לפנינו ערעור האישה (להלן: המערערת) על פסק דין של בית הדין האזורי ירושלים מיום י"ג במרחשוון התש"ף (11.11.2019) שבו נקבע כי המערערת הפסידה תוספת כתובה וזכאית לעיקר כתובה בלבד.
המערערת עותרת לחיוב בעלה לשעבר (להלן: המשיב) בסכום הכתובה והתוספת במלואה בסך 180,000 ש"ח.
תקציר עובדתי הרלוונטי להכרעתנו
א. בתאריך י"א באדר התשס"א (6.3.2001) נישאו הצדדים כדת משה וישראל. לצדדים ארבעה ילדים מנישואיהם אלה, מהם שלושה קטינים הנמצאים אצל המערערת.
ב. בתאריך כ"ג בתשרי התשע"ו (6.10.2015) מייד לאחר חג הסוכות עזב המשיב את הבית, לאחר מריבה בין הצדדים. לטענת המערערת המשיב עזב ביוזמתו למרות בקשתה ממנו בעת שעזב וגם לאחר מכן שיחזור. לטענת המשיב, המערערת אמרה לו שיעזוב לאחר שנתגלעה מריבה ביניהם.
ג. הצדדים מסכימים כי כמה ימים קודם לכן עוד היו ביניהם יחסי אישות והם אף אירחו בביתם מכרים בחג הסוכות.
ד. בתאריך כ"ה בתשרי התשע"ו (8.10.2015) הגיש המשיב לבית הדין הרבני תיק תביעה לגירושין בעילות של 'אי־התאמה מוסרית ומידתית' וכן אי־מסוגלות לחיות עם אמירות חוזרות ונשנות מצד האישה כלפיו שאינו לוקח אחריות על הפרנסה.
ה. בתאריך כ' במרחשוון התשע"ו (2.11.2015) הגישה המערערת לבית הדין הרבני תביעה לשלום בית. בכתב התביעה ביקשה את עזרת בית הדין, שיסייע בידה להשיב את בעלה הביתה לשלום בית.
ו. המשיב הודה שאחרי עזיבתו מעולם לא רצה לשוב הביתה לשלום בית עם המערערת.
ז. התקיימו דיונים מספר. בהחלטת בית הדין הופנו הצדדים בהסכמתם לרב אסוס לייעוץ זוגי והסכימו לקבל את המלצתו.
ח. התקבלה חוות דעתו של הרב אסוס שציין שהמשיב אינו מעוניין בשלום בית אך הדגיש כי גם במעשיה של המערערת לא ראה רצון לשלום בית. חוות הדעת אינה מאוששת בעובדות.
ט. בית הדין קיים דיון בנוכחות הרב אסוס שנחקר על ידי באי כוח הצדדים על אודות חוות דעתו. המשיב מבקש להסתמך על חוות הדעת. המערערת, מנגד, מבקשת לדחות את חוות דעתו לאור הסתירות ואי־הבהירות בעדותו בבית הדין.
י. התקיימו דיונים נוספים, ולאחר הסכמת המערערת להתגרש ולהותיר את תביעות הרכוש והכתובה להכרעת בית הדין לאחר סידור הגט התגרשו הצדדים בתאריך ט' באדר התשע"ז (7.3.2017).
יא. בהחלטת בית הדין האזורי מיום כ"ט במרחשוון התשע"ט (7.11.2018) דחה בית הדין את תביעת המשיב לחיוב המערערת בדמי שימוש משני נימוקים: האחד: המשיב לא ביקש לחזור הביתה לאחר הצו שהוציאה המערערת נגדו, צו שלא היה קשור לעזיבתו את הבית; הנימוק השני: המשיב הודה שהתקיימה אלימות נגד הבת של הצדדים, ולדברי המערערת גם נגדה, צו ההרחקה נועד למנוע אלימות ומכיוון שהצו הוצא כדין אין הצדקה לחיוב בדמי שימוש.
יב. החלטת בית הדין האזורי מיום כ"ז באב התשע"ט (27.8.2019) קבעה את אופן איזון המשאבים בין הצדדים. בהחלטה נקבע שעל המערערת להעביר למשיב סך 112,425 ש"ח לאחר קיזוז סכומים כמו תשלום חוב 'משכנתה' ששילמה המערערת. כמו כן נקבע שהמשיב זכאי לקבל תשלומים עתידיים חודשיים עם יציאתה של המערערת לפנסיה.
יג. בתאריך י"ג במרחשוון התש"ף (11.11.2019) ,לאחר דיונים מספר, ניתן פסק הדין מושא הערעור בעניין הכתובה ותוספתה.
עד כאן תקציר עובדתי.
טענות המערערת
המערערת דורשת לקבל מלוא כתובתה. הטיעונים המרכזיים של המערערת הם כדלהלן:
א. שגה בית הדין בקביעת העובדות: א. שהמערערת היא 'אשה רעה'; ב. שיש לה חלק בפירוק מערכת הנישואין עקב אי־רצונה בשלום בית כפי שניכר מתוך מעשיה.
ב. לטענתה, בית הדין הצביע על עובדות שמהן הסיק את המסקנות הנ"ל בהתבסס על חוות דעתו של הרב אסוס שרצה להוכיח הדברים מהעובדה שהמערערת הוציאה צו הרחקה.
המערערת מפנה להחלטת בית הדין שנה קודם לכן שבה דחה בית הדין את תביעת המשיב לחיובה בדמי שימוש לאחר שקבע כי צו ההרחקה הוצא כנגד המשיב כדין, למניעת אלימות שבה הודה המשיב. כן מציינת היא לנימוק נוסף שקבע בית הדין, שהמשיב עזב את הבית על דעת עצמו ולא בקש לחזור הביתה אף שהמערערת אפשרה לו להיכנס.
לטענת המערערת הקביעות הללו של בית הדין סותרות את עדות הרב אסוס. הרב אסוס לא זכר פרטים עיקריים ומשמעותיים בעדותו לפני בית הדין, אין הוא אינו מתמחה בייעוץ זוגי, במקצועו הוא רופא. משכך אין לסמוך על עדותו – חוות דעתו.
ג. בכל הדיונים לפני הגט הביעה את רצונה בשלום בית והמשיב הוא שהתנגד. מצטטת קטעים מדבריה שבפרוטוקולים.
ד. שגה בית הדין בהתבססו על ההלכה שהבעל מוחזק בכתובה ותוספת ולכן על האישה חובת הראיה.
בא כוחה ציטט מפסקי דין רבניים שבמקרים מעין אלו שהחיוב ודאי ולבעל טענות להפקיע החיוב מחייבים בכתובה ותוספת, וחובת סתירת חזקת החיוב היא על הבעל.
לסיכום, כאמור, המערערת עותרת לביטול פסק הדין ולחיוב המשיב במלוא סכום הכתובה והתוספת.
טענות המשיב
התגובות והטענות המרכזיות של המשיב הן כדלהלן:
א. צדק בית הדין בקביעות שהמערערת 'אשה רעה' שאינה מעוניינת בשלום בית.
לטענת המשיב בית הדין התרשם באופן ישיר מהתנהגותה הסותרת וכן מעדותו של הרב אסוס שהמערערת הסכימה לקבל את חוות דעתו.
ב. המשיב מציין לאמור בפרוטוקולי הדיונים שבהם הציג בפני בית הדין את הסבל הרב שסבל מהמערערת וכי נאלץ, לאחר השפלות רבות, לעזוב את הבית ולאחר שהמערערת עצמה אמרה לו לצאת.
ג. לדבריו, מתחילה לא הייתה המערערת מעוניינת בשלום בית. המשיב הציג מסרונים שבהם המערערת מודה ביחסה הקר כלפיו.
ד. צדק בית הדין שקבע כי מספק לא ניתן לחייב את המשיב בתוספת כתובה. המערער מציין לנימוק המרכזי שקבע בית הדין בפסק הדין נשוא הערעור:
בית הדין סבור שבמקרה זה יש ספק רב אם אכן רצתה האישה שלום בית עם האיש מלכתחילה, כפי שטענה, ומחמת נימוק זה תפסיד האישה את תוספת הכתובה [...] במהלך הדיונים התברר לבית הדין שהאישה עושה פעולות שנוגדות רצון ואפשרות לשלום בית [...] התנהלות שקרית זו של האישה מעמידה את דבריה באשר לפירוד וסיבותיו בסימן שאלה גדול.
מכאן מבקש המשיב להוכיח כי בית הדין עשה מלאכתו נאמנה לאחר חקירה ודרישה והתרשמותו מחוסר כנות המערערת ברצונה בשלום בית.
לסיכום, המשיב דורש לדחות את הערעור.
הכרעת בית הדין
בית הדין שמע את הצדדים ובאי כוחם באורך רוח ועיין בחומר הרב שבתיקים הכולל כתב תביעה, פרוטוקולים והחלטות בית הדין קמא וכן את כתב הערעור וכתב התשובה וחילופי מסרים בין הצדדים לפני הגירושין וגם לאחריהם.
עמדתנו היא שיש לקבל את הערעור ולו מהטעם שבית הדין קמא, בשני נימוקיו לפסק הדין מושא הערעור, הכריע מספק בגין מוחזקות המשיב בתוספת כתובה.
נצטט קטע ממסקנת הרוב בפסק הדין:
ומכיוון שלכל הפחות מכלל ספק לא יצאנו, ומכיוון שהאיש נחשב למוחזק בממון של תוספת הכתובה והאישה היא המוציאה, עליה להביא הראיה. ולכן לא ניתן לחייב את האיש במקרה זה לשלם לאישה תוספת כתובה.
וכן בדעת הדיין הרה"ג ח' וידאל שליט"א [למרות השגותיו על דברי חבריו] נכתב במסקנה:
עם זאת נראה כי בנידון דידן הדברים נוטים שהאישה מפסדת כתובתה, דהנה גם אם ננקוט כפשטות הגמרא שעל הבעל מוטלת החובה להתאמץ ולפייסה יותר מאשר מוטל על האישה כלפי בעלה, וכמבואר בדברי הרשב"א, נראה ברור שכל זה כאשר האישה אינה נוקטת מעשים המרחיקים את הבעל מהבית ב'קום ועשה'. ובנידון דידן התבאר שגם משהסתיים צו ההרחקה הציבה האישה תנאים לחזרת האיש לבית, וזאת בניגוד למבואר בדברי הרשב"א והרמ"א שם: "ואם הוא יבא אצלה אינה מונעתו מכלום." גם בדברי הגמרא ביבמות, שעולה מהם שעל הבעל לסבול את הצער שאשתו גורמת לו, כל זה כאשר בני הזוג עדיין מתגוררים תחת קורת גג אחת. אבל בנדון כבנידון דידן שהאישה במו ידיה גרמה להוצאת האיש מהדירה על ידי צו ההרחקה (על אף שייתכן שהייתה לכך הצדקה מצד האלימות כלפי הבת), וגם אחרי שכבר הסתיים הצו הציבה תנאים לחזרתו, הדברים נוטים כי האישה במעשיה היא שגרמה לפירוק התא המשפחתי והפסידה כתובתה.
כלומר: חברי ההרכב קבעו את פסיקתם מחמת הספק עובדתי שעל המערערת נטל הראיה להוציא מהמשיב המוחזק בכסף הכתובה.
נציין כי בקרב חברי ההרכב ניכר הקושי להכריע בדין זה ולזאת יש לצרף שבהחלטה קודמת מיום כ"ט במרחשוון התשע"ט (7.11.2018), שלכאורה הקביעות העובדתיות שבה סותרות את הקביעות בפסק הדין, נקבעו עובדות שונות המטילות את רוב האשמה על המשיב בנוגע לעזיבתו את הבית והמצדיקות את מתן צו ההרחקה.
כך יש ללמוד מעצם עזיבתו את הבית ללא עילה מוכחת ובטענה ש"אין התאמה מוסרית ומידתית" וכן שהמערערת התייחסה אליו בזלזול משום שאינו מפרנס, וכפי שכתב הוא עצמו בכתב התביעה המקורי, הרי ש'הנחתום מעיד על עיסתו' בכתב תביעה זה שסיבות אלו הן שגרמו לו לעזוב ולא צו הרחקה או בקשת המערערת שיעזוב את הבית.
בית הדין סבור שבנסיבות מקרה זה, אף אם נקבל את קביעות בית הדין, יש לכל היותר ספק שקול. והואיל והתברר לפנינו במהלך הדיון שהמשיב אמור לקבל מהמערערת על פי החוק סכומי כסף לא מבוטלים המגיעים בסך הכול (כולל תשלומים עתידיים) לסכום שהוא הרבה מעל תוספת הכתובה, וברור שהמערערת היא המוחזקת בסכומים אלו שהם זכויותיה ממקום עבודתה, הרי לפנינו מוחזקות של המערערת כנגד מוחזקות המשיב בכספי הכתובה. אשר על כן אף אם נקבל את פסיקת בית הדין, יש למערערת זכות טענה למוחזקות בכספים שנקבע בהחלטות בית הדין שעליה לשלם למשיב. משכך יכולה היא לעכב ואין היא חייבת לשלם סך של 180,000 ש"ח מהסכומים שעליה להעביר לו מזכויותיה בהתאם להחלטת בית הדין בעניין איזון המשאבים על פי חוק יחסי ממון.
מסקנות
לאור האמור, לדעתי, יש לפסוק:
א. הערעור מתקבל מהטעם שהמערערת מוחזקת בכספים המגיעים לה ממקום עבודתה בהיותה מוחזקת בהם עד לגובה סכום 180,000 ש"ח.
ב. את יתרת חלקו של המשיב בזכויותיה – מעל לסכום זה – על המערערת לשלם למשיב בתשלומים עתידיים עם יציאתה לפנסיה.
ג. אין צו להוצאות. על המזכירות להשיב את כספי הערבות למערערת בהתאם לנהלים.
ד. בית הדין סוגר את התיק.
הרב מימון נהרי
ראיתי מה שכתב ידידי עמיתי הגר"מ נהרי והנני להוסיף על דבריו גם לגופן של הטענות ושל הקביעות שבפסק הדין. בית הדין האזורי קבע בפסק דינו שהאישה הפסידה תוספת כתובתה, ואין אנחנו יכולים להסכים לקביעות בית הדין שלדעתנו לוקות בתרתי: טעות בקביעת העובדות הגוררת עימה טעות הלכתית, ונבאר דברינו.
נקדים ונאמר: הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו) מתאר את ההתנהלות הראויה של בני זוג –התנהלות שבהכרח תביא לאהבה ואחווה, שלום ורעות. וזו לשונו (בהלכה יט):
וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת, ולא יהיה עצב ולא רוגז.
(ובהלכה כ):
וכן צוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי, ויהיה לו עליה מורא ותעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניה כמו שר או מלך –מהלכת בתאות לבו ומרחקת כל שישנא.
וזה הוא דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים הטהורים בזיווגן, ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח.
כשאחד מהצדדים או שניהם אינם נוהגים בדרך זו, הדבר מביא בהכרח לסכסוך, מהסכסוכים המצויים בין בני זוג, אך אין הוא מביא בדרך כלל לגירושין.
בגיטין (צ, א) נחלקו התנאים אם בעינן 'ערות דבר' כלשהי בתפקוד האישה ובמעשיה כתנאי לגירושין או די אפילו אין היא מוצאת חן בעיניו מפני שמצא אחרת נאה הימנה. ולהלכה פסקינן בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קיט סעיף ג): "לא יגרש אדם אשתו ראשונה, אלא אם כן מצא בה ערות דבר [...] ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה."
ואכן רוב וכמעט כל הזוגות אינם באים לפנינו להתגרש אם לא נוצר ביניהם סכסוך עמוק, פחות או יותר, ורובם משתדלים לקיים את הנישואין אף אם אין הם מאושרים, אם מפני שדואגים לילדים ואם מפני סיבות אחרות הנובעות מהתועלת המגיעה לבן הזוג מרעהו, וכמאמר רבים הבאים לפנינו "לא התחתנתי בשביל להתגרש". בעבר חיים של איש בלי אישה ואישה בלא איש, היו כמעט בלתי־אפשריים: האיש – האישה 'עזר כנגדו' וכדאמרינן ביבמות (סג, א) "במה אשה עוזרתו לאדם? אמר ליה: אדם מביא חיטין, חיטין כוסס? פשתן, פשתן לובש? לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו?!" וכן האישה לא הייתה יכולה להתקיים ללא בעל שיעבוד לפרנסתם וידאג לצרכיה. התפתחות העולם המודרני, המאפשרת לגברים ונשים כאחד להשיג צורכיהם בקלות ללא בן זוג, העלתה את מספרי הגירושין ואפשרה לבני זוג לפרק את נישואיהם ביתר קלות, עם זאת כמעט שלא מצאנו מי שבא להתגרש ללא סיבה, מוצדקת יותר או מוצדקת פחות.
לפיכך כמעט כל הזוגות הבאים לפנינו מצויים בסכסוך, אך אף שאחד מהם או אף שניהם נהגו כלפי בני הזוג באופן לא יאות ולכן הם מתגרשים, אין במעשים אלו כדי לקבוע שם תואר 'אשה רעה', 'איש רע', 'מורד' או 'מורדת' על בני הזוג. שם תואר זה יכול להיקבע רק על ידי הגדרה הלכתית ברורה מוגדרת ומובחנת, הגוררת בעקבותיה חיובים הלכתיים. אין לקבוע הגדרה הלכתית ובוודאי לא לקבוע נפקא מינה הלכתית על סמך התנהלות לא ראויה ככל שתהיה, אם אין היא בכלל הגדרים ההלכתיים.
הסיבות להגשת התביעה בכתב התביעה הראשוני, שאותו כתב האיש עצמו ובכתב ידו (שהוא בדרך כלל אמין ביותר) היו:
איני מוכן ורוצה לחיות עם אדם שרואה בי, ואף אומר בהזדמנויות חוזרות ונשנות, אדם שאינו אחראי כלכלית, שאינו מסוגל לפרנס את משפחתו (לפי אמות המידה של האישה כמובן), שלא רואה את הדברים באופן מציאותי, בקיצור בכל דבר הקשור לפרנסה – אדם שלא שווה הרבה.
חובתנו להעתיק את טענות הצדדים שחזרו ונשנו בפרוטוקולי הדיונים. הטענות היו כדלהלן:
הבעל אמר:
אני רוצה להתגרש. אני רוצה להתפטר ממשרת 'השרת הראשי' בבית. אני לא רוצה להיות כל הזמן מושפל. לא עזבתי את הבית ביום בהיר אחד. כבר לפני כמה חודשים כתבתי לאשתי שאני רוצה להתגרש. היה בינינו ויכוח קולני באמצע הלילה. אשתי אמרה שאכן היא מודעת לבעיות שלה, אבל היא לא משתפרת. לטענתה אני לא 'מספק את הסחורה' ויש לה טענות נגדי.
היינו אצל שלושה יועצי נישואין. הייתה יועצת וברגע שהיועצת לא הייתה לטעמה של אשתי היא הפסיקה את הטיפול אצלה, אחרי ששמעה מהיועצת "מה את רוצה, הוא צודק". אחר כך היינו אצל יועץ אחר וגם אצלו לא הלך. אחרי חמש־עשרה שנה אני יכול לומר בוודאות שאף פעם לא שמעתי ממנה מה קורה לה. אצל היועץ הרביעי אשתי נקטה בביטוי קשה אחרי שהיועצת אמרה לאשתי שעליה לקחת עזרה תרופתית. יש אצלה כעסים לא באופן צעקני אלא פתאומי, ואז היא אומרת מילים קשות. היא זקוקה לתרופות כדי להשתלט על יצרים [...]
אם אדם כמוני, עם ארבעה ילדים, קם והולך אחרי חמש־עשרה שנה – זה מדבר בעד עצמו. נכון שהיו בינינו יחסי אישות כמה ימים לפני כן. גם על אשתי יש תמיהה, איך אחרי יומיים אישה מדברת אל בעלה כמו זבל.
אני לא יכול לחיות בבית כאשר אני נחשב כסמרטוט. אני עושה המון בבית.
מבחינת אשתי אני אדם לא יציב ולא אחראי. היא גם טוענת ש'עובדים עליי'. אם אחרי שבעה חודשים אשתי לא יודעת מה קורה אצלי – זה מדבר בעד עצמו.
אני הייתי אשם שבמשך חמש־עשרה שנה הייתי סופג עלבונות ושותק. נטל הבית – שמונים אחוז מהנטל היה עליי. השוטר אמר לי שאני צריך לעזוב את הבית וגם לקחו ממני את הנשק. היום אני משלם כביכול בגלל שאימי עזבה אותי בהיותי בן שנתיים וחצי [...] ברוך ה' גדלתי עם אבי, אם מדברים על בית ההורים אז צריך לבדוק באיזה בית גדלה אשתי, איזה בגידות היו שם וכדומה. מאסתי לבוא בכדי שיעמידו אותי למבחן על מה שהיה כשהייתי בן שנתיים וחצי. אי אפשר להעליב גבר ולומר לו "אתה סמרטוט, אתה לא שווה, גם במיטה אתה לא גבר, יש לך ריח מסריח בפה".
הייתי מעיר לאשתי על הצורה שהיא מדברת איתי, והיא השיבה לי שבסך הכול ביקשה ממני שבע מאות וחמישים ש"ח. אני חולה אופטימיות ומאמין שיש סיכוי.
יש אדם אחד בלבד שיודע את המצב בינינו לאשורו וזה אני. אני לא התגרשתי ממנה כי לא אהבתי אותה. היה אטימות באותה תקופה. הגשתי בקשה של גט אני רוצה משהו מוחלט – אני עמדתי במצב שאין לי ברירה.
אני טוען וטענתי שכל מה שחוויתי בשנות הנישואים זה לא מה שגבר שעובר, אם אומרים לבעל שלא, "אתה לא טוב במיטה, אתה לא יודע לנשק", לרזולוציה הזו הגענו. היא עשתה כל מה שהיא רצתה, לעשן ג'וינטים, ללכת עם חברים לתל אביב. הסכמתי הכול שיהיה לי שקט. היא אמרה "אני יודעת שאני קשה לחיות איתי כי כך גדלתי", זה קו שככה התנהגה וכך היא יודעת.
בערב ראש השנה היא אומרת לי: "אני מבקשת ממך שבע מאות וחמישים ש"ח, ואין לך לתת איזה גבר אתה?" בכיתי לבורא עולם, רציתי יחס, רציתי כבוד, הייתי אופה חלות, בישול, טיפול בילדים, ניקיון קניות, חוץ מכביסות הכול עשיתי.
האישה הגיבה לדברים אלו:
אני רוצה שבית הדין יעזור לי להציל את הבית שלי. בעלי עזב את הבית ביום בהיר ועזב אותי ואת הילדים. הבת שלי שמעה שבעלי רוצה לחלק את הבית והרכוש ולקחה את זה קשה. איך אפשר לעזוב באופן פתאומי. אני התחלתי בייעוץ אצל יועצת נוספת, אם בעלי רוצה להצטרף אליי אני אשמח. אני מעוניינת להמשיך את ייעוץ הנישואין.
יומיים לפני שהוא עזב אמר לי שהוא אוהב אותי. כמה ימים לפני שהוא עזב היו בינינו יחסי אישות. הבעיה אצל בעלי שהוא עצבני וצריך לטפל בזה. גם אצלי יש בעיות ואני אפרוס אותן בפני היועצת. אני מציינת שיש כאן צד שלישי. בעלי מתארח אצל משפחה אחרת שיש שם אישה יפה והיא תמיד משפיעה עליו לרעה והם מסיתים אותו. אפילו בני משפחתו של בעלי מאוד אוהבים אותי ולא מבינים מה קרה לבעלי. צריך לתת לבעלי להירגע ואחר כך לקבל ייעוץ. אני מעדיפה את היועצת שלי כדי להציל את הבית שלי. היו לנו עליות וירידות כמו כל זוג. גם כשיש חילוקי דעות צריך להתמודד ולא לברוח מהבעיה.
היה לנו ריב על עניין של עבודה אחרי שבעלי פוטר מהעבודה לפני כמה שנים, ואף שהוא עובד בתחום אחר, אבל זה לא אותו מעמד שעבד כמנהל וגם לא אותה משכורת.
אני לא מזלזלת בבעלי, תמיד כיבדתי אותו, ואם הוא הרגיש אחרת – זה ייתכן, אבל זה לא המצב. בכל מקרה אני מוכנה לתקן את הטעון תיקון. בעלי נעזב על ידי אימו בהיותו בן שנתיים וחצי שנטשה אותו והתחתנה במרוקו עם מוסלמי. לאחר מכן בהיותו בן עשרים וארבע איבד את אביו. לאחר מכן איבד גם את אחיו. הוא תמיד אמר לי שיש לו נכות רגשית. בכל זאת מה שהיה בינינו אלו דברים רגילים שקורים אצל בני זוג. הייתה בינינו אהבה.
הוא השתולל וביקשתי ממנו להירגע ואמרתי לו שאם הוא לא נרגע שייקח את הדברים שלו וילך. זה היה מתוך דינמיקה של ריב. כשהוא לקח את המזוודה אמרתי לו "לאן תלך" וכו' וביקשתי ואף התחננתי בפניו שיישאר. הריב היה בעניין העבודה שהוא עובד שאמרתי לו שהוא עובד הרבה שעות והמשכורת שלו מאוד נמוכה. אמרתי לו את זה לא בצורה מעליבה אלא בצורת הערה שהמצב הזה לא תקין.
הוא בן אדם מורכב: יש לו לב טוב מצד אחד, ויש לו הרבה תסביכים מצד שני. יש לו נטייה להאשים את האחרים על הרוע שיש לו בתוכו. כל החיים הערכתי אותו, כיבדתי אותו, עמדתי לצידו. הוא אלים ומתפרץ, הרים עליי ידיים, הייתה אלימות מילולית [...] חמש־עשרה שנה יש לו בעיות ותסכולים.
הדברים חזרו ונשנו במכתבי הצדדים לפני הגירושין וגם במכתבו של הבעל כשרצה לחזור ולהינשא אחרי הגירושין. עיון בדברים מורה שהבעל חש לא מוערך ומתוסכל מהיחס של האישה כלפיו, יחס שכנראה לווה בדיבורים וטענות מעליבות של האישה כלפיו וכלפי משפחת מוצאו. גם לאישה היו טענות על התנהלותו של הבעל, האישה כנראה הייתה מודעת לתסכולו של הבעל, אך לא טרחה או לא הצליחה לפוגג יחס זה (ואולי באמת לא העריכה אותו כפי שציפה). אין ספק שהבעל היה פגוע מהיחס כלפיו בין שהרגשתו הייתה מוצדקת – אובייקטיבית ובין שהייתה סובייקטיבית, הפגיעה שחש הייתה כנראה פגיעה אמיתית. הצדדים עברו במשך השנים כמה 'סבבים' של ייעוצי נישואין, שלא הועילו. עם זאת אף אם נקבל את כל טענות הבעל כאמת לאמיתה, המקרה הוא מקרה של חוסר התאמה שחלחלה עד שגרמה לבעל לעשות מעשה, אך אין זה מקרה יוצא דופן המורה על התנהגות פוגענית יוצאת דופן, שהרי עיקר טענות הבעל הוא על הרגשתו ולא על התנהגות פוגענית ספציפית.
עיון בתיק בית הדין, במסמכים ובאמירות, וקביעת העובדות על פי דברי שני הצדדים מורה חד־משמעית שהיוזמה לגירושין היא יוזמתו של הבעל. הבעל הוא שקם ועזב את הבית על פי החלטתו, הן אמת שהאישה אמרה לו במסגרת המריבה "תעזוב את הבית", אך דבר זה לא עדיף ממה ששנינו ביבמות (קטז, א) שהאומרת לבעלה "גרשני" לא הווי בכלל 'קטטה' (שהוזכרה שם), מפני ש'כל הנשים' אומרות לבעליהן "גרשני", שזו דרך מריבה. והוא הדין בנידון דידן, שהרי האישה אמרה (והבעל לא הכחישה) שכשהבעל עזב את הבית היא רדפה אחריו וביקשה שלא ילך. לפיכך אין אפשרות לראות אמירה זו שתוך כדי מריבה 'הוראה' לבעל לעזוב את הבית.
מלבד זאת האישה טענה שביקשה מהבעל בדרכים שונות לחזור, אך הבעל סירב. אין ספק שהאישה טענה וביקשה מהבעל בפני בית הדין שיחזור, אך הבעל סירב לחזור. הבעל הודה בדבר זה בדבריו בפני בית הדין האזורי בדיון שנערך בא' באייר התשע"ט (6.5.19) וזו לשון הפרוטוקול:
[...] נכון לאחר שעזבת את הבית היא פנתה אליך במסרונים וב'מיילים' וביקשה שתלכו לשלום בית?
האיש: גם וגם. היו גם פניות לשלום בית וגם פניות לאיומים שהיא תלך למשטרה.
אין ספק שעם עזיבתו גמלה בו ההחלטה להתגרש, ואכן תביעת הגירושין הוגשה סמוך לעזיבתו, ולדבריו לפני בית הדין האזורי ולפנינו אף גמלה בליבו במשך זמן רב לפני התקרית שגרמה לעזיבתו. בית הדין האזורי כבר קבע בהחלטה קודמת מיום כ"ט במרחשוון התשע"ט (7.11.2018), החלטה בתיק חלוקת הרכוש שבה דחה תביעתו של הבעל לדמי שימוש, שהבעל מעולם לא רצה לחזור לביתו לשלום בית. רצונו לחזור לבית היה רק להיכנס לבית להיפגש עם הילדים, תוך דרישה שהאישה לא תהיה נוכחת בעת הפגישות, ואכן האישה נענתה לבקשותיו.
גם לפנינו הודה הבעל לדברי האישה וככתוב בפרוטוקול הדיון:
[...] את ביקשת שהוא יחזור הביתה?
תשובה: התחננתי שיחזור אליי, כתבתי 'מיילים' ו'אס־אם־אסים'.
בית דין: אתה מסכים לעובדות, עזבת את הבית?
המשיב: לאחר חג הסוכות, בעקבות שנים של קושי [...]
בית דין: היא ביקשה ממך לחזור?
המשיב: אפשר לומר.
בית דין: אתה לא חזרת כי רצית להתגרש?
המשיב: כן [...]
בית דין: ניסית לחזור הביתה?
המשיב: גרתי בבית, הייתי עושה שבתות שם.
בית דין: האם רצית לחזור הביתה להיות עם האישה במיטה?
המשיב: לא.
העולה מהאמור הוא שהבעל הוא שעזב את הבית, הבעל הגיש תביעת גירושין מייד אחרי העזיבה. האישה ביקשה מהבעל שישוב, אך הבעל סירב לשוב לשלום בית, ובקשתו היחידה הייתה להיפגש עם הילדים בבית. עזיבת הבעל הייתה בשל מריבה בין הצדדים, שבה נפגע הבעל מחוסר ההערכה של האישה כלפיו, ואין לה קשר לצו ההרחקה. וזה שלא כמו שכתב הרב וידאל בנימוקיו:
כבנידון דידן, שהאישה במו ידיה גרמה להוצאת האיש מהדירה על ידי צו ההרחקה (על אף שייתכן שהייתה לכך הצדקה מצד האלימות כלפי הבת), וגם אחרי שכבר הסתיים הצו הציבה תנאים לחזרתו – הדברים נוטים כי האישה במעשיה היא שגרמה לפירוק התא המשפחתי והפסידה כתובתה.
ולא היא, שהרי באותה עת הבעל לא היה בבית וגם לא רצה לחזור אליו. מהות צו ההרחקה הייתה שלא יחזור לבית אף לקיום הסדרי שהות.
לאור האמור, הבעל הוא שהגיש את תביעת הגירושין והגירושין 'יצאו ממנו', שהרי לא הובאה עילה וראיה כלשהי שהאישה היא הגורמת, ועיין להלן.
והנה מכיוון שאין חולק שהאישה ביקשה מבעלה באותה עת שיחזור, ואין ראיה או אומדנה כלשהי שעל כל פנים באותה עת לא רצתה בדברים באמת ובתמים. מהיכי תיתי לפוטרו מכתובה?
אף אם נקבל את קביעת הרב אסוס, שלאחר זמן האישה הייתה מעוניינת גם היא בגירושין, אין דבר זה מגלה למפרע על מה שקרה בעת עזיבת הבעל ובעת הגשת תביעת הגירושין. ואף אם בעת הגירושין בפועל האישה רוצה בגירושין, לא שייך כאן דינו של רבנו ירוחם שכששניהם רוצים בגירושין אין לחייב הבעל בתוספת כתובה, שהרי כבר הארכנו במקום אחר שבמה דברים אמורים? כששניהם יחד חפצים בגירושין אבל היכא שהבעל יזם את הגירושין ולאחר זמן האישה מסכימה בנסיבות שנוצרו – במקרה כזה לא ייפטר מתשלום כתובה, והדברים ארוכים ואין כאן מקום להאריך בהם.
והנה בית הדין ביסס את קביעתו שהאישה הייתה מעוניינת בגירושין ולא רצתה שלום בית ושדבריה היו מן השפה ולחוץ על עדותו של הרב אסוס. בית דיננו עיין בעדותו של הנ"ל כפי שנכתבה בפרוטוקול בית הדין, ואיננו יכולים להימנע מלהעלות את תחושת חוסר הנחת העולה מעדותו (אף שבדרך כלל אין מנהגה של ערכאתנו להתערב בדברים שקובע בית הדין על פי התרשמותו).
צריכים אנו להקדים תחילה את סדר המאורעות: הבעל עזב את הבית והגיש תביעת גירושין בתשרי התשע"ו (אוקטובר 15); האישה הגישה תביעה נגדית לשלום בית במרחשוון התשע"ו (נובמבר 15). בדיונים שנערכו בבית הדין במרחשוון התשע"ו (נובמבר 15) ובאייר התשע"ו (מאי 16) דרשה האישה שלום בית וביקשה שבית הדין יפנה את הצדדים לייעוץ זוגי. האישה לא ייפתה את מערכת היחסים ביניהם ועיקר טענתה הייתה "אני עדיין רוצה להציל את הבית שלי. יש לנו ארבעה ילדים שנמצאים במצוקה, יש לנו בן שנמצא בטיפול פסיכיאטרי". בכ"ב באייר התשע"ו (30.5.16) הוציא בית הדין את ההחלטה דלהלן:
לפני בית הדין עומדת תביעת הבעל לגירושין ומאידך גיסא תביעת האישה לשלום בית. לאחר הדיון האחרון החליט בית הדין לקבוע מועד להוכחות הבעל בתביעתו לגירושין. במקביל הפנה בית הדין את הצדדים לגורם מקצועי כדי שיסייע בידם לשקם את חיי הנישואין.
בדיון שהתקיים היום בבית הדין לא המציא הבעל הוכחות לתביעתו וחזר על דבריו שאמר בעבר בדיון הקודם, שהאישה זלזלה בו קשות.
לעומתו טענה האישה שגם לה יש טענות קשות כנגדו אך אינה רוצה להעלותן משום שחיי הנישואין שלהם התקיימו ככל הזוגות הנשואים, שיש להם עליות וירידות בחיי הנישואין, והיא נחרצת לנסות שלום בית.
בהסכמת הצדדים, בית הדין מפנה אותם אל כבוד הרב חיים אסוס [...] שיסייע בידם לשקם את חיי הנישואין. שני הצדדים קיבלו עליהם את מסקנותיו של הרב אסוס בין שימליץ על שלום בית ובין שימליץ על גירושין [...]
העולה מהחלטת בית הדין שניתנה כשבעה חודשים אחרי העזיבה: הבעל הצהיר שאינו רוצה לחזור לשלום בית, הבעל לא הביא ראיות להוכחת תביעתו, וכנראה גם לא היה יכול להביא ראיות והדברים מתמצים באמירתו לפני בית הדין (כמצוטט לעיל): "יש אדם אחד בלבד שיודע את המצב בינינו לאשורו, וזה אני".
הצדדים הופנו לרב אסוס וקיבלו עליהם המלצתו, והבדיקה הייתה לצורך קביעה אם יש תוחלת לנישואין ויש סיכוי לשלום בית, הא ותו לא. הרב אסוס לא התבקש לקבוע במי האשם, ומשכך אף אם היה מטיל אשמה – לגבי זה לא קיבלו את נאמנותו וודאי שלא קיבלו את דבריו, והלה לא היה נאמן לקבוע לעניין חיוב כתובה. מינויו של הרב אסוס היה לעניין קביעת המצב העכשווי ותו לא.
לאחר כשלושה שבועות ניתנה חוות דעתו של הלה שהבעל החלטי ברצונו בגירושין בגין זלזול וביזיונות של האישה כלפיו (לדבריו) מתחילת הנישואין. עם זאת למרות אמירת האישה שרוצה שלום בית, ראה הלה סימנים הפוכים בגין הגשת תלונה על אלימות, בחוות דעתו לא הביא ראיה נוספת לדבר. בחוות דעתו קבע שהתלונה הייתה על מקרה תקיפה שקרה שלושה חודשים לפני כן ורק עתה הוגשה תלונה בגינו, ושהשיהוי בהגשת התלונה ועיתוי הגשתה מורים שתביעתה לשלום בית אינה כנה.
קביעה זו אינה נכונה שהרי הבקשה הייתה בעקבות תקיפה שנעשתה בכ"ד באייר התשע"ו (1.6.16), כשבועיים אחרי הדיון ויומיים אחרי החלטת בית הדין המפנה את הצדדים לייעוץ, והוגשה ביום כ"ח באייר התשע"ו (5.6.16). אכן בתלונה הוזכרה תקיפה קודמת, אך בסיסה היה מאורע שקרה במועד הנ"ל. התלונה נמצאה מוצדקת ולכן הוצא צו הגנה, גם בית המשפט וגם בית הדין קבעו שהתנהלות זו הייתה מוצדקת ואין להאשים את האישה על התנהלותה בנסיבות העניין. אין בזה משום ראיה על רצונה של האישה.
הרב אסוס נשאל פעמים מספר על סמך מה קבע את קביעתו. הלה אמר:
הייתה אווירה, ראיתי את הכעס שלה נגדו וזה מובן [...] אם אישה רוצה שלום בית היא בוכה על מה שהיא מפסידה ומנסה לתקן עמדות, לא ראיתי את זה. הייתה הרגשה כללית שלא היה את החלק הזה.
פגישתו עם האישה הייתה אחרי תקיפת הבעל את הבת שבעקבותיה הוצא צו ההגנה האמור. אין ספק שמאורע שכזה גרם לאישה להיות נסערת וכועסת, ואין ראיה מזה לרצונה. גם ההנחה שאם האישה לא בוכה הדבר מראה על חוסר רצון אמיתי – אין לה על מה שתסמוך. אנשים שונים מבטאים רגשותיהם באופנים שונים, לאו כולהו בחדא מחתא מחתינן ולאו כולהו בחד רוקא תפו.
הרב אסוס נחקר על חוות דעתו רק לאחר שנים מספר (כשלוש שנים אף שבדבריו אמר שאינו זוכר מה שנעשה "לפני שש או שבע שנים"), בעת הדיון על הכתובה. ניסיונו בעניינים אלו הוגדר בדבריו:
אני רופא משפחה בהכשרתי. יועץ הוא לא מטפל, מתייעצים איתי בכל מיני נושאים, עזרתי לעשרות זוגות, זו המציאות שיש ניסיון. הכשרה פורמלית אין לי, [זו הייתה] פעם ראשונה ואחרונה שקיבל פנייה (מבית הדין).
בעדותו אמר שאין הוא זוכר הפרטים ועל סמך מה ניתנה קביעתו, הלה לא הצליח לרענן את זכרונו אף שבאי כוח שני הצדדים ניסו להבהיר את הדברים, ספק אם ניתן לסמוך על עדות שכזו כשהמעיד אינו יועץ מומחה וכמו כן הקביעות שבחוות דעתו – לא ברור על מה נסמכו, ועיין כתובות (כ, א) לגבי כותב עדותו על שטר ומעיד על פיה לאחר זמן, שדווקא ב'רואה כתבו ונזכר' – מעיד, אבל כשאינו נזכר ודאי שאינו יכול להעיד. ואין כאן מקום להאריך.
בדיון שנערך ביום כ"ג בסיוון התשע"ו (29.6.16) ימים מספר אחרי מתן חוות הדעת, תיארו הצדדים – כל אחד מנקודת השקפתו – את נסיבות הסכסוך. האישה תקפה את חוות הדעת ועמדה על רצונה בשלום בית. עם זאת בסופו של הדיון אמרה שבאין ברירה תתגרש, אך היא דורשת את כתובתה.
בין כך ובין כך אין בחוות דעת זו כדי להבהיר מה היה רצונה האמיתי של האישה בעת עזיבת הבעל, ואין כאן מקומה, שהרי כפי שכתבנו המועד הקובע הוא מועד הגשת התביעה ואין בהתנהלות מאוחרת כדי לגלות דברים למפרע. משכך אין מקום להפסד כתובה וכאמור חוות הדעת הייתה לעניין הסיכוי לשלום בית ולא לעניין כתובה.
והנה בית הדין כתב: "האיש טען שאשתו מיררה לו את החיים, הייתה משפילה אותו וכו'. בית הדין אכן נוכח בדיונים שיש רגליים לדבר לטענות האיש." חבל שבית הדין לא ביאר בפסק דינו מה הן ה'רגליים לדבר' לקביעה זו, והיכן מצא בדברי הבעל או בדברי האישה שהיא מיררה לו את החיים, אף אם האישה מודה שלא נהגה תמיד כשורה.
על פי דברים אלו קבע בית הדין שדין האישה הוא כדין 'אשה רעה'. ובאמת גם קביעה זו אינה ברורה כלל: בנידון דידן נשמעו עמדות שני הצדדים לגבי מערכת היחסים ביניהם, לדברי הבעל החוזרים בדיונים בבית הדין ובכתבי הטענות, האישה זלזלה בו ולא נהגה עימו כראוי כל שנות הנישואין. אין ספק שזאת הייתה הרגשתו הסובייקטיבית של הבעל. עם זאת האישה הכחישה את דבריו שזלזלה בו, לדבריה טענותיה נגדו היו מוצדקות. לפנינו טענות סותרות של האיש והאישה, ורק אילו קיבלנו את טענות האיש כאמת לאמיתה אולי היה מקום לקבוע שדינה כדין 'אשה רעה' – וגם אישה כזו אינה מפסידה כתובתה – אומנם אף קביעה זו תמוהה היא.
בית הדין כתב בפסק דינו:
במהלך הדיונים התברר לבית הדין שהאישה עושה פעולות שנוגדות רצון ואפשרות לשלום בית, וזאת תוך כדי ניסיון של שלום בית שבית הדין הפנה אליו, וכל זאת כאשר האישה חוזרת שוב ושוב על רצונה בשלום בית. התנהלות שקרית זו של האישה מעמידה את דבריה באשר לפירוד וסיבותיו בסימן שאלה גדול.
גם כאן סתם בית הדין ולא פירש ולא נתן דוגמה כלשהי לקביעה זו, במה ראה שהתנהגות האישה שקרית ואיזו פעולה עשתה הנוגדת רצון לשלום בית, ואם היה פגם בהגשת התלונה [אם לזה הכוונה] בנסיבות העניין. מסתבר שבית הדין סמך על דברי הרב אסוס וכפי שציטט את חוות דעתו ועדותו. כאמור: עובדתית דבריו בנוגע להגשת התלונה אינם נכונים וקביעתו לעניין התנהגות שקרית אינה נכונה. וגם דבריו וקביעת ההתרשמות היו כחוות דעת כללית, כשהוא עצמו אינו מבסס דבריו. חובה עלינו לומר שאכן הלכתית [לעניין הכתובה] אין נפקא מינה מן הקביעה שהאישה היא 'אשה רעה'. (ואין הבדל מהי 'רעתה' של האישה, אם ניתן לסבול אותה או שלא ניתן לסבול כלל, במקרה שלא ניתן לסבול כלל יכולה להיות עילה אחרת לגירושיו הקרובה במהותה ל'מאוסה עלי', ואין ללמוד דין 'אשה רעה' מבעל רע, כמו שכתב אחד הדיינים בפסק הדין, ואין כאן מקום להאריך.)
אך גם קביעה זו, שהאישה היא 'אשה רעה', אינה יכולה להיאמר כקביעה בעלמא ללא עדים, ובענייננו אפילו ללא עד אחד. וגם אם לבית הדין יש אומדנה כדבריו (וספק אם ניתן לדון על פי אומדנה, עיין חושן משפט סימן טו) על כל פנים בעינן קצה ראיה ועובדה המגלה על סמך מה ניתנה קביעה זו – דבר שלא היה בנידון דידן. האמור בהחלטה כי האישה לא נתנה לבעל לחזור הביתה אינו נכון וכפי שכתבנו לעיל. גם הקביעה שהאישה לא עשתה דבר לשכנעו לחזור אינה נכונה, כפי שהצהיר הבעל לפנינו. בדיונים בבית הדין האישה חזרה והצהירה שהיא רוצה בחזרתו. אומנם היא עמדה על זכויותיה (כשעול גידול ארבעת הילדים מוטל עליה), אך אין בעמידה על זכויות כדי לסתור את רצונה בשלום בית, כשהבעל הוא שנקט מהלך חד־צדדי. לפיכך לא ברורה כלל הקביעה לפיה בקשת האישה לשלום בית בכל ההליך אינה כנה, קביעה שמביאה בעקבותיה מסקנה לא ברורה 'דאדעתא למיפק לא נתן לה', כאילו הגירושין היו בגין רצונה ובגרימתה, כשברור למעלה מכל ספק שהבעל הוא שיזם את הגירושין ואף עשה מעשה בעקבות יוזמתו.
בפסק דינו של בית הדין ישנה 'הוכחה' נוספת לחיזוק קביעתו, הוכחה שלא הייתה ראויה להיאמר וזו לשונה: "גם יצוין שלאחר הגירושין רצה האיש לחזור לאישה אך היא סירבה [...]" הנה מלבד שאין להביא ראיה כלל ממה שנעשה לאחר הגירושין כדי להוכיח מה היה לפניהם, בנידון דידן הדברים נכונים על אחת כמה וכמה: הטעות המוכחת בציור העובדות היא שגרמה להביא ראיה שתשתקע ולא תיאמר:
הבעל הוא שעזב את הבית על דעת עצמו בתשרי התשע"ו (אוקטובר 15), האישה ביקשה וחזרה וביקשה בין בבית הדין ובין בדרכים שונות שהבעל יחזור לשלום בית, מכתבי הצדדים זה לזו מוכיחים שהחיים של שניהם לא היו קלים, שניהם הודו בטעויות שעשו, אך שניהם הבינו בעבר שלא ראוי לפרק בית שיש בו ארבעה קטינים, ובעיקר למענם, ואף ששניהם הצהירו שכל אחד מהם גם סובל בקשר הנישואין, בנסיבות העניין עדיף לא להתגרש. האישה הפצירה לשלום בית למרות משקעי העבר ולמרות אלימות הבעל כנגדה, אך הבעל אטם ליבו.
אין ספק שגם אם האישה רוצה שלום בית – רצון שאינו נובע בהכרח מאהבה בוערת אלא מתוך ראייה בוגרת של המציאות, אין להאשים אותה שבד בבד היא דואגת לצרכיה וזכויותיה. אך כאמור הבעל אטם ליבו. לכן בסופו של דבר הסכימה לגירושין, ואין להאשים אותה על שעמדה על זכויותיה לקבל כתובה (ובפרט שהבעל קיבל סכומים גבוהים מזכויותיה), וכי אישה שדורשת את כתובתה הדבר מורה שאין רצונה בשלום בית? מטעם זה כדין דרשה להגיע להסכם גירושין.
הצדדים התגרשו בט' בתמוז התשע"ז (3.7.17), למעלה משנה וחצי אחרי עזיבת הבעל ולאור התנגדותו הנחרצת לניסיון שלום בית. מששבר הבעל את הנישואין, זכותה וחובתה של האישה להמשיך ולשקם את חייה.
גם אחרי שבירת הנישואין בעטיו של הבעל, הלה לא חזר בו ואמר "טעיתי". רק כשנודע לו כחצי שנה אחרי הגירושין שהאישה מתחילה לנהל מערכת יחסים עם גבר אחר ביקש לחזור. וזו לשונו בפרוטוקול: "באותה תקופה שמעתי שהיא מתחילה קשר עם גבר חדש. זה כאב לי, אני גבר."
לא ברור מה חשב מי שכתב את השורה הנ"ל בפסק הדין:
מדובר באישה שבעלה עזב אותה ודרש להתגרש. לאחר שנה וחצי הסכימה לבקשתו, כשברור שהסכסוך מכבה את הרגשות.
האישה המשיכה בחייה, ואז 'נזכר' הבעל לשעבר לבקש לחזור, כשלא ברור אם עיקר רצונו לחזור או שעיקר רצונו לשבש את הקשר החדש. סירובה של האישה במצב זה לאחר שהבעל שבר את הכלים הוא סירוב הגיוני וכנראה נכון בנסיבות חיי הצדדים. וכי דבר זה מהווה ראיה – אפילו קלושה – לרצונה בעת הנישואין? ישתקע הדבר ולא ייאמר.
סוף דבר: הבעל עזב את הבית הגיש תביעת גירושין ועמד על תביעתו ללא פשרות, האישה דרשה שלום בית כל העת, כפי שהודה אף הבעל. הבעל שסבל מהאישה לא טען שרצונה הוא מן השפה ולחוץ, אלא שלדבריו והרגשתו אין הוא רוצה לחזור אחרי שעשה מעשה. ומעתה מהיכי תיתי שהאישה תפסיד כתובתה על סמך אומדנה שלא ברור על מה נשענה? לא ברור כלל על סמך מה קבע בית הדין שתביעת האישה לשלום בית שקרית. ומאימתי הרצון שקרי, אם מעת הגשת תביעת שלום הבית או לאחר מכן. וכי על סמך אומדנה וטענות הבעל אפשר להפסיד לאישה כתובתה?
חיוב הבעל בכתובה הוא חיוב גמור ומוחלט כדאיתא באבן העזר (סימן צג סעיף א): "הכתובה הרי היא כחוב שיש לו זמן ואינה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה." ומהיכי תיתי להפסיד לאישה כתובתה על סמך קביעה שגם היא לא רוצה בשלום בית, כשהיא צווחת ככרוכיא על רצונה זה והבעל מודה בפני בית הדין האזורי שעשתה מעשים להשיבו?
דברי הרשב"א בתשובה, הדורש את קריאת הבעל למורדת שתשוב [שמהם ביקש בית דין קמא ללמוד לחובת הקריאה לבעל לשוב], הובאו בבית יוסף (סימן עז) וברמ"א (סימן פ סעיף יח) שכתבם בזו הלשון:
אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה – לא הפסידה משום זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב מאחר שיצאת בלא רשותו ואינו מראה לה פנים, ואם הוא יבא אצלה אינה מונעתו מכלום.
דבריו אינם עניין לנידון דידן: אף קריאה שלא ממעמקי הלב לאישה, כדי שלא תתבייש לשוב, מועילה כדי לקבוע שאין היא נענית לקריאת הבעל. וקריאה שכזו ודאי קראה האישה בנידון דידן פעמים רבות, אלא שהבעל סירב ודרש להתגרש.
דברי בית הדין כי הספק בכנות טענות האישה לשלום בית (לדבריהם) מעורר ספק לגבי זכאותה לכתובה, אינם ברורים ואינם נכונים:
טענות גרידא של בעל על מרידה (ובנידון דידן גם הבעל לא טען כך אלא הודה שחיו חיי אישות לפני עזיבתו והוא שעזב, אך אף לו טען – טענות) אינן יוצרות ספק שיש בכוחו להרע שטר ולמנוע גביית כתובה. לו כך היה לא הנחת בת לאברהם אבינו הגובה את כתובתה, והדברים פשוטים. הכתובה ככל שטר הרי היא בחזקתה. המחלוקת אם האישה נחשבת מוחזקת בה או לא תלויה בשאלה אם כגבויה היא או לא, אך גם למאי דקיימא לן ששטר העומד להיגבות לאו כגבוי דמי, עדיין בחזקתו הוא.
אכן כשמרידת האישה ודאית וה'אמתלא' לה מסופקת – יש לומר העמד ממון בחזקתו, שכן מרידת האישה הוודאית מרעה את חזקת זכאותה לכתובה שכן לכאורה יש בה סיבה להפסד הכתובה, שכמוה כמחילתה או כפירעונה, בתנאים ההלכתיים הנצרכים שאין כאן מקומם. וכיוון שבממון עצמו נחשב הבעל מוחזק – על האישה הראיה (אם כי גם דין זה אינו מוסכם, שיש שנקטו שהפסד הכתובה ב'מורדת' הוא מכוח התקנה ולפיכך במקום ספק יש להעמיד על עיקר דינא, ואין כאן מקום להאריך). אלא שהיא הנותנת: כשאין מרידה ודאית של האישה, ואפילו לא טענות הבעל על מרידה כזו, וכזה הוא הנידון דידן כמו שהתבאר לעיל –ודאי נימא העמד שטר על חזקתו.
נוסיף ונאמר אף באשה שעזבה את הבית יש להסתפק אם דינה כמורדת דהאחרונים הוכיחו ממה שכתב הנודע ביהודה (מהדורא תניינא אבן העזר סימן ז) "כיון שהילוכה ממנו לא היה שלא ברשות בעלה ואם כן לא מרדה" דמשמע שבהליכה שלא ברשות הרי היא מורדת, ועיין בשו"ת מהרש"ם (חלק ו ד"ה מכתבו שהביאו), אך ממה שכתב בשו"ת אחיעזר (חלק א סימן י אות ד) נראה לכאורה שלא הפסידה כתובה בלא התראה, עיין שם. ואם כן: הבעל שעזב ודאי הווי מורד, והאישה שלא עזבה ומכריזה שרוצה שיחזור וודאי שלא התרו בה – מהיכי תיתי שתפסיד כתובתה?
גם קביעת בית הדין "לפיכך אין לאישה אלא עיקר כתובה, מפני שבה לא נאמרה הסברה של 'אדעתא למשקל ומיפק לא יהיב לה'" אינה ברורה ואינה מובנת:
דין זה נאמר בראשונים במקרה שבו האישה יוזמת גירושין ב'באה מחמת טענה', אך אין זה נידון דידן שאין ספק שהיוזם הוא הבעל, אלא שאומדנת בית הדין היא שהאישה לא התנגדה לגירושין ואמירתה שרוצה שלום בית לא כנה. אך לא זו העיר ולא זו הדרך כפי שכתבנו שהיוזמה לגירושין היא כל כולה של הבעל.
לאור כל האמור יש לקבוע שחזקת חיוב הכתובה של הבעל לא הורעה ולא הוכחה עילה כלשהי להפסד כתובה. משכך על הבעל לשלם לאישה את מלוא כתובתה ותוספת כתובתה סך 180,000 ש"ח מיידית, מדין ודאי ולא בגין מוחזקות האישה בחלק מהכספים:
הסכומים שחייבת האישה לשלם לבעל מיידית מכוח חוק יחסי ממון יישארו בידה והבעל יוסיף על סכום זה מיידית עד סך 180,000 ש"ח, שהרי פירעון כתובה – זמנו מייד עם הגירושין (או כשנפסק חיוב זה).
זכויות הבעל בזכויות שצברה האישה יתקבלו בעת היגמלן.
הרב שלמה שפירא
ראיתי את דברי עמיתיי שליט"א.
תיק זה קשה להכרעה, וכפי שהרחיבו דייני בית הדין האזורי אשר התלבטו בדבריהם הלוך ושוב אם האישה היא רק בגדר ההלכתי של 'אשה רעה' שאינה מפסידה כתובה, או שלמעשה היא עצמה רצתה בגירושין לא פחות מהאיש כאשר במקביל מנעה כל אפשרות סבירה ומכילה לשובו לביתו, העמידה תנאים לשובו, וכל דבריה שהיא מעוניינת בשלום בית לא היו אלא מהשפה ולחוץ.
דייני בית הדין נשענו בין היתר על 'היסטוריית' הייעוצים לשלום בית שעברו הצדדים, ושלא צלחו; על לשכת הסיוע; על דבריו של היועץ הרב אסוס ועל שגם לאחר שפג תוקף צו ההרחקה שהוצא כנגד הבעל התנתה האישה תנאים שונים כדי למנוע את שובו בפועל של הבעל לבית הצדדים.
ככלל בית הדין הגדול אינו נוהג להתערב בבירור העובדות ובמסקנות הישירות היוצאות מהן. זאת משום שדייני בית הדין האזורי שומעים ורואים את הצדדים לאורך הדיונים הרבים ובפניהם נשמעות החקירות והעדויות. בתיק זה התקיימו דיונים רבים, ואינה דומה שמיעה וראייה המתקיימת בבית הדין האזורי לקריאת וראיית המסמכים בבית הדין הגדול.
אולם מאחר שבתיק זה דייני בית הדין האזורי הסתפקו והתלבטו ודנו בצדדים השונים עד שלבסוף הכריעו שהאישה הפסידה את כתובתה, נאלצנו גם אנו לבחון שוב ושוב את הפרוטוקולים והמסמכים השונים כדי לקבוע אם הבעל פטור מתשלום הכתובה, כיוון שהאישה למעשה לא רצתה אותו, או חייב בכתובה, כיוון שבפועל הבעל תבע את הגירושין והוא זה שעזב את הבית.
עמיתיי הרחיבו בפרשנות העובדות והגיעו למסקנה שיש לקבל את הערעור ולקבוע שהבעל לא הביא ראיות מספיקות לפוטרו מתשלום הכתובה.
עמיתיי נחלקו בנימוקים מועד פירעון מלוא הכתובה:
לדעה אחת היות שבנדון דידן ישנם ספקות עובדתיים, וכפי שהורחב לעיל, ומוחזקות האישה בכספים העודפים – שהיא אמורה ליתן למשיב מכוח חוק יחסי ממון – מסייעת בידה, על כן מצד אחד האישה אינה יכולה לדרוש מבעלה לשלם עתה את כתובתה. אולם מנגד תוכל לקזז בעתיד את כל דמי הכתובה מהכספים שהיא אמורה להעביר לבעל מכוח חוק יחסי ממון.
לדעה שנייה על הבעל לשלם לאלתר את יתרת כתובת אשתו, כפי שחז"ל קבעו שבכל גירושין מועד הפירעון הוא מיד לאחר הגירושין. בתיק זה, לאחר קיזוז סכום החוב שהאישה חבה לו מכוח חוק יחסי ממון, עליו לשלם לאלתר את יתרת הכתובה.
מאחר שלעניות דעתי אכן קיימים ספקות במישור העובדתי אני מצטרף לדעה הראשונה לעיל, דעתו של עמיתי הרב מימון נהרי שליט"א.
הרב אברהם שינדלר
פסק דין
א. לאור כל האמור לעיל פוסק בית הדין כי הערעור מתקבל.
ב. לדעת הרוב הערעור מתקבל מן הטעם שהמערערת מוחזקת בכספים המגיעים לה ממקום עבודתה. ולכן:
זכויותיה אלה יישארו בידיה (מעבר לחלקה שעל פי חוק יחסי ממון) סכום 180,000 ש"ח.
את יתרת חלקו של המשיב בזכויותיה, מעל לסכום זה, יהיה על המערערת לשלם למשיב בתשלומים עתידיים עם יציאתה לפנסיה.
ג. אין צו להוצאות ועל המזכירות להשיב את כספי הערבות למערערת בהתאם לנהלים.
ד. בית הדין סוגר את התיק.
ה. פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת שמות הצדדים.
ניתן ביום י' במרחשוון התשפ"א (28.10.2020).
הרב שלמה שפירא הרב אברהם שינדלר הרב מימון נהרי
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה