו לשימוע והשעייתו מתפקידו (להלן: המכתב) . לטענת התובע, הדברים שנכתבו מהווים לשון הרע ורשלנות במילוי תפקידה כמבקרת פנים, בגינם הוא זכאי לפיצוי. מאחר וגלס טענה לחסינות, הורה בית המשפט על צירופה של עיריית שדרות להליך. בהמשך הסכים התובע להכרה בחסינותה של גלס ובית המשפט הורה (כב' השופט הולצמן) על דחיית התובענה כנגד גלס וניהולה כנגד עיריית שדרות.
טענות התובע
- מכוח תפקידו כמנהל אגף שפ"ע, נחשף התובע למספר רב של מעשי שחיתות המעלים חשד לעבירות פליליות, אשר בוצעו בעיריית שדרות. בעקבות חשיפת מעשי השחיתות נעשה ניסיון לפטר את התובע אשר נמנע בשל התערבות בית הדין לעבודה בהליך שיזם התובע למניעת פיטוריו ( צ"ו (עבודה ב"ש) 14270-04-14) בו ניתן צו מניעה ביום 28.5.14, אשר אסר את הפיטורים.
במכתב מיום 10.04.14 שכתבה גלס לראש העיר אלון דוידי וליועץ המשפטי של העיריה, לצורך שימוש בו בהליך בבית הדין לעבודה, טענה כלפי התובע כי :
"במהלך עבודתו, למרות הזדמנויות שונות שניתנו לו, נתגלה מר חזן כעובד בעייתי, שאגף שפ"ע בניהולו סבל מליקויים רבים"
בהמשך כתבה:
"לאור האמור, ולאור כך שאין לי ולבכירי העיריה אמון בעבודתו של מר חזן וכן במר חזן עצמו, הנני מבינה את הנסיבות שמובילות לקיום השימוע ולהשהייתו (צ"ל השעייתו) עד אז."
מכתב זה צורף לתגובת העיריה במסגרת ההליך בבית הדין לעבודה. לטענת התובע האמור במכתב הנ"ל מהווה לשון הרע כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע.
נוסף על כך נטען כי, למרות העובדה שהמכתב היה ממוען לראש העיר וליועץ המשפטי, ברור כי כוונתה של גלס הייתה כי יעשה בו שימוש והוא יופץ בתפוצה רחבה. לטענת התובע ביצע את עבודתו על הצד הטוב ביותר והאמור במכתבה של גלס הינו בגדר שקר גס חסר יסוד אשר נועד לשרת את רצון ראש העיר שמבקש לפטר את כל מתנגדיו בעירייה.
- אחריותה של גלס איננה נובעת מהוראות חוק איסור לשון הרע בלבד אלא גם מכוח פעולה בהעדר סמכות, באופן המקים לה אחריות מכוח עוולת הרשלנות. נטען כי הבעת דעה במסגרת הליך השעיה או פיטורים וכן מתן חוות דעת על אופן תפקודם של עובדי העיריה אינם חלק מתפקידה של מבקרת העיריה. הפרסום מושא תובענה זו אינו בגדר דוח ביקורת ואף לא נערך בהתאם לכללים המחייבים בעת עריכת דוח ביקורת. משהפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה הרי שהיא חייבת בפיצויו מכוח עוולת הרשלנות.
אשר לנזק שנגרם לתובע, נטען כי האמור במכתב הובא לידיעתם של מספר רב מעובדי העיריה וכי נושאו הפך ל"שיחת היום" בעירייה, כתוצאה מכך נגרמה לתובע השפלה של ממש ופגיעה בשמו הטוב. הנזק חמור במיוחד נוכח היות התובע עובד ציבור. הטענה העיקרית היא כי השימוש במכתב נועד לתת משנה תוקף לרצון ראש העיר לפטר את התובע והמכתב תרם לניסיון לפטר את התובע וגם לו להוצאות משפטיות ממושכות מאז ועד היום בניסיון למנוע את פיטוריו. לכן עותר התובע לפיצויים לדוגמה ולחילופין נטען כי לתובע נגרם נזק בלתי ממוני אשר עולה ממהות הפרסום שנועד לפגוע בתובע, ואין צורך להוכיח את שיעורו.
טענות הנתבעת
- בכתב ההגנה נטען כי מדובר בפרסום שנעשה כחלק בלתי נפרד של מילוי חובות מבקרת הנתבעת במסגרת עבודתה ולפיכך הנו חוסה תחת הוראת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע וכן תחת הוראות סעיפים 14 ו-15(2) לחוק. לא יתכן שמבקר הממלא תפקידו יהיה חשוף לתביעת לשון הרע מצד המבוקר. במסגרת תפקידיה של מבקרת העיריה עליה לבקר גם את עובדי העיריה והיא לא חרגה מתחום אחריותה וסמכויותיה בכתיבת המכתב.
אשר להיקף הפרסום הודגש כי מבקרת העירייה מסרה את המכתב לראש העיר וליועץ המשפטי בלבד. טענת התובע להפצתו בקרב גורמים נוספים לא הוכחה וכן מהווה הודאה כי עצם מסירת המכתב לגורמים הנ"ל בלבד, אינה מהווה עילה לתביעת לשון הרע.
מבקרת העיריה אינה ממונה על הליכי פיטורים של עובד זה או אחר ובכל מקרה אך מעבירה את ממצאיה לבדיקת הגורמים הרלוונטיים. אין לה סמכויות חקירה ואת ממצאיה היא מעבירה בהתאם למידע שברשותה ויכולת הבירור של אותו מידע. המבקרת אכן כתבה את המכתב מושא התובענה וזאת כחלק ממילוי תפקידה. במקרה זה התבקשה לבחון מידע שהגיע על התובע ולתת את עמדתה האם המידע מצדיק בנקיטה של הליך פיטורים כנגד התובע. המבקרת בחנה את המידע שהגיע לרשותה והחליטה כי הוא מהווה הצדקה לנקיטת הליך פיטורים כנגד התובע.
גלס טענה בנוסף להגנת "אמת דיברתי" וציינה כי זמן קצר קודם להגשת התביעה התפרסמה כתבת תחקיר על התובע ממנה עלה כי ניצל חופשת מחלה שקיבל לצורך שיפוץ ביתו, טענה שנדמה כי נזנחה בסיכומים. מאחר ולא נפל דופי בעבודת המבקרת יש לדחות את התביעה כנגד מעסיקתה, עיריית שדרות.
דיון והכרעה
האם המכתב מהווה "לשון הרע" כהגדרתה בחוק?
- אמת המידה שנקבעה בפסיקה באשר לבחינת התקיימותם של הקריטריונים בחוק היא אמת מידה אובייקטיבית. יש לבחון האם מבחינה אובייקטיבית, עונה הפרסום לאחד מהקריטריונים שנקבעו בסעיף 1 לחוק, בהתאם למובן שייחס לו האדם הסביר (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333 (1989).
במסגרת המכתב מושא התובענה מכונה התובע "עובד בעייתי" אשר האגף בניהולו "סבל מליקויים רבים". כמו כן צוין כי אין לגב' גלס או לבכירי העירייה אמון בעבודתו של התובע ואף לא בתובע עצמו ולפיכך היא מבינה את הנסיבות שמובילות לקיום שימוע בעניינו ולהשעייתו עד אז וכי אין לכפות על העירייה יחסי עבודה עמו. הדברים מהווים אמירות העונות אחר הגדרת "לשון הרע" בחוק, מאחר ופרסומם עלול היה להשפיל את התובע או לבזותו וכן לפגוע במשרתו ובמשלח ידו.
ראוי להפנות בהקשר זה לפסק דין בת"א (שלום י-ם) 6874/02 ירון שלומי נ' עיריית ירושלים, 18.08.05, בו קבע כב' השופט סולברג כי הצגתו של אדם כבלתי אמין היא בגדר לשון הרע אודותיו. למעשה הנתבעת לא חולקת על היות המכתב פרסום המהווה לשון הרע והתמקדה בטענה כי לנתבעת הגנה מוחלטת ביחס לפרסומו.
האם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק?
- התובע טען כי המכתב לא הועבר לראש העירייה וליועץ המשפטי בלבד אלא הועבר לידיעתם של מספר רב מעובדי העירייה ונושאו הפך ל"שיחת היום". מנגד טענה גלס כי המכתב הועבר לראש העיר וליועץ המשפטי בלבד. נטען בנוסף כי טענת התובע לפיה קמה עילת תביעה מכוח הפצת המכתב בקרב גורמים נוספים שומטת את הבסיס לתביעה כולה מאחר ולא הוכח כי המכתב הופץ בקרב גורמים נוספים מלבד ראש העיר והיועץ המשפטי.
בתצהירה טענה גלס כי לא ידוע לה שהמכתב הועבר לצדדים שלישיים נוספים ואף אם נעשה הדבר, הרי שהיה זה במסגרת תפקידם של אותם גורמים ולא על מנת לפגוע בשמו הטוב של התובע. נוסף על כך נטען כי המידע שהיה במכתב היה ידוע למכותבים לו ואף נתקבל בעיקרו מראש העיר.
במקרה דנן מתקיים יסוד הפרסום שכן הדברים הועלו על הכתב ונשלחו לשני אנשים לפחות. לא מצאתי יסוד לטענת הנתבעת לפיה יש לדחות את התביעה מאחר ולא הוכח כי המכתב הופץ בקרב גורמים נוספים. כוונת התובע הייתה כי המכתב הופץ בתפוצה רחבה יותר ולפיכך הפגיעה בשמו הטוב גדולה יותר. כפי שיובהר להלן, טענה זו של התובע לא הוכחה, אולם התובע עמד בנטל להוכיח כי פורסם מכתב אשר פגע בשמו הטוב, ולכן עבר הנטל לנתבעת להוכיח כי עומדת לה הגנה כנגד הפרסום.
הגנות
הגנת ס' 14 לחוק - "אמת דיברתי"
- בסיכומי הנתבעת לא טענה במפורש לתחולתה של הגנה זו, אולם טענה כי גלס ביצעה תפקידה נאמנה בהתאם לכלים שברשותה, ולכן אין בסיס לטענת הרשלנות. טענות אלו משיקות במקצת לטענת אמת דיברתי, וייבחנו במשותף.
בתצהירה פירטה גלס את הרקע להוצאת המכתב. לטענתה, עובר להוצאתו הופנו אליה תלונות מאת מנכ"ל העירייה וראש העיר בנוגע לתפקודו של התובע ועל כך שאינו ממלא תפקידו כשורה. במסגרת מעקב שבוצע אחר עובדי מחלקת שפ"ע במטרה לגלות אם הם מעורבים בנזקים שנגרמו למערכת המים, התגלה כי התובע שהה בבית אחד מעובדיו "פרק זמן ממושך" במהלך שעות עבודתו.
בשל חוסר שביעות רצונם מתפקוד התובע הוחלט לזמן את התובע לשימוע. בהקשר לכך פנו אליה הגורמים הנ"ל וביקשו את התייחסותה כמבקרת העירייה. לאחר שבחנה את הדברים החליטה כי יש מקום לצעדים שננקטו נגד התובע על מנת לבחון את המשך העסקתו בתפקיד ראש אג"ף שפ"ע. בנסיבות אלו כתבה את המכתב ושלחה אותו לראש העיר וליועץ המשפטי.
תימוכין לטענתה לפיה הדברים שנכתבו אודות התובע, אמת הם, צירפה גלס לתצהירה מסמכים שונים המעידים, לטענתה, על אמיתות הטענות ביחס לתובע:
- הודעת תשלום קנס מתאריך 29.06.14 של המשרד לאיכות הסביבה בגין זרימת ביוב לתעלת ניקוז מי גשמים באופן רצוף מעל חצי שנה . בתגובת התובע נכתב כי הדבר הינו באחריות מהנדס העירייה.
- הודעות דואר אקטרוני- האחת מיום 27.02.14 ששלח מנכ"ל העירייה לתובע ובה ביקש להעביר לו בדחיפות תכנית עבודה להתקנת גלובוסים (גופי תאורה).
- תוצאות סקר דעת קהל בקרב תושבי שדרות מחודש מאי 2015
האם הוכח כי התובע כשל בתפקודו?
- בהתאם לעדותו של התובע, עבד כשמונה שנים בעיריית שדרות בתפקידים מנהל אגף שפ"ע ומנהל אגף העורף. בתפקידו כמנהל אגף שפ"ע היה אחראי על תחומי התאורה, ביוב, מים, וטרינריה וגינון. התובע העיד כי בשל סירובו לחתום על עבודות בסכום של 200,000 ₪ שלטענתו, כלל לא התבצעו, הוחלט להשעותו מתפקידו. בעקבות השעייתו הגיש תביעה לבית הדין לעבודה. לדבריו, בפגישה שהתקיימה ביום 31.03.14 בינו לבין מנכ"ל העירייה אמר לו המנכ"ל כי הוא "סרטן בגוף העירייה" שיש לעוקרו (עמ' 37, שורה 4). בפגישה זו וכן בשימוע שהתקיים לאחר מכן, ביום 09.04.14, התוודע למכתבה של גלס שהנו מושא התביעה דנן. הדברים שנכתבו במכתב נאמרו ע"י גלס, לטענת התובע, גם בישיבות צוות בהן נטל חלק.
פרשת פיצוצי המים – הפסקת עבודה במהלך יום העבודה - המעקבים
- אחת מהפרשיות עליהן נשענה גלס בטענתה להגנת "אמת בפרסום" היא פרשיית "פיצוצי המים". במסגרת תצהירה טענה גלס כי ראש העיר והמנכ"ל פנו אליה ודיווחו בפניה על תלונות שהתקבלו אודות פיצוצים רבים ובלתי סבירים במערכת המים. על מנת לבדוק אם ישנה מעורבות של עובדי מחלקת שפ"ע בנזקים הוחלט לשכור את שירותי חברת חקירות אשר תבצע מעקב אחר העובדים. במהלך המעקבים התגלה כי התובע שהה בבית אחד מעובדיו בעת שהיה אמור לשהות במקום עבודתו.
מגרסת התובע עולה כי פיצוצי המים היוו אצטלה בלבד לשכירת שירותי חברת החקירות בעוד שהעילה לכך הייתה מעקב אחר עובדים שונים בעירייה, ממניעים זרים ופוליטיים. התובע אישר כי התקבל דוח חקירה בנוגע לעובד חברת כ"א שלו (ימין) וכן כי הוא עצמו הופיע בדוח. עם זאת הכחיש שהעירייה התבססה על ממצאי הדוח במסגרת הטענות שהועלו כלפיו בהליך השימוע וטען כי הדוח כלל לא הוצג בשימוע.
אשר לעובד ימין, גלס טענה כי דיווח על שעות עבודה שלא ביצע ולא היה זכאי לתשלום בגינם. התובע אישר את שעות העבודה שדיווח העובד ובשל כך טענה גלס כי יש להעמיד את התובע לדין משמעתי בשל דיווח כוזב. התובע טען בעדותו כי גלס האשימה אותו בגניבה חרף זאת שבתפקידו כמנהל אגף אינו אמור לפקח אחר עובדים. לטענתו, מנהל מחלקת המים (מורדי) ניסה להסביר לגלס כי איננה קוראת נכונה את דוחות הנוכחות אולם היא לא הסכימה להקשיב לטענות בעניין זה.
בעדותה המשיכה גלס להחזיק בטענה לפיה חברת החקירות הוזמנה בשל פיצוצי המים. בתגובה לכך שנחקרו עובדים נוספים מלבד עובדי מחלקת המים והביוב טענה: "אנחנו מתעסקים במה שאנחנו רוצים להתעסק... הזמנו חקירות כי יש פיצוצי מים אם ביקשנו עוד דברים זה זכותנו כרשות." (עמ' 55, שורה 31) בהמשך טענה כי היא נתנה את אישורה לבדיקת פיצוצי המים ואילו בדיעבד הורחב תחום המעקב ("אני נתתי אישור לפיצוצי מים וגם הביאו לי עוד דברים אחרים." עמ' 56, שורה 1)
אשר לטענה לפיה שהה בבית אחד מעובדי המחלקה בשעה שהיה עליו לשהות בעבודה- מעיון בדוח המעקב שצורף לתצהיר הנתבעת (נספח 1, עמ' 9) עולה כי התובע שהה בביתו של אליאס מרדכי במשך כשעה ורבע. ספק אם ניתן לכנות פרק זמן זה "פרק זמן ממושך" כפי שהגדירה גלס. נוסף על כך, בעניין זה טען התובע בסיכומיו כי ביקר את עובדו החולה ודן עמו בענייני עבודה שכן היה בידיו מידע חיוני בעניין מחלקת המים. התובע לא נחקר בעניין זה בעדותו ולא נסתרה עדותו כי גלס לא ביקשה את התייחסותו לממצאי דוח המעקב.
מעדותה של גלס עולה כי לא מצאה לנכון לברר עם התובע מדוע שהה בביתו של העובד בזמן העבודה. במענה לשאלה האם שאלה את התובע מדוע ביקר בביתו של העובד אליאסי השיבה גלס כי כאשר יש לה עדות לעבירת גניבת זמן ממעסיק, היא מעבירה את הנתונים ישירות למעסיק. "אם אני כותבת דוח שיש בו עבירות פליליות או גניבה ממעסיק אני מעבירה במישרין לממונה עלי. זה מה שזה מחייב אותי." (עמ' 58, שורה 9)
- העד יעקב אילוז, גזבר עיריית שדרות במועדים הרלוונטיים לתביעה, מסר בתצהירו כי התבקש לחתום על הזמנת עבודה וחשבונית שהוצאו עבור ביצוע מעקבים על ידי חברת חקירות. בעדותו הבהיר אילוז כי רק בדיעבד גילה שהחשבונית הוצאה עבור משרד חקירות ולא עבור ביקורת של משרד רואה חשבון חיצוני, כפי שנטען בפניו. לטענתו, גלס בעצמה ערכה את דוח הביקורת ולא משרד רואה חשבון.
בעדותו מסר אילוז כי, מניסיונו האישי, גלס "הייתה כמו מוציאה לפועל של ראש העיר. כל מי שלא היה קרוב לראש העיר היה מקבל את נחת זרועה של המבקרת." (עמ' 21, שורה 10) בהמשך העיד כי גלס ביקשה לערוך ביקורת כלכלית בעירייה. בדיעבד התברר לו כי בוצע מעקב אחר עובדים ולא ביקורת כלכלית. לדבריו, גלס מנעה ממנו קשר עם הספק, עמו רצה לברר כי אכן מדובר בביקורת כלכלית.
למרות שעד זה אולץ לעזוב את תפקידו על רקע סכסוך עם ראש העיר, והזהירות שיש לנקוט בדבר מניעי עדותו ומשקלה, עדותו מחזקת את גרסת התובע בדבר מניעיה של גלס בכתיבת המכתב.
- עדות משמעותית ביותר לעניין תפקודו של התובע בעירייה נשמעה מפיו של החשב המלווה של העירייה דאז, מר אמנון שמעוני. גם עד זה לא "חשוד" באהדה רבה לראש העיר, אולם התרשמתי כי העיד בצורה כנה וללא מניעים זרים.
בעדותו התייחס שמעוני לפרוטוקול ישיבה בנושא פיצוצי מים וביוב מיום 11.05.14 (נספח יב' לתצהיר התובע). שמעוני העיד כי בדק את עניין פיצוצי המים ביסודיות וגילה כי הוצאו הזמנות עבודה עבור פעולות פשוטות ("סגירת בורג") תוך בזבוז כספי עירייה. לטענתו, בתקופה בה שימש כחשב מלווה של עיריית שדרות, נחסך סכום של 150,000 ₪ מההוצאות.
עדותו של שמעוני מיום 09.11.17 במסגרת פ"ה 8380-10-17 (בית הדין האזורי לעבודה ב"ש) אילוז נ' עיריית שדרות (נספח יג' לתצהיר התובע) הוגשה לעיוני. במסגרת הליך זה העיד כי יועצו של ראש העיר וסגנו של ראש העיר הזמינו עבודות לתיקון פיצוצי מים מחברם הקבלן בסך של 130,000 ₪ - 150,000 ₪ במשך חודשיים וזאת ללא אישור גזבר העירייה או אישור שלו. בשימוע שנעשה על ידו בהן הוצגו העבודות על ידי הקבלן ועל ידי אנשי המים בעירייה התברר כי רוב העבודות לא בוצעו בפועל. לאור זאת החליט לאשר חלק קטן מהעבודות בסכום של אלפי שקלים בודדים וזאת חרף התנגדותו של ראש העיר וטענותיו כי הוא גורם לו נזק בכך שאינו מאשר את העבודות.
- בעדותו בפני התייחס שמעוני אף לפיטוריו של התובע מתפקידו. התברר כי שמעוני מונה כחבר וועדת השימוע בעניינו של התובע, תחת מנכ"ל העירייה אשר נפסל לתפקיד מאחר והיה מעוניין בפיטוריו של התובע מלכתחילה. לדבריו, נתגלו סתירות בטענותיו של המנכ"ל ביחס לתובע ולפיכך החליטה הוועדה לדחות את הטענות. עם זאת, הוחלט לאשר את הפיטורים בשל התנגדות ראש העיר והמנכ"ל לעבוד עם התובע. בהמשך ביטל בית הדין את הפיטורים מאחר ולא היו תקינים. מיד לאחר מכן החל ראש העיר לפעול להעברתו מתפקידו כחשב מלווה עד אשר הוחלט להחליפו בחשב אחר.
בעדותו בפני בית הדין האזורי לעבודה מסר שמעוני כי בוועדת השימוע הועלו על ידי המנכ"ל מספר רב של טענות שהתבררו בפועל כלא נכונות לחלוטין. עם זאת החליט שמעוני לאשר את הפיטורים בשל סירובם של ראש העיר והמנכ"ל לעבוד עמו. "שלושתנו חתמנו על פרוטוקול השימוע וכנראה שמר חזן חזר לעבודה על פי הוראה של בית הדין מאחר והפיטורים לא היו תקינים. הנסיבות לפיטורים לא היו מוצדקות." (עמ' 19, שורה 14) בהמשך עדותו מסר כי ראש העיר רצה לפטר את התובע ואת גזבר העירייה כבר ביומו הראשון בתפקיד וטען בפניו כי הם "נוכלים ורמאים".
עניין חברת החקירות הוזכר אף הוא בהליך הנ"ל בפני בית הדין האזורי לעבודה. שמעוני העיד כי בתיאום עמו, ביקש ראש העיר לבצע מעקב אחר עובדים המועלים בתפקידם. עם זאת, שמעוני הדגיש כי הסכמתו נתונה בתנאי שהחקירות לא תהיינה על רקע מלחמות פוליטיות אלא באופן ענייני ועובדתי. הגזבר התנגד לאשר את החקירה וביקש לדעת במה מדובר. לאחר שהוצגו בפניו נתונים עובדתיים ע"י מבקרת העירייה החליט לאשר את התקציב הראשוני חרף התנגדות הגזבר. בהמשך נדלקו במוחו "נורות אדומות" לאור התחמקותו של ראש העירייה מלהציג את הדוח המלא של חברת החקירות. שמעוני הודיע למבקרת שלא להמשיך בעניין החקירות עד אשר יראה את הדוח המלא.
בהקשר לעניין החקירות העיד שמעוני בפני כי לאחר שראש העיר התנגד להראות לגזבר את רשימת הנחקרים, עלה בליבו חשד- " כשביקשתי לראות על מי מדובר הוא אמר ללכת למבקרת הלכתי והיא הראתה לי חלק מהחקירות...אמרתי שלא אאשר עבודה נוספת ואני חושב שמסתירים מאתנו דברים לא בסדר. אני לא הייתי בסדר שחתמתי על ההזמנה מראש. אני לוקח את זה על עצמי." (עמ' 28, שורה 4).
בהמשך הדגיש כי בדיעבד, היה צריך לאשר את העבודה לאחר שהגזבר אישר אותה ולא לפני אישורו של הגזבר. לטענתו, סמך על כך שגלס תבצע ביקורת בנוגע לנושא אולם הדברים לא נעשו באופן תקין. מהמשך עדותו עלה כי ראש העיר וגלס היו בדעה אחת בנוגע לעניין החקירות ולא הסכימו לחשוף בפניו את העובדים הנתונים במעקב, למעט שלושה עובדים. "אמרתי שיראו למישהו אחר אם לא סומכים עלי. אי אפשר שהדברים יישארו רק אצל ראש עיר. היו שמועות שהחקירות פוליטיות. אמרתי לראש העיר סמכתי עליך ובגדת במילה שנתת לי." (עמ' 30, שורה 7).
עניין נוסף הנוגע לתובע אשר הועלה במסגרת ההליך בבית הדין האזורי לעבודה היה נושא המיגוניות. לדברי שמעוני התבקש על ידי ראש העיר לאשר עבודה דחופה של הצבת מיגוניות לאחר שהחלה מלחמה בדרום. לאחר שאישר את ההזמנה הראה לו התובע כי לא נעשה דבר בנושא ומדובר היה בהזמנה פיקטיבית.
שמעוני העיד בנוסף כי לאחר שנבחר דוידי לראש העירייה, הייתה גלס חלק מהקואליציה ואף התנהגה כחלק מההנהלה. "באחד המקרים אמרה לי על יובל... אנחנו לא אוהבים אותו הוא לא מתאים לנו... זה היה במהלך החצי השני של 2014... אני יודע שהיא אמרה את זה לדוידי." (עמ' 32, שורה 6) בהמשך טען כי גלס "הייתה במפורש מקורבת לראש העיר" (שורה 19) ולפיכך העיר לה כי עליה לשמור על אובייקטיביות במסגרת תפקידה.
נושא אחר בעניינו פעלה גלס בחוסר אובייקטיביות, לדעת שמעוני, היה עניין חיובי הארנונה באזור התעשייה. לטענתו, נעשתה ביקורת ביחס לחלק מהנכסים ולא כולם. חרף בקשתו מראש העיר ומגלס לבדוק את כל הנכסים, לא נעשה הדבר. "מבקר הפנים לצערי יותר מידי כפוף למערכת הפוליטית... בדקתי יחד איתה את הדוח וראיתי את המתודה של הבדיקה שלה... אני הערכתי שהדברים נעשו בצורה לא מספיק מקצועית הצעתי לעשות בצורה מקצועית ושמו לי רגליים. " (עמ' 33, שורה 30)
קנסות על העירייה בגין דליפת ביוב
- במסגרת טענותיה לתפקוד לקוי מצד התובע הסתמכה גלס בנוסף על הודעות תשלום קנס שקיבלה עיריית שדרות מהמשרד לאיכות הסביבה בשל זרימת ביוב לתעלת ניקוז מי הגשמים (נספח 5 לתצהירה). נטען כי הדבר מעיד על היות התובע עובד בעייתי שכן חרף מספר הודעות קנס שקיבלה העירייה, התקלה שהייתה באחריותו של התובע, לא טופלה.
בעניין זה טען התובע כי הגיע עם צוותו למקום זרימת הביוב על מנת לנסות לתקן את התקלה. עם זאת, מאחר ולא היה מדובר בתחזוקה שוטפת של הקו אלא בקריסת קו הביוב לא הצליח צוותו לתקן את התקלה ונדרש היה להעביר את העניין לטיפול מחלקת ההנדסה. "היא האשימה אותי בדברים שלא קשורים אלי, זה היה קשור לאגף ההנדסה... אם היא הייתה מבררת היא לא הייתה מטילה את האשמה עלי." (עמ' 44, שורה 27)
תימוכין לגרסת התובע בעניין קנסות הביוב מצאתי בתגובתו להודעת תשלום קנס מתאריך 04.05.14 בה נכתב כי הדבר הינו באחריות מהנדס העירייה וכן בתגובתו להודעת תשלום קנס מיום 11.06.14 בה נכתב כי מאחר וקיימת בעיה הנדסית, הטיפול בנזילה אמור להתבצע ע"י מהנדס העיר. (נספח 5 לתצהיר הנתבעת)
גלס טענה בעדותה כי אין זה מתפקידה לגשת ולבדוק מהיכן נובעת התקלה ומי הגורם האחראי לטפל בנושא. לדבריה, הסתמכה על הנתונים שעמדו בפניה- "אני רואה מצב נתון שיש קנס. ראיתי את ההתנהלות שמעתי את ראש העיר את חוסר האמון של המערכת בעובד. חוסר תפקוד... המכתב הזה הוא תוספת להתנהלות יותר מורכבת של התובע." (עמ' 55, שורה 22).
"פרשת הגלובוסים"
- גלובוסים הם גופי תאורה שבאחריות מחלקת שפ"ע להתקין ברחבי העיר. בעדותו טען התובע כי גלס נאחזת ב"פרשת הגלובוסים" על מנת להוכיח את טענתה לאמת בפרסום. בעניין התקנת הגלובוסים, גלס הפנתה למייל ששלח מנכ"ל העירייה לתובע ביום 27.02.14 (נספח 2 לתצהיריה) במסגרתו התריע כי טרם קיבל ממנו תכנית סדורה להתקנת הגלובוסים וביקש להעביר אליו בדחיפות תכנית עבודה.
בעדותה טענה גלס כי לא ידוע לה שהתובע שהה בחופשה בחו"ל באישור המנכ"ל בתקופה שבין 26.02.14 ועד ל- 05.03.14 . כמו כן טענה כי איננה מודעת למסמך ששלח התובע לפיו ארבעה ימים לאחר ששב ארצה הייתה תכנית מוכנה להתקנת גלובוסים ברחבי העיר. בתגובה לדברי ב"כ התובע כי אילו הייתה מבצעת בדיקה הייתה מגיעה למסקנה אחרת בנוגע לתובע, טענה גלס כי הדברים אינם רלוונטיים- "... מספיק שעובד גוזל כספים ממעביד בשעות, מספיק שהעירייה מקבלת קנסות בגללו, ויש חוסר אמון עם המעסיק שלו וכל דבר התנצחות. אז עשה משימה אחת, יופי רוצה פרס..." (עמ' 58, שורה 30).
דו"ח התנועה
- עניין נוסף אשר הועלה ע"י גלס במטרה להוכיח התנהלות בעייתית מצד התובע היה דוח תנועה שקיבל ולא שילם. התובע העיד כי הדוח התקבל על שם העיריה ולא על שמו מאחר והרכב שבו נהג היה רשום על שם העיריה. התובע טען כי במשך שנתיים וחצי לא ידע כלל על קיומו של הדוח. בסופו של יום, לאחר בדיקת מבקר המדינה ובניגוד לקביעתה של גלס, נקבע כי על התובע לשלם את הקנס המקורי ללא קנסות הפיגורים. "היא לא בדקה. אם היתה בודקת זה לא היה קורה." (עמ' 40, שורה 8).
התובע צירף לתצהירו את המכתב ששלח למשרד מבקר המדינה בעניין דוח התנועה. (נספח ז') כמו כן, הפנה למכתב ששלחה גלס ובו המליצה לחייב את התובע ביתרת החוב ע"ס 4344 ₪ ששולם ע"י העירייה בגין הדוח. התובע טען כי גלס לא פנתה אליו בנושא ולא קיבלה את התייחסותו להמלצתה הנ"ל. התובע ביקש את התערבות משרד מבקר המדינה בעניין וטען כי התנהלות מבקרת העירייה נגועה בשיקולים זרים, חוסר מקצועיות ורדיפתו האישית וזאת לאור פניותיו לגורמים שונים בדבר מעשי שחיתות של בכירים בעיריית שדרות.
במכתב מיום 11.08.16 שנשלח לתובע ממשרד מבקר המדינה ( נספח ח' לתצהיר התובע) צוין כי לאחר קבלת תגובת העיריה ובחינת הוראות חוק הגנת השכר, הודיע משרד מבקר המדינה לעירייה כי אין לנכות את סכום הקנס משכרו של התובע וכי אין היא רשאית לדרוש ממנו לשלם סכום העולה על זה שהיה עליו לשלם לו הסבה את הדוח במועד, דהיינו קנס בסך 750 ₪. בתגובה לדברים הנ"ל טענה גלס בעדותה כי דעתה שונה מדעתו של מבקר המדינה: "אני חשבתי אחרת, כי יש את הנושא של מרכז הקנסות שלא ביררו שם... מותר לי גם לחשוב אחרת." (עמ' 61, שורה 14)
אשר לכתבה שנעשתה על התובע בתקשורת בה פורסם כי שיפץ את ביתו הזמן ששהה בחופשת מחלה מהעירייה, התובע טען כי כתב אישום שהוגש כנגדו בעניין זה בבית הדין המשמעתי, נמחק לבקשת העירייה לאחר שהועלו על ידו טענות להגנה מן הצדק.
האם הוכח כי יש אמת בפרסום והבדיקות שנעשו לבדיקת אמיתותו
- מעדויות אלה, שאמנם חורגות מעילת התביעה, ניתן ללמוד כי הבעת הדעה על תפקודו של התובע במכתב נעשתה ללא כל בדיקה ולא מבוססת על עובדות. הטענות פורטו לצורך הוכחת טענות התובע למניעיה של גלס והסיבות שהביאו אותה לכתוב את המכתב. עצם העובדה כי גלס לא ערכה בדיקה עצמאית, אלא הסתמכה על טענות שהושמעו באוזניה ועיון בדוח חקירה, ללא קבלת תגובת התובע, מלמדת כי לא הוכיחה הנתבעת שיש אמת בטענה כי התובע הוא עובד בעייתי, או כי האגף בראשותו לא תפקד כראוי למרות הזדמנויות שניתנו לתובע לשפר דרכיו.
מעדותה של גלס עולה כי לא בדקה בפועל דבר, אלא לטענתה קיבלה נתונים מראש העיר על בסיסם כתבה את המכתב. גם הניסיון להיאחז בסקר אודות תפקוד אגף השפ"ע, שפורסם לאחר המכתב, אין בו בסיס ראייתי לעובדות הכלולות במכתב.
לחיזוק מסקנה זו ניתן להישען על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בסעד הזמני ( צ"ו 14270-04-14) מיום 28.05.14. שם, במסגרת הדיון בבקשתו של התובע לבטל את החלטת ועדת השימוע לסיים את העסקתו בעירייה נדון, בין היתר, נושא תפקודו ומקצועיותו של התובע בתפקידו כמנהל אגף שפ"ע.
צוין כי וועדת השימוע התכנסה על בסיס מכתב הזימון מיום 02.04.14 אשר ייחס לתובע התנהלות לא מקצועית, חוסר נאמנות למערכת ויחסי אנוש לקויים אשר הביאו למשבר האמון בינו לבין מנכ"ל העירייה:
"המכתב מפרט שורה של מחדלים המיוחסים למבקש, אשר הביאו לתוצאה האמורה (אי ביצוע מיפוי מגופים עם עובדי המים, אי הגשת תכנית עבודה להחלפת ותיקון תאורת הרחוב, אי עמידה ביעדים להחלפת גלובוסים [גופי תאורה], אי היערכות לועידת הנגב והתנהגות לא הולמת בישיבת הבירור מיום 31.03.14)." (ס' 2ט)
בית הדין קבע כי טענה סתמית לחוסר אמון אינה יכולה להוות סיבה מספקת לפיטורים וכי התנהלות העירייה בגיבוש החלטת הפיטורים והוצאתה לפועל, מעידים על חוסר המידתיות בהחלטת פיטורי התובע:
"לטעמנו, השעייתו של המבקש מעבודתו בפועל (ללא סמכות), בתום ישיבת הבירור מיום ה-31.03.14 והחלטה על פיטורים לאלתר תוך הוצאתו המיידית של המבקש ממקום העבודה- מבלי שיש הצדקה עניינית לדרך התנהלות זו- מצביעים על הכוחניות והשרירותיות ביחס למבקש." ( ס' 18)
בסופו של יום נקבע כי התובע יוחזר לתפקידו כמנהל אגף שפ"ע וזאת עד למתן הכרעה בתביעה העיקרית.
כפי שהעיד חבר ועדת השימוע, לא הוכחו הטענות שהעלתה העירייה כנגד תפקוד התובע, ובית הדין אישר מסקנה זו.
- מכלול הראיות מצביעות על התנהלות בעייתית בעיריית שדרות כלפי התובע. עולה כי הביקורת של הגב' גלס לא הייתה עניינית אלא נבעה מרצון לשרת את ראש העיר. חיזוק למסקנה זו עלה מהעדויות של החשב ומבקר העירייה וכן מעדותה של עו"ד דבורה ביטון שתיארה את הקשר בין גלס לראש העיר וניסיונותיה לסייע לו להיבחר לתפקידו. כמו כן עלו סימני שאלה ביחס למעורבותה בהזמנת מעקבים אחר עובדי העירייה. ביתר הנושאים שהעלה התובע לא מצאתי צורך לדון שכן חורגים הם מהדרוש להכרעה בהליך זה.
עולה כי לא היה מקום לכתוב את הדברים שנכתבו במכתב ותוכנו אינו אמת.
הגנת סעיף 13 לחוק
- גלס טוענת כי פעולותיה בעניינו של התובע נעשו על פי דין ובהתאם לחובתה כמבקרת העיריה ולפיכך חלה על הפרסום הגנת ס' 13(9) הקובע כי:
"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי -
פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור"
כדי לחסות תחת הגנת סעיף זה על הנתבעת להוכיח כי המכתב הוא חלק טבעי מעבודת מבקר פנים וראוי להגנה, לאור התכליות המוצדקות של מניעת פגיעה בעורך הביקורת על ידי הגורמים המבוקרים.
מעדותה של גלס עלה כי בפועל הוכתב לה תוכן המכתב והיא חתמה עליו, כחיזוק למסקנת ראש העיר בנוגע לתפקודו של התובע. גם ניסוח המכתב והנמענים שלו מלמדים על מסמך שתכליתו אינה ברורה. אם ראש העיר מסר לגלס את המידע כדי שתכתוב לו מכתב שיחזק את עמדתו, היכן באה לידי ביטוי עבודת המבקר? מכלול הנסיבות מעידות כי המכתב נועד, כפי שטען התובע, לתת משנה תוקף לעמדת ראש העיר וליצור מראית עין כי גם גורם הביקורת בעירייה, שאמור להיות חסר פניות, תומך בהליך השימוע לפני פיטורין שיזמה העירייה.
- התובע לא חלק על כך שחלק מתפקידה של גלס הינו בחינת תפקודם על עובדים בעירייה. עם זאת טען כי היה עליה לבדוק את הדברים המיוחסים לו במכתב טרם הצגתם בפני ועדת השימוע. במענה לשאלה כיצד ידוע לו כי המכתב הועבר לעיון ועדת השימוע השיב התובע כי הדבר נאמר לו על ידי הועדה. לדבריו, אמנון שמעוני – חשב מלווה של עיריית שדרות, אשר היה חלק מהוועדה טען במפורש כי גלס טענה בפניו שהתובע אינו ראוי לתפקידו.
נוסף על כך טען כי גלס העבירה ביקורת על תפקודו חרף זאת שאיננה מתמצאת בענייני אגף שפ"ע ואיננה יודעת לקרוא דוחות. "אם הייתה אומרת שמע אין לי אמון באדם, מכורח מה? שאני לא מתאים, מכורח מה? את מבקרת." (עמ' 40, שורה 22) "היא העלתה טענות בלי לבדוק דבר" (שורה 27) בהמשך טען כי אילו הייתה נערכת בדיקה אמיתית ע"י גלס, הייתה מגיעה למסקנות שונות. ראיה לכך , לטענתו, היא העובדה כי וועדת השימוע דחתה את טענותיה והגיע למסקנות אחרות.
כפי שפורט בהרחבה לעיל, הוכח כי גלס לא ערכה כל ביקורת עצמאית ובפועל אימצה באופן עיוור ניסוח שהוכחת לה על ידי ראש העיר והיועץ המשפטי.
- הנתבעת מרכזת את הגנתה בטענה כי למבקר פנים יש חסינות מוחלטת על אמירות במסגרת תפקידה ולכן דין התביעה להידחות. אין חולק כי אם פרסום נכנס לגדר ההגנות בסעיף 13 מדובר במעין הגנה מוחלטת, כפי שהובהר בפסיקה:
"סעיף 13 לחוק קובע רשימה של "פרסומים מותרים" אשר פרסומם לא יהווה עוולה. בסעיף זה העניק המחוקק משקל מכריע לשיקולים כלליים-ציבוריים. אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סעיף 13 לחוק ייהנה מהגנה גם אם הפרסום היה כוזב וגם אם פעל בזדון או בחוסר תום לב. כמו כן, ההגנה אינה תלויה במידת העניין הציבורי שיש בפרסום. מסיבה זו, זכו ההיתרים הנזכרים בסעיף 13 לחוק להיקרא "ההגנות המוחלטות" (שנהר, עמ' 191; דנ"א 6077/02 חטר-ישי נ' ארבל, [פורסם בנבו] פסקה 5 (2003); ע"ע (ארצי) 26198-07-13 ד"ר סיגל שוורץ נ' ד"ר אמיר אברמוביץ, [פורסם בנבו] פסקאות 17-16 (2015)).
כיוון שסעיף 13 לחוק מעניק הגנה מוחלטת למפרסם לשון הרע, אף אם הדברים שנאמרו הם שקריים (להבדיל מההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק) ואף אם נאמרו בזדון (להבדיל מההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק), הרי שהאיזון בין האינטרס הציבורי המגולם בסעיף זה לבין הפגיעה הנגרמת למושא הפרסום, מצריך פרשנות דווקנית של סעיפיו הקטנים (ע"א 211/82 ננס נ' פלורו, [פורסם בנבו] (1986) (להלן- עניין ננס); עא 844/12 - דניאל מולקנדוב נ' שרה פורוש, [פורסם בנבו] (2017) (להלן - עניין מולקנדוב).
נטל ההוכחה באשר להתקיימות הנסיבות המקימות את ההגנות שבסעיף 13 לחוק מוטל על המפרסם (שנהר, עמ' 213)."[ת"א (מחוזי מרכז) 20070-09-15 וינשטיין נ' ג'רבי, 21.06.18]
- ס' 170א.(א)(2) לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: הפקודה) קובע כי בין יתר התפקידים המוטלים עליו, צריך מבקר העירייה לבדוק את פעולות עובדי העירייה.
ס' 170ג.(א) קובע כי "המבקר יגיש לראש העיריה דוח על ממצאי הביקורת שערך; הדוח יוגש אחת לשנה, לא יאוחר מ-1 באפריל של השנה שלאחר השנה שלגביה הוגש הדוח; בדוח יסכם המבקר את פעולותיו, יפרט את הליקויים שמצא וימליץ על תיקון הליקויים ומניעת הישנותם בעתיד; בעת הגשת הדוח לפי סעיף קטן זה, ימציא המבקר העתק ממנו לועדה לעניני ביקורת; אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לפגוע בהוראות סעיפים 21א ו-21ב לחוק מבקר המדינה, תשי"ח-1958 [נוסח משולב].מיום 5.8.1971 תיקון מס' 11
ס"ח תשל"א מס' 634 מיום 5.8.1971 עמ' 169 (ה"ח 945)
הוספת סעיף 170ג
מיום 10.11.1978
תיקון מס' 24
ס"ח תשל"ט מס' 914 מיום 10.11.1978 עמ' 9 (ה"ח 1369)
החלפת סעיף 170ג
הנוסח הקודם:
דין וחשבון המבקר
170ג. (א) המבקר יגיש לראש העיריה, אחת לשנה, דין וחשבון על ממצאי הבקורת שערך; העתק מדין וחשבון זה, בצירוף הערותיו של ראש העיריה, יימסר לכל חברי המועצה לא יאוחר משלושה חדשים מיום מסירת הדין וחשבון לראש העיריה.
(ב) המבקר רשאי להגיש לראש העיריה דין וחשבון על ממצאי הביקורת שערך בכל עת שייראה לו או כאשר יידרש לכך מאת ראש העיריה.
(ג) ראש העיריה ימציא לשר העתק מכל דין וחשבון של המבקר ושל הערותיו.
מיום 29.1.2002
תיקון מס' 80
ס"ח תשס"ב מס' 1826 מיום 29.1.2002 עמ' 121 (ה"ח 3041)
החלפת סעיף קטן 170ג(א)
הנוסח הקודם:
(א) המבקר יגיש לראש העיריה אחת לשנה דו"ח על ממצאי הביקורת שערך; בעת הגשת הדו"ח כאמור ימציא המבקר העתק ממנו לועדה לעניני ביקורת.(ב) בנוסף לאמור בסעיף קטן (א) רשאי המבקר להגיש לראש העיריה ולועדה לעניני ביקורת דוח על ממצאי ביקורת שערך בכל עת שייראה לו או כאשר ראש העיריה או הועדה לעניני ביקורת דרשו ממנו לעשות כן."
מעיון בהוראות הפקודה עולה כי מבקר העירייה אמור להעביר את ממצאי הביקורת שעורך באמצעות דוח המוגש לראש העירייה אחת לשנה או במצבים אחרים, בכל עת שיראה לו. גלס טענה בעדותה כי החוק אינו מגדיר כיצד על המבקר לכתוב את הדוח וכי כל אחד יכול לכתוב "לפי ראות עיניו" (עמ' 50, שורה 22) נוסף על כן, מעדותה עולה כי היא אינה נוהגת לקבל את התייחסות המבוקר טרם הוצאת דו"ח הביקורת או העברת חוות דעתה לממונים עליו.
בבג"ץ 7805/00 אלוני נ' מבקרת עיריית ירושלים, פ"ד נז(4) 577 (2003), דן בית המשפט העליון בעתירה שהגישה חברת מועצת עיריית ירושלים בגין דוח ביקורת שהוצא על ידי מבקרת העירייה. בין היתר נטען כי במהלך הכנת הדוח לא נשמרו זכויות הטיעון והעיון שלה וכי פרסום הדוח נעשה שלא כדין.
על מעמדו של מבקר העירייה נאמר על ידי בית המשפט העליון כי: "הדואליות שבמעמדו של המבקר, הנעוצה בהיותו חלק מהמערך הארגוני שאותו הוא אמור לבקר, מחייבת אותו להפעיל את סמכותו תוך עשיית ההבחנות הדרושות בין ביקורת ראויה לכזו שאינה ראויה, ולעמוד לא אחת בפני לחצים והשפעות חיצוניות שמטרתן להפעיל את מנגנון הביקורת ככלי ניגוח כנגד יריבים פוליטיים. ..
על מבקר עירייה לעמוד איתן בפני כוחות כאלה ולהפעיל שיקול-דעת עצמאי בהחלטתו מה יהיה נושא הביקורת, מי ישמש נושא הביקורת, ומה יהא עיתויה של הביקורת."
נפסק שם כי הכלל המורה לרשות מנהלית להימנע מהחלטה בזכויותיו של אדם בטרם תעניק לו הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו, אינו מותנה בהוראה מפורשת בחקיקה. לפיכך, יש להעניק למבוקר זכות טיעון גם בהליך ביקורת פנים בעירייה על אף שפקודת העיריות אינה מכילה הוראה מפורשת כזו. (פסקה 17 לפסק הדין)
"היקפה של זכות הטיעון נגזרת ממהות הסמכות המופעלת, מאופייה של הרשות המינהלית המפעילה את הסמכות ומנסיבות המקרה הנדון ...
מקום שהגורם המינהלי מפעיל הסמכות הינו בעל אופי מעין-שיפוטי יש להקפיד בקיום דווקני של זכות הטיעון, מאחר שחומרת הפגיעה האפשרית באזרח משפיעה על היקף זכותו להציג את עמדתו. ככל שהפגיעה הצפויה בו חמורה יותר, כן רחבה זכותו לטעון, ולהפך (זמיר בספרו הנ"ל [23], בעמ' 813; הר-זהב בספרו הנ"ל [24], בעמ' 282)."
נוסף על כך נקבע כי מזכות הטיעון נגזרת הזכות לעיין במסמכים המשמשים את הרשות לצורך החלטתה- "בלעדי זכות העיון זכות הטיעון לעולם לא תהא שלמה. ובלעדי זכות הטיעון – החלטתה של הרשות המינהלית עלולה שלא להיות שלמה וללקות בפגם." (פסקה 18)
על חשיבותה של זכות העיון בעניינם של הליכי ביקורת נאמר כי: "כאשר מדובר בחשש לשמו הטוב של אדם עקב פעולת הביקורת, זכות העיון של המבוקר מחייבת ככלל העברה אליו של כל החומר הרלוונטי לצורך הביקורת, אלא אם קיימים טעמים בעלי חשיבות מיוחדת הנעוצים בצורכי תפקידה של מערכת הביקורת המצדיקים להימנע מכך. כלל זה מתחייב מהחובה ליתן למבוקר הזדמנות מלאה להשיב על הטענות המועלות נגדו, ויש בכך כדי לנטוע בו ובציבור אמון במערכת הביקורת שתעשה מלאכתה בלא דעה קדומה ובלא משוא פנים. הדבר חיוני גם לצורך הבטחת רמתו ואיכותו של הליך הביקורת בהניחו בפני המבקר את מלוא הנתונים וכל זוויות הראייה של הנושא הנבדק הן מכיוונם של המלינים הן מכיוונו של המבוקר. רק סיבות מיוחדות שהן חיוניות להליך הביקורת עשויות להצדיק סיוגו וסיווגו של החומר המועבר כאמור."
- הסכמת התובע לדחיית התביעה כלפי גלס משמעותה כי הפרסום נעשה במסגרת תפקידה, אולם אינה מהווה הודאה כי הפרסום הוא דו"ח ביקורת שראוי להגנת החוק. המכתב מושא התביעה נערך כמכתב או כמסמך פנימי ולא כדוח ביקורת. המכתב אף נושא כותרת: "הנדון: מר יובל חזן" ולא- דוח בעניינו של יובל חזן. יתרה מכך, בגוף המכתב לא הובאו נתונים ביחס לעבודתו ותפקודו של התובע אלא המכתב נערך באופן של הבעת דעה, מעורבת בקביעת עובדות, ולא כדיווח אודות עבודתו של התובע. ("עובד בעייתי שאגף שפ"ע בניהולו סבל מליקויים רבים.")
גלס עצמה לא הגדירה את המכתב כדוח ביקורת וטענה כי מדובר ב"דוח על עובד" (עמ' 58, שורה 4). לטענתה, המכתב היווה את חוות דעתה לצורך השימוע והיא לא הייתה מחויבת לערוך דוח ביקורת.
גלס אף לא חלקה על כך כי לתובע כלל לא ניתנו לתובע זכויות טיעון ועיון. ואכן, אישרה בעדותה כי איננה נוהגת לבקש את התייחסות המבוקר טרם הוצאת חוות הדעת או הדוח- "רוב הביקורת שלי אני לא מדברת עם אנשים אני עובדת לפי ניירות עבודה". (עמ' 50, שורה 31)
במסגרת טענותיה טענה גלס כי המכתב נכתב לאחר זימונו של התובע לשימוע ואף לאחר השימוע עצמו אשר התקיים יום טרם כתיבת המכתב (09.04.14). עובדה זו מוכיחה, לטענתה, כי אין למכתב כל קשר להליך השימוע ולהשעייתו של התובע. טענה זו מהווה הצדקה נוספת לכך שאין להחיל במקרה דנן את הוראות ס' 13(9) לחוק שכן, אילו נכתב המכתב שלא לצורך הליך השימוע ופיטורי התובע, מה טעם היה בכתיבת הדברים?
אם אכן, כפי שטוענת גלס, היה עליה להעלות את הדברים על הכתב ולהעבירם לראש העיר וליועץ המשפטי מתוקף תפקידה כמבקרת עירייה, הרי שחזקה עליה שהדברים נכתבו למטרה כל שהיא ואם לא למטרת השימוע אזי לשם איזו מטרה נכתבו?
מעבר לאמור לעיל, בסתירה לטענתה כי אין למכתב קשר להליך השימוע, טענה גלס בעדותה כי ראש העיר והיועץ המשפטי פנו אליה וביקשו את התייחסותה לעניין זימונו של התובע לשימוע ולשם כך הוציאה את המכתב.(עמ' 59, שורה 6)
כפי שפורט לעיל, המכתב הוא בפועל העתקה של עמדת העירייה ללא כל בחינה עצמאית של המבקרת היכולה להוות ראשית ראיה לביקורת עצמאית. על מסמך מעין זה אין לפרוס את ההגנה המוחלטת שיש להעניק למבקר פנים על דוח ממצאי ביקורת שערך.
לאור האמור לעיל הנני קובע כי אין המדובר בהליך ביקורת כמשמעותו בפקודת העיריות ולפיכך לא תחול הגנת ס' 13(9) לחוק.
הגנת תום הלב
- הנתבעת טענה כי עומדת לה הגנת "תום הלב" המעוגנת בסעיף 15 לחוק וזאת מאחר והמכתב הועבר לראש העיר וליועץ המשפטי בלבד ולא לשום גורם נוסף, נערך לאחר בדיקה ונכתב במסגרת מילוי תפקידה של מבקרת העירייה. הנתבעת נסמכת בעיקר על הגנת ס' 15(2):
"היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום"
כמו כן טוענת להגנת עניין אישי כשר של העירייה, לפי סעיף 15(3).
מאחר וקבעתי כי הנתבעת לא הפעילה כל שיקול דעת עצמאי, ולמעשה לא עשתה כל פעולה שהיא בגדר ביקורת עצמאית, ניתן לקבוע גם כי התרשלה בביצוע עבודתה. נסיבות העניין אינן מצדיקות בחינה נפרדת של עוולת הרשלנות מעוולת לשון הרע, מאחר והטענות חופפות במקרה הנדון (השווה רע"א 6270/14 מדינת ישראל נ' חזן, 24.11.14
לאור אופי הפרסום, שאין לו כל דמיון לעבודת המבקר, לא מדובר בפרסום שהייתה חובה חוקית או מוסרית לפרסמו, ולכן גם לא נועד להגנה על עניין אישי כשר של העירייה.
ההגנה נשללת בעיקר מהטעם כי הפרסום בוצע בחוסר תום לב. הוכח כי הפרסום לא היה אמת וכי גלס לא עשתה דבר לבחון את אמיתות הטענות במכתבה. לכן חלה החזקה בסעיף 16(ב) לחוק, לפיה:
"חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא".
הוכח כי גלס לא נקטה באמצעים סבירים לברר האם הדברים נכונים, ולמעשה לא ביצעה כל פעולה לבחון את הטענות כנגד תפקודו של התובע בעבודתו, וזאת בטרם הכתירה אותו בתואר המפוקפק "עובד בעייתי". (ניתן להקיש לעניין זה מהרחבת ההגנה של סעיף 15(2) גם ל"הגנת עיתונאות האחראית", אולם זאת כאשר נעשים כל המאמצים הסבירים לבחון את נכונות הפרסום, ראה דנ"א 2121/12 פלוני נ' אילנה דיין, 18.9.14).
על כן הנתבעת לא יכולה לחסות בצל הגנות תום הלב, ועליה לפצות את התובע בגין הנזק שגרם הפרסום.
גובה הנזק
- סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע מסמיך את בית המשפט לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 50,000 ₪ וכפל פיצוי כאשר הפרסום היה בכוונה לפגוע. סכומים אלה צמודים למדד ממועד תיקון החוק. אמות המידה לפיצוי והשיקולים שיש להביא בחשבון הובהרו בפסיקה:
"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (agrravated) בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי. " (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 525 (2001)).
בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, 4.8.08, נקבע כי פגיעה באיש ציבור מעצימה את פוטנציאל הנזק הגלום בלשון הרע כלפיו.
- התובע עותר לפיצוי העולה על הסכום שניתן לפסוק ללא הוכחת נזק, וזאת מבלי שהביא ראיות בנוגע להיקף הפגיעה בו. עם זאת, מקובלת עליי טענת התובע כי הפרסום לא נועד רק לנמעני המכתב, שכן הם עצמם יזמו את כתיבתו ולמעשה הכתיבו לגלס את תוכנו. על כן יש להסיק כי המכתב נועד להעניק לרצון ראש העיר לפטר את התובע, משנה תוקף מצידה של מי שאמורה להיות שומרת הסף של אמות המידה להתנהגות ראויה ברשות המקומית. כאמור לעיל, גלס לא הפעילה שיקול דעת עצמאי ובכתיבת המכתב יצרה מראית עין כי הטענות בו נבחנו לעומק על ידי גורם אובייקטיבי.
נסיבות מעין אלו מחייבות פסיקת פיצוי ממשי, ולא רק סמלי כפי שעותרת הנתבעת בסיכומיה. מנגד, היקף הפרסום עצמו לא הוכח ולא הוכח כי המכתב הפך לשיחת היום בקרב עובדי העיר. התובע העיד כי חברי ועדת השימוע עיינו במכתב זה, למרות שנכתב לאחר השימוע. עצם מועד כתיבת המכתב, לאחר המועד בו בוצע השימוע, לא סותר את טענת התובע.
מעיון בהחלטת בית הדין מיום 28.05.14 עולה כי החלטת וועדת השימוע ניתנה ביום 21.04.14 (ס' יב להחלטה) דהיינו, לאחר כתיבת המכתב, כך שמקובלת עליי טענת התובע כי המכתב הגיע לעיני הוועדה טרם מתן ההחלטה בעניינו של התובע. עצם העובדה כי חברי הועדה שהעידו לא התייחסו לשאלה אם ראו את המכתב נובעת מכך שלא נשאלו בקשר לכך ולא מעידה כי לא עיינו בו.
מכל מקום, המכתב נועד לחזק את עמדת העירייה כי יש לפטר את התובע, ואכן נעשה בו שימוש על ידה בהליך המשפטי שיזם התובע. עצם העובדה כי חברי ועדת השימוע סברו כי יש לפטר את התובע בגלל חוסר האמון בינו לבין ראש העיר ולא בגלל הטענות כנגד תפקודו, אינה מנתקת את הקשר הסיבתי בין פרסום המכתב לנזק שגרם.
מכלול נסיבות העניין לא מצדיקות פיצוי מוגבר מעבר לרף המרבי של פיצוי ללא הוכחת נזק. כמו כן, לא שוכנעתי כי גלס כתבה את המכתב במטרה לגרום לתובע נזק, אלא רק התרשלה בכתיבתו ולא העריכה נכונה את השלכות הוספת אישורה לעמדת ראש העיר.
בסיכומי הנתבעת ישנה הפניה לפסיקה של סכומים נמוכים, ללא פירוט נסיבות הפרסומים. ביחס לאחד מפסקי הדין שאוזכרו הוגש ערעור במסגרתו נפסק (פסקה 66) כי יש להגדיל את שיעור הפיצוי מסך של 5,000 ₪ ל- 30,000 ₪ בגין פרסומים שונים על ראש העיר מהם השתמע כי מרוויח באופן אישי מהכנסות ארנונה על מרפסות, ע"א (מחוזי חי') 20665-02-19 חיים צורי נ' שגיא ישראל קרשובר, 16.06.2019:
"לטעמי, סכום הפיצוי שפסק בית משפט קמא, בענייננו, אינו עומד במבחן של סבירות; הוא נמוך בהרבה מהראוי, על רקע הנסיבות שפורטו לעיל ומחייב התערבות. 67. הלכה היא כי בתביעה על פי חוק איסור לשון הרע, אין צורך בהוכחת נזק ממשי:: "אין צורך שיוכח שלמעשה נגרם נזק על-ידי הוצאת השם הרע באופנים השונים, ודי באומדנו של השופט באשר לנזק העלול להיגרם מהפרסום" - ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 558 (20.12.1992)."
באיזון מכלול השיקולים, לאור הנזק האפשרי מהפרסום, לרבות הרוח הגבית ששאב ראש העיר מהפרסום עת נהנה מגיבויה של מבקרת הפנים להאשמותיו כלפי התובע, ומנגד ההיקף המצומצם של הפרסום הישיר רק למכותבי המכתב שממילא אוחזים בדעה המפורטת בו, מצאתי מקום להעמיד את הפיצוי על סך של 30,000 ₪.
בעדותו אישר התובע כי הועבר בהסכמתו מתפקידו לתפקיד אחר בעירייה. עם זאת טען כי הדבר נעשה לאחר תקופה ארוכה שבה התנכלו לו והצרו את צעדיו, עד אשר הסכים להצעת ראש הוועד לעבור מתפקידו (עמ' 39, שורה 20). אמנם פגיעה בסמכויות התובע בעבודתו היא פגיעה ממשית בכבודו, אולם לא ניתן לשייך את כל הפגיעה רק לפרסום מכתבה של גלס.
יוער כי במסגרת הפיצוי אין מקום להתחשב בעלויות משפטיות, שלא הוכחו, בהליכים אחרים, והמקום לפיצוי בגין עלויות אלו הוא במסגרת אותם הליכים.
סוף דבר
- מבקרת הפנים של העירייה כתבה מכתב המאשים את התובע כי אינו מבצע את תפקידו כראוי, אינו זכאי לאמון המעסיק וכי הוא עובד בעייתי. אמירות אלו לא גובו בראיות המצדיקות מסקנה זו אלא בפועל הסכימה המבקרת להיות חותמת גומי של ראש העיר ולתת משנה תוקף לעמדתו כנגד התובע. בנסיבות אלו, לא זכאית הנתבעת להגנות הקבועות בחוק.
הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך 30,000 ₪.
אשר להוצאות ההליך, למרות שנפסק סכום השווה לעשירית מהסכום שנתבע, בנסיבות העניין מצאתי כי התובע זכאי לשיפוי מלא על הוצאותיו. מבחינה סובייקטיבית נפגע התובע באופן עמוק מפרסום זה ומהרוח הגבית שנתן לבכירי העירייה בניסיונם לפטרו.
על כן תישא הנתבעת במלוא הוצאות התובע בגין אגרה וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ₪.
ניתן היום, י"ב אב תשע"ט, 13 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.