הצדדים נישאו זה לזה כדמו"י בתאריך ו' בשבט תש"ס (13.1.2000), ומנישואין אלה נולדו ארבעה ילדים.
תביעת הגירושין הוגשה בתאריך כ"א בכסלו תשע"ט (29.11.18). בתיק זה היו דחיות רבות, רובן שלא מחמת בית הדין (למעט דחיה אחת – שביתת עובדי בית הדין), כך שדיון ההוכחות התקיים אך בתאריך ה' בחשון תש"פ (3.11.19), בו נחקרו הצדדים בחקירה נגדית. הוגשו סיכומים ותגובות לסיכומים. (האמור להלן "פרוטוקול הדיון" - הכוונה לדיון שנערך בתאריך ה' בחשון תש"פ (3.11.19)).
בני הזוג גרים בנפרד החל מספטמבר 2018, עת עזב הבעל את דירת הצדדים. בני הזוג מתדיינים בענייני רכוש (וכל הכרוך, וכן בעניין צווי הגנה) בבית המשפט לענייני משפחה, ומתקבל הרושם שהאישה אוחזת בנישואין, על מנת להשיג הישגים בבית המשפט לענייני משפחה. נראה שהאישה סבורה שגירושיה יביאו למצב בו תפסיד דבר מזכויותיה הרכושיות, או שתוכל במסגרת סירובה לגירושין, לשפר את דרישותיה בענייני הרכוש, ואולי לקבל מעבר למגיע לה בהתאם לחוק.
עיקר המחלוקת הרכושית הנידונה בבית המשפט לענייני משפחה, היא בעניין בית המגורים בה', בו התגוררו הצדדים עם ילדיהם במשך שנות הנישואין, כשהבית רשום על שם אבי הבעל, והוגשה תביעה על ידי אבי הבעל לסילוק האישה (והילדים) מהבית.
בא כוח הבעל הציג בכתב התביעה וכן בחקירת האישה (ראה שורה 234 ולהלן לפרוטוקול הדיון) התכתבות של האישה עם חברה שלה, וממנה עולה כי האישה וחברתה קיימו יחסי מין עם שני אחים. בית הדין אינו נוהג לצטט דברים שהניר אינו סובלם, אך מפנה לאמור בשורה 246-248 לפרוטוקול הדיון.
האישה אמנם טענה כי לא היא זו שכתבה את הדברים, וכי הבעל פרץ למכשיר הנייד ושתל את הכתובים, אך בית הדין מתרשם שדברי האישה אינם אמת, בלשון המעטה, וכי היא זו שכתבה את ההודעה שנמצאה במכשירה הנייד, וממנה עולה כי זינתה עם גברים אחרים. בית הדין התרשם כי הכחשת האישה היא מהשפה ולחוץ, מצות אנשים מלומדה, ואינה אמת.
כמו כן הוצגו בבית הדין תמונות בהן נראית האישה מבלה במועדון (שבו גם שותים אלכוהול) עם גברים זרים. האישה מודה, וטוענת כי אין בכך כל פגם (ראה שורה 239-242, וכן 224-229 לפרוטוקול הדיון). אך לדעת בית הדין מחמת זה יש לחייבה בגירושין מדין 'עוברת על דת'.
כמו כן בית הדין התרשם שאין כל סיכוי לשלום בית בין הצדדים. הדיבורים של האחד כלפי השני, האיבה והעוינות לא יוצרים כל אפשרות לשלום, בפרט שהצדדים חיים בפרוד מזה שנה ומחצה, והאיבה צועקת מכל פינה. יוער כי גם דבריה של האישה בדבר רצונה בשלום בית, נשמעים מהשפה ולחוץ, ובית הדין מתרשם כי מדובר אך בדקלום שאינו משקף את רצונה האמיתי.
בעניין הכתובה, לא הוצרכנו לדון בעניין, כאשר הצדדים מקיימים הליכים בבית המשפט לענייני משפחה בעניין הרכוש, וכידוע גם במקרה בו אישה זכאית לקבל כתובתה, יש להפחית מהסכום שיפסוק בית הדין לכתובתה, את אשר קבלה בהתאם לחוק יחסי ממון, ולא בהתאם להלכה. כך שהדיון בשלב זה התייתר. אך מלבד זאת דעתנו היא שהאישה הפסידה כתובתה, הואיל ומעשה האישה בהתכתבותה מוכיח על מעשה כיעור, כמבואר בשולחן ערוך אבן העזר סימן יא סעיף ג, וכפי שיתבאר להלן.
א. התכתבות בעלת מסרים מיניים
יש נפקות אם נגדיר את מעשה ההתכתבות כ'דבר כיעור' או כ'עוברת על דת', אולם דעתנו שהתכתבות האישה כפי שנחשפנו בהודעות הכתובות, הרי זה מעשה כיעור מובהק.
תנן ביבמות כד,ב:
"הנטען על אשת איש והוציאוה מתחת ידו אף על פי שכנס יוציא".
ואיתא ביבמות כד,ב – כה,א:
[...] דתניא רוכל יוצא ואישה חוגרת בסינר, אמר רבי הואיל ומכוער הדבר - תצא. רוק למעלה מן הכילה, אמר רבי הואיל ומכוער הדבר - תצא. מנעלים הפוכים תחת המטה, אמר רבי הואיל ומכוער הדבר - תצא [...] והלכתא כוותיה דרב והלכתא כוותיה דרבי, קשיא הלכתא אהלכתא? לא קשיא, הא - בקלא דפסיק, הא - בקלא דלא פסיק, קלא דלא פסיק וליכא עדים - כרבי, קלא דפסיק ואיכא עדים - כרב.
ונחלקו הראשונים אם דברי הגמרא ביחס לכיעור נאמרו לעניין החיוב לצאת מהנטען או גם לחייב את הבעל להוציאה.
מדברי הרי"ף בסוגיא מוכח שכל הסוגיא מיירי לעניין הנטען ולא ביחס לבעל, דמבעל לא מוציאים אלא בעדי טומאה. כן מוכח בתחילת דברי הרי"ף בסוגיא (ו,א בעמוה"ר), וכן כתב להדיא שם בעמוד ב וזה לשונו:
"[...] והני מילי מבועל שהוא הנטען, אבל מבעל עצמו - לא מפקינן לה אלא בעדי טומאה, בין יש לה בנים בין אין לה בנים, כדגרסינן בקדושין בפרק האומר לחבירו, איבעיא להו זינתה אשתו בעד אחד מהו? אמר רבא הוה דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משני עדים".
וכך מבואר מדברי התוס' יבמות כד,ב ד"ה אמר רבי, דתצא מן הרוכל, דכל הסוגיא איירי בנטען, דלבעל אינה נאסרת אלא בקינוי וסתירה או בראו העדים כדרך המנאפים. וכך פסק הרמב"ם בהלכות אישות כד,טו, וזה לשונו:
"כיצד היא יוצאה משום שם רע? כגון שהיו שם עדים שעשת דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהיתה שם עבירה, אף על פי שאין שם עדות ברורה בזנות, כיצד? כגון שהיתה בחצר לבדה וראו רוכל יוצא ונכנסו מיד בשעת יציאתו ומצאו אותה עומדת מעל המטה והיא לובשת המכנסים או חוגרת אזורה, או שמצאו רוק לח למעלה מן הכילה, או שהיו שניהם יוצאים ממקום אפל, או מעלין זה את זה מן הבור וכיוצא בו, או שראו אותו מנשק על פי חלוקה, או שראו אותן מנשקין זה את זה, או מגפפין זה את זה, או שנכנסו זה אחר זה והגיפו דלתות וכיוצא בדברים אלו, אם רצה בעלה להוציאה, תצא ואין לה כתובה, ואין זו צריכה התראה."
והדוגמאות שהביא הרמב"ם למעשי כיעור, מקורם מהגמרא יבמות הנ"ל ומהירושלמי כתובות פרק המדיר הלכה ו. ומכל מקום מבואר שפירש הרמב"ם שבמעשה כיעור אין לחייב את הבעל לגרשה אלא הוא בגדר 'מוציאה משום שם רע', שרשאי הוא לגרשה ללא כתובה וללא התראה. ושם בהלכה ט"ז כתב להדיא דגם 'עוברת על דת' וגם 'דבר כיעור', אין כופין את הבעל שיוציא אלא ברצונו הדבר תלוי, רק שיש מצוה להוציאה, ומשמע אפילו בעל כרחה. וכן הוא בהלכות סוטה ב,יג-טו, וזה לשונו:
"אבל אם לא קדם קינוי ובאו עליה עדים שנסתרה עם זה ובאו ומצאו דבר מכוער, כגון שנכנסו אחריו ומצאוה חוגרת חגורה, או מצאו רוק למעלה מן הכילה וכיוצא בזה, אם הוציאה בעלה בדבר מכוער זה, הרי זו לא תנשא לנטען אלא אסורה עליו, ואם עבר ונשאה והיו לה בנים ממנו לא תצא, ואם לא היו לה בנים תצא. במה דברים אמורים, שנבוכה העיר עליה ועל זה הנטען יום ומחצה או יתר ואמרו פלוני זנה עם פלונית ולא פסק הקול, והוא שלא היו לה או לו אויבים שמעבירין הקול, אבל אם לא היתה שם רנה לדבר זה בעיר, או שפסק הקול שלא מחמת יראה, אם נשאת לנטען - לא תצא, אף על פי שאין לה בנים, אפילו בא עד אחד שזינת עמו לא תצא. מי שהוציאה בעלה בעידי דבר מכוער ונשאת לאחר וגירשה, הרי זו אסורה להנשא לנטען שיצאת מתחת בעלה בגללו, ואם נשאת לא תצא אף על פי שאין לה בנים."
והרא"ש בסוגיא (יבמות ב,ח) הביא את פרוש רש"י בסוגיא דמכוער הדבר תצא מהבעל, וקושיית ר"ת, דאין האישה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה וכו', ופירש דתצא מרוכל, וכן פרש רבינו חננאל וכן בהלכות גדולות:
"ומפר"ת תצא מן הרוכל אם גירשה הבעל ונשאה הרוכל, הואיל ומכוער הדבר תצא, דלדידיה הויא קלא דקמי נישואין, ולקלא דקמי נישואין חיישינן, אבל מבעל לא מפקינן אלא בעדים, וכן מוכח סתמא דהש"ס דקאמר כל 'הוציאוה' – בבית דין, ובית דין - בעדים הוא דמפקי, אלמא דדבר פשוט הוא דלא מפקינן מבעל אלא בעדים, ומנטען מפקינן בקול כשאין לה בנים מן הראשון."
וחזר ר"ת לפרש כשאילתות, ודוקא בדבר כיעור בעדים, דכיון שראו רוכל יוצא וכו' וכל הני דלקמן, מוכחא מילתא דיש כאן טומאה, ורגלים לדבר כאלו ראוה שנבעלה ואסרינן לה לבעלה כפתח פתוח, דזה לשון הרא"ש בהמשך:
ובשאלתות דרב אחאי בפרשת (פנחס) אי איכא דבר מכוער וקלא דלא פסיק, מפקינן לה בין מבעל בין מבועל, דתניא רוכל היוצא וכו'. ור"ת חזר לפרש כפירוש השאלתות בהאי דקאמר רב ובעדים, היינו דאיכא עדים בדבר מכוער, משום דקשיא ליה הא דקאמר כי אתא אחר ואפסקי' לקלא מאי הוי, ואי בדאיכא עדי טומאה לא הוה קרי ליה קלא. ופלוגתא דרבי ורבנן דרוכל בדבר מכוער בלא עדים אלא בקול. ומיהו בבעל שראה דבר מכוער לא משוינן ליה אנפשיה חתיכה דאיסורא בהכי אלא בדבר מכוער בעדים דאיכא לעז טפי שיתפרסם ויצא הקול."
וכתב לישב את כל הראיות שהביא לדעת ר"ת (הראשונה), שאין האישה נאסרת אלא בעדי טומאה וכו'. ועיי"ש שנחלקו בפירוש דברי השאלתות, מה נחלק הרא"ש על פירוש הר"מ, עיין בחלקת מחוקק יא,ה ובית שמואל ס"ק ד. ונחלקו המחבר והרמ"א בשולחן ערוך אבן העזר יא,א. דעת המחבר לפסוק כרי"ף, הרמב"ם ור"ת (קודם חזרה) וכמובא בתוס', דאין האישה נאסרת על בעלה אלא בעדי טומאה, וכל הנידון בסוגיא הוא לאסרה על הנטען. ודעת הרמ"א לפסוק דבקול ממש עם עדי כיעור, מוציאים גם מבעלה אם אין לו בנים ממנה (מחייבים את הבעל להוציאה), אבל באחד מהם אין מוציאים מהבעל, אל אם כן הוציאה בעלה וכנסה הנחשד, דמוציאים גם באחד מהם אם אין לו בנים ממנה.
ובטרם נכתוב הנפק"מ העולה מפרטי הדינים העולים ממחלוקת הראשונים והפוסקים, יש לברר אם התכתבות כנדו"ד הינה בכלל דבר כיעור עליו דברה הגמרא. יש לציין שאין ספק שעצם המעשה של התכתבות שנודף ממנה ריח חריף של זימה, יש בזה דבר מכוער. אך השאלה אינה בהגדרה המוסרית, אלא אם הדבר נכלל בדין ההלכתי של מעשה כיעור האמור בסוגיא פ"ב דיבמות ובשולחן ערוך אבן העזר סימן יא. והשאלה אם המעשה הוא בגדר ההלכתי של כיעור, ואם כן, האם נאסרת על בעלה, והוא לכאורה המחלוקת הנ"ל בין הראשונים, והאם לשיטת השאלתות יש כאן עדי כיעור וקלא דלא פסיק. האם התקיימו כאן התנאים של כיעור הלכתי, האוסר את האישה על הנטען, אם יש כאן נטען מוגדר, או שאין צורך בנטען מוגדר. האם מפסידה את כתובתה ללא התראה וכמו שכתב הרמב"ם הנ"ל, בניגוד לעוברת על דת. והאם בכל מקרה יכול לגרשה בעל כרחה.
וכאמור לעיל, הדיון דלהלן הוא בהגדרה ההלכתית של כיעור, על פי הסוגיא פרק ב דיבמות, מאחר ואין ספק שמהבחינה המוסרית מדובר בנ"ל בדבר מכוער שאינו מוסרי, וכל הדיון הוא אם לשייך את נדו"ד לנפקויות ההלכתיות הנובעות מהדין של דבר כיעור. דוגמאות לכיעור מצאנו בגמרא יבמות כד,ב כנ"ל, ובירושלמי כתובות פרק המדיר, וכפי שהובא לעיל בדברי הרמב"ם.
דהנה המחבר בשולחן ערוך אבן העזר יא,א הביא את דברי הרמב"ם ואת לשונו הנ"ל בהלכות אישות כד,טו "וכיוצא בדברים אלו", ועל זה הוסיף הרמ"א; "לפי ראות עיני הדיינים". דהנה המבי"ט בתשובה חלק א סימן רפז, לאחר שהביא את דברי הרמב"ם, כתב וזה לשונו:
"ומה שכתב הרמב"ם וכיוצא בדברים אלו היינו דוגמתן ממש, שיהיו הדברים מכוערים כמו אלו, אבל מה שאינו כל כך מכוער אינה מפסדת. וגם אם יש ספק אם הוא דבר מכוער או לא אינה מפסדת, דכתובתה בחזקתה היא."
הרי דבעינן שיהיו הדברים מכוערים ברמה שהוזכרה בגמרא בבלי וירושלמי, הגם אם אינם ממש כאותם דברים. השאלה אם התכתבות של דברי זימה וניאוף כבנדו"ד, הם ברמת כיעור של הדברים שהובאו בגמרא.
באבני נזר (חלק אבן העזר סימן לז) דן באישה שנמצא מכתב בכתב ידה שכתבה לאחר, אם נאסרת על בעלה, דאף שנמצאו במכתב דברים מכוערים, מכל מקום לא חשיב אלא דבר כיעור ואינה נאסרת על בעלה. ולכאורה נראה שכוונתו לכיעור שבגינו נאסרת על בעלה אם יש שני עדים וקלא דלא פסיק, שאם כוונתו על צד המוסר בלבד, מה המשך הדיון של קיום כתב ידה, דהרי אין בזה נפק"מ להלכה. אלא בהכרח מדובר בכיעור דומיא דכיעור הנ"ל בגמרא, ורק השאלה אם יכול לקיימה בדרך של דמיון לכתב יד. וזה לשון האבני נזר:
"אך עיקר החשש מחמת המכתב שנמצא אצל יאקל ממנה, והמכתב נמצא בו כמה דברים מכוערים, מכל מקום הואיל ולא נכתב בו בפירוש שזנתה, לא נחשב יותר מן כיעור. וזה אם יתברר שהוא כתב ידה, אך מה שהכתב דומה אל הקוויטעל שמודית שהוא שלה, איננו ראיה מכמה טעמים, הא' כיון שהקוויטעל היה אצלו יש לומר שמא זיופי זייף, ואם תמצי לומר שאי אפשר לזייף אות אות לבד רק חתימה לחתימה כמו שכתב הרא"ש פ"ב דכתובות [סימן טז], אם כן אי אפשר להכיר נמי, ואם תמצי לומר שאפשר להכיר בדמויי אות לאות כמו כן אפשר לזייף [...] ועוד דקיום על ידי דמויי נראה לי דלא יועיל לאסור על בעלה, שהרי כתב המרדכי פרק ב דכתובות [סימן קמ] שאינו אלא תקנת חכמים בקיום שטרות משום פסידא דלקוחות, ומה שאינו כשר בדיני ממונות רק משום תקנת חכמים, לא יועיל לאסור אישה על בעלה, כמו לעניין דרישה וחקירה, דצריך דרישה וחקירה לאסור אישה על בעלה [...] ולא יועיל רק אם יכירו [אפשר אפילו אחד יכיר כמו שיבואר לקמן] בטביעת עין שהוא כתב ידה, אך אין מחוייבים לחקור על זה, שאם יחקרו ויתקיים על כורחך לא יהיה רק כיעור, והא אין מוציאין רק בעידי כיעור [בצירוף קלא דלא פסיק] אבל לא אם הבעל עצמו ראה הכיעור, והטעם מבואר בהרא"ש משום דעל ידי עדים יתפרסם הדבר ויצא הקול, וכיון דטעם עדי כיעור משום הקול, ואם כן כשלא יתקיים אף אם הדבר אמת, כל זמן שלא יתקיים לא יצא הקול ומותרת היא [...] אך אם הבעל ירצה לברר הדבר לצאת ידי שמים, אם יבואו עדים ויקיימו מכתבה שמכירים בטביעות עין שהוא כתב ידה, נראה ודאי דחשוב כיעור, ואם ירצה יכול לגרשה בעל כרחה, ולדעת הרמב"ם [הלכות אישות כד,טו] אפילו בלא כתובה, ואפילו רק אחד יכיר שהוא כתב ידה אפשר שיצטרף עם עדות הנחשד שזינה עמה משום פלגינן דיבוריה, ועדות מיוחדת מהני לאסור אישה על בעלה."
מבואר על כל פנים שבעצם הכתיבה אפשר שיהיה משום דבר כיעור, ככל שדרגת חומרת הכתיבה, לראות עיני הדיינים, תחשב כדבר מכוער, אפילו לא כתבה להדיא שזינתה. רק השאלה לגבי קיום הכתב. ונראה שבנדו"ד אף שהאישה מכחישה, כבר כתבנו לעיל שבית הדין אינו מתרשם שיש אמת בהכחשת האישה, ועד כמה שנראה לבית הדין, אכן הדברים נכתבו על ידה. ופועל יוצא שמדובר בדברים שהם ברף העליון של מעשה כיעור.
ובתשובת העמק שאלה (לגאון הרב מרדכי דוב טווערסקי, חתן הדברי חיים ומאדמור"י טשערנאביל חלק אבן העזר סימן יז) דן בעניין דבר כעור, ובין שאר הדברים, הראה הנחשד לרב שני מכתבים ללא חתימה, אך הוא כתב ידה בברור, ותוכן הדברים שמבקשת אותו מאד שלא יגיד האמת משום חלישות דעת הוריה, ובמשך הזמן תאמר לאביה ששונאת בעלה ותתגרש. ובהתייחס לשאלת המכתבים, השיב העמק שאלה, וזה לשונו:
"עתה נבוא לעיין אם המכתבים שכתבה שמבקשת מאד שלא יגיד האמת, וכן כותבת שהיא לא תגיד האמת בשום אופן, אם זה נחשב להודאה. ולכאורה נראה דזה תלוי אי אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן [...] ואם כן הוי כאן איסורא דאית ביה ממונא, דלדעת הרמב"ם דפוסק הלכה כר"מ, לא אמרינן בזה מכלל לאו אתה שומע הן, אם כן לא מקרי כאן הודאה. דכל עניין חשיבות הודאתה הוא מחמת דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי, וכאן אין כאן הודאה בפירוש רק שנשמע מכלל לאו, וזה לא נחשב הודאה לר"מ במה שיש בו ממון. [...] אבל מ"מ קשה לענ"ד לומר שזה מיקרי הודאה על כל הדברים, דאולי היה כוונתה רק על דברים מכוערים שהיה בינם קודם שנשאת לאיש, שזה היה גם כן בכלל הסיפור, ועל זה בקשה שלא יגיד האמת, ואיך נוכל להחליט מדברים דשוויא נפשה חתיכה דאיסורא או על כל פנים עוברת על דת משה"
ונראה מהדברים דשייך הודאה בכתב, אך לא מוכח מהדברים דהכתיבה עצמה יכולה להיחשב כדבר כיעור, אלא רק אם יש כאן הודאת בעל דין על כיעור וזנות, דשוויא אנפשא חתיכא דאיסורא. גם מהאבני נזר לא מוכח שהמכתב עצמו יחשב דבר כיעור אלא הודאה על כיעור, למשל אם כתבה במכתב שזינתה או שעשתה דבר כיעור.
כך גם מהכתב סופר בתשובה (סימן יד) באישה שכתבה מכתב לנחשד, והיה כתוב באגרת בלשון אהבה וחיבה יתירה, והוכיחתו על שעזבה ורוצה לישא אחרת, וכתבה לו איך הייתה האהבה עזה ביניהם, ושהילד הקטן שיש לי ממך הוא כאשר קלסתר פניו דומה לשלך כאשר כולם אומרים ויודעים, ואיך אתה יכול לשכוח האהבה העזה אשר הייתה בינינו ולעזוב אותי. וצירף שם מכתב זה לאסרה, עיין שם. אך כל זה שבכתב מודה בזנות ממש, אך כל שאין הודאה כזו, הכתב אינו מהווה הוכחה לזנות ודינו כדבר כיעור. ועל כן אם כתבה בהודעה טלפונית וכדומה דברי זנות המוכיחים שזינתה או שעשו דברים מכוערים, בזה חשיב הודאתה וכתיבה כדבר כיעור, שאפשר לאוסרה לנטען או לבעלה, אף שאינו נחשב כהודאה בזנות.
ובחלקת מחוקק יא,ג הסתפק במקום שודאי מהכיעור שעליו מעידים העדים לא הייתה טומאה, כגון שודאי לא נסתרו שעור זמן טומאה, האם נאסרת לבעל או לנטען (לכל אחד משיטות הראשונים) מחמת הכיעור, שאף שודאי לא היתה טומאה בכיעור זה, חיישינן שמא בפעם אחרת היתה טומאה. וזה לשון החלקת מחוקק:
יש להסתפק אם מיירי גם כן שנסתרה ושהתה כדי טומאה והעדים באו ומצאו עושים דבר כיעור זה, דיש לחוש דשמא קודם שבאו העדים נטמאת, אבל אם לא היה כאן סתירה כלל, או שתכף אחר הסתירה באו עדים ומצאו מנשקין זה את זה והעדים יודעים ברי שלא היה עכשיו טומאה, אם יש לחוש דהואיל והיה כיעור זה, מסתמא יש לחוש שמא בפעם אחר נטמאה, או דילמא לא חיישינן רק במקום סתירה היכא דיש לחוש שעתה נטמאה."
ובחלקת מחוקק ציין לתשובת רא"מ סימן כה. ושם נשאל, וזה לשונו:
"על אודות האיש שגרש את אשתו מפני שראה גוי אחד ממשרתי ביתו שנכנס בתוך ביתו כשהיה הוא שוכב על מטתו בצהרים, וכשראה את הגוי שנכנס בביתו עשה עצמו כישן לראות מה יעשה, ויפן כה וכה וירא כי אין איש מאנשי הבית שם אתה בבית, ויקרב אליה ויחבקה וינשקה בכל אות נפשו, והאיש משתאה לה מחריש לדעת היבואו לידי זמה אם לא, וירא כי לא בא אליה ואינו יודע אם היה סבת המניעה מפני שהרגישו בו אם לא. ועל המעשה המגונה הזה שראה באשתו כאחת הנבלות, נכנסה טינא בלבו וגרשה. יורנו מלכנו אם מותר להשיאו עצה להחזיר גרושתו כיון שלא ראה שנטמאה, או אם יהיה אסור להשיאו עצה כזו כיון שהיא פרוצה אצלו, ואף על פי שלא ראה בה דבר טומאה כי אם נישוק וגיפוף נאמר עליו הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, כי בודאי מעשה הפריצות הזה מוכיח שהיה רגיל אצלה מקודם ולבו גס בה, ובודאי נסתרה והיא נטמאה."
והוא נדון של כיעור, כשאין חשש במקרה הכיעור שבא לידי זנות, והחשש שמא פעם אחרת נטמאה. ודן הרא"מ שם שלא להשיאו עצה להחזירה מצד הכיעור, ומוכח מדבריו דהכיעור עצמו אף במקום שעצם המעשה בוודאי לא היה בו זנות עכשיו, יש לחוש שמא בפעם אחרת נטמאה. ולא כתב הרא"מ דכיון דודאי לא נטמאה אין כאן כיעור, וכל דבריו סובבים ודנים על דין זה של כיעור.
אמנם הבית שמואל בסוף ס"ק ד כתב דמלשון הרמב"ם אישות כד,טו הנ"ל; "כגון שהיו שם עדים שעשת דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהיתה שם עבירה אף על פי שאין שם עדות ברורה בזנות", מוכח שכיעור היינו שהדברים מראים מצד עצמם שהיתה שם עבירה, ו"שם" הכוונה לאותו מעשה ואותו זמן, וממילא לא חיישינן שהיה קודם לכן עבירה. אבל לכאורה אפשר לפרש "שם", בין הנטען לאישה, ולאו דוקא באותו זמן כפועל יוצא מאותו מעשה כיעור.
והנה גם אם נאמר שמעשה כיעור הוא מחשש שמא במעשה זה זינתה גם כן וכפשיטות הבית שמואל מדברי הרמב"ם, יש מקום בנדו"ד להגדיר את המעשה כמעשה כיעור. סיפור הדברים כפי שמופיע בהודעת ההתכתבות, מלמד על מעשה איסור חמור. קל וחומר אם נאמר שהחשש שמא פעם אחרת נטמאה, יש מקום לפי העניין ולפי ראות עיני הדיינים להגדיר את ההתכתבות כמעשה כיעור, אם נראים הדברים שמי שעושה מעשים כאלה ודאי אינו חושש לאיסור עריות, והדברים מכוונים לטומאה.
ובתשובת אמרי אש (חלק ב סימן קז) דן גם כן בספיקו של החלקת מחוקק, וכתב דאין כל העניינים שוים, כי רוק למעלה מן הכילה או מנעלים הפוכים, ואפילו מעלים זה את זה מן הבור או מתייחדים באפילה, כל שלא שהו שעור טומאה, אין בכל אלו לחוש שנטמאה פעם אחרת. אבל חיבוק ונישוק, שהוא לוקה מן התורה לרמב"ם וסיעתו, וכן דעת הטור אבן העזר סימן כ שהוא לוקה משום לא תקרבו לגלות ערוה, שהדברים הללו מביאים לדבר עבירה והוא נקרא חשוד על העריות, בזה יש לחוש לפעם אחרת.
ונראה לשיטת השאילתות ודעימיה, דלצד שבכיעור יש כאן מעשה זנות, היינו שאם רואים כיעור, הרי זה כרואים זנות, וכמו בעדי יחוד שהן עדי ביאה, דעדים שראו יחוד כרואים ביאה, דאנן סהדי שיש כאן ביאה, כך עדים שרואים כיעור, הרי הם כרואים ביאה, ולכן אפשר לשיטת הראשונים שנאסרת על בעלה, היינו שיש בעדי כיעור וקלא דלא פסיק, לכל שיטה מהראשונים הנ"ל, משום עדות על זנות ממש, ועל כן נאסרת על בעלה. ולרמב"ם שאינה נאסרת הוא מטעם ספק, ולא הוי כאנן סהדי אף לצד זה.
וכיעור לכאורה הוא מעשה שבו יש נטען. לאמור – אם אישה עושה מעשה של פריצות ברבים, אך אין נטען מסוים (ואין הכוונה שצריך בית הדין לידע את שמו, רק ברור שיש כאן נטען, גם אם אינו מוכר ואינו ידוע), כגון שהלכה בצורה פרוצה ביותר ברבים וכדומה, כיון שאין כאן נטען, לא יוגדר הדבר הלכתית כדבר כיעור אלא כעוברת על דת משה, דכל הסוגיא לפי רי"ף, הרמב"ם ור"ת, וכפסק המחבר בשולחן ערוך, מיירי לעניין לאוסרה לנטען ולא לבעלה כלל, ובדליכא נטען, אין לדון מדין דבר כיעור. לכן אם כל ההודעות הכתובות היו כלליות ולא התיחסו לאדם מסוים, אין לדון מדין דבר כיעור. דכל הנידון בדבר כיעור הוא כיעור עם פלוני או כמה אנשים (כמו שמצאנו בעדות מיוחדת, עיין ברמ"א סוף סימן א ובנושאי הכלים, וגם בעדות אחת עם כמה נטענים, נאסרה לכולם). ואם כתבה דברים חמורים על אדם מסוים, על הצד שהדבר יחשב כדבר כיעור כאמור לעיל, יש לאוסרה לנטען אם יש עדים או שהודתה, או שיש קלא דלא פסיק על הכיעור. ובנדו"ד יש להתייחס להודעות בהתייחסות לאדם מסוים, הגם ששמו אינו ידוע לנו.
וכל זה לעניין לכוף את בעלה לגרשה ולאוסרה על הנטען. הבית שמואל יא,ו כתב דהבעל רשאי להוציאה בעל כורחה, אבל אין כופין אותו ואין משיאין לו עצה להחזיקה. ואפילו בזמן הזה שיש חרם דר"ג, יכול להוציאה, שכן כתב בתשובת מהר"ם מלובלין וכן פסק בט"ז, ולא כרש"ל. ואין צריך התראה כמו שכתב ברמב"ם פרק כ"ד ה"א. אך כל זה אם היה מעשה של כיעור, ואם נגדיר את המעשה ככיעור לפי מה שכתבנו לעיל, אולם אם אינו 'כיעור' אלא 'עוברת על דת', הדברים יבחנו במסגרת ההלכה של עוברת על דת.
והמעיין בדברי האחרונים יראה שדעת היש"ש (עיין להלן) דעת יחידאה, ויכול לגרשה בעל כורחה, וגם להוציאה בלא כתובה. אך כל זה נאמר לשיטת הראשונים שדין מעשה כיעור נאמר לאוסרה על הנטען ולא על בעלה, ועל זה נאמר שיכול על כל פנים לגרשה בעל כורחה, הגם דלשיטת הראשונים שאין אוסרים אלא בעדי טומאה או קינוי וסתירה, ובכיעור אין מוציאים אישה מבעלה, בכל אופן רשאי ואולי מצוה לגרשה.
וכאמור בנדו"ד מדובר בהתכתבות שיש בה הודאה על זנות, וכאמור, לפי ראות עינינו מורים על זנות כדוגמת וברמת המקרים האמורים בגמרא בבלי וירושלמי, וכמובא ברמב"ם ובשולחן ערוך סימן יא הלכה א.
הים של שלמה (יבמות פרק ב סימן טז) הביא בריש דבריו, דבעידי טומאה מוציאין מבעל ומנטען, אפילו לא העידו שזינתה עמו, רק שיש קלא דלא פסיק עליו, בין אין לה בנים, בין יש לה בנים מראשון, והיכא שהוציאו אותה מבעל בעידי טומאה, פשיטא שאין לה כתובה מבעל, אבל מנטען יש לה כתובה, ומכל מקום היכא דאיכא עידי טומאה שזינתה עמו, פשיטא דאין לה כתובה, מאחר שאסורה לו מדאורייתא. ובעידי כיעור, שראו דבר מכוער מהנטען, וקלא דלא פסיק, אז מוציאין אותה אפילו מבעל באין לה בנים, ואין לה כתובה:
"ובראיית הבעל לחוד אפילו בקלא דלא פסיק, או בשני עידי כיעור, וקלא דפסיק, אין מוציאין לא מבעל, ולא מנטען, ואם רצה להוציא יש לה כתובה, ובמקום דאיכא חרם ר"ג, אינו יכול לגרשה בעל כרחה".
והיינו דדעת היש"ש כדעת הראשונים האוסרים אפילו לבעל בעדי כיעור ובקלא דלא פסיק, ובאחד מהם אין מוציאים מבעל ומנטען. ובאחד מהם, עדי כיעור או קלא דלא פסיק, בזה ס"ל ליש"ש שאינו יכול לגרשה בעל כורחה. אבל עדיין צריך עיון לשיטתו, אם לשיטת הרי"ף והרמב"ם, שאין מוציאים מבעל בעדי כיעור עם קלא דלא פסיק, אפשר שיוכל לגרשה בעל כורחה.
והרבה כתבו דיכול לגרשה בעל כורחה, וכאמור הדברים בעדי כיעור וקלא דלא פסיק, לראשונים שאינה יוצאה מבעלה, שיכול על כל פנים לגרשה. כן כתב מהריב"ל (חלק ד סימן יט) דלפי מה שכתב הרב המגיד בפרק כב מהלכות אישות לדעתו ולדעת הרבה מהמפרשים אפשר שלא תהיה האישה היוצאת משום שם רע בעידי כעור אסורה לבעל, ואם ירצה לקיימה יקיים אותה, ואפילו הכי אם ירצה לגרשה, אינה נוטלת אלא מה שבפניה (בלאותיה הקיימין, עיין להלן). ומבואר גם שמפסידה כתובתה. אמנם מדברי מהרשד"ם (חלק אבן העזר סימן קסא) מבואר דאם אינה יוצאה בעדי טומאה, אינה מפסדת כתובתה, ועל כן אם הבעל רוצה להחמיר על עצמו ולהוציאה בעדי כיעור, אינה מפסדת כתובתה.
אולם לעצם היכולת לגרשה בעל כורחה, כבר ציין הבית שמואל לדברי הט"ז סוס"ק א שדן דלר"ת על פי השאלתות, מוציאים מהבעל אפילו בעדי כיעור או בקלא דלא פסיק, ולא בעינן שניהם, דלא כרמ"א. ומכל מקום ביש שם עדי כיעור לחוד, אין כוח לכופו לגרש, אף על פי שלדעת ר"ת גם בזה כופין, מכל מקום כיון שהרא"ש חולק עליו, אין כח לכופו:
"אבל ודאי אם הבעל עצמו אינו רוצה לדור עמה, אין כופין אותו לדור עמה, ובזה אפילו הרמב"ם ס"ל תצא בלא כתובה אם רוצה לגרש. ואפילו באותן מדינות שנוהגים חרם דר"ג שלא לגרש בעל כרחה".
גם בתשובת צמח צדק (לובביץ חלק אבן העזר סימן ד) דן לעניין לגרש אישה בעל כורחה בעדי כיעור, והביא את דברי הבית שמואל שיכול לגרשה בעל כורחה, וזו גם כן הלכה מפורשת ברמ"א שולחן ערוך אבן העזר סימן קטו סעיף ד, ודברי הרש"ל באמת קשים להולמן. דהא בששמע מן האישה שזינתה, אף על פי שאין עדים בדבר מכוער כלל, דיכול לגרשה בעל כורחה גם בזה הזמן אחר הטלת שבועה, ובאופן שעדים מעידים בדבר מכוער החמיר לא לגרשה בעל כורחה. ובמהרי"ק משמע להדיא (בשורש קז) איפכא, עיין שם. וכן דעת מהרא"ל צונץ בתשובה סימן יא דיכול לגרשה בעל כרחה, וגם לעניין הכתובה נראה דעתו דהפסידה, ואינה מקבלת אלא הנדוניא ותוספת שליש. וכן נמצא בתשובת מהר"י הלוי סימן מ שהתיר לגרשה בעל כורחה.
ב. הפסד הכתובה
במקום שיש מחלוקת אם האישה מפסידה כתובתה, אין האישה יכולה להוציא מהבעל את כתובתה.
דבמקום שיש ספק לעניין מחילת כתובת האישה, אם הכתובה בחזקתה או בחזקת הבעל, נחלקו הראשונים מי יחשב כמוחזק. דבבבא בתרא קלב,ב בבריא שכתב כל נכסיו לבניו, ושייר לאישה קרקע כלשהו, אם מחלה האישה על כתובתה, נשארה הגמרא בתיקו, והספק אם בשתיקתה מחלה האישה על כתובתה. הרי"ף (ב"ב ס,א מעמוה"ר) פסק: "הלכך מוקמינן כתובה אחזקה, ועל הבעל להביא ראיה דמחלה". אולם הרמב"ם (זכיה ומתנה ו,ט) פסק שהאישה היא המוציאה מהבעל המוחזק, ועליה הראיה, וזה לשונו:
"וכן הכותב נכסיו לבניו בין זכרים בין נקבות, בין בריא בין שכיב מרע, וכתב לאשתו עמהן קרקע כל שהוא, הואיל ועשה אותה שותף בין הבנים ולא מחתה, אבדה כתובתה ואינה טורפת מנכסים אלו כלום, אבל מנכסיו שיבואו לו אחר אלו נוטלת מהן כתובתה. כתב לה עמהן מטלטלין בלבד או ששייר לעצמו קרקע כל שהוא, כתובתה קיימת, ותקנת הגאונים היא שאפילו שייר מטלטלים כל שהוא, שהרי היא אומרת ממה ששייר אני גובה, ומתוך שתרד למה ששייר, תרד לשאר נכסים ותטרוף".
וכן פסק בשולחן ערוך אבן העזר קו,א, דאבדה כתובתה ותוספת כתובה. גם הרא"ש (ב"ב ח,לד) פסק שאין מוציאים מהיתומים. וברב המגיד שם (זכיה ומתנה ו,ט) כתב, דהאישה היא המוציאה, דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי לדעת בית הלל: "וכן כתב ר"ש ז"ל, וזה לשונו, ובבריא אוקימנא בתיקו, וכיון דמספקא לן, המוציא מחבירו, דהיינו אישה, עליה להביא ראיה, דבכל דין אמרינן מאן דתפיס תפיס". הרי שמצד היות הבעל מוחזק והאישה מוציאה, עליה להביא ראיה שאין בשתיקתה משום מחילה. ומוכח דלשיטתם, היותה מוחזקת בכתובה, אינה יכולה להוציא בספיקא דדינא, דאין כאן חזקת חיוב וספק בפטור, מה שאין כן לרי"ף ודעימיה, כתובה בחזקתה ויש חזקת חיוב, ומוציאה עם הכתובה בספיקא דדינא.
ובנימוקי יוסף (ב"ב ס,א) כתב לבאר: "הלכך אבדה כתובתה משום דהיא המוציאה מיד היורשים ועליה להביא ראיה, דכל היכא דלית ליה לשטרא שעת הכושר, מיקרי בעל השטר מוציא". ומה שכתב דלית לה לכתובה שעת הכושר, אפשר דכוונתו דאין לכתובה חזקת חיוב אלא לאחר מיתה או גירושין, עיין בחדושי הגרנ"ט (כתובות סימן מד ד"ה אך). ועיין עוד באמרי בינה (חו"מ דיינים סימן מו) שכתב בביאור דברי הנימוק"י הנ"ל, דדין זה הוא מיוחד דוקא בכתובה, דהואיל ולא נתנה כתובה לגבות מחיים וחיובה אינו ברור עד לגירושין או מיתת הבעל, אין כאן חזקת חיוב עד זמן הגביה, כיון שכל הכתובה הינה חיוב מותנה, וכשנפל הספק קודם שעת החיוב – שעת הגביה, אין חזקת חיוב שנאמר שתגבה בכתובתה בספיקא דדינא, (וזאת בניגוד לשטר חוב של הלוואה, שאינו שטר מותנה, ויש בו חזקת חיוב). וכך ביאר התומים (עה,כב) בבאור דברי תוס'. ולדעת הרי"ף ודעימיה, יש לומר דגם בכתובה יש חזקת חיוב, והספק הינו רק בסילוק השעבוד, ובספק בסילוק השעבוד העמד על חזקת חיוב, עיין שם.
וכדעת הרי"ף נמצא גם לר"י מיגאש (ב"ב קלב,ב):
"וכיון דליכא ראיה דמחלה, מוקמינן לה לכתובתה אחזקה, ואי קנה נכסי בתר הכי, גביא מינייהו".
דהר"י מיגאש מפרש דכל האיבעיא הינה על נכסים שיבואו אח"כ, דנכסים שכבר כתב לבניו ס"ל דמחלה שעבודה, דכך פירש האיבעיא בגמרא:
"אבל בבריא מציא אמרה כי אחילת שעבודא מהני נכסי דכתבינהו לבניה, אבל אחולי לגמרי לא אחילנא, דאמינא השתא קני וגבינא מינייהו, הילכך אי קני בתר הכי גביא מינייהו, דהא לא אחילתא לכתובתה לגמרי, או דילמא כיון דהשתא מיהא לית ליה מידי וקא שתקא, ודאי אחילתא, ואפילו קנה נכסים בתר הכי לא גביא מידי".
ולפי זה אפשר דאף הרמב"ם מפרש כן ולא כמגיד, דכל האיבעיא היתה לעניין מה שיקנה אחר כך, ובזה הרמב"ם ס"ל דכתובה בחזקתה, דלעניין מה שכתב לבניו, ס"ל לרמב"ם כר"י מיגאש שלא היתה זו האיבעיא בגמרא, דאף בבריא מחלה מה שכתב לבניו.
וכך מצאתי אחר כך באור שמח (זכיה ומתנה ו,ט) שביאר את דברי הרי"ף על דרך הר"י מיגאש, שכל הספק היה על נכסים שיקנה אחר כך, דיש כאן חזקת חיוב מחמת שטר הכתובה, וספק מחילה הוי כאיני יודע אם פרעתיך, על כן הכתובה בחזקתה וגובה הכתובה:
"וכיון דהכתובה בידה, רק הבעל אומר דמספיקא דילמא מחלה, משום זה לא מפסיד לה כתובה, ואינו פוטר עצמו מחיובו הודאי, כיון שהיא אומרת שלא מחלה. ודוקא במתו בעליהן עד שלא שתו (סוטה כד,א), דספק שמא זינתה והוי כספק פרעון, ובזה לא גביא כתובה, וגם שם הקשו בתוספות (כה,ב ד"ה בית הלל) הא הוי איני יודע אם פרעתיך, ותירצו כיון שהתורה עשאה ספק אינה יכולה לטעון ברי, וכאן לא שייך לא זה ולא זה, דהוי ספיקא אם מחלה אישה בכה"ג, ותו לא משגיחין על דעתה, דאפילו אם לא מחלה בשתיקתה, דברים שבלב אינן דברים, וכמש"כ המהרי"ט בשניות סימן כ, ולא שייך כאן ברי, דהוי כמו ספיקא דדינא".
ולפי זה אף הרמב"ם ס"ל דלעניין נכסים שנתן לבניו ודאי מחלה, וכל הספק הוא רק לנכסים שיקנה אחר כך, ובזה הכתובה בחזקתה, ויש חזקת חיוב אף בכתובה, והספק הוא בפטור, ומוציאה בשטר כתובתה אף בספיקא דדינא, אף לשיטת הרמב"ם ודעימיה.
אולם ברשב"ם (קלב,ב ד"ה או דלמא) פירש דהאיבעיא היתה אם מחלה שעבודה על הנכסים שכתב לבניו, ודחה דברי המסבירים שהאיבעיא היתה לעניין נכסים שיקנה אחר כך וזה לשונו:
"או דלמא השתא מיהא הא לית ליה, ולא מסקא אדעתה דלמא הדר קני, וכיון דלא מסקא אדעתה היה לה למחות, אלא ודאי מדאישתיקא אודויי אודיא ליה ונתרצית וגמרה ומחלה להו שעבודה. ומיהו אם יבואו לו נכסים היום ולמחר תגבה מהן כדלקמן, שהרי חוב כתובתה לא מחלה אלא שעבוד כל הני נכסים שנתן לבניו מחלה, ואהני מחילה דידה דלא תטרוף עוד מהן, כן נראה בעיני".
והיד רמ"ה בסוגיא (אות קנ), פירש הסוגיא לעניין אם מחלה על שעבודה מהנכסים שכתב לבניו (כפירוש הרשב"ם, ולא כר"י מיגאש), ולא לעניין שעבוד על נכסים שיקנה לאחר מכן, ולהלכה פסק דלא אבדה שעבודה ולא מחלה, דכיון דהוי ספק, העמד שטר הכתובה על חזקתו וזה לשונו:
"ועלתה בתיקו. וכל תיקו דממונא, חומרא לתובע וקולא לנתבע, הילכך לא הויא מחילה, מאי טעמא, אוקי שטר כתובה אחזקתיה, דכל ספיקא דממונא כדמעיקרא מוקמינן לה. ואיכא מ"ד חומרא לתובע וקולא לנתבע, ולית לה".
ואף שהביא גם דעת החולקים שאין לה כתובה מנכסים שכתב הבריא לבניו, אולם נראה דעתו של הרמ"ה דשטר הכתובה בחזקת חיוב, ואין ספק מחילה מפקיע חזקת החיוב של הכתובה, וגובה כתובתה.
ועיין הג"א (ב"ב ח,לד), שהביא דעת רבינו ברוך מארץ יון, דמספיקא אינה מפסידא כתובתה, והיינו כרי"ף ודעימיה.
ועיין גם בספר נתיבות משפט (על רבינו ירוחם, מישרים נכ"ג), שכתב באופן שיש מחלוקת הפוסקים אם יכול הבעל לכוף את אשתו לדור עמו, האם הבעל המוחזק יכול לטעון טענת קים לי ולא לפרוע כתובתה, וכתב:
ואפשר עוד, דאפילו לא תפסה, מכל מקום כיוון שהכתובה שחייב לה הוא ודאי והפסד הכתובה הוא ספק, אין ספק מוציא מידי ודאי, וזה מקצוע גדול הוא וצריך לפנים.
וכן נראה דעת הבית שמואל קנד,ב לעניין מחלוקת הפוסקים במומים גדולים אם יכולה לטעון "כסבורה הייתי שאני יכולה לקבל, ועתה איני יכולה" שדעת הרמ"א שאין כופים אותו להוציא, וכתב הבית שמואל דמכל מקום אם אין רצונה לדור עמו בשם טענה זו, אין דינה כמורדת, ויכולה לטעון קים לי כמו הפוסקים הסוברים שהאישה יכולה לטעון כן. ועיין בית מאיר (קנד,א לפני ד"ה הגהה) שהקשה עליו, דהא דינה לפחות מכתובתה, והבעל הוא המוחזק בכתובה? ועל כורחך יש לומר דס"ל לבית שמואל כדעת הנתיבות המשפט הנ"ל, דיש חזקת חיוב בכתובה, והואיל והחיוב ודאי והספק הוא בפטור - חייב הבעל לפרוע לה כתובתה.
וכן נמצא בפד"ר (ח"ג עמ' 161 ולהלן, הגר"י בן מנחם, הגר"י עדס, הגר"ב זולטי) בביאור דברי הבית שמואל, וכתבו לחלק בין ספק עובדתי למחלוקת הפוסקים, דבספק עובדתי גם הבית מאיר יודה שכתובה בחזקתה, ואינו חולק על הבית שמואל רק לעניין מחלוקת הפוסקים:
"וגם לדעת הבית מאיר יתכן לומר שרק בספיקא דדינא אין להוציא מהבעל הכתובה שהוא המוחזק, כיון שהוא טוען טענת ודאי קים לי כדעת הפוסקים שדינה כמורדת והפסידה כתובה, אבל בספק בקביעת העובדא אם היא מורדת או לא, בזה גם הבית מאיר מודה שמספק היא לא הפסידה כתובתה, שהרי אין בפנינו טענת ודאי שהיא מורדת, והרי זה כאומר הלויתני ואיני יודע שפרעתיך שחייב לשלם, ועיין בשו"ת המהרי"ט ח"א סימן קיט, עיי"ש".
ובנדו"ד הוא מחלוקת הפוסקים לעניין הפסד הכתובה, ויכול הבעל המוחזק לטעון טענת קים לי, ושלא לפרוע לאישה כתובתה.
ג. אין האישה מפסידה זכויות רכושיות
יש לציין כי בנדו"ד, על אף החיוב לגרשה, אינה מפסידה מזכויותיה הרכושיות, וכדאיתא בגמרא כתובות קא, א-ב:
זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין. תני תנא קמיה דרב נחמן, זינתה הפסידה בלאותיה קיימין. אמר ליה, אם היא זינתה - כליה מי זנאי? תני לא הפסידה בלאותיה קיימין! אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, זו דברי רבי מנחם סתימתאה, אבל חכמים אומרים זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין.
וכך פסק הרמב"ם בהלכות אישות פרק כד הלכה י:
"מי שזינת תחת בעלה, אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת, ואין מוציאין מן הבעל דבר ממה שאבד או נגנב מנכסי צאן ברזל שלה, ואין צריך לומר נכסי מלוג. ולא המזנה בלבד, אלא אף העוברת על דת משה או על דת יהודית או היוצאה משום שם רע, אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ולא תנאי מתנאי כתובה, וכל אחת מהן נוטלת הנמצא מנדונייתה ויוצאה, ואין הבעל חייב לשלם כלום לא מה שפחת ולא מה שאבד".
וכן פסק בשולחן ערוך אבן העזר סימן קטו סעיף ה.
הרי כל רכוש שלה הקיים, אינה מפסידה בזנות או בכיעור. ומכאן שאין בפסק דין זה כדי להפסידה זכויות רכושיות ככל שהן קיימות.
למעשה גם האישה מוכנה להתגרש, והאריכות אך למותר. בתאריך כ' בחשון תש"פ (18.11.19) החליט בית הדין שהצדדים יתגרשו זה מזה ובאותה החלטה נכתב בין השאר:
"לא תפגענה טענות הנתבעת מכל מין וסוג הנידונות בבית המשפט לענייני משפחה, עקב הגירושין".
דבר זה מוסכם ומקובל הן על הבעל והן על האישה.
המחלוקת התגלתה בעניין המשך ההחלטה:
"לאחר שינתן צו בבית המשפט לענייני משפחה כנגד התובע ואביו שלא יכנסו לבית בו מתגוררת הנתבעת וילדיה בה', עד לפסק דין חלוט בעניין הדירה הנ"ל בבית המשפט לענייני משפחה, יקבע מועד לסדור גט".
יאמר, ככל שהאישה חייבת לקבל את גיטה, אינה יכולה להתנות את התנאי הנ"ל, לו מתנגד אבי הבעל. בפועל הדבר נתון לשקול דעת בית המשפט לענייני משפחה. איני מבין מדוע יש לתלות את הגירושין, בכניסת הבעל ואביו לדירה. ממה נפשך, אם רצונם להיכנס לבית ואין מניעה בכך, יכולים לעשות זאת גם כשהצדדים נשואים. הגירושין אינם אלו שימנעו מהבעל ואביו להיכנס לדירה, כך שכל רצונה של האישה, הגם שבית הדין נעתר לכך במסגרת של הסכמה, לנסות ו"לשפר עמדות רכושיות". משכך בית הדין סבור שאין להתנות את הגירושין בתנאי זה, ולאור חיוב האישה בגירושין, ועניין זה נתון לשקול דעת הערכאה הדנה בעניין הדירה הנ"ל.
יובהר, ככל וקיימת מניעה משפטית מצד הבעל או/ו אביו להיכנס לדירה בה', אין במתן הגט כדי לבטלה, כך שקבלת הגט על ידי האישה, לא יפגע בזכויות הרכושיות לה היא זכאית.
לאור האמור לעיל:
א. האישה חייבת לקבל גט פיטורין כדמו"י.
ב. האישה אינה יכולה להוציא מהבעל את כתובתה.
ג. אין במתן הגט כדי להפסיד לאישה זכות מזכויותיה הרכושיות, ככל שקיימות.
ד. עניין כניסת הבעל או/ו אביו לדירה בה' – ככל ומניעה זו קיימת לפני הגט, אין במתן הגט כדי לבטלה.
ד. קובעים מועד לסדור גט ליום 25.3.20 שעה 11.
ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתן ביום כ"ב בשבט התש"פ (17/02/2020).
הרב צבי בן יעקב – אב"ד הרב יצחק הדאיה הרב משה בצרי
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה