חיוב דו איט מטבחים בפיצויים בגין עגמת נפש בשל פגמים המטבח

בפני תביעה כספית.

רקע עובדתי ודיוני

1. התובעים הם יהודה אילן ונורית (להלן - התובעים או המזמינים). הנתבעת היא חברת דו איט מטבחים להרכבה עצמית בע"מ (להלן - הנתבעת). עיסוקה של הנתבעת בייצור מטבחים. ביום 12.7.05 הזמינו התובעים מן הנתבעת ארונות מטבח ושיש עבור דירה שבבעלותם. להזמנה צורף שרטוט של המטבח ושל הארונות שהוזמנו (להלן - התוכנית הראשונה).

2. מחיר העסקה הכולל עמד על 19,546 ש"ח כולל מע"מ. במועד ההזמנה שלמו התובעים לנתבעת מקדמה בסך של 8000 ש"ח. יתרת התמורה שולמה ביום 16.8.05.

3. בעקבות ההזמנה הגיע לדירתם של התובעים מודד מטעם הנתבעת. מטרת הגעתו היתה לבצע  מדידה מדויקת של המטבח ושל הארונות המתוכננים, לצורך אישור התוכנית הראשונה. התובעים העלו חשש כי נפל פגם במדידה וכי זו אינה תואמת את התוכנית הראשונה. בנסיבות אלה, בוצעה מדידה נוספת ביום 31.8.05. בהתאם לה הוכנה תכנית נוספת (להלן - התכנית השנייה). על פי תכנית זו בוטלו הארונות התחתיים שבצד שמאל של המטבח כיוון שהשימוש בהם נחסם כליל. נעשו שינויים נוספים (ראו שרטוט המצורף לכתב התביעה, המסומן באות B).

4. מאוחר יותר התברר כי גם תוכנית זו אינה בת ביצוע. הוכנה תוכנית שלישית, אשר כללה שינויים בכל הנוגע למיקום הכיור והתנור, וכן בנוגע לייעודו של ארון, אשר נועד לשמש לתנור, ועתה שינה את ייעודו למזווה בשל מגבלות גודל (ראו שרטוט המצורף לכתב התביעה ומסומן באות C). לטענת התובעים, לאחר שהוכנה התוכנית השלישית התברר כי היא איננה ישימה בשל צינורות ניקוז המים. במצב זה, שונה התכנון פעם נוספת והוכנה תוכנית רביעית, היא התוכנית אשר בוצעה בפועל. לאחר אספקת ארונות המטבח, ונוכח טענות התובעים לליקויים שונים, הודיעו התובעים ביום 27.12.05 על ביטול ההסכם ודרשו תכנון ובניה מחדש של כל המטבח. הנתבעת דחתה את דרישתם של התובעים. מכאן התביעה שבפניי.

5. אדון עתה בטענות הצדדים ובראיות שבפניי. תחילה, אבחן האם לתובעים טענות טובות לפגמים במטבח שסופק. התשובה לשאלה זו היא בחיוב. אחרי כן, אבחן מהם הסעדים להם זכאים התובעים בגין פגמים אלה.

פגמים נטענים בתכנון

6. כללי. לתובעים טענות שונות ביחס לתכנון המטבח. בין היתר, הם טוענים כי חלק מן המטבח הפך להיות בלתי פונקציונלי. מועלות טענות ביחס למיקום התנור במטבח על פי התכנון האחרון. מועלות טענות בדבר ניצול בלתי מספק של שטח המטבח לצורך הארונות. אין בכוונתי להידרש לטענות בפירוט. די לומר, כי מחוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט, גב' הנא הרצברג (להלן - מומחית בית המשפט), עולות בעיות משמעותיות בכל הנוגע לתכנון המטבח, ולאופן בו נוצל השטח העומד לצורך זה. לחוות דעת זו אני נותן את מלוא המשקל. המדובר במומחית נטולת פניות. היא מחזיקה בתואר מהנדס טכנולוג לעיבוד עץ. היא עבדה כ - 15 שנים בתחום עיבוד חומר גלם מעץ, ייצור רהיטים ונגרות בניין בריגה, לטביה. היא שימשה במשך לא פחות מ - 24 שנים כראש ענף עץ, ריהוט ונגרות במכון התקנים הישראלי. היא משמשת כיום כיועצת של המכון לאחר פרישתה. התרשמתי בעדותה של המומחית מגישתה העניינית והיסודית, ומאמינותה. אני מייחס לחוות דעתה משקל רב.

7. הנתבעים הגישו חוות דעת לעניין תכנון המטבח, של אדם בשם שמיל ויסמן (להלן - ויסמן). אני מעדיף, ללא קושי, את חוות דעתה של מומחית בית המשפט על פני חוות דעתו של ויסמן. ויסמן מציג עצמו כמנכ"ל גוף המכונה המכללה של המרכז הישראלי לעיצוב, וכעורך מגזין המכונה עיצוב המטבח. עם זאת, מתברר כי השכלתו של ויסמן היא בתחום הביולוגיה (פרוטוקול, עמוד 26, שורות 3-9). היא אינה רלוונטית לתביעה זו. לא ברור מהיכן שאב את ההכשרה הנדרשת לעסוק בתחום של עיצוב ארונות מטבח. אוסיף כי חוות דעתו ניתנה בלא שביקר בבית התובעים ולא בדק את התנאים הפיזיים במקום (פרוטוקול עמוד 27 שורות 19 - 20). מסקנתו של ויסמן בחוות דעתו, כי המטבח שהותקן נותן "ניצול נכון ונאה של המקום", אינה נתמכת בנתונים של ממש. המדובר במסקנה סתמית ולקונית, אשר לא ברור מהו הבסיס לה. אין בה התמודדות כלשהי עם הנתונים הרבים, העולים בחוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט, המבהירים כי המטבח שהותקן רחוק מלנצל באופן מיטבי את החלל הרלוונטי. בהתחשב בכל אלה לא אוכל ליתן לחוות דעתו ולעדותו משקל של ממש.

8. כאמור, אין בכוונתי להיכנס לפירוט בנוגע לפגמים בתכנון המטבח. הטעם לכך הוא, שהתובעים הסכימו לתכנית המטבח, כפי שזו בוצעה בסופו של דבר. התובע הודה בעדותו כי חתם על כל התוכנית שהוצגו לו, כולל התוכנית הסופית, אשר בעיקרה בוצעה בפועל (פרוטוקול 25.10.06 עמוד 12, שורות 14 - 15). הוא אישר גם כי המטבח שהותקן תואם את אחת התכניות עליה חתם (שם, עמוד 13, שורה 3) ^[1].

9. (א) בחקירתו החוזרת טען התובע, כי הוא מאמין שחתם על התוכניות כאשר המטבח הגיע אליו הביתה (פרוטוקול, עמוד 16, שורות 1 - 16). בכך ביקש התובע להפחית ממשקל חתימתו על התכניות. אני דוחה גירסה זו. המדובר בגירסה כבושה. היא נשמעה לראשונה בבית משפט. היא שונה מגרסתו של התובע בתצהירו לפיה, ביום 31.8.05, לאחר מדידה חוזרת, "הוכנו שרטוטים חדשים לביצוע, אנחנו חתמנו עליהם בלית ברירה" (סעיף 15 לתצהיר). המדובר במועד הקודם בכשלושה שבועות למועד בו הותקן המטבח בבית התובעים. נוכח סתירה חזיתית זו בטיעוני התובע, והשיהוי הרב בהעלאת הטענה, אשר צצה לראשונה בשלב החקירה החוזרת, אינני מייחס לה משקל.

(ב) אוסיף, כי טענת התובע לעניין זה אינה סבירה בעיני. מנכ"ל הנתבעת, מר שאול ששון (להלן - ששון), העיד כי התכנון החדש קבל את הסכמתם של התובעים בפגישה החוזרת לאחר המדידה הראשונה המוטעית, "שאם לא כן המטבח לא היה הולך לביצוע" (פרוטוקול, עמוד 20 שורות 12 - 14). סביר בעיני יותר, כי הנתבעת לא תבצע את הארון, בטרם קיבלה הסכמה לתכנון. אני דוחה גירסה זו של התובע.

10. יוצא, כי הוכחה הסכמת התובעים לתכנית כפי שבוצעה בעיקרו של דבר. התובעים מבקשים עתה להשתחרר מהסכמה זו. כדי לעשות כן, עליהם להצביע על פגם ברצון, במובן חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973. התובעים אינם עומדים בנטל זה.

11. התובעים אינם עומדים בנטל זה. הם העלו טענה בדבר כפייה. לא מצאתי בטענה זו ממש. על פי טענה זו, התובעים ביקשו עוד ביום 21.7.05 לבטל את ההתקשרות (ראו נספח 20 לכתב התביעה), ונציגי הנתבעת איימו על התובעים בתשלום קנס כספי גדול בשל הפרת ההסכם. במצב זה טוענים התובעים כי המשיכו בהתקשרות "בלית ברירה ומתוך כפייה". התובעים אינם מציגים עילה ברורה מצידם לביטול ההסכם במועד האמור. הם לא מפרטים מהו אותו "קנס כספי גדול" לו הם טוענים ^[2]. זאת ועוד, כאשר טענו התובעים לביטול ההסכם, במכתב מיום 27.12.05, נספח 44 לכתב התביעה, לא העלו טענה כלשהי לכפייה, ואף אין פירוט של עובדות העשויות להקימה. אף על רקע זה, קשה לייחס משקל רב לטענה זו, העולה עתה.

12. אוסיף עוד, כי העלאת דרישה לפיצוי כספי מטעם הנתבעת, בנסיבות של ביטול על ידי התובעים, אינה כשלעצמה בלתי סבירה לאחר שהושקעו מאמצים בתכנון המטבח. באופן דומה, טענת התובעים כי הכפייה מתבטאת בנסיבות העניין בכך שהם "שילמו את כל סכום הכסף שנדרשו, בכרטיס אשראי והיו זקוקים מאוד לארונות המטבח כדי להיכנס לדירתם החדשה", אינה מבססת כפייה במובנה המשפטי. טענה לכפייה כלכלית מחייבת להניח תשתית בדבר לחץ בלתי לגיטימי שהופעל, ואשר גרם להסכמה שבמחלוקת (ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד בע"מ מח(5) 705, בפיסקה 11 לפסק הדין). אין בפניי תשתית כזו. גם אם חשו התובעים לחץ סובייקטיבי בקשר לרכישת ארונות המטבח, אין בפניי תשתית המלמדת על לחץ בלתי לגיטימי שהופעל על ידי הנתבעת. ודאי שאין בפניי תשתית המלמדת, כי הופעל לחץ כזה אשר לא הותיר בפניי התובעים כל ברירה סבירה אלא להיכנע לו (שם, בפיסקה 14). יוצא, כי לא נפל פגם בהסכמתם של התובעים.

13. בתצהיר העדות הראשית מטעם התובע טענו התובעים טענות נוספות בהקשר זה. עתה נטען כי התובעת היתה באותו זמן בהריון, בתם של בני הזוג היתה בת שנה, וכי השנים הבינו מאיומי הנתבעת כי לא יקבלו חזרה את כספם, ולא יהיו להם ארונות מטבח כלל. טענות אלה הן טענות כבושות. אין להן זכר בכתב התביעה או במכתב התובעים מיום 27.12.05, בו הם מודיעים על ביטול ההתקשרות. קשה לייחס להן משקל רב. אוסיף, כי הטענה בדבר אי השבה של סכום כסף כלשהו אינה מגלה עילה של כפייה. אפילו היתה טענה כבושה זו נכונה, אין בפניי תשתית המלמדת כי על פי מצבם הכלכלי של התובעים, עמדה של הנתבעת לפיה לא יושב להם סכום של פחות מ - 20,000 ש"ח גרמה להם למצב של העדר חלופות סבירות כלשהן. הטענה בדבר מצבם המשפחתי של בני הזוג עשויה ללמד על לחץ סובייקטיבי מסויים. עם זאת, אינני סבור כי היא מלמדת על נסיבות אובייקטיביות המצביעות על לחץ בלתי לגיטימי על ידי הנתבעת. אין גם טענה כי הנתבעת או מי מנציגיה היו מודעים למצב זה, או כי ניצלו אותו. במצב זה, קשה לזהות, גם על רקע  נתונים אלה, הפעלה בלתי לגיטימית של לחץ.

14. גירסת התובעים לעניין זה המשיכה להתפתח גם בעדותו של התובע. התובע אישר בעדותו כי לא איימו עליו שאם לא ייקח את המטבח יקרה משהו (פרוטוקול 25.10.06 עמוד 11 שורה 20). בסמוך לכך טען התובע כי "היה איום מפורש של בעל החנות שבמידה ולא נסכים לקבל את המטבח השלישי או הרביעי הוא ימרר לנו את החיים" (שם, בשורות 21 - 22). קשה לקבל טענה זו. בדומה לטענות נוספות, אף כאן המדובר בטענה כבושה, אשר לא נשמעה בשום שלב קודם. לתובע לא היה הסבר מניח את הדעת להשמטת טענה זו.

15. (א) התוצאה היא, כי אין בפניי תשתית עובדתית אמינה ובעלת משקל, עליה ניתן לבסס טענה של כפייה כלכלית. באופן דומה, התובעים לא הוכיחו עילה של עושק, במובן חוק החוזים. לשם ביסוסה של טענה כזו, על התובעים היה להראות כי הנתבעת ניצלה מצוקה שלהם, וכי תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. הנתונים עליהם עמדתי לעיל, לרבות אלה שנטענו על ידי התובעים לראשונה בשלב מאוחר, אינם קרובים לגלות מצוקה אובייקטיבית ממשית, הנדרשת בפסיקה לשם גיבושה של עילה זו (ראו שלו דיני חוזים, מהדורה שניה, בעמוד 249). התובעים גם לא ביססו תשתית דבר התנאים המקובלים לחוזה מסוג זה, וממילא לא הראו כי המחיר ששולם חורג מן המקובל במידה כזו, העשויה להצמיח עילת ביטול של עושק.