חיוב תוספת כתובה בתובעת גירושין

רקע עובדתי ועיקר טענות הצדדים

הצדדים התגרשו לפני כשנה והוחלט כי עניין הכתובה יידון אחרי סידור הגט.

האשה טוענת כי הבעל לשעבר ניהל מערכת יחסים ממושכת במשך כשנה עם אשה אחרת במהלך תקופת הנישואין. על רקע זאת עזבה את הבית ובהמשך תבעה גירושין.

הבעל לשעבר טען שאשתו היא זו שניהלה מערכות יחסים עם גברים אחרים.

זומנה לעדות המטפלת הזוגית שטיפלה בבני הזוג. המטפלת דיווחה כי האשה לשעבר איבדה את אמונה בבעלה על רקע "בגידה".

הבעל לשעבר הודה שאכן זהו המינוח בו השתמשו בעת הטיפול הזוגי, אולם המטפלת הזוגית הסבירה כי "בגידה" אין משמעותה קיום יחסי אישות דוקא, אלא כל קשר שהוא עם אשה אחרת במהלך חיי הנישואין נחשב לבגידה. הוא הודה שניהל תכתובת שאינה ראויה עם אשה שאינה אשתו, אך לא היה ביניהם כל קשר מעבר לתכתובת זו שעליה הצטער מאד וביקש סליחת אשתו לשעבר.

זומנו לעדות שני אנשים שכלפיהם נטען שקיימו קשר עם האשה לשעבר, והתברר כי טענות הבעל הן טענות שאין מאחריהן דבר.

בדיון מיום כ"ג בחשון תשע"ט (01.11.2018) הוצגו על ידי האשה התכתבויות בין הבעל לשעבר לנטענת. ההתכתבויות כוללות תוכן חד משמעי של קשרי אישות. הדברים מזעזעים כל לב ומצויים בפרוטוקול הדיון במערכת בית הדין. הבעל לשעבר הודה כי אכן הוא ניהל התכתבויות אלו עם הנטענת, אך טען שמטרתו היתה לעורר קנאת אשתו על מנת שתסכים להתפייס אתו.

הסכום הנקוב בכתובה הוא 555,555 ש"ח.

בין הצדדים התקיימו הליכים רכושיים בבית המשפט, והתברר כי הזכויות הפנסיוניות של האשה גבוהות משל בעלה בסכום של 360,000 ש"ח, שאת מחציתו נדרשה להעביר לבעל לשעבר. כיון שכך, הסכימה האשה כי סכום תביעת הכתובה יעמוד על סך של 180,000 ש"ח, שמשמעותו החזרת זכויותיה הפנסיוניות לידיה.

עד כאן תמצית טענות הצדדים.

דיון

אין ספק שהבעל לשעבר ניהל תכתובת שאין לה כל פרשנות אחרת מלבד האמור בתכתובת עצמה.

הסבריו של הבעל לשעבר אין בהם דבר, וגם מיגו דלהד"ם אין לו, יעוין בשו"ת שחר אורך (ח"א סימן כג) שם ביארנו עניין זה.

שקר זה שבפי הבעל לשעבר כה בוטה, עד שניתן לומר כי אף הרגל האחת שיש בדרך כלל לשקר שאין לו רגלים אינה קיימת כאן.

לאידך גיסא אין ספק שהאשה עזבה את הבית ויזמה את הליך הגירושין כולו. אין להוציא מכלל אפשרות שהבעל באמת ובתמים היה כנה בבקשת הסליחה שלו.

אולם אין לשכוח שהבעל לשעבר לא אמר אמת ולא הודה בקשריו האמתיים עם הנטענת. כל בקשת הסליחה שלו התייחסה להתכתבויות בלבד, שיהיו מזעזעות ככל שיהיו אינן משקפות את המציאות שהיא חמורה בהרבה, וכך יש להתייחס להצהרתו כי ייטיב את דרכו.

לפנינו יבוארו שני עניינם עיקריים: העניין האחד הוא כי על דרך כלל כאשר אשה תובעת גירושין איבדה תוספת כתובה, והשני שכאשר תביעת הגירושין באה על רקע אשמת הבעל לא איבדה האשה את תוספת כתובתה.

כידוע ליושבי על מדין, הגרי"ש אלישיב זצ"ל בקובץ תשובות (ח"ב סימן פז) ובעוד פסקי דין מפי כתבו הביא שתי דרכים בביאור דברי רבנו ירוחם הידועים. בדרך הראשונה כתב שרק כשכופין את הבעל להוציא איבדה תוספת כתובה. בדרך שניה הסיק שלא כך, אלא שכל שתובעת גירושין איבדה תוספת כתובה, וז"ל:

"במקום שהאישה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוספת כתובה, מה שאין כן במקרה וגם הבעל לא רוצה בה הרי אין מקום לתקנה זו וממילא קם דינא שמכיון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה."

על דרך זו כתב עוד בקובץ תשובות (ח"ג סי' קצח):

"אילו היה הבסיס להלכה זו הואיל וכופין את הבעל לגרש מוכרח לגרשה הוי ליה להזכירו ועיקר חסר מן הספר. גם מצד הסברא לא נראה כן. דהנה זה נראה פשוט אף לדעת הר"ח בכל אלו שכופין להוציא פטור מלשלם תוספת כתובתה, זה דוקא בבאה מחמת טענה שאינו מסוגל להוליד והיא באה מחמת טענה, או מוכה שחין ובעל פוליפוס בזה יכול לטעון אדעתא דהכי כו' אבל במקרה והבעל נעשה רועה זונות ובגלל זה האישה דורשת גט באופן שכופין אותו, על זה האיך שייך לומר בזה אדעתא דהכי לא יהיב לה, הרי בידו להיטיב דרכיו, ואם בידו להתייצב על דרך טוב ולא רוצה לבחור בדרך זו והוא ממשיך באיולתו, כמוהו כמגרש מרצונו ובודאי חייב לתת לה כל המתנות שנתן לה וכמו כן התוספת כתובה. ולפי זה אי אפשר לפרש דמשום האי טעמא מפסידה תוספת כתובתה במורד הואיל וכופין לגרשה, שהרי ברצונו לשוב ממרדו."

בשו"ת שחר אורך (ח"א סימן י) התבארו כללי ההבחנה בין עיקר כתובה לתוספת כתובה. כאן יתבארו שני העניינים שהוזכרו לעיל, והם שתובעת גירושין איבדה תוספת גם אם אין כופין את בעלה לגרשה, ושלא תמיד כך הדבר ויש תובעת גירושין שלא איבדה תוספת כתובה.

בכלל זאת יובאו ראיות למסקנת הגרי"ש אלישיב זצ"ל.

באה מחמת טענה - הסוגיה ביבמות

ז"ל הגמרא ביבמות (דף סה ע"ב):

"ההיא דאתאי לקמיה דר' אמי אמרה ליה הב לי כתובה אמר לה זיל לא מיפקדת אמרה ליה מסיבו דילה מאי תיהוי עלה דהך אתתא אמר כי הא ודאי כפינן. ההיא דאתאי לקמיה דרב נחמן אמר לה לא מיפקדת אמרה ליה לא בעיא הך אתתא חוטרא לידה ומרה לקבורה אמר כי הא ודאי כפינן."

עוד הובא בגמרא (שם) לעיל שבבאה מחמת טענה הדין הוא שיתן כתובה.

נחלקו הראשונים אם כשם שיש לבאה מחמת טענה כתובה כך יש לה גם תוספת כתובה. תוספות (ד"ה כי) הביאו דברי ר"ת שכתב שיש לה תוספת, ודבריו מתאימים לשיטת תוספות כתובות (נד ע"ב ד"ה ולעוברת) שעניינה של תוספת כתובה הוא הגדלת הכתובה.

מאידך, תוספות הנ"ל הביאו את דברי רבנו חננאל שכתב שדווקא מנה ומאתים אית לה אך לא תוספת, "דאדעתא למיפק לא אוסיף לה". הרי"ף פסק כרבנו חננאל וכתב שטעם הדבר "אומדן דעתא הוא דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה". כן פסקו הרמב"ם (פט"ו מהל' אישות ה"י), הטור, השלחן ערוך (סימן קנד סעיף ו), ושאר פוסקים.

הדין הוא אם כן, שבאה מחמת טענה כופים אותו להוציא ואין לה תוספת כתובה.

יש לדון האם הגורם להפסד התוספת הוא מה שכופין אותו לגרש או שפרט זה אינו עיקר, והגורם להפסד תוספת הכתובה הוא אומדן הדעת שאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה תוספת, וכל שתבעה גירושין איבדה תוספת.

והנה בבאה מחמת טענה כופין אותו בשוטים, אולם מצאנו שאבדה תוספת לא רק בבאה מחמת טענה אלא גם בטוענת על בעלה שאין לו גבורת אנשים והוא מודה לדבריה, ששם הדין הוא שאין כופין אותו בשוטים. כ"כ בשו"ת בעלי התוספות (סימן עה) בתשובה ממהר"ם מרוטנבורג במי שטענה על בעלה כי משנשאה לא קרב אליה והוא מודה לדבריה וטען שהדבר קרה בגלל כשפים שעשתה. פסק מהר"ם מרוטנבורג שיוציא ויתן כתובה:

"מיהו לא כפינן לו בשוטי אלא כשהיא באה מחמת טענה, דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה, כדמשמע סוף פרק הבא על יבימתו דכפינן. אבל אם אינה באה מחמת טענה, כיון דלא מפקדה אפרייה ורבייה, לא כפינן ליה בשוטי, אלא אמרינן ליה חכמים חייבוך להוציא ולתן כתובה, ואם תתן כתף סוררת מותר לקרותך עבריינא."

עוד פסק המהר"ם מרוטנבורג (שם) שאין חייב לתת לה תוספת, כשיטת ר"ח בבאה מחמת טענה. כ"כ הבית יוסף (אבן העזר סימן קנד סעיף כא) שאבדה תוספת לא רק כשכופין אותו בשוטים אלא גם כשהדין הוא שאין כופין אותו בשוטים, וז"ל:

"מצאתי כתוב בשם רבינו ברוך נ"ל דכל היכא דקתני יוציא ויתן כתובה נהי דאין כופין אותו אלא בראיה ברורה מכל מקום נפיק ממונא מיניה דכיון דחייבוהו חכמים בממון זה לתת לה הילכך מפקינן מיניה כתובה ויהבינן לה מנה ומאתים ונדוניא דהנעלת ליה אבל תוספת איכא פלוגתא דרבוותא רבינו תם כתב בריש פרק אף על פי (בתוספות שאנץ והו"ד בהגהות מרדכי שם סוף סי' רפט) דתוספת נמי אית לה דלכל מילי תנאי כתובה ככתובה דמי (כתובות נד:) ורבינו חננאל כתב דוקא להני מילי דמייתינן בפרק אף על פי אמרינן תנאי כתובה ככתובה דמי למידי אחרינא לא ומספיקא לא מפקינן מיניה התוספת כיון דאיפליגו ביה רבוותא ז"ל עכ"ל."

הראת לדעת שגם כשאין כופין בשוטים פטור מתוספת.

עדיין יש לדון מה הדין בתובעת גירושין ומחמת תביעתה מגרשה, באופן שאין הדין נותן שחייב לגרשה והוא מרצונו גרשה, האם חייב בתוספת כתובה?

בחידושי ר' אברהם מן ההר (יבמות סה ע"ב ד"ה מרא) כתב, וז"ל:

"וכתב הר"מ פרק ט"ו דדוקא כתובה אית לה אבל תוספת לית לה שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול וכן כתב הרי"ף דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה ע"כ ומסתברא דהוא הדין לאשה שאינה רוצה לעמוד תחת בעלה ומצערת אותו עד שיגרשנה שאין לה תוספת."

אשה המצערת את בעלה אין הדבר מהווה סיבה לכפות את בעלה לגרשה, ואף על פי כן אין לה תוספת. יתר על כן נראה שלא בא ר' אברהם מן ההר לחדש את הדין שגם כשאין כופין איבדה תוספת, שדין זה היה פשוט לו, שכן משמעות לשון הרי"ף "אומדן דעתא הוא דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה", מתפרשת באשה שתובעת גירושין שעליה יש לומר אדעתא למשקל ולמיפק. הוסיף ר' אברהם מן ההר לחדש שאף אשה שאינה תובעת גירושין בבית דין אלא מצערת את בעלה עד שמגרשה בלא תביעה ובעלה מגרשה מיוזמתו איבדה תוספת כתובה, כי כל שהיא הגורמת את הגירושין יש לומר שאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה.

דומה שראיה זו ברורה, וההלכה לדעת ר' אברהם מן ההר יוצאה בהינומא כמסקנת הגרי"ש אלישיב זצ"ל.

יש לדון האם דברי ר' אברהם מן ההר מוסכמים.

בספר העיטור (אות מ - מרד דף סח טור א) כתב:

"והמורדת על בעלה נמי שאין הבעל רוצה לגרשה שמא תתפייס אלא שאומר אם רצונה להתגרש תצא שלא בכתובה והאשה אינה רוצה שיגרשנה אלא שיצטער עד שיוציאנה ויתן לה כתובה דאמרי היכי דמיא מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה כלומר עד שיגרשנה ויתן כתובתה וכיון שלא יצאה מעיקר אישות פוחתין מכתובתה בכל שבת ושבת שמא תמלך ותתפייס ואין הבעל יכול לומר אתן לה גט מעכשיו ואפסיד לה כתובתה."

בעל העיטור חידש גדר חדש של מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה והוא אשה שמורדת מתשמיש במטרה שיגרשנה וכתב שאין הבעל יכול לגרשה ולהפסידה כתובתה. מסתבר שדבריו אמורים אף כשמראש התברר שזו כוונתה ואליבא דאמת רצונה להתגרש ולאלתר הסכים בעלה לגרשה ואפילו הכי לא איבדה כתובה, ולכאורה דבריו שלא כמו שכתב ר' אברהם מן ההר. אמנם בלשונו כתב בעל העיטור "וכיון שלא יצאה מעיקר אישות", דהיינו שאינה תובעת גירושין אלא אומרת "בעינא ליה". יתכן שאמר דבריו רק משום שאין האשה תובעת להתגרש ואפשר שתחזור בה שהרי אינו מאוס בעיניה, אך במצערת את בעלה ולא אומרת בעינא ליה עד שמגרשה בלא תביעה וכן בתובעת גירושין, מודה. ואפשר שיש מחלוקת בין בעל העיטור לבין ר' אברהם מן ההר במצערת בעלה, אך נראה ששניהם מודים שהתובעת כתובתה ויוצאה לרצונה איבדה תוספת כתובה.

נמצאו שלושה אופנים בדבר:

האחד – התובעת גירושין הפסידה תוספת כתובה.

השני – אשה שאינה רוצה לעמוד תחת בעלה ומצערת אותו עד שיגרשנה, חידש ר' אברהם מן ההר שאף על פי שאינה תובעת גירושין איבדה תוספת.

השלישי – אשה שמרדה על בעלה ואומרת בעינא ליה ומצערנא ליה ובעלה סבור שאפשר שתתפייס ולכן אינו רוצה לגרשה והאשה אינה רוצה שיגרשנה אלא שיצטער עד שיוציאנה ויתן לה כתובה, במקרה זה חידש בעל העיטור שכיון שלא יצאה מעיקר אישות לא הפסידה תוספת כתובה.

עי' בשו"ת משפט וצדקה ביעקב (ח"א סימן קפג) בתשובת ר' יוסף עטיה (רמו"ץ צפרו, עי' מלכי רבנן בערכו שיש כמה תשובות ממנו בשו"ת משפט וצדקה ביעקב, תשובה זו משנת תצ"ד) שכתב שלשון הרי"ף מוכיחה שאם גירש בתביעת האשה אין לה תוספת, ואם גירש שלא בתביעה יש לה תוספת. הסכים אתו בתשובת ר' משה אדהאן (אב"ד מכנאס נלב"ע בשנת תצ"ז, עי' מלכי רבנן בערכו), וכתב גם הוא שמדברי הרי"ף מוכח שהכל תלוי בתביעת האשה. במשפט וצדקה ביעקב שם הסכים איתם ר' יהודה בירדוגו (בעל "מים עמוקים") וכתב שכל שהיא תובעת הגירושין אין לה תוספת כתובה.

כ"כ עוד בדעת הרי"ף בשו"ת מטה לחם (סימן יז) בתשובת מהר"י ישראל מרודיס שאיבוד תוספת תלוי ברוצה לצאת.

בשו"ת גינת ורדים (חלק אבן העזר כלל ד סימן יא) דן באדם שחלה ונפל למשכב זמן ארוך ונלאו כל הרופאים לרפאותו,

"וביני ביני נתגלה הדבר על ידי גויה אחת מכבסת בגדים המצויה רוב הימים בבית ראובן הנז' שאשתו עושה לו כשפים ומשקה אותו מיני סמנים העשוים כמן אבן ששוחקת אותו במים ומשקה אותו ואמרה הגויה שהתרית באשת ראובן והזהירתה שלא תעשה כן לבעלה לפי שזה האבן גורמת לו כמה מיני תחלואים ושאפשר שתבא לידי סכנת נפשות ולא שמעה אליה ויבוקש הדבר וימצא ויוציאו מתחת ידה אבן אחת והודית שהיתה שוחקת אותו במים ומשקתו כדי למצא חן וחסד בעיניו והראו האבן לאנשים ידועים ובקיאים בענינים אלו ואמרו שהאבן הלז הוא עשוי ומורכב מכמה סמנים סמיים ושהוא סבת החולי ולולי ה' עזרתה לו כמעט שכנה דומה נפשו ובכן גדלה השנאה בין ראובן ואשתו וגדלה המחלוקת ביניהם עד שעמדו לידי גרושין."

הגינת ורדים דן בעניין חיוב הכתובה וכתב שמעיקר הדין מורדת היא וצריכה התראה.

בספר גבול בנימין (למהר"ר חיים בנימין פונטרימולי, נדפס שאלוניקי תקפ"ד, סוף סימן ש) תמה על דבריו, שכיון שהיא גרמה הגירושין יש לפוטרו מתוספת כתובה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה. דבריו ברורים שאיבוד התוספת אין תלוי בכפיה, אלא בגורמת הגירושין ולשונו "דאדעתא למשקל ולמיפק" מורה ללשון הרי"ף הנ"ל. מסתבר שגם הגינת ורדים לא חלק אלא משום מה שכתב בסוף דבריו שיש ללמד עליה זכות שלא כיונה במעשיה אלו להזיק את בעלה רק למצוא חן בעיניו.

בשו"ת הר"י מיגאש (סימן קנ) דן גם הוא בעניין זה, ולכאורה משמע מלשונו שהפסד התוספת תלוי בכפיה, וז"ל:

"שמי שיש לו בנים מאשה אחרת אם נתברר עליו שהוא אינו יורה כחץ אם בהודאתו או שנשא אחרת אח"כ ולא הוליד גם ממנה שהיה בלתי מחוייב מן הדין להוציא וליתן כתובה אבל נתחייב בזה אם היתה היא תובעת אותו מה אם היתה שותקת ומוחלת לא היינו מכריחין אותו שיוציא ויתן כתובה. אם כן ראוי לומר כאן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה ולא דמי לאומר איני זן ואיני מפרנס והמדיר את אשתו מתשמיש המטה וכל שאר אותם הדרכים שנאמר בהם יוציא ויתן כתובה שהוא חייב בין עיקר בין תוספת. דהתם הוי איהו מורד והדבר שלסיבתו נתחייב להוציא וליתן כתובה שיהו בידו לתקנו אם ירצה והיה בידו שלא לעשותו מתחלה אם רצה א"כ ראוי לחייבו בין תיקונו ולא היה בידו מתחלה שלא יהיה אבל הוא אנוס בו ואומדן דעתא הוא שאם היה משער בעצמו שהוא על זו הדרך ושהדבר יכריחנו להוציא וליתן כתובה לא היה כותב לה מה שכתב מהתוספת.

אבל אם לא קיים עדיין מצות פריה ורביה והוא בלתי מודה שאינו יורה כחץ ולא נתאמת עליו זה אבל הוא חושב בדעתו שהוא יכול להוליד והוא אינו יכול לעמוד בסיפוק שתי נשים שהיה אז מחוייב ומוכרח משורת הדין להוציא וליתן כתובה מבלתי שתצטרך היא לתבעו בזה מטענת בעינא חוטרא ליד' כו' ואף על פי שהסכימו שניהם על השארותם זה עם זה שורת הדין תכריחנו לגרשה ולפרוע לה כתובתה שאין הגירושין מחמתה ולא מחמת דין תלוי בה באופן שהיה אפשר לומר כי אקני לה אדעתא למיקם קמי' כו' אבל הגירושין הוא מחמת דין שהוא מתחייב בו לא היא שהיו אז הגירושין לסיבתו."

הר"י מגאש מחלק בין מי שבלא תביעת האשה לא היה מחויב בגירושין והתחייב מכח שלגביו יש לומר כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה לבין מי שחייב גם בלא תביעתה וכל דבריו סובבים סביב חיוב הבעל בגירושין."

לענ"ד אין הכרח ללמוד כן מדבריו, שלא דן הר"י מגאש על מציאות בה האשה תבעה גירושין ואינה מסכימה להשאר תחתיו אלא רק על מציאות בה תבעה מכח הדין, ובזה חילק בין כשרק מכח תביעתה כפוהו או שגם בלא תביעתה יש לכפותו, ולא התייחס לתובעת גירושין ובסיבת התביעה מגרשה בעלה אם גם באופן זה יש לראות את האשה כיוצאה מתחתיו ואדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.

יש להביא ראיה נוספת מדברי המרדכי (יבמות פ"ו רמז מו) שכתב:

"פר"ח דהא דמשמע הכא דכייפינן להוציא ויש לה כתובה דוקא מנה ומאתים אבל תוספת לא יהיב לה דאדעתא דהכי לא הוסיף לה דתימא ליה אפקה [...] וקשה לר"י על פי' ר"ח דאמרי' התם נ"מ למורדת פירוש דמורדת על בעלה אינה מפסדת תוספת הכתובה אלא כמו שמפסדת הכתובה עצמה שפוחתין לה ד' טרפעקין בשבת ואף על גב דאדעתא דהכי לא הוסיף לה שתמרוד בו."

מורדת אין כופין את בעלה לגרשה, אף על פי כן הקשה המרדכי ממורדת על שיטת רבנו חננאל. אם היה סובר שדברי רבנו חננאל נאמרו דוקא במי שכופין אותו לגרש, לא היתה כל קושיה. הרי לנו שהבין המרדכי שלשיטת רבנו חננאל הטעם שהפסידה תוספת כתובה אינו משום שכופין את הבעל לגרש. נראה שקשה לומר שכך יישב הרי"ף את קושיית המרדכי ויחלק בין כפיה לבלא כפיה, שמנא לו למרדכי להקשות כלל על דברי הרי"ף ממורדת הרי הסוגיה של באה מחמת טענה במי שכופין אותו לגרש היא, ומנא ליה למרדכי להניח שהרי"ף אמר דבריו גם בלא כפיה ולעשות מזה קושיה, על כרחך שפשיטא למרדכי שהרי"ף עצמו לא תלה דבריו בכפיה, שזו משמעות לשונו אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה, ולכן הקשה עליו ממורדת. אחר כתבי אלו הדברים ראיתי בספר פסקי הלכות יד דוד (ח"ג עמוד ע"ו בהגהה) שיישב קושיית המרדכי כנ"ל, וחילק בין כפיה לבלא כפיה, וצ"ב.

כתב הרמב"ם (פט"ז מהל' אישות הלכה כו):

"האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת, שאינה מעיזה פניה בפני בעלה, לפיכך האשה שהוציאה שטר כתובה ואין עמה גט ואמרה לבעלה גירשתני ואבד גיטי תן לי כתובתי והוא אומר לא גירשתיך חייב ליתן לה עיקר כתובה, אבל אינו נותן התוספת עד שתביא ראיה שגירש או שיצא גט עם הכתובה מתחת ידה."

הראשונים והפוסקים דנו בשיטת הרמב"ם, מהו החילוק שיש בין עיקר לתוספת. ופירשו בכמה אופנים, עי' ראב"ד מ"מ וכס"מ על דברי הרמב"ם, ואוצר הפוסקים (סימן יז סעיף מג ס"ק שמד).

המגדל עוז ביאר שהטעם שאין לה תוספת הוא משום שהיא כבאה מחמת טענה, וז"ל:

"ומה שהקשה הראב"ד ז"ל תגבה הכל יש לי לומר שלא מצינו מתגרשת בעל כרחו ולרצונה שתגבה תוספת שלא כתב לה ע"מ שתצא ממנו ותלך ותאכל עם אחר וכמ"ש למעלה בהלכות אלו."

מה שכתב בסוף דבריו: "וכמ"ש למעלה בהלכות אלו", כוונתו לדברי הרמב"ם (פט"ו ה"י) בעניין באה מחמת טענה, שם כתב הרמב"ם: "ויתן עיקר כתובה בלבד, שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול". וזה מה שכתב המגדל עוז שלא כתב לה על מנת שתאכל עם אחר.

הקושיה על דברי המגדל עוז פשוטה, שכשאמרה גרשתני יש לנו ידיעה שהתגרשה משום שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, ואין שייך לומר בזה אדעתא למשקל ולמיפק. נראה שזהו הטעם שבראשונים ופוסקים לא הובא טעמו של המגדל עוז. כן הקשה על דברי המגדל עוז בשערי יושר (שער ג פרק ג), וז"ל: "תירוץ זה אינו מובן כלל, כיון שאנו מחזיקים שגרש אותה הלא גרש אותה מדעתו ורצונו ולמה לא תגבה התוספות". לענ"ד יש ליישב שאף שהחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה היא חזקה המוציאה ממון, מכל מקום אינה אנן סהדי גמור אלא אומדנא דמוכח טובא, ולעניין תוספת כתובה כל שמכחישה ויש מקום במציאות להכחשתו – אדעתא דהכי לא התחייב לה.

עוד כתב המגדל עז, וז"ל:

"וגם כי מספר כתובתה נלמוד אין לה תוספת ובזה ניחא מה שהקשה עוד שהמשנה לא חילקה והוא מחלק כי לשון המשנה אינו מחייב אלא בכתובתה ואין במשמעה תוספת וכמו שהקדים ר"מ ז"ל בהלכות אלו."

יתכן שכוונתו לשיטת הרמב"ן בסוף הלכות נדרים ובכתובות (דף פט ע"א), שהובאה בדברי המ"מ כאן. אך אפשר שכוונתו לומר שהסיבה שאין דורשים מדרש כתובה היא משום דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה, ולכן אף שגובה עיקר כתובה משום שנישאת לא תגבה תוספת. לביאור זה, סברתו קרובה למה שכתב בשערי ישר שם בהמשך דבריו:

"דמדינא לא היו לה לגבות גם עיקר כתובה, דחזקה זו שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אינה ראיה ברורה דודאי איכא מיעוט נשים בעולם שיוכלו להעיז גם בפני בעליהן, והוכחה זו אינה רק כרוב בעלמא שעפ"י רוב אינה מעיזה, ומהני רוב זה לענין היתר אשת איש דהולכים אחר הרוב, אבל בממון דלא מהני רוב להוציא מן המוחזק גם חזקה זו אינה מועלת, אלא לענין עיקר כתובה לא בעינן ראיה בפני עצמה וחייב לשלם לה מחמת מדרש כתובה דכיון דהיא נישאת עפ"י היתר בי"ד מחויב לשלם לה כמו דגובה כתובתה באומרת מת בעלי, מחמת מדרש כתובה, אבל לענין תוספת דלית לן מדרש כתובה אוקמי אדינא דאין הולכין אחר הרוב בממון. כן נראה לענ"ד פשוט. ומוכח מזה דגם בענין חזקה יש מהם שהם בגדר ראיה שכלית דמהני לממון כמו חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, וחזקה זו שאינה מעיזה מהני להתיר אשת איש גם להנשא לכתחילה לשיטת הרמב"ם, ולממון לא מהני הוכחה זו, דכל הוכחה שהיא רק בגדר רוב מהני לאיסור והיתר ולא לממון והוכחה שהיא בגדר ראיה שכלית מהני גם לממון."

אלא, שהטעם שאין דורשים מדרש כתובה בתוספת הוא משום דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.

והנה לשון המגדל עוז היא: "שלא מצינו מתגרשת בעל כרחו ולרצונה שתגבה תוספת שלא כתב לה ע"מ שתצא ממנו ותלך ותאכל עם אחר". ולכאורה לשון זו מטעה שהגורם להפסד התוספת הוא משום שיוצאת "בעל כרחו". לענ"ד אין בזה די השב. לשון המגדל עז הינה תמצית לשון הרמב"ם (פט"ו מהל' אישות ה"י) בעניין באה מחמת טענה, שם כתב: "וכופין אותו להוציא ויתן עיקר כתובה בלבד, שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול." לשון זו תימצת המגדל עוז בדבריו: "שלא מצינו מתגרשת בעל כרחו ולרצונה שתגבה תוספת". ואין לדייק ממנה שהעיקר תלוי בכפיה.

בספר נהור שרגא (יבמות סה ע"ב ד"ה כי הא) כיוון לקושית הרי"ש אלישיב זצ"ל, ונראה שחילק כחילוקו הראשון, עיי"ש.

ממאנת וחברותיה – הסוגיה כתובות ק ע"ב - קא ע"ב

במשנה כתובות (דף ק ע"ב) הובא דין כתובה בכמה נשים. הממאנת, השניה, והאילונית אין להן כתובה, אא"כ נשאה לשם אילונית, אלמנה לכ"ג ושאר חייבי לאוין יש להן כתובה. בגמרא (קא ע"א) הובא שהממאנת וחברותיה אף שאין להן כתובה יש להן תוספת. ושם (דף קא ע"ב) שאף אלמנה שלא הכיר בה אין לה כתובה.

החילוקים בין הכיר בה ולא הכיר בה נאמרו ביחס לעיקר כתובה, אך תוספת כתובה יש לה בכל גווני. כך עולה מפשט הגמרא, שביחס לשניה לא חילקה בין הכיר בה ללא הכיר בה.

כ"כ הרי"ף בכתובות שם (ס ע"א בדפי הרי"ף) וביבמות סוף פרק ט (כו ע"ב בדפי הרי"ף), וז"ל:

"האי דקתני אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש להן כתובה הני מילי בשהכיר בה אבל אם לא הכיר בה יש לה תוספת אבל מנה מאתים אין לה וכן ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין כיוצא בהם והאי דקתני הכא שניה אין לה כתובה מנה מאתים הוא דלית לה אבל תוספת יש לה."

הר"ן בכתובות (דף נט ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה ונשים) ביאר סברת הדין, וז"ל:

"וכן הדין באלמנה לכ"ג וממזרת ונתינה לישראל שאע"פ שלא הכיר בהן יש להן תוספת שלא היה הדבר מוטל עליהן לגלות דסברי דאפשר שיערב עליו המקח ואף על פי שיש איסור בדבר."

אף שתלתה האשה שיעשה הבעל איסור לא הפסידה תוספת, ולא יוכל לומר לה אדעתא דהכי לא כתבתי לך תוספת. טעם הדבר הוא שתוספת "מתנה בעלמא יהיב לה בחבת ביאה", כמ"ש רש"י (כתובות קא ע"א ד"ה אבל תוספת), וכן כתבו תוספות רי"ד, הרא"ש (פי"א סימן כה), הר"ן ועוד.

בחייבי לאוין ושניה שלא הכיר בהן לא ניתן לומר שחיוב התוספת הוא משום שידע והתפייס, ואף על פי כן חייב בתוספת על אף שכופין אותו להוציא. הרי לנו שגם מי שכופין אותו להוציא יתכן שחייב בתוספת. אולם כמו שכתב בתשובת הר"י מגאש (סימן קנ) יש מקום לומר שאין לדמות מציאות בה הדין נותן לכופו גם בלא תביעתה למציאות בה רק מכח התביעה כופין, וז"ל הר"י מגאש:

"אבל אם לא קיים עדיין מצות פריה ורביה והוא בלתי מודה שאינו יורה כחץ ולא נתאמת עליו זה אבל הוא חושב בדעתו שהוא יכול להוליד והוא אינו יכול לעמוד בסיפוק שתי נשים שהיה אז מחוייב ומוכרח משורת הדין להוציא וליתן כתובה מבלתי שתצטרך היא לתבעו בזה מטענת בעינא חוטרא ליד' כו' ואף על פי שהסכימו שניהם על השארותם זה עם זה שורת הדין תכריחנו לגרש' ולפרוע לה כתובתה שאין הגירושין מחמתה ולא מחמת דין תלוי בה באופן שהיה אפשר לומר כי אקני לה אדעתא למיקם קמי' כו' אבל הגירושין הוא מחמת דין שהוא מתחייב בו לא היא שהיו אז הגירושין לסיבתו."

אם כן אין להביא ראיה מחייבי לאוין, שבהם הכפיה אינה קשורה לתביעת האשה.

עוד כתב הר"ן שאלו שיש להן תוספת דוקא כשאינן רוצות לצאת, וז"ל:

"ומיהו כי אמרינן דיש להן תוספת דוקא כשמוציאה הוא, אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, וכן הדין בשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה ורוצה לצאת ובאה מחמת טענה דאמרה דבעיא חוטרא לידה דאין לה תוספת כיון שהיא רוצה לצאת ממנו, אבל כל שהיא רוצה לעמוד תחתיו והוא מוציאה אף על פי שבדין מוציאה יש להם תוספת."

בלשונו מבואר שהטעם שבאה מחמת טענה אין לה תוספת אינו משום שמחויב בדין להוציאה אלא משום שהיא רוצה לצאת ממנו, וזהו גם הקשר דבריו שהרי בא לנמק דין אלמנה לכהן גדול שלא הכיר בה. הרי לנו שכל שרוצה לצאת אף שאין כופין אותו מחמתה, איבדה תוספת. נראה כמבואר שלא הכפיה היא הגורמת את איבוד התוספת אלא מה שהאשה יוצאת ברצונה, שעל זה שייך לומר אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.

כתב הרי"ף מסכת יבמות סוף פרק ו' (דף כא ע"א בדפי הריף):

"ואי קשיא לך הממאנת וחברותיה שאין להן כתובה מנה מאתים [כתובות ק"א ע"א] ויש להן תוספת התם בהדיא קתני לה מכדי ידע דקטנה היא דילמא מיחרטא ונפקא אמאי כתב לה אלא רצה לזלזל בנכסיו וכן בחברותיה שעומדות לצאת הוא הדין והוא הראייה וכשם שמצינו שיש תוספת בלא כתובה כך יש כתובה בלא תוספת כגון זו."

דברי הרי"ף לכאורה אינם מתיישבים עם דבריו שהובאו לעיל, שכן אם הטעם הוא משום שרצה לזלזל בנכסיו מדוע באלמנה לכהן גדול ושניה שלא הכיר בה יש להן תוספת. נראה ששני טעמים יש ברי"ף: האחד בקטנה והוא דוקא בהכיר בה, כי אם לא הכיר בה הריהי יוצאה לרצונה ואין לה תוספת, ודוקא בהכיר בה אמרינן שאף שלרצונה יוצאה יש לה תוספת. עוד כתב הרי"ף "וכן בחברותיה שעומדות לצאת" ואינן יוצאות לרצונן, אף שלא הכיר בהן יש להן תוספת משום שברצונן יעמדו תחתיו.

זהו ביאור דברי הרמב"ם הלכות אישות פרק כד. בהלכה ב-ג כתב:

"אבל הנושא אשה ולא הכיר בה ונמצאת אילונית או מחייבי לאוין, וכן הנושא שנייה בין הכיר בה בין לא הכיר בה, אין לה עיקר כתובה ולא תנאי מתנאי כתובה אבל תוספת יש לה [...] ולמה אין להן עיקר ויש להן תוספת, העיקר שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר אבל התוספת שהוא חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו הרי עמדה בתנאי שלה והרי הקנת לו הנאתה והרי היא עומדת אבל התורה אסרה אותה עליו ומה היא יכולה לעשות לפיכך יש לה תוספת שאין מעשיה הן הגורמין לה להאסר אחר הנישואין אלא אסורה היתה מקודם."

ביאר שגם כשכופים אותו להוציא, כיון שהיא ברצונה תעמוד לפניו לא איבדה תוספת. בפרק כד הלכה ה סתם וכתב שהממאנת אין לה עיקר כתובה אבל תוספת יש לה, וכאן לא נימק דבריו שרוצה לעמוד לפניו כמו שכתב לעיל משום שעניינה של ממאנת הוא שיוצאת ברצונה וכל שיוצאת ברצונה ראוי שלא תהיה לה תוספת ומשום שהכיר בה יש לה תוספת. כ"כ מעשה רקח:

"אף על גב שאין כאן הטעם דהרי היא עומדת בתנאה וכו' שכתב בדין ג' דאדרבה היא היוצאת מ"מ שאני הכא דסבר וקביל שהרי היה יודע שהיא קטנה ואפשר שתמאן והתוספת אינו אלא על סיבת ביאה ראשונה ודו"ק."

נמצינו למדים שיש להוכיח מלשון הראשונים בחייבי לאוין ושניה שלא הכיר בה ומדבריהם בממאנת, שהכפיה אינה סיבה להפסד תוספת כתובה אלא רצון האשה להתגרש.

עדיין יש מקום לומר שתרתי בעינן להפסד תוספת, שתרצה האשה להתגרש ושיכפו אותו על כך, כפי שהיה ניתן לבאר בלשון תשובת הר"י מגאש (סימן קנ) הנ"ל, אולם עניין הכפיה כלל לא נזכר ברמב"ם וברי"ף. הדבר קשה גם מסברה, שאם לא הכיר אדם באשה שאסורה היא עליו בלאו וכופין אותו לגרשה שיהא חילוק אם מלבד הכפיה רוצה היא לצאת או לא, ועל כרחך שטעם הדבר שהתוספת תלויה רק במה שרוצה לעמוד לפניו. ומדברי הר"י מגאש עצמו לא נראה כך כמו שכתב:

"שהיה אז מחוייב ומוכרח משורת הדין להוציא וליתן כתובה מבלתי שתצטרך היא לתבעו בזה מטענת בעינא חוטרא לידא כו' ואף על פי שהסכימו שניהם על השארותם זה עם זה שורת הדין תכריחנו לגרשה ולפרוע לה כתובתה שאין הגירושין מחמתה ולא מחמת דין תלוי בה באופן שהיה אפשר לומר כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה כו' אבל הגירושין הוא מחמת דין שהוא מתחייב בו לא היא שהיו אז הגירושין לסיבתו."

כמו כן נראה שהחידוש בממאנת שהכיר בה הוא שאף שיוצאה ברצונה יש לה תוספת משום שידע שיכולה לצאת ברצונה ועל דעת ביאה ראשונה התחייב לה.

ע"ע בחלקת מחוקק (סימן קטז ס"ק א) שדן בתוספת כתובה בחייבי כריתות, וז"ל:

"אם נשא אחת מחייבי כריתות דאין קדושין תופסין ואין צריכה גט ל"ש למיהב כתובה ואפשר דתוספות כתובה יש לה בהכיר בה שרצה ליזוק בנכסיו מפני חיבת ביאה ואפשר אפי' בלא הכיר בה יש לה תוספות כמו חייבי לאוין ואיילוני' דסברי שיערב עליו המקח וכמ"ש הר"ן."

וכן פסק הב"ש (ס"ק א) אף שאין קידושין תופסים בחייבי כריתות וכופין אותו להוציאה לא הפסידה תוספת, כי היא ברצונה תעמוד לפניו.

ראיה נוספת יש להביא מדין תוספת כתובה באיילונית.

בסוגיה בכתובות (דף ק ע"ב - קא ע"ב) התבאר שאיילונית שלא הכיר בה אין לה כתובה, אך יש לה תוספת כתובה. הראב"ד בהשגותיו לרי"ף וכן בהשגותיו לרמב"ם (הלכות אישות פרק כד הלכה ב) השיג על עיקר דין זה, וכתב שכל שלא הכיר בה ומקחו מקח טעות אין לה תוספת. אך שאר ראשונים חלקו עליו וכתבו שאף איילונית שלא הכיר בה מתנה בעלמא יהיב לה בחבת ביאה. עיין רמב"ם ומגיד משנה שהביאו שמקור הדברים בירושלמי (כתובות פרק ז הלכה ו).

איילונית אינה אסורה על בעלה מצד עצמה. כן כתב הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה ז): "לא ישא אדם עקרה וזקנה ואילונית וקטנה שאינה ראויה לילד אלא אם כן קיים מצות פריה ורביה או שהיתה לו אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה." האיסור לשאת איילונית אינו עצמי אלא משום ביטול מצות פר"ו, ולכן אם יש לו אשה אחרת או שקיים פר"ו הדבר מותר. כ"כ הרמב"ם (הלכות סוטה פרק ב הלכה י):

"מי שאין לו אשה הראויה לילד ולא בנים ונשא עקרה או זקנה או אילונית אינה שותה ולא נוטלת כתובה, היו לו בנים או אשה אחרת ראויה לילד הרי זה משקה אותה אף על פי שהיא זקנה או עקרה או אילונית ואינה ראויה לילד."

מקורו מסוגיה ערוכה בסוטה (דף כה ע"ב).

כאמור לעיל, בכלל ממאנת וחברותיה נכללת גם האילונית כמ"ש הרי"ף והרמב"ם (שם), ודינה הוא שכשלא הכיר בה יש לה תוספת כתובה ואין לה כתובה אף שאין כופין אותו להוציאה.

כמו כן אף אם מחמת מקח טעות לא חלו קידושי איילונית יכול הוא לקדשה. כ"כ בהפלאה (קונטרס אחרון סימן קטז ס"ק א) שכתב:

"עוד כתבו הח"מ וב"ש דיש להסתפק אם נשא איסור כרת ולא הכיר בה אם יש לה תוספת, משמע דפשיטא להו דאע"ג דאין הקידושין תופסין אפ"ה שייך תוספת משום חיבת ביאה והיינו דמוכח מאיילונית ודאי לדעת התוס' והרא"ש בריש יבמות [ב ב תוד"ה או] דאיילונית ודאי אם לא הכיר בה א"צ גט ואפ"ה יש לה תוספת."

וכ"כ בשו"ת צמח צדק הקדמון (אה"ע סימן קלז) שמאיילונית שלא הכיר בה יש להוכיח שאף שלא תפסו קידושין חייב בתוספת.

עולה שאין הדבר תלוי בכפיה אלא כל שרוצה לעמוד לפניו יש לה תוספת וכל שאינה רוצה לצאת אין לה תוספת.

יד הדוחה נטויה לומר שאין הכי נמי איילונית יש לה תוספת כתובה אף אם רוצה לצאת משום שלא כפו את בעלה להוציאה, ואין דין התוספת תלוי ברוצה לצאת אלא בכפיה לגרש, אך מדברי הראשונים מבואר להדיא שלא כך.

ז"ל הרמב"ן בחידושיו למסכת כתובות (דף ק ע"ב):

"ופרישו רבינו הגדול והגאונים ז"ל אפילו אאילונית, ובודאי גמרא משמע הכי דקאמר שניה וחברותיה, אלא שהדבר תימא כיון דבלא הכיר בה עסקינן היאך יהא לה תוספת מקח טעות עבד, ודעתם רחבה מדעתינו וקבלתם נקבל שהם אמרו כל שמדעת עצמו מוסיף ולא חשש לשמא תמצא אילונית ועקרה רצה ליזוק בנכסיו וכל זמן שתרצה לישב עמו יש לה אבל בזמן שאינה רוצה בו אף על פי שיוצאה בדין כגון ששהתה עשר שנים ולא ילדה ובאה מחמת טענה אף על פי שנוטלת כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה אין לה תוספת שע"מ לשמשו כתב לה מדעת עצמו כל זמן שתשמשנו בין כדין בין שלא כדין הרי עמדה בתנאה, וכל זמן שתהא רוצה לצאת אין לה וכן הדין באלמנה, וכל שדינן שאין להם כתובה בין הכיר בהן ובין לא הכיר בהן."

עיקר דברי הרמב"ן על איילונית מוסבים, ועליה אמר שבזמן שאינה רוצה בו אין לה תוספת. הלכה זו ברורה, שכל שרוצה לצאת מתחת יד בעלה אף שאין כופין אותו להוציא אין לה תוספת כתובה.

הר"ן על הרי"ף מסכת כתובות (דף נט עמוד ב בדפי הרי"ף) הביא מחלוקת הרי"ף והראב"ד והעלה כדעת הרי"ף והוכיח כן מדברי הירושלמי, והקשה כיון שמקחה מקח טעות ראוי שלא תהיה לה תוספת "ומאי שנא אילונית כשלא הכיר בה"? על קושיה זו יישב:

"באילונית לא היה הדבר מוטל עליה שהרי לא היתה יודעת בכך וכן הדין באלמנה לכ"ג וממזרת ונתינה לישראל שאע"פ שלא הכיר בהן יש להן תוספת שלא היה הדבר מוטל עליהן לגלות דסברי דאפשר שיערב עליו המקח ואף על פי שיש איסור בדבר משא"כ במומין ובנדרים שאין אדם ניפייס בהן ומיהו כי אמרינן דיש להן תוספת דוקא כשמוציאה הוא אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה."

דבריו מוסבים גם על איילונית, והם כמ"ש הרמב"ן. הרי לנו שכל שברצונה יוצאת אף שאין כופין את בעלה להוציאה אין לה תוספת כתובה.

אולם הרמב"ם (הלכות אישות פרק כד הלכה ב-ג) הנ""ל כשנימק את הדין שיש לה תוספת כתב:

"אבל הנושא אשה ולא הכיר בה ונמצאת אילונית או מחייבי לאוין, וכן הנושא שנייה בין הכיר בה בין לא הכיר בה, אין לה עיקר כתובה ולא תנאי מתנאי כתובה אבל תוספת יש לה...ולמה אין להן עיקר ויש להן תוספת, העיקר שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר אבל התוספת שהוא חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו הרי עמדה בתנאי שלה והרי הקנת לו הנאתה והרי היא עומדת אבל התורה אסרה אותה עליו ומה היא יכולה לעשות לפיכך יש לה תוספת שאין מעשיה הן הגורמין לה להאסר אחר הנישואין אלא אסורה היתה מקודם."

לכאורה יש להקשות, שנימוקו של הרמב"ם: "התורה אסרה אותה עליו ומה היא יכולה לעשות" לא שייך באיילונית שאינה אסורה עליו, כמו שכתב הרמב"ם עצמו הובאו דבריו לעיל.

אין לומר שהרמב"ם מחלק בין חייבי לאוין לאיילונית, וסבירא ליה שאיילונית אף אם יוצאה ברצונה יש לה תוספת, שזה ממש היפך דבריו שבא לנמק גם את דין נמצאת איילונית כמבואר בגוף דבריו.

נראה שעיקר דברי הרמב"ם הוא שהטעם שיש לה תוספת הוא משום שהיא ברצונה תעמוד לפניו, שזוהי הסיבה המחייבת בתוספת וכמו שכתבו הרמב"ן והר"ן, ורק לגבי חייבי לאוין ושניה הוצרך לטעם שהתורה אסרתה עליו. כן ביאר דברי הרמב"ם בשו"ת משפט וצדקה ביעקב (ח"א סימן קפג) בתשובת ר' משה אדהאן שדין תוספת תלוי בתביעת האשה.

באופן נוסף יש להטעים עניין זה.

הרי"ף בכתובות הביא ראיה לדברי רבנו חננאל שבאה מחמת טענה יש לה כתובה ואין לה תוספת מממאנת וחברותיה שיש להן תוספת ואין להן כתובה, "וכשם שמצינו שיש תוספת בלא כתובה כך יש כתובה בלא תוספת כגון זו". למה שהתבאר לעיל פירוש הדבר כך הוא: כשם שאיילונית יש לה תוספת משום שברצונה רוצה לעמוד לפניו, כך בבאה מחמת טענה אין לה תוספת משום שברצונה היא יוצאת. זהו ביאור דברי הרמב"ן (כתובות קא, א ד"ה ופרישו) הנ"ל שהדברים תלויים אלו באלו, וז"ל:

"וכל זמן שתרצה לישב עמו יש לה, אבל בזמן שאינה רוצה בו אף על פי שיוצאה בדין כגון ששהתה עשר שנים ולא ילדה ובאתה מחמת טענה, אף על פי שנוטלת כתובה שמא לא זכה לבנות ממנה, אין לה תוספת, שעל מנת לשמשו כתב לה מדעת עצמו, כל זמן שתשמשנו בין כדין בין שלא כדין הרי עמדה בתנאה, וכל זמן שתהא רוצה לצאת אין לה."

תוספת כתובה ברואה ג' פעמים מחמת תשמיש

כתב הרמב"ם (הלכות אישות פרק כה הלכה ח):

"הרי שבדקה עצמה ונבעלה ובעת שקנחה עצמה היא והוא נמצא דם על עד שלה או על עד שלו אם אירע זה פעם אחר פעם שלשה פעמים סמוכות זו לזו הרי זו אסורה לישב עם בעלה ותצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת ואין לה תנאי מתנאי כתובה שהרי אינה ראויה לתשמיש."

המגיד משנה (שם) הביא שהרמב"ן ובעל העיטור כתבו שיש לה תוספת, ודימוה לאילונית שלא הכיר בה שיש לה תוספת. המ"מ ביאר שלדעת הרמב"ם יש לחלק בין רואה מחמת תשמיש לאילונית:

"שהאילונית יכול היה לבדקה קודם לכן בסימנין וג"כ יכולה היא לישב תחתיו ותשמשנו וישא אחרת אם לא קיים פ"ו כנזכר פט"ו אבל זו שאסורה לשמשו ולא היה יכול לבודקה קודם לכן אבדה כתובה ותוספת והרי היא בכלל הנשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה שאין לה תוספת וכ"ש מנה מאתים כנזכר פרק אלמנה ניזונת (דף ק"א) כך נראה לדעת רבינו ועיקר."

מה שכתב בשם הרמב"ן הוא בחידושיו לנדה (דף יב ע"ב) שם כתב בעניין הרואה מחמת תשמיש:

"ודינה של זו כדין אילונית שנוטלת הקיימים בשל ברזל ומפסדת שאינן קיימים, ובשל מלוג דינה כשאר הנשים לדעת רבינו ז"ל בכתובות וכן היא נוטלת לפי דעתו ולדעת הגאונים תוספת כתובתה."

דברי הרמב"ן ברור מללו שיש להשוות רואה מחמת תשמיש לאילונית. אם כן, כשם שדין האילונית הוא שברוצה לצאת אין לה תוספת ה"ה רואה מחמת תשמיש. לעיל הובאו דברי הרמב"ן בחידושיו למסכת כתובות (דף ק ע"ב) שכתב שלאילונית שלא הכיר בה יש תוספת, אך סייג הדבר וכתב:

"וכל זמן שתרצה לישב עמו יש לה אבל בזמן שאינה רוצה בו אף על פי שיוצאה בדין כגון ששהתה עשר שנים ולא ילדה ובאה מחמת טענה אף על פי שנוטלת כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה אין לה תוספת שע"מ לשמשו כתב לה מדעת עצמו כל זמן שתשמשנו בין כדין בין שלא כדין הרי עמדה בתנאה, וכל זמן שתהא רוצה לצאת אין לה וכן הדין באלמנה, וכל שדינן שאין להם כתובה בין הכיר בהן ובין לא הכיר בהן."

דברי הרמב"ן הובאו בחלקת מחוקק (ס"ק א), בית שמואל (ס"ק א) , גר"א (ס"ק ג) ועוד, ויש לפרשם לשיטת הרמב"ן שמיירי ברוצה לישב תחתיו.

נעשתה רואה מחמת תשמיש תחתיו

כתב הרמב"ם (הלכות אישות פרק כה הלכה ט):

"בד"א בשהיתה כך מתחלת נישואיה ומבעילה ראשונה ראת דם אבל אם אירע לה חולי זה אחר שנשאת נסתחפה שדהו, לפיכך אם בעל פעם אחת ולא נמצא דם ואחר כך חזרה להיות רואה דם בכל עת תשמיש יוציא ויתן כתובה כולה ולא יחזיר עולמית כמו שביארנו."

וכן פסק להלכה בשלחן ערוך (אה"ע סימן קיז סעיף א).

הח"מ (ס"ק ה) דייק מלשון הרמב"ם, "כתובה כולה", שיש לה כתובה ותוספת כתובה.

מהר"ם מרוטנבורג, הובאו דבריו בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן תתמ) ובתשובה שנדפסה בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (סימן מט), כתב שרואה מחמת תשמיש אין לה תוספת כמו בבאה מחמת טענה, "שפירש רבינו חננאל ורבינו אלפסי דוקא מנה מאתים ונדוניא אבל תוספת לא דאדעתא דתפוק מיניה בעל כורחו לא אוסיף לה." החלקת מחוקק הקשה על דברי מהר"ם מרוטנבורג מאי שנא מחייבי לאוין שלא הכיר בה שיש לה תוספת, משום שכל שהקלקול לא בא מחמת מעשיה לא איבדה תוספת כתובה, ותירץ:

"ואפשר דמהר"מ מיירי שהוא אינו רוצה להוציאה ורוצה להשרותה ע"י שליש והיא תובעת הגירושין דהכל יודעין וכו' דיכול לומר לה אדעתא למיפק לא הוספתי לך ואני עדיין חפץ לצפות אולי יהיה לך תרופה וכמ"ש הר"ן דאין ב"ד כופין להוציא רק שעליו מוטל לגרשה וכל שהיא תובעת הגירושין ולא הוא דומה לבאה מחמת טענה ואין לה תוספת אבל בשניה דב"ד כופין להוציא וכן באלמנה לכ"ג ולא היא המבקשת הגט ע"כ צריך ליתן לה תוספת שרצה ליזוק בנכסיו והיה לו לדקדק טרם שנשא אולי אסורה לו מדרבנן או מדאורייתא."

ביאור דברי הח"מ כך היא. המהר"ם מרוטנבורג בסוף תשובתו הנ"ל צידד שאין אדם חייב לגרש את הרואה מחמת תשמיש אלא יכול להשהותה ולילך אצלה בעדים, וכן פסק הרמ"א (אה"ע סימן קיז סעיף א). את דברי מהר"ם מרוטנבורג יש לבאר שמדובר כשהבעל אינו רוצה לגרש והאשה תובעת גירושין, באופן זה אינו חייב לגרשה ורק מחמת תביעתה מוציאה ולכן אין לה תוספת.

דברי החלקת מחוקק מבוארים שהפסד התוספת תלוי בתביעה ולא בכפיה, וכ"כ הב"ש (ס"ק ה).

כ"כ בתשובת מהר"ר רפאל ישראל מרודיס, הביא דבריו בשו"ת מטה לחם (סימן יז) שמה שאין לרואה דם מחמת תשמיש תוספת הוא רק אם רוצה לצאת, אך כל שאינה תובעת גירושין לא איבדה תוספת, וביאר כן גם בדעת הרי"ף. הרי לנו שאיבוד התוספת אינו תלוי בכפיה לגרש, אלא כל שתובעת להתגרש אין לה תוספת דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.

דעת הטור

כתב הטור (אבן העזר ריש סימן קיח), וז"ל:

"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבות זולתי מה שהיא טוענת ותברר מסכום נדונייתה, ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה כי רוב הכתובות נוהגים בהם להוסיף על מה שיטול הבעל ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף על עצמו מה שלא קבל לענין שתשאר נשואה עמו ולא תבקש גירושין. ובענין כזה אמרו חכמינו ז"ל כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה [...] ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת ומתנת כתובתה."

גם בדברי הטור מבואר שהתובעת גירושין באופן שיזמת הגירושין באה ממנה "ויצאו הגירושין ממנה", ואילו הבעל נעתר לבקשתה והסכים לגירושין, שמצִדו לא היה מגרש לולא רצונה – אין לה תוספת.

הגרי"ש גמזו שליט"א במאמרו שנדפס בשורת הדין (כרך ו, עמ' רפו) כתב שאפשר שאין כוונת הטור שהפסידה תוספת כתובה, אלא שהפסידה מתנות בלבד וכן מה שהוסיף לה יותר ממה שהכניסה לו. וצ"ב שלהדיא כתב הטור בסוף דבריו שכשתבע הוא גירושין יש לה גם תוספת כתובתה, ומינה שמה שכתב הטור שכשתבעה היא אין לגבות, כלול בזה שגם תוספת כתובה אין לה. כ"כ אב"ד ירושלים הגר"א לביא שליט"א בפס"ד (תיק 1052580/5).

כך ביאר את דברי הטור בשו"ת פני יצחק (ח"ב דף נב ע"ד), ציין אליו הגר"א לביא בספר עטרת דבורה (ח"א סימן לו) ובפס"ד הנ"ל.

כך ביאר עוד דברי הטור בספר פרי האדמה (הלכות גירושין פרק ט), וז"ל:

"מצאתי כתוב מכתיבת יד הרב המובהק כמהר"ן משה מזרחי ז"ל שהעתיק מכתיבת יד הרב המופ' כמהרא"י דמ"ש הרא"ש הביאו הטור סימן קי"ח באשה שנתגרשה נותנים לה כתובתה ותוספת ומתנתה יע"ש דהיינו כשהיא לא תבעה הגירושין וכמ"ש שם להדיא אבל כשהיא תבעה הגירושין ודאי לא נתרצה הבעל וכמ"ש דאדעת' למשקל ולמיפק לא כתב יע"ש אמנם מנהג ירוש' עיר הקדש ת"ו שראה מרבותיו ועשה מעשה כל ימי היותו יושב על כסא המשפט פה עיר הקדש ירוש' ת"ו כ"ה שנים כו' הוא לנכות עשרים למאה והטעם מפני כי גברו בעלי זרוע שכותבים כתובות גדולות מוסיפין מפני הכבוד או כבוד משפחה או איזה סיבה וימשכו הדברים מענין לענין עד שתקנו תקנה זו לכולם לנכות עשרים למאה."

הביא דבריו הגר"א לביא (שם). דבריו ברורים שדברי הטור גם על תוספת כתובה נאמרו והתובעת גירושין אין לה תוספת.

עוד אנהרינהו לעיינין הגר"א לביא שליט"א שכ"כ בספר חק ומשפט (סימן קפה) (למהר"ח טולידאנו הידוע בשם מהרח"ט, נלב"ע בשנת תקמ"ג עי' בערכו בספר מלכי רבנן), שם נשאל על מי שנשא אשה ונשבע לה שלא ישא אשה אחרת עליה תוך עשר שנים כתקנה הידועה ועבר על שבועתו ונשא אשה אחרת, והשיב שחייב בעיקר כתובה ובתוספת הכתובה, ז"ל:

"ראיה ממ"ש הטור אה"ע סי' קי"ח מי שאשתו תובעת גירושין ויצאו ממנה הגירושין שאין לה מן הדין לגבות מבואר בהדיא דכל שהוא היה סיבה בגירושין חייב לפרוע לה כל מה שכתוב בכתובה והכא בנד"ד אע"ג שהוא אינו תובע הגירושין הוא נתן אצבע שעבר על תנאו וכמי שתובע דמי וכן דייק לשון הטור ברישא מי שאשתו תובעת הגירושין ויצאו ממנה הגירושין ור"ל לאפוקי היכא שתובעת הגירושין אבל לא יצאו ממנה כגון שבאה מחמת טענה כנד' [לענ"ד צ"ל כנז' – א.א.א] שאע"פ שהיא תובעת גירושין לא יפחות לה כלום."

המהרח"ט גם הוא ביאר דברי הטור כפשטם שגם על תוספת כתובה נאמרו, ובתוך דבריו הוסיף לבאר שאם עבר על תנאו אף אם האשה תתבע גירושין לא הפסידה תוספת.

בשו"ת מטה יוסף (לר' יוסף הלוי נזיר אב"ד מצרים, נד' שנת תע"ז) (ח"ב אבן העזר סימן ה) דן במריבה שנפלה בין איש לאשתו ורצה בעלה לגרשה על אף שהפצירו בו לשים שלום בינו לאשתו. לאחר זמן חזר בו מלגרש אך אמר ששנאה. אחר כן לימדו את האשה לטעון טענת גבורת אנשים, והיו הרופאים מסופקים בחליו. לבסוף אמר שמוכן לגרשה ולתת לה רק עיקר כתובה בלא תוספת. הביא שם דברי מורו מהר"ש לאנייאדו שדן בזה אם אמרינן שלמרות שהאשה היא התובעת להתגרש עדיין הוא עומד בתביעתו ויש לה תוספת או שיש לראות את האשה כרוצה להתגרש ואין לה תוספת.

דבריו ברורים שדין התוספת תלוי ברוצה להתגרש.

דעת מהרלב"ח

בשו"ת מהרלב"ח (סימן פ) דן במי שגרש אשתו כדי שלא תפול לפני יבם ומת, ואחר מותו תבעה תוספת כתובה ופסק שיש לה תוספת, וז"ל:

"והאומר שבשביל שקרוביה חלו פני בעלה בעוד בחיים חייתו שיגרשנה בגט על תנאי כדי שלא תשאר זקוקה ונתרצה להם שבשביל זה תקרא מורדת ואבדה התוספת אין לו מוח בקדקודו והיה ראוי לגזור עליו שלא ילמוד עוד כל ימי עולם בלי מלמד בשום ספר מספרי תלמוד או פוסקים אלא בספרי מקרא לבד. וזה כי לו הונח שהאשה בעצמה היתה המדברת לבעלה ומתחננת לפניו שיגרשנה כדי שלא תשאר זקוקה אין עליה אשם כלל כיון שלא היה בדרך מרד בבעל."

בהמשך דבריו הביא מחלוקת ר"ת ור"ח בעניין באה מחמת טענה וכתב שגם לדעת הפוסקים החולקים על ר"ת לא איבדה תוספת בנידון דידיה, וז"ל:

"שאם באלו הנשים הנזכרות כתבו ז"ל שהפסידו התוספת הוא משום שהביאו בעליהן לבית דין לכוף לגרשם. ומבואר אמרו בגמרא ההיא איתתא דאתית לקמיה דרב נחמן וכו' אם כן כיון שבסבתן כופין בית דין לבעל לגרש כמו בחלוקה השנית שכתבתי או כופין לתת כתובה ומבקשין על הגט כמו בחלוקה הראשונה אדעתא למשקל ומיפק לא כתב לה והפסידה התוספת אבל בנושא שלפנינו שלא הוליכה אסתר הנזכר לבעלה לפני בית דין לכוף אותו שיגרשנה כי לא היה לה טענה כנגדו בזה. ואם הלך הבית דין אליו הלך לדבר לו בלשון תחנה ובקשה אם כן פשיטא ופשיטא שלא הפסידה דבר מכתובתה לא עיקר ולא תוספת. ומבואר הוא זה בתוס' בסוף פ' הבא על יבמתו וז"ל כי הא ודאי כפינן פר"ח דכל הנך כופין דמחמתה דוקא מנה מאתים יש לה אבל תוספת אין לה דאדעתא למיפק וכו'. הא קמן מבורר דדוקא אין לה תוספת באותן דכופין להן בית דין לגרש מחמת האשה כגון באלו הנז' אבל באותן שכופין להן ולא מחמת נשיהן כגון מי ששהה י' שנים עם אשתו ולא ילדה ועדין לא קיים פריה ורביה שהדין בזה שכופין לגרש כמוזכר בפרק הבא על יבמתו יש לה כתובה ותוספת משלם. וכן באותם שלא כפו להם בית דין כלל אלא שהם מתפתין לדברי נשיהן ומגרשין אותן לאיזה סבה שתהיה לא הפסידו כלל."

דברי המהרלב"ח הללו הובאו על ידי הרה"ג יוסף רבינוביץ שליט"א בפסק דין שנדפס בספר בית יצחק ועל ידי הרה"ג יצחק רפופורט שליט"א בקונטרס שכתב בעניין זה, ומהם למדו שהתובעת גירושין לא הפסידה תוספת כתובה.

והנה לעיל הובאו דברי ר' אברהם מן ההר בחידושיו למסכת יבמות (דף סה ע"ב ד"ה מרא) שכתב, וז"ל:

"וכתב הר"מ פרק ט"ו דדוקא כתובה אית לה אבל תוספת לית לה שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול וכן כתב הרי"ף דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה ע"כ ומסתברא דהוא הדין לאשה שאינה רוצה לעמוד תחת בעלה ומצערת אותו עד שיגרשנה שאין לה תוספת."

דבריו הם בלא ספק שלא כעולה מתשובת מהרלב"ח ואם כן מידי מחלוקת לא נפיק, ולפנינו דברי הרמב"ן והר"ן באיילונית שנראה שבשיטת ר' אברהם מן ההר נאמרו.

אב"ד ירושלים הרה"ג אוריאל לביא שליט"א השיב על דברי הרה"ג יצחק רפופורט שליט"א בקונטרס שכתב בעניין זה, וז"ל:

"בתשובת מהרלב"ח סי' פ' שהבאת, צריך לעיין היטב בנידון עליו נסובה התשובה, ושם ביקשו מהבעל לתת גט כדי למנוע חשש עיגון, אך אין כל נידון של אשה התובעת גירושין ומורדת בבעלה, לכן פשיטא שבקשת הגירושין גרידא שאינה גוררת מרידת האשה ולא שום דבר אחר מצידה גם אם לא יתן גט, אלא הכל נעשה כדי למנוע חשש עתידי של עיגון, והבעל מתרצה לבקשה, אין בכך מצב שהגירושין יצאו ממנה. ובנסיבות אלו כתב שבלי כפיית הבעל בגירושין אינה מפסידה כתובה ותוספת כתובה. משא"כ באשה התובעת להתגרש ושוללת אפשרות להמשיך יחד עם הבעל, ואכן כך נוהגת ביחס אליו, אם הבעל יעתר לתת גט, למרות שאין חיוב גירושין, אינה זכאית לתוספת כתובה כי הגירושין יצאו ממנו."

על דרך זו כתב בפסק דין (תיק 1052580/5).

לביאור הגר"א לביא שליט"א, על אף החילוק שבין דעת ר' אברהם מן ההר למהרלב"ח שוים הם בתובעת גירושין שאין לה תוספת.

אמנם לשון מהרלב"ח נוטה שגם בתובעת גירושין יש לה, שכתב שאין תוספת באלו "שהביאו בעליהן לבית דין לכוף לגרשם", נראה שבתובעת גירושין לא איבדה תוספת. לאידך גיסא, כתב "וכן באותם שלא כפו להם בית דין כלל אלא שהם מתפתין לדברי נשיהן ומגרשין אותן לאיזה סבה שתהיה לא הפסידו כלל."

אפשר שביאור דברי מהרלב"ח הוא שלא הכפיה לגרש היא הגורמת את הפסד תוספת הכתובה, אלא מה שהאשה מפקיעה עצמה מתחת יד בעלה הוא הגורם לאיבוד תוספת. כך יבאר את לשון הרמב"ן והר"ן בממאנת וחברותיה שלרצונן יוצאות וכן איילונית שלא הכיר בה הרוצה לצאת, וזהו הצד השווה בינן לבאה מחמת טענה. לדרך זו, אם תבעה גירושין בלא שטענה שיש לכוף את בעלה, הריהו כאלו "שהם מתפתין לדברי נשיהן ומגרשין אותן לאיזה סבה שתהיה", ואף שבגלל תביעתה ניאות בעלה לגרשה לא איבדה תוספת כתובה. אך אם תבעה גירושין וטענה שיש לכופו ומתוך תביעתה גירש, אף שלא כפוהו, אין לה תוספת.

לדינא נראה שאין לזוז מפשטות דברי הראשונים ומדבריו המפורשים של ר' אברהם מן ההר.

שיטת הבית שמואל

בביאור שיטת הב"ש הארכנו בשו"ת שחר אורך (ח"א סימן י אות ח) עיי"ש, ונשנו כאן בקצרה.

כתב השלחן ערוך (אה"ע סימן קנד סעיף ז):

"אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבוא עליה ושואלת גט והוא מכחישה, יש אומרים שהיא נאמנת וכופין אותו להוציא מיד ולא יתן לה כתובה, ואם מגרשה מעצמו בלא כפיה יתן לה כתובתה."

מקור דברי השלחן ערוך בטור, וטעם הדין הוא שהאשה נאמנת בטענתה, שאינה מעיזה פניה בפני בעלה. את דברי הטור והשלחן ערוך נראה לפרש שכשהבעל כופר וטוען שיש לו גבורת אנשים, אם כפוהו לגרש אינו נותן אפילו עיקר כתובה, שלא יתכן לגבות כתובה ממי שכפוהו לדבריו שלא כדין ואין בידינו ראיה המועילה לענין דיני ממונות, ואם ברצונו גירש יתן לה עיקר כתובה כי לענין עיקר כתובה כל שמגרש ברצונו נותן לה.

אולם הבית שמואל (ס"ק כ) כתב שכל שמגרשה מעצמו ואפילו כופר, מחוייב גם בתוספת כתובה. לכאורה עולה מדברי הבית שמואל שאף שהאשה באה מחמת טענה מחוייב הבעל בתוספת כל שהוציא מרצונו ולא כפוהו, וזה דלא כמבואר לעיל. וכך דייקו הגרי"ש גמזו במאמרו הנ"ל והגר"ד לבנון במאמרו שנדפס בשורת הדין (כרך יא עמ' רמ).

אב"ד ירושלים הגר"א לביא בקונטרסו הנזכר לעיל ביאר את דברי הבית שמואל, וז"ל:

"בתובעת גירושין מטענת גבו"א ומסכים לתת גט, מאחר ונעתר לגרשה ובכך מודה שקיים הכרח בגירושין, הרי שאין הגירושין יוצאים ממנה לכן לא הפסידה תוספת."

בשו"ת משפט וצדקה ביעקב (ח"א סימן קפג) ביאר את דברי מר"ן השלחן ערוך הנ"ל באופן אחר, ועל פי דבריו התיישבו הדברים. נדון דידיה היה באופן שהודה הבעל שאין לו גבורת אנשים, וכתב שאם אבי הכלה תובע גירושין אין לה תוספת, ואם חדל מתביעתו והבעל גרשה מרצונו יש לה תוספת. וביאר שאין לחלק בין אופן שהבעל מודה לאופן שאינו מודה, שאם האשה נאמנת בטענתה שאין לו גבורת אנשים משום שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה הו"ל כאילו הודה הבעל, ולכן כל שאבי הכלה תובע גירושין, אף במודה הבעל שאין לו גבורת אנשים אין לה תוספת, אך הוסיף וכתב: "ואין הכי נמי אם לא תתבענו האשה או אביה לגרש והוא מעצמו ומרצונו תבע לגרש חייב לפרוע לה כל סכי כתובה עיקר ותוספת וכו' וכדאיתא באבן העזר סימן קנד סעיף ז". הנה ביאר שאין כוונת השלחן ערוך במ"ש "ואם מגרשה מעצמו בלא כפיה יתן לה כתובה" כפשטם של דברים אלא "בלא כפיה" היינו שמגרשה מרצונו בלא תביעה. ונראה שפירש דברי השלחן ערוך דלא כבית שמואל.

ועוד ביאר (שם) שגם כשהיא תובעת להתגרש כיוון שמודה שאין לו גבורת אנשים חייב בתוספת, אך זה דווקא בבא עליה ואחר כך תשש כחו, אך כשהוא תובע התחייב משנכנסה לחופה. ובזה ביאר דברי הרא"ש בתשובה הנ"ל (כלל מג סימן ה) שכ' דאדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה, ולכן אין החופה מחייבת בתוספת אלא הביאה דווקא, ובאופן שאין לו גבורת אנשים הרי לא בא עליה.

והנה לדבריו אין חילוק בין כפיה לרצון, ולעולם כל שמגרש מרצונו בלא תביעת האשה נותן לה כתובה ותוספת. אולם כל זה כשאין לו גבורת אנשים אך בחוטרא לידא פירש דברי ר"ח כפשטו.

בתשובת הרב משה אדהאן שנדפסה בשו"ת משפט וצדקה ביעקב (שם) הביא דברי הבית שמואל בסימן קנד, וביאר בדבריו שכל שהיא תובעת גירושין אין לה תוספת. וביאר שם כמ"ש לעיל, שרצון האשה ותביעתה את הגירושין הם הסיבה לפוטרו מתוספת, ודקדק זאת בדברי הרי"ף (יבמות דף סה ע"ב) וכמו שכתבנו לעיל, ובדברי הרא"ש שם. וכתב עוד שכן דייקא לישנא דהרמב"ם (אישות פרק טו הלכה י): "שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול", משמע שכל שמגרש בתביעתה אין לה תוספת. וכתב שכיון שזו דעת הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש והמרדכי, כל הבא לחלוק על אלו וכיוצא בהן ולומר שיש להן תוספת כתובה עליו להביא ראיה.

ועוד כתב: "ובנדון זה כתב בית שמואל (סימן קנד סעיף יט) בשם הרא"ש והרשב"א שאין לה תוספת כתובה". הנה ביאר כן גם בדברי הבית שמואל שהחילוק הוא בין תובעת גירושין והוא נעתר לה לבין כשהוא תובע גירושין, וזהו סיכום דבריו שהדין ברור שכל שהיא תובעת הגירושין אין לה כי אם מנה ומאתיים ולא תוספת. ולפירושו, מה שכתב הבית שמואל "מגרש מעצמו" היינו בלא תביעת האשה, ומה שכתב "דוקא כשכופין אותו לגרש כתב [הטור] דאין צריך ליתן תוספת כתובה", היינו בתביעתה. ולענין באה מחמת טענה לא נחלק עליו משפט וצדקה ביעקב, ולדברי שניהם לא כיוון הבית שמואל לחלק בין היכא שכפוהו להיכא שלא כפוהו, אלא בין מצב שגירש בלא תביעה שאז חייב בתוספת, לבין מצב שגירש בתביעה שאז פטור.וכן כתבו בפסק דין מהגר"א גולדשמידט זצ"ל ובית דינו (נדפס בפד"ר ח"א עמ' 217-218) שכל שהאשה דורשת להתגרש אין הבעל חייב בתוספת, וביאר דברי הבית שמואל ממש כמו שכתב מהר"מ אדהאן.

נמצא לדבריהם שלא מצאנו מאן דאמר הסובר שבתביעת האשה לגרושין והסכמת הבעל מתחייב בתוספת.

דין תוספת כתובה בתובעת גירושין בגלל מעשי הבעל

בהמשך למבואר לעיל יש לדון מה הדין כאשר תובעת האשה גירושין ועומדת על רצונה לצאת מתחת יד בעלה, אך הסיבה לרצונה להתגרש נעוצה בהתנהגות שלילית של בעלה, ואלמלא התנהגות זו הייתה מסכימה להשאר נשואה. האם איבדה תוספת כתובה גם באופן זה?

בקובץ תשובות (ח"ג סי' קצח) כתב הגרי"ש אלישיב זצ"ל:

"במקרה והבעל נעשה רועה זונות ובגלל זה האישה דורשת גט באופן שכופין אותו, על זה האיך שייך לומה בזה אדעתא דהכי לא יהיב לה, הרי בידו להיטיב דרכיו, ואם בידו להתייצב על דרך טוב ולא רוצה לבחור בדרך זו והוא ממשיך באיולתו, כמוהו כמגרש מרצונו ובודאי חייב לתת לה כל המתנות שנתן לה וכמו כן התוספת כתובה."

כ"כ עוד הגרי"ש אלישיב זצ"ל בקובץ תשובות (ח"ב סימן פז) ובפסקי דין רבניים (חלק ח עמוד 278):

"במה דברים אמורים כשבאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידא, או כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין או בעל פוליפוס וכיוצ"ב דאין בידו להפטר מגורם זה, דכה"ג יכול הבעל לומר אדעתא דהכי לא אקני לך, אבל בגורם כזה שבידי הבעל להסירו כגון שהבעל רועה זונות שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טוב, בכה"ג לא הפסידה מתנותיה, ודינו כמגרש מרצונו, ואף חייב לשלם לה תוספת כתובה."

מצאנו בדבריו מציאות של אשה התובעת גירושין ולא הפסידה תוספת, אולם מדובר באופן שיש לחייב את בעלה להתגרש והוא עומד במרדו. לא ביאר הגרי"ש אלישיב זצ"ל מה הדין כשנעשה הבעל מאוס עליה בגלל מעשיו, או אופן פחות מזה בו אינו מאוס עליה, אך אינה חפצה בו בגלל מעשיו.

בספר חק ומשפט (סימן קפה) (למהר"ח טולידאנו הנ"ל) נשאל על מי שנשא אשה ונשבע לה שלא ישא אשה אחרת עליה תוך עשר שנים כתקנה הידועה ועבר על שבועתו ונשא אשה אחרת, והשיב שחייב בעיקר כתובה ובתוספת הכתובה, וז"ל:

"ראיה ממ"ש הטור אה"ע סי' קי"ח מי שאשתו תובעת גירושין ויצאו ממנה הגירושין שאין לה מן הדין לגבות מבואר בהדיא דכל שהוא היה סיבה בגירושין חייב לפרוע לה כל מה שכתוב בכתובה והכא בנד"ד אע"ג שהוא אינו תובע הגירושין הוא נתן אצבע שעבר על תנאו וכמי שתובע דמי וכן דייק לשון הטור ברישא מי שאשתו תובעת הגירושין ויצאו ממנה הגירושין ור"ל לאפוקי היכא שתובעת הגירושין אבל לא יצאו ממנה כגון שבאה מחמת טענה כנד' [לענ"ד צ"ל כנז' – א.א.א] שאע"פ שהיא תובעת גירושין לא יפחות לה כלום."

דברי המהרח"ט אינם בחייב לגרש מן הדין אלא במי שעבר על שבועתו, שהיא סיבה נכונה לתלות את הגירושין בו. יש להוכיח מדבריו שבמצב בו תביעת האשה להתגרש נובעת מסיבה נכונה שאין חולק עליה, לא איבדה תוספת ולמד זאת מלשון הטור הנ"ל.

הסברה נראית פשוטה, שלא שייך לומר אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה כשהבעל הוא הגורם את הגירושין.

בספר מטה יוסף (ח"ב חלק אה"ע סי' ה), הביא דבריו הגר"א לביא שליט"א בפסק דינו הנ"ל, כתב גם כן על דרך זו:

"אף את"ל שבאמת חזר בו ואינו רוצה לגרש אלא לשבת עם אשתו בשלום יחדיו בהשקט ובבטחה, אפ"ה כיון שהיא לא תבעה להתגרש אלא מחמת רוע לבבו עמה והיא רואה כי עדיין הוא מחזיק בטומאתו וברשעתו שאינו רוצה להכניע את לבבו ולפייסה ובדבר טוב ישמחנה, ודאי כי הוא נקרא המגרש, שהוא רוצה לגרש ולא היא, ולכן אין להפסידה התוספת."

 וכ"כ בפד"ר (חלק א עמ' 219-221) בפס"ד מהגאון ר"א גולדשמידט זצ"ל: 

"הרי שאף שהאישה תובעת את הגירושין [...] כגון בנדון הרא"ש, שאין לבעל לפרנס מפני שלקח אישה שניה, או כגון בנדון דידן שברצות הבעל היה נותן מדור לאשתו והנישואין קיימים, וברצותו אינו נותן, מבטל את אחד התנאים היסודיים בחיי נישואין – כלכלת האישה, וחיי הנישואין מופרים. הרי באופן כזה אין לחדש הלכה: נעשה כמי שאינו רוצה את אשתו, אלא הבעל, בהנהגתו מרצונו, במציאות אינו רוצה בקיום הנישואין, לא נעשה אלא ממש אינו רוצה את אשתו. ואם כן הרי הגירושין הם מחמתו ולא מחמתה, ולכן מודה גם הרא"ש ופוסק בתשובה הנ"ל שעל הבעל לשלם העיקר והתוספת."

בנדון דידן, הבעל שרך דרכיו תקופה ארוכה ובגד באשת בריתו. חטא על פשע הוסיף בהכחישו מעשיו, תוך שהוא מחלק חילוק שאינו מתקבל על הדעת בין מושגים שונים של "בגידה". לית דין זה צריך בושש והצדק עם האשה, כי לא ניתן לתת אמון באדם כזה שאינו מכיר בטעויות כל כך חמורות שנעשו על ידו, ולכן היא זכאית למלא תוספת כתובתה.

גדר "תובעת גירושין"

אבוא העיר עוד בגדר תובעת גירושין שנזכר בכל דברינו.

בגמרא יבמות (דף קטז עמוד א): "היכי דמי קטטה בינו לבינה? אמר רב יהודה אמר שמואל באומרת לבעלה גרשיני. כולהו נמי אמרו הכי". מכח קושיה זו דחתה הגמרא פירוש זה ובארה את מציאות הקטטה באופן אחר. הרי לנו שעצם זה שהאשה אומרת לבעלה גרשני אינו דבר יוצא דופן ואפילו שם קטטה אין עליו. באופן זה פשוט שאם החליט לגרשה לא איבדה תוספת, ואין גידרה כתובעת כתובה, שלא שייך לומר אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה על דבר שכל הנשים עושות אותו. בפסקי רי"ד שם כתב, וז"ל:

"שאם היו דברים ביניהם על שום כעס שהיה להם לא תיקרא קטטה, שדרך איש ואשתו לכעוס זה על זה ומפני כך אין האשה שונאה את בעלה, אלא כשיש קטטה של גירושין ביניהן דמוכחא מילתא שהיא שונאתו. אמ' רב יהודה [אמ' שמואל] באומרת לבעלה גרשיני, [ומתמה] כולהי נמי הכי אמרן."

דוק יש קטטה שהיא כדרך איש ואשה לכעוס זה על זה ואינה מביאתם לשנאה. יתר על כן האומרת לבעלה גרשני שיש כאן קטטה, אך אינה יוצאת מגדר הרגיל. בירושלמי (יבמות פרק טו הלכה א) מצאנו שהובאו הדברים באופן אחר, וז"ל הירושלמי:

"אי זו היא קטטה [...] אמרה רבי בא קומי ר' חייה בר אבא אמר ליה לוי בני אלא אפילו היא תובעת בודאי להתגרש."

כאן מצאנו את המושג "תובעת להתגרש", ולכאורה פירושו הוא קטטה, כ"כ קרבן העדה (ד"ה ה"ג) ומראה הפנים (ד"ה אלא) שדברי הירושלמי הם שלא כבבלי. מכל מקום נראה שאף שלעניין חשש שקר יתכן שחולק הירושלמי על הבבלי, אולם לענין חיוב תוספת לא ניתן להפסיד את האשה תוספת אף שתובעת גירושין אם הוא דבר שאינו יוצא דופן ומקובל אצל כל הנשים, ועוד חזון למועד בגדר תובעת גירושין.

תקנת חכמי מכנאס

יש לצדד שגם למה שנראה מפשטות דברי מהרלב"ח יש לפטור את הבעל מתוספת כתובה כשתובעת האשה להתגרש.

בשו"ת שופריה דיעקב (לר' יעקב בירדוגו אב"ד מכנאס נלב"ע בשנת תר"א) (אה"ע סימן סז) כתב:

"יש בידינו פסק כעין תקנה מהרה"ג מר דודי זלה"ה (הלא הוא ר' רפאל בירדוגו אב"ד מכנאס א.א.א.) שכל המגרש אשתו לסיבה ידועה וניכרת לב"ד [...] שלא יתחייב לפרוע רק עיקר כתובה דוקא ונדונייתה מה שהכניסה לו כולו במושלם ואף אם בלה או נאבד יתחייב באחריותו ואת היותר החרמנו ונתן הרב טעם לדבריו וז"ל יען וביען כי תקנת רז"ל בתולה כתו' מאתים שהם ל"ז דרהמים כמ"ש מרן בטא"ה סי' ס"ו ס"ו ואין כח ביד חכמי הדור להוסיף על בני דורם מה שלא חייבם השי"ת ולא עבדיו הנביאים ודי והותר שיקיימו מצות ה' יתעלה ומצות עבדיו הא' והם גזרו ואמרו בתולה כתו' ר' שהוא השיעור שזכר מרן ואם רצה הבעל להוסיף מעצמו הרשות בידו להוסיף כדתנן אעפ"י בתולה כתו' ר' אם רצה להוסיף אפי' ק' מנה מוסיף ולזה לא יוכלו חכמי הדורות לתקן ולגזור על בני דורם שיעשו כתו' מסך עצום ויהיה מוכרח כל אדם להתחייב כפי המנהג כי העני העלוב הרוצה לישא אשה לא יוכל לישא אם לא יתחייב בסך עצום ואנוס הוא במעשיו וחכמי הדור הם שסגרו הדלת בעדו ולפי האמת הוא פטור גמור מה"ד כי במתנה אונס לחוד מבטלה ומה יעשה מי שלא ירצו ליתן לו אשה אם לא יעשה כמנהג ועל כן כל חכמי הדור שיהיו לא יוכלו לתקן שיעשו כתובה מסך גדול יותר ממה שאמרו חכמים ולסגור הדלת בפני כל אדם שלא ישא אשה עד יחייב עצמו בסך גדול וברור הוא שלא היתה כוונתם אלא כעין קנס להיות שיש איסור גדול לגרש וכדתנן בסוף גיטין לא יגרש וכו' אא"כ מצא בה דבר ערוה לזה החמירו אליו כתובה מסך עצום כדי לחזור בו מלגרש ועם היות שגם חז"ל היה טעמם כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה ועכ"ז לא עשו אלא סך מועט מ"מ בראות חכמי הדורות דלא איכשור דרי הטילו עליהם עול כבד לברוח מן הגירושין ומ"מ לא יוכל לעשות כן אלא למגרש בלי סיבה כ"א למלאות רצון יצרו אבל המגרש לסיבה קריבה לאונס אין בנו בח לחייבו בתוס' שלא ח"ע הוא בו כ"א מפני המנהג ע"כ דברי פי קדוש זלה"ה וראויין הדברים למי שאמרן ואם אמרה הרב ז"ל בתוס' מועט שנוהגין בעירנו אנן מה נענה אבתריה בתוס' גדול ועצום שנוהגין בטיטוואן ורבאט ושאר כנוותהון שכבר צווח עליו הרה"ג מהריב"ץ זלה"ה וכתב עליו שהוא שלא כרצונו ושלא כרצון יראיו."

עוד הובאה תקנה זו בשו"ת עדות ביעקב (לאב"ד מכנאס בן בנו של המלאך רפאל הנז"ל) אה"ע סימן נ"א בהסכמת דייני מכנאס ובתוכם הרה"ג ר' שלום משאש זקנו של כמו"ר הגר"ש משאש זצ"ל ושם (סימן נד) וכן בספר בית דינו של יהושע לרבן של כל בני המערב ר' יהושע בירדוגו בנו של בעל עדות ביעקב (סימן שמג).

והנה לשון בעל שופריה דיעקב היא "פסק כעין תקנה". נראה שדבריו מכוונים לתקנת חכמי קאשטילייא משנת רס"ב, הובאה בספר התקנות כרם חמר (אות יז), שהסכימו שלא יוכל אדם לגרוע מלכתוב בכתובת אשתו סך של פחות מעשרים אוקיות כסף.

ע"ע בספר התקנות לר' רפאל משה אלבאז שהביא תקנה זו בקיצור (עמוד יט), וז"ל:

"סכום הכתובה כל מקום ומקום לפי מנהגו ואם נתרצו החתן והכלה לפחות או להוסיף רשאים ומ"מ לא יפחתו מעשרים אוקיות בתוספת ומתנה ונדוניא מלבד מנה מאתיים."

תקנה זו פירשו שהיא כדי שיהא קשה בעיני האדם לגרש את אשתו ומשום כך ביארוה בפסק "כעין תקנה" שכל שמגרש לסיבה אין להם יכולת לחייבו יתר על כן.

ידועים חילוקי המנהגים בזמננו, ומכל מקום פשוט שלוּ יבוא אדם בזמננו ויבקש לכתוב עיקר כתובה, לא יאפשר לו לעשות כן הרב מסדר הקידושין.

כיון שכך, אף אם נאמר שגם בתובעת גירושין לא איבדה תוספת, אין לך סיבה נכונה יותר שלא לחייבו באופן זה.

אעיקרא דדינא, יש לדייק מכך שאפשרות זו שלא חייבוהו בתוספת מכח פסק כעין תקנה לא הוזכרה בכל פסקי הדין הנ"ל, אף שהיא פשוטה מכל הכתוב שם, דס"ל שבתובעת גירושין הדין נותן שאין לה תוספת.

מסקנת הדברים

• התובעת גירושין הפסידה תוספת כתובה. כך ביאר בדעת הרי"ף וסיעתו בחידושי ר' אברהם מן ההר (יבמות דף סה ע"ב) ובמרדכי (יבמות פ"ו רמז מו), בשו"ת משפט וצדקה ביעקב (ח"א סימן קפג) בפס"ד ר' יוסף עטיה, ר' משה אדהאן ור' יהודה בירדוגו בעל מים עמוקים, בשו"ת מטה לחם (סימן יז), בתשובת מהר"י ישראל מרודיס שאיבוד תוספת תלוי ברוצה לצאת, ובספר גבול בנימין (למהר"ר חיים בנימין פונטרימולי נדפס שאלוניקי תקפ"ד) (סוף סימן ש).

  כך ביארו בדעת הטור בשו"ת פני יצחק (ח"ב דף נב ע"ד), בספר פרי האדמה (הלכות גירושין פרק ט), בספר חק ומשפט סימן קפה (למהר"ח טולידאנו הידוע בשם מהרח"ט, נלב"ע בשנת תקמ"ג) ובשו"ת מטה יוסף (לר' יוסף הלוי נזיר אב"ד מצרים נד' שנת תע"ז) (ח"ב אבן העזר סימן ה).

  כ"כ הח"מ (סימן קיז ס"ק ה) והב"ש (ס"ק ה).

  הבית שמואל בסימן קנ"ד (ס"ק כ) כתב שכל שמגרשה מעצמו ואפילו כופר בטענת האשה מחוייב גם בתוספת כתובה. לכאורה עולה מדברי הבית שמואל שאף שהאשה באה מחמת טענה מחוייב הבעל בתוספת, כל שהוציא מרצונו ולא כפוהו. אולם בשו"ת משפט וצדקה ביעקב (ח"א סימן קפג) בתשובת הרב משה אדהאן ביאר בדבריו שכל שהיא תובעת גירושין אין לה תוספת. לפירושו, מה שכתב הבית שמואל "מגרש מעצמו" היינו בלא תביעת האשה, ומה שכתב "דוקא כשכופין אותו לגרש כתב [הטור] דאין צריך ליתן תוספת כתובה" היינו בתביעתה. ולענין באה מחמת טענה לא נחלק עליו משפט וצדקה ביעקב, ולדברי שניהם לא כיוון הבית שמואל לחלק בין היכא שכפוהו להיכא שלא כפוהו, אלא בין מצב שגירש בלא תביעה שאז חייב בתוספת, לבין מצב שגירש בתביעה שאז פטור. וכן כתבו בפסק דין מהגר"א גולדשמידט זצ"ל ובית דינו (נדפס בפד"ר ח"א עמ' 217-218) שכל שהאשה דורשת להתגרש אין הבעל חייב בתוספת, וביאר דברי הבית שמואל ממש כמו שכתב מהר"מ אדהאן.

  בשו"ת מהרלב"ח (סימן פ) נראה שדעתו היא שגם בתובעת גירושין יש לה תוספת.

  לדינא נראה שאין לזוז מפשטות לשון הראשונים ומדבריו המפורשים של ר' אברהם מן ההר.

• אשה שאינה רוצה לעמוד תחת בעלה ומצערת אותו עד שיגרשנה, חידש ר' אברהם מן ההר שאף על פי שאינה תובעת גירושין איבדה תוספת.

• אשה שמרדה על בעלה ואומרת בעינא ליה ומצערנא ליה ובעלה סבור שאפשר שתתפייס ולכן אינו רוצה לגרשה, והאשה אינה רוצה שיגרשנה אלא שיצטער עד שיוציאנה ויתן לה כתובה, במקרה זה חידש בעל העיטור שכיון שלא יצאה מעיקר אישות לא הפסידה תוספת כתובה.

• התובעת גירושין כאשר הדין נותן לחייב את בעלה בגירושין יש לה תוספת כתובה, כ"כ בקובץ תשובות (ח"ג סי' קצח) וטעם הדבר: "בגורם כזה שבידי הבעל להסירו כגון שהבעל רועה זונות שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טוב, בכה"ג לא הפסידה מתנותיה."

• הוא הדין במי שנשא אשה ונשבע לה שלא ישא אשה אחרת עליה ועבר על שבועתו, כ"כ בספר חק ומשפט (סימן קפה): "שאע"פ שהיא תובעת גירושין לא יפחות לה כלום." הסברה נראית פשוטה שלא שייך לומר אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה כשהבעל הוא הגורם את הגירושין.

• הוא הדין באדם רע מעללים המצער את אשתו. כ"כ בספר מטה יוסף (ח"ב חלק אה"ע סי' ה): "כיון שהיא לא תבעה להתגרש אלא מחמת רוע לבבו עמה והיא רואה כי עדיין הוא מחזיק בטומאתו וברשעתו שאינו רוצה להכניע את לבבו ולפייסה ובדבר טוב ישמחנה, ודאי כי הוא נקרא המגרש, שהוא רוצה לגרש ולא היא, ולכן אין להפסידה התוספת."

  וכ"כ בפד"ר (חלק א עמ' 219-221) בפס"ד מהגאון ר"א גולדשמידט זצ"ל.

• בנדון דידן, הבעל שרך דרכיו תקופה ארוכה ובגד באשת בריתו. חטא על פשע הוסיף בהכחישו מעשיו, תוך שהוא מחלק חילוק שאינו מתקבל על הדעת בין מושגים שונים של "בגידה". לית דין זה צריך בושש והצדק עם האשה, כי לא ניתן לתת אמון באדם כזה שאינו מכיר בטעויות כל כך חמורות שנעשו על ידו, ולכן היא זכאית למלא תוספת כתובתה.

  הרב אליהו אריאל אדרי

  ראיתי את מה שכתב כב' אב"ד הרה"ג אדרי שליט"א ואענה אף אני את חלקי. אם כי אני מסכים למסקנת הדברים למעשה בנדו"ד, לענ"ד יש לדון טובא ברמת העיקרון בדין אשה שתבעה גירושין האם זכאית לתוספת כתובה.

  פתיחה

  גישה שהלכה והתפתחה בביה"ד מקום בו האישה אינה מוכיחה עילת גירושין מוצדקת האיש פטור מתוספת כתובה, ואף במקרה מסופק נטיית ביה"ד לפטור את האיש מחיוב זה, גישה זו מצטרפת למציאות בה האישה מוותרת מראש על תביעת כתובה, לרבות מקרים בה האישה זכאית לכתובה על פי דין.

  יש לתת את הדעת ולבחון מהי עמדת ההלכה במציאות זו, ובמסגרת פס"ד זה נייחד דברינו לנידון זה.

  עוד נאמר שבנושא זה הרחיב את היריעה לאורך ולרוחב הדיין המצויין אב"ד ירושלים הגר"א לביא בספרו עטרת דבורה (סימן לו) והחרה החזיק אחריו אב"ד דנן הגר"א אדרי בספרו שחר אורך (סי' י), ועוד הוסיף הגר"א לביא בפס"ד (תיק 1052580/5) ושם הזכיר את הקונטרס שהוציא הרב רפפורט וחלק עליו, ובפס"ד דנן שב האב"ד להרחיב ביריעה זו של חיוב תוספת והחזיק דבריו הראשונים, והשתא שנזקקתי לזה מחמת דבריו של האב"ד אעיר את הנלענ"ד.

  קודם לכל נעיר את המובן באשר לחיוב עיקר כתובה, שחיוב זה קיים על אף שהאישה תובעת להתגרש ולעיתים אף "אשמה" במצב זה של גירושין, שכן חיוב זה איתן וחזק ולא ניתן להפקיעו בכדי אלא במקום שחז"ל כתבו להדיא שיוצאת מבלי הכתובה.

  • הגדרת חיוב עיקר כתובה

    בגמ' יבמות (דף פט ע"א) כתוב שחיוב כתובה הינו "כדי שלא תהא קלה בעניו להוציאה". לכאורה היה מקום לומר שכל אימת שאין סברא זו הרי שלא יחוייב בחיוב כתובה, וכעין מה שכותבת הגמ' ביבמות (שם) גבי האשה שהלך בעלה למדה"י ונישאת על פי עד אחד שאין לה כתובה מזה ומזה וע"ז שואלת הגמ' אמאי אין לה כתובה. ומיישבת הגמ': "מאי טעמא תקינו לה רבנן כתובה? כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, הא - תהא קלה בעיניו להוציאה". הרי שכל מהות התקנה וגדריה נגזרים מטעם זה של לא תהא קלה בעניו להוציאה. וכך לכאורה משמע מדברי הרמב"ם (הלכות אישות פרק כד הלכה טז), וז"ל:

    "עוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זו שעשת דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא, ואף על פי שלא הוציא אין להן כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה."

    הרי לן בדברי הרמב"ם שכל אימת שאין שום רצון שאשה זו תהיה תחת בעלה, הרי שתקנת הכתובה אינה קיימת שכן כבר לא איכפת לן במה שלא תהא קלה בעניו להוציאה. לפי הבנה זו יוצא שכאשר האשה היא זו היוזמת את עניין הגירושין והוא מסכים לזה, הרי שאין טעם "להגן" עליה בחיוב הכתובה שכן היא זו החפיצה בגירושין אלו, וא"כ לפי האמור לעיל נראה שיש מקום לפטור את הבעל מעצם חיוב כתובה.

    אולם נראה ברור שזה אינו נכון. שאמנם יסוד תקנת חכמים לתיקון כתובה הוא מטעם זה של לא תהא קלה בעניו להוציאה, אבל לאחר שתיקנו כתובה הרי שתקנה זו יוצרת חיוב כללי אף מבלי הטעם של לא תהא קלה בעניו להוציאה. דוגמאות לזה יש לרוב, וכמו שמצינו שיש כתובה אף לאלמנה אף שטעם זה כבר אינו, וכמו כן מה שהגמ' ביבמות (דף סג ע"ב) אומרת אשה רעה מצוה לגרשה, ואפילו הכי יש לה כתובה כאמור שם בגמ', ועיין שו"ע (אבה"ע סימן קיט) ושם בפרי חדש (ס"ק ז) ושם ובפת"ש (ס"ק ה) ודו"ק.

    וכך ראינו אף במקום שכופין לגרש וכגון המשניות בהמדיר שיש לו ריח הפה בעל פוליפוס וכו', מכל מקום יש לאשה כתובה, אף שכופין לגרש ולא שייך טעם זה של לא תהא קלה בעניו לגרשה. ועוד מצינו שעוברת על דת כדי להפסידה מכתובתה צריך התראה אף שלעניין גרושיה לא בעינן התראה, וכפי המבואר בט"ז. ועיין בתשובת רע"א (סימן קיד) שטוען אף יותר מזה, דאף לכפותה על גירושין לדעת הרמ"א שבעוברת על דת ליכא חדר"ג וניתן לכפותה על הגירושין, כתב רע"א שלזה לא בעינן התראה, אבל על כתובתה בעינן התראה. מבואר מזה כדברינו שאף שאין את הטעם של לא תהא קלה בעניו לגרשה, מכל מקום לא הפסידה כתובתה. ועיין ברמב"ם ובשו"ע (סימן קטו) שבמציאות שישנו ספק אם עברה על דת קודם התראה או אחרי התראה, הרי שבמקום ספק זה נוטלת כתובתה, והנימוק לזה פשוט כיון שהיא מוחזקת בשטר כתובתה ועליו להביא ראיה להפסיד כתובתה, עיי"ש במגיד משנה.

    וכך יש להביא ראיה מדברי הב"ש שגם אשה העומדת על תביעתה לגירושין בכל תוקף אינה מפסדת עיקר כתובתה, כפי שפוסק שו"ע (אבן העזר סימן קנד סעיף א):

    "אלו שכופין אותם להוציא וליתן כתובה: מי שנולד לו ריח הפה או ריח החוטם, או שחזר להיות מקבץ צואת כלבים או בורסקי, או להיות מחתך נחשת מעיקרו. ואם רצתה תשב עם בעלה. וכתב הרמ"א (ואם ידעה בהן קודם שנשאת, אין כופין להוציא, דסברה וקבלה) (טור בשם הרמ"ה)."

    וכתב הבית שמואל (סימן קנד ס"ק ב):

    "והנה לכמה פוסקים אפי' ידעה בהן י"ל סבורה הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו א"י לקבל לכן נראה אפי' לרמ"א שכתב אין כופין להוצי' מ"מ אין דינה כמורדת אם אין רצונה לדור עמו וי"ל קים לי כהני פוסקי' והא שפסק כהרמ"ה ולא כהני פוסקי' משום המגיד והב"י כתבו דהרמב"ם ס"ל דוק' נולד בו כופין אותו אבל אם היו בו אין כופין אותו אבל אין מוכרח לומר כן וי"ל דוק' לענין כתובה כ"כ אם נולד בו צריך ליתן לה הכתובה אבל אם היה בו מעיקר' א"צ ליתן לה הכתוב' דאל"כ כל אשה תערים ותנשא לזה כמ"ש בתוס' יבמות דף ס"ד ובפ' המדיר ובמ' ובאגודה וראיה לדבר דהא במוכה שחין כתב נמי נעשה מוכה שחין אף על גב לכ"ע אפי' בהתנה והיה בו מעיקר' כופין אותו לגרש אלא ודאי משום הכתובה כתב כן."

    כותב הב"ש שכיון שיש מחלוקת בראשונים אם כאשר ידעה על המומין לפני הנישואין כופין לגרש והרמ"ה סובר שאין כופין וכן פוסק הרמ"א, ואולם גם לרמ"א אם עומדת על שלה לגרש אין דינה כמורדת המפסדת כתובתה כיון שיכולה לומר שקים לה כהני פוסקים שכופין לגרש ואינה מפסדת כתובתה אף שבפועל היא מורדת.

    וכותב עליו הבית מאיר (שם), וז"ל:

    "וכ' הב"ש שאף להרמ"א אין דינה כמורדת דיכולה לומר קים לי וזה עדיין צ"ע דהא דינה לפחות מכתובה והוא המוחזק בממון."

    טוען הבית מאיר טענה פשוטה שהבעל מוחזק בכתובה ומניין לנו להפסידו מכתובה כאשר היא מורדת לפי הני ראשונים שלא כופין להוציא?

    ועיין במאמרו היסודי של הדיין הגאון הרב אלמליח המופיע בספר כנס הדיינים (שנת תשעז עמוד 151) שטען שישנה מחלוקת יסודית בין הב"ש לבית מאיר בשאלה מי המוחזק בכתובה והם לשיטתם בעניין זה, הב"ש סובר שהאשה מוחזקת בכתובתה ואילו הבית מאיר סובר שהבעל מוחזק בכתובה.

    ואולם נראה ברור שהמדובר באישה הכופה על הבעל מציאות של גירושין בעקבות מרידתה, והרי על אף שהוא מגרש אותה בעקבות כן הרי שלדעת הב"ש צריך ליתן כתובה וגם תוספת כתובתה כיון שלא מצינו חילוק בחיוב בין העיקר והתוספת ולא נרמז לזה בב"ש ועל כן פשטות דבריו שצריכה לשלם עיקר ותוספת [ולהלן נבאר גדר זה של תוספת כתובתה בכה"ג]. ואולם לענ"ד גם הבית מאיר מודה לגדר זה שאנחנו אומרים שאין מציאות התנהגותה של האישה אפילו זו התובעת להתגרש כדי לומר שמפסדת כתובתה, רק הבית מאיר סבור שכיון שישנה דעה בראשונים שלא כופין גט על הבעל בכה"ג הרי שזה מגדיר את האישה כמורדת המפסדת כתובה וכיון שהבעל מוחזק בכתובה אין היא יכולה לטעון שקים לה כראשונים הללו ולהוציא ממנו כתובה. דוק בראיה זו כי נכונה היא.

    ועוד ראיה לנידון דנן ראיתי בספר החשוב עטרת דבורה להדיין המצויין הגר"א לביא (סימן לו) שהביא ראיה מהגמ' בכתובות (דף לט ע"ב), וז"ל:

    "תניא אידך: אף על פי שאמרו אונס נותן מיד, כשיוציא הוא אין לה עליו כלום. כשיוציא, מי מצי מפיק לה? אימא: כשתצא היא אין לה עליו כלום."

    כותב רש"י כשתצא היא - אם יצתה מאליה ותבעה הימנו גט. משמעות הגמ' היא שרק במקרה של אונס שיצאה כסף קנסה בכסף כתובתה אז אם גרמה ליציאתה ממנו הרי שאין לה כתובה מחמת הנ"ל, ברם באישה רגילה אפילו אם גרמה למציאות הגירושין וכפי לשון הגמ' כשתצא היא הרי שיש עליו חיוב כתובה. שוב ראיתי במאמר שורת הדין (חלק יא עמוד ריד) מאמר של הגר"ד לבנון שנגע בהאי סוגיא להדיא והביא ראיות אלו שכתבנו, והוסיף עוד מדיליה כיד ד' הטובה עליו.

    וכדברים הללו ראיתי כתוב בתשובת מהרש"ך (חלק א סימן מה) בענין אשה הרואה מחמת תשמיש שבעלה רוצה לגרשה, וז"ל:

    "גם מה שרצה לצדד, דאפשר לומר שאפילו אם תמצי לומר שחייב לתת לה כתובה, אם דוקא אותה כתובה היא לבד מה שהכניסה לו בנדוניא, ופטור מעיקר כתובה ותוספת, או חייב בעיקר כתובה ופטור מתוספת, לפי שכפי הנראה הדין נוטה שיהא חייב בעיקר הכתובה, שהוא המנה מאתים דחזו לה מדאורייתא, ולא התוספת, לפי שהתוספת הושם לקנס פן יגרשנה שלא מרצונה, ועכשיו שהתורה אסורה לו להשהותה עמו, מה יוסיף ומה יתן וכו'. לא ידעתי מאין ראה אלו הדברים, שהתוספת הושם לקנס פן יגרשנה, שא"כ לא יתחייב בתוספת אחר מותו, ולפי סברתו א"כ אפילו מנה מאתים לא יהיו לה, לפי(') שתקנת מנה מאתים הוא, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, א"כ מה יעשה זה שהוא מוכרח להוציא, שלא לעבור על ד"ת."

    טוען השואל שכיון שהוא לא יכול לחיות עימה על כן הוא פטור מתוספת, ובעקבות כן רוצה להיפטר גם מהעיקר, וע"ז משיב המהרש"ך שחייב כל סכי כתובתה עיקר ותוספת ולהלן נדון בעניין התוספת. וכבר עכשיו יוער שניתן להוכיח מהמהרש"ך שחיבר את עיקר הכתובה לתוספת ולא חילק בינהם ושלא כתפיסת האב"ד, ולקמן יתבאר עניין זה בהרחבה, מכל מקום לגבי העיקר פשיטא ליה שישנו חיוב קבוע הגם שכבר טעם החיוב אינו נמצא והוא כדברינו.

  • ישוב הרמב"ם והסוגיא ביבמות על מהלך הדברים שהבאנו

    ואחר הדברים הללו ולחיבת הקודש יש להתבונן שוב בלשון הרמב"ם המובאת לעיל כדי לעיין בגדר זה שאמרנו, שכן יוצא ברור מלשונו שבעוברת על דת מפסדת כתובתה מחמת זה שכבר אין את הטעם של לא תהא קלה בעניו לגרשה, ולדברינו דברים הללו לא ניתן לאומרם וצריך עיון בדבריו. לענ"ד למעיין ברמב"ם יראה שאין כל קושיא, שכן גדר זה שמזכיר הרמב"ם אינו הסיבה להפסד כתובתה, והרמב"ם עצמו לעיל בהלכה ו באותו פרק כותב מי שזינת תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ולא אחד מתנאי כתובה שהרי מעשיה גרמו לה להאסר על בעלה. הרי שהסיבה היא שמעשיה גרמו לה להיאסר ובגין כך קונסים אותה בהפסד כתובתה, ואולם הרמב"ם בהלכה טז שמדבר על מציאות בה אין הבעל חייב לגרשה אלא תלוי הדבר ברצונו רק שאם רוצה לגרשה הרי שתפסיד כתובתה, ועיין בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן רפד) שדן בגדר זה, ובמציאות זו בה הבעל אינו רוצה לגרשה תוהה הרמב"ם הרי שזו מציאות שיש בה בעיה הלכתית לחיות עימה ללא כתובה כשירצה לגרש אין עליו חיוב כתובה, ואכן זו הסיבה לדברי החלקת מחוקק (סימן קטו ס"ק יח) שכתב, וז"ל:

    "ונראה אם אין מוציא אותה והיא מתנהג' מכאן ואילך בדרכי הצנועו' וחזרה ממעשיה הראשונים אסור לדור עמה בלא כתוב' וצריך לכתוב לה כתובה אחרת דכתוב' הראשונ' נמחל שעבודה בשעה שעברה על התראתו. "

    אמנם לענ"ד התשובה לזה מונחת ברמב"ם שבכה"ג אין איסור של משהה אשתו ללא כתובה, שכן עיקר התקנה במציאות זו לא נאמרה עליה ולהיפך אנחנו רוצים שיוציא אותה בכה"ג ועל כן אין את האיסור, ועם זה מתמודד הרמב"ם בכותבו את עניין התהא קלה להוציאה. ועיין באבן האזל שחולק על הח"מ וס"ל שלא צריך לשוב לכתוב לה כתובה ואנן אוחזים בשיפולי גלימתו של אבן האזל. ואמנם אחר העיון אין דברי אבן האזל תואמים את דברינו שכן לשיטתו לא צריך לשוב לכתוב כיון שכל מה שמפסדת הוא רק בשעת גירושין ולא לפני כן, וכיון שכך הרי שכיון שחוזרת ממעשיה והוא מעוניין לחיות עימה אין זה קרוי גרמה להיאסר עליו ועל כן שב החיוב המקורי למקומו, ואילו לדברינו גם במציאות חיים זו האישה מפסדת כתובתה וכפי שמפורש ברמב"ם לענ"ד. ולשמחתי כי רבה היא מצאתי את שאהבה נפשי בדברי ההפלאה קונטרס אחרון (סימן קטו סעיף ד), וז"ל:

    "ואם רצה לקיים אותה אח"כ אין כופין אותו וכו'. כתב הרמב"ם דאם מקיימה אין לה כתובה משום דתהא קלה בעיניו להוציאה. ולכאורה קשה דהא בכל חייבי לאוין מצוה לגרש ואפ"ה אית לה כתובה כדלקמן סי' קט"ז. וצ"ל דס"ל בתחלת נשואין לא פלוג אבל כיון שהפסידה כתובתה אלא כיון שהוא דר עמה אח"כ אף דס"ל להרמב"ם במחלה כתובתה ואח"כ דר עמה יש לה כתובה היינו משום דאסור לדור וכו' אבל בזאת דמצוה להוציאה לית לה כתובה, ועיין לקמן סי' קט"ז."

    הרי ברור מללו שיש לחלק בין מציאות בה חל החיוב שאז גם אם אזלה לה סיבת החיוב המקורית של כתובה לא ניתן להפקיע בזה חיובה, ובין מציאות בה יש לדון האם להחיל חיוב שאז הבסיס הוא על יסוד טעם התקנה והוא כעין דברינו הנ"ל.

    ואולם יש לעיין בראיה זו שהביא ההפלאה שכן ראיה זו עמדה לי בנידון דידן שכן איירינן באשת כהן שנאסרה על בעלה שכותב הרמב"ם פרק כד מהלכות אישות, וז"ל:

    "אבל אם נשא אחת מחייבי לאוין והכיר בה או אחת מחייבי עשה בין הכיר בה בין לא הכיר בה יש לה כתובה, שחייבי לאוין שהכיר בה רצה להזיק בנכסיו וחייבי עשה איסורן קל, ויש לשתיהן מזונות לאחר מותו, וכן אם לותה ואכלה חייב לשלם, וכשכופין אותן להוציא מוציאין מן הבעל כל פירות שאכל מכל נכסיה."

    ואכן יש לנו מקרה נוסף המסייע לנו בגדר זה של חיוב כתובה בה יש מצוה גרש ואנו רוצים שיגרש ואפ"ה ישנו חיוב כתובה, ואין לך קלה בעניו ראוי מזה – וכפי שאכן אומרת הגמ' ביבמות פה שאין הוא חייב לזונה שאם נטיל עליו חובה לזונה הרי שהיא תרצה להישאר אצלו ואנו רוצים שיוציאנה – וא"כ יש לשאול אמאי היא זכאית לכתובה? ועל כרחך כדברינו שאין החיוב מוגדר בהתאם לסברא זו, אלא זו רק סיבת התקנה וכדברי ההפלאה.

    אמנם היה מקום לומר שאין זה כך, וחיוב הכתובה החל על הבעל בכה"ג הינו מחמת התחייבותו וכעין חיוב ממוני שלא נובע מחיוב הכתובה המקובל שתיקנו חכמים ואין זה מתנאי ב"ד אלא רק מחמת מה שהוא כתב, וכניסוח הרמב"ם שהרי זה רצה ליזוק מנכסיו, ולפי"ז ליכא ראיה לנידון דידן. אולם מהגמ' הנזכרת וכן נפסק ברמב"ם רואים שיש לבעל חיוב מזונות כשאיננו איתה ולותה ואכלה ואולי ניתן להוכיח שחיוב הכתובה הוא מחמת תנאי ב"ד וכן אחר מיתתו וזה ודאי נילוה אגב חיוב הכתובה שכתב לה וכפי שרש"י מביא וז"ל: "לאחר מיתה - אם מת ולא גירשה יש לה מזונות כל ימי אלמנותה כשאר אלמנה דמזוני תנאי כתובה והכא ליכא למיגזר דלמא תתעכב גביה". ועיין אבני מילואים (סימן צג ס"ק ו) ושם הערה של תלמידו על שני חיובי מזונות מצד חיובי האישות ומצד תנאי ב"ד עיי"ש. והארכנו בזה במקום אחר.

    ובעניין התלות של חיוב מזונות בחיוב הכתובה יש לעיין בסוגית הגמ' כתובות (נד ע"א) גבי בת ארוסה ואנוסה האם על אף דלית להו כתובה אית להו מזונות עיי"ש ואכמ"ל.

    ואחר זמן מצאתי כדברינו ממש בקובץ הערות על מסכת כתובות (דף קא) מפי הרב אלישיב זצ"ל, וז"ל:

    "הנה בעוברת על דת דאין לה כתובה. אם הסכים להמשיך עמה אין כופין להוציא, אבל הכתובה שלה נפקעת מאיליה כשעוברת על דת, ולכאו' צריך לכתוב לה כתובה חדשה מצד התקנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, אבל הרמב"ם כתב דאין צריך לכתוב, דאין כאן התקנה, דאדרבה שיוציאנה, ולכאו' קשה דא"כ בכל חייבי לאוין בהכיר בה שיש לה כתובה, לכאו' אין כאן תקנה, דאדרבה שיוציאנה, ונראה דלא מיבעי אי כתובה דאורייתא לא קשיא מידי, אלא אפילו לדעת הרמב"ם דס"ל דכתובה דרבנן, מ"מ תקנתם היתה ג"כ בגדר מוהר הבתולות, ושכר נישואין, ולא איכפ"ל דיסודו עיקר התקנה היתה מטעם שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, מ"מ בכל עיקר נישואין תקנו לה ג"כ כתובה בגדר של מוהר ושכר, א"כ ודאי שלא חילקו כל שצריכה גט אח"כ ולא איכפ"ל דהוה חייבי לאוין, אבל הכא שכבר נפקע חיוב הקודם שהרי זינתה, א"כ שייך לחדש לה חיוב רק משום שלא תהא קלה וזה ודאי שאי"צ דאדרבה שיוציאנה ודו"ק."

    ומציאה זו גרמה לי קורת רוח רבה.

    ואולם מה שכתבנו ליישב דברי הרמב"ם אין בהן מזור ליישב את סוגיית הגמ' ביבמות פט, שם הגמ' עוסקת באשה שנישאה על פי עד אחד והמשנה כתבה את כל הקנסות האמורים תצא מזה ומזה ואין לה כתובה ולא פירות וכו'. ובשאלת פטור מחיוב כתובה מבארת הגמ' שכן חיוב הכתובה הוא שלא תהא קלה להוציאה והכא תהא קלה, ולדברינו אין זה מהני לפטור מחיוב כתובה וכפי שהארכנו עד כה. וכאן לא יועיל מה שאמרנו ברמב"ם, שכן מדובר שיש חיוב להוציאה וא"כ היה על הגמ' לפטור מכתובה מהטעם של קנס, וכפי שרש"י על המשנה כותב דהא דלא דייקא קנסי לה.

    ולענ"ד יש ליישב זאת אחר שנקדים קושיית התוס' שהקשו שנימוק הגמ' מהני למאן דאמר כתובה מדרבנן, ברם אי נימא כתובה מה"ת הרי שיתחייב שכן אין את הטעם הזה לחיוב הכתובה. ומיישבים שם תוס' שכיון שטעם זה קיים בדרבנן באלמנה, הרי שגם בבתולה שכתובה מן התורה חכמים קנסו אותה מחמת טעם זה כדי שתהא קלה בעניו להוציאה. ולשון הרא"ש בתוספותיו יותר חריפה וז"ל: "הכא הפקיעו מהאי טעמא כתובה דאוריתא כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה". הרי שגם אם כתובה מה"ת חכמים הפקיעו כתובה מחמת כדי שתהא קלה בעניו להוציאה. ולענ"ד בזה ניתן ליישב קושייתינו, ונמצא שמגמ' זו נראה שיש ראיה חזקה לדברינו, שכן למעיין במשנה יראה שהקנס המרכזי הוא לאוסרה על שני הבעלים הראשון והשני, ועוד שהבנים ממזרים מזה ומזה וכו'. ועדיין שואלת הגמ' שכך הוא בקנסות מעין זה שיאלצו אותה לעזוב את הבעל הנוכחי ולא לחזור לבעלה הקודם, ברם מה שייך לחיוב כתובה שהוא חיוב שחל דווקא אחר שהיא יוצאת ממנו וא"כ להיפך חיוב זה של כתובה הינו חיוב אלים שאין בכוחינו לבטלו מבלי סיבה שאינה נעוצה בקנס שגורם להפריד בודאי באופן זה שיתן לאישה רצון להיפרד וליטול כתובתה. מיישבת הגמ' שאם נחייב כתובה הרי שהבעל ירצה להשאירה איתו ולא לתת לה כתובה נמצא שכל הקנסות שהטילה המשנה הוא על מנת להפריד בינהם וחיוב כתובה יוצר תוצאה הפוכה ומצד הבעל הוא מאגד אותם, ובכך יובנו דברי הרא"ש הנ"ל שחכמים הפקיעו חיוב כתובה כדי שתהא קלה בעניו להוציאה.

  • הגדרת חיוב התוספת

    והנה בעניין חיוב התוספת יש לנו לדון האם סיבת החיוב והיסודות לפוטרו מחיוב זה הינם כפי גדרי חיוב הכתובה או שמא חיוב זה של תוספת כתובה שונה מאשר חיוב כתובה.

    בפשטות נחלקו בזה קמאי, וז"ל הגמ'' ביבמות (דף סה עמוד ב):

    "ההיא דאתאי לקמיה דר' אמי, אמרה ליה: הב לי כתובה, אמר לה: זיל, לא מיפקדת, אמרה ליה: מסיבו דילה מאי תיהוי עלה דהך אתתא? אמר: כי הא ודאי כפינן. ההיא דאתאי לקמיה דרב נחמן, אמר לה: לא מיפקדת, אמרה ליה: לא בעיא הך אתתא חוטרא לידה ומרה לקבורה? אמר: כי הא ודאי כפינן."

    התחדש בגמ' שבמקרה זה של באה מחמת טענת חוטרא לידה ומרה לקבורה כופין את הבעל לתת גט לאישתו ונחלקו הראשונים האם במקרה זה בה שכופין את הבעל לגרש מחמת האישה יהא חייב לה הבעל תוספת כתובה.

    וכך הוא לשון תוס' שם על אתר:

    "פר"ח דכל הנך דכופין מחמתה דוקא מנה ומאתים אית לה אבל תוספת לית לה דאדעתא למיפק לא אוסיף לה ודייק מהא דאמר בריש אף על פי (כתובות דף נד:) תנאי כתובה ככתובה נפקא מינה למורדת כו' ולא קאמר נפקא מינה לבאה מחמת טענה וכיוצא בה והא דלא קאמר נ"מ לשהה עמה עשר שנים שיש לה נמי תוספת דלא גרעה מאילונית דאמר בסוף אלמנה ניזונת (שם ד' קא.) דיש לה תוספת מילתא דפשיטא היא כיון דלא מחמתה כופין דמה היא יכולה אם ב"ד כופין אותו משום פריה ורביה ור"ת מפרש דלכל מילי הוי תנאי כתובה [ככתובה] וממאנת וחברותיה דאין להם כתובה אף על פי שיש להם תוספת התם משום דאיגלאי מילתא דלא נתקדשה מעולם."

    הרי לן שלדעת רבינו חננאל במקרה זה בו כופין על האיש לתת גט מחמת האישה אזי האישה יש לה עיקר כתובה ואולם את התוספת היא מפסידה, ואילו ר"ת סובר שאף במקרה זה זכאית האישה לתוספת כתובה.

    הרי שנחלקו בשאלה הנ"ל האם דין תוספת הכתובה הוא כפי חיוב כתובה מצד כל גדרי החיוב או שמא אין דינם שווה, והגמ' בריש אע"פ נוקטת ארבע עשר נפקא מינות שבהן נאמר תוספת כעיקר, לפי פירוש רבינו חננאל הם ורק הם.

    ולפני שנפרוס היריעה בנידון התוספת רק נעיר את מה שכתבנו לעיל גבי חיוב עיקר כתובה, גם ממקרה זה ניתן להוכיח כדברינו, שכן הכא האישה רוצה בגירושין ואף כופין את הבעל שרוצה להמשיך לחיות עימה לתת גט, ואפ"ה יש לה עיקר כתובה אף שעקרונית כאן לא שייך הטעם שלא תהא קלה להוציאה, שכן היא רוצה לצאת.

    אף שבפסקי תוס' בסוף מכילתין אות קכג הביא רק שיטת ר"ת וריצב"א והשמיט שיטת רבינו חננאל, מכל מקום כדעת רבינו חננאל פוסקים רוב מכריע של הראשונים ובינם ג' עמודי הוראה הרי"ף ביבמות (דף כא ע"א מדפי הרי"ף), וז"ל:

    "יש מי שאומר שכתובה זו דמחייבינן לבעל בתביעת האשה מנה מאתים אבל תוספת לא ואף על גב דתנאי כתובה ככתובה דמי הכא אומדן דעתא הוא דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה ואי קשיא לך הממאנת וחברותיה שאין להן כתובה מנה מאתים [כתובות ק"א ע"א] ויש להן תוספת התם בהדיא קתני לה מכדי ידע דקטנה היא דילמא מיחרטא ונפקא אמאי כתב לה אלא רצה לזלזל בנכסיו וכן בחברותיה שעומדות לצאת הוא הדין והוא הראייה וכשם שמצינו שיש תוספת בלא כתובה כך יש כתובה בלא תוספת כגון זו והמחייב בהו כתובה ותוספת צריך ראיה ברורה דמכללא לא מפקינן ממונא."

    וכן פוסק הרא"ש מסכת יבמות פרק ו סימן כ ובתשובה סימן מג אותיות ד וה'.

    וכן פוסק הרמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכה י, וז"ל:

    "האשה שבאה לתבוע בעלה לגרשה אחר עשר שנים מפני שלא ילדה והיא אומרת שאינו יורה כחץ שומעין לה, אף על פי שאינה מצווה על פריה ורביה צריכה היא לבנים לזקנותה, וכופין אותו להוציא ויתן עיקר כתובה בלבד, שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול."

    וכן פוסק הרמב"ן כתובות קא, וכן פוסק הר"ן על הרי"ף מסכת כתובות דף כב עמוד א, ושם ברשב"א, וכן הרשב"א בתשובה בכמה מקומות, וכן פוסק המרדכי יעויין בהגהות מרדכי (כתובות רפ"ט), וכן פוסק רבינו ירוחם נתיב כג חלק שמיני וכך היא הכרעת מר"ן השו"ע אהע"ז בשני מקומות (סימן סו סעיף ז, ובסימן קנד סעיף ו).

  • אומדנא בכתובה

    בלשונו של הרי"ף וכן הוא בתוכן דבריו של רבינו חננאל קא חזינן שישנה כאן שימוש באומדנא. בעיקר שימוש באומדנא במצב זה של כתובה יש לנו לדון האם להתייחס לחיוב הכתובה כחיוב הדדי של האיש והאישה, ואם כך הוא הדבר הרי שלפי תוס' בכתובות דף מז ע"ב ד"ה שלא, כאשר ישנם שני צדדים לעיסקא כגון מוכר וקונה בכה"ג לא אמרינן אומדנא, או דילמא כחיוב עצמי של הבעל כלפי האישה ואז בכה"ג סגי באומדנא מועטת כדי לבטל את המתנה, וכפי שמביא הסמ"ע בסימן רז בחו"מ ס"ק י.

    ומצאנו בזה מחלוקת בין הנוב"י (קמא יו"ד סי' סט וכן בתנינא חלק אבן העזר סימן קל) שס"ל שחיוב כתובה הינו כחיוב הדדי, ועל כן לשיטתו כדי לבטל חיוב זה צריך אומדנא גדולה, וכן משמעות דברי המשנה למלך (הלכות זכיה ומתנה פרק ו' הלכה א), ואולם לדעת המנחת אלעזר (מונקש חלק ב סימן לט) חיוב כתובה הינו החיוב חד צדדי בין האיש לאישה וכמתנה ועל כן סגי באומדנא מועטת. ועוד חולק על הנוב"י שמבחין בין אומדנא גדולה לקטנה, וס"ל שכל אימת שישנה התחייבות הדדית הרי שלא תועיל אומדנא כלל, עיי"ש. ועיין בספר שער אשר קובו חלק יו"ד סי' יא שמפשר בין הדעות, והנפק"מ בין שני הדעות הוא האם כדי לבטל חיוב זה בעינן אומדנא גדולה או שמא סגי באומדנא כל שהיא כיון שיש כאן מתנה, ובמתנה כיון שלא קיבל שום תמורה הרי שסגי באומדנא כלשהיא כדי לבטלה וכפי ביאור הסמ"ע הנזכר.

    עיין בדברים אלה בפד"ר 1061002/2 של ביה"ד הרבני חיפה, וכן יעויין בעטרת דבורה לגר"א לביא, וכן בפד"ר שלו מטבריה תיק 593163/2, עיי"ש שנטייתו היא שצריך אומדנא ברורה מבלי שום ספק כדי לבטל חיוב זה של כתובה ותוספת, או לחילופין שנמצא שרבותינו הראשונים ופוסקי ההלכה השתמשו באומדנא זו ביחס לחיוב עיקר כתובה ותוספת, להלן נראה שאומדנא זו שרוצים אב"ד דנן והגר"א אדרי להעמיס בחיוב תוספת לענ"ד אינה אמורה ביחס לחיוב תוספת אלא רק בעניין כפייה על פי חידושו של ר"ח ועיקר עניינה של סברא זו נידון בראשונים כלפי מתנות שנתן לה האיש וראשיתה של סברא זו בסוגיית שמין בגדי אלמנה, ולקמן נרחיב בהתפתחותה של סברא זו.

    על אף הדברים נעיר ביושר שכיון שהבעל מוחזק בכסף הרי שבספקות על עצם חיוב תוספת ידה של האישה על התחתונה, וכמתבאר מדברי הרי"ף הנזכרים, וז"ל: "והמחייב בהו כתובה ותוספת צריך ראיה ברורה דמכללא לא מפקינן ממונא", וכן הוא בתשובת הרא"ש סימן מג אות ד, וז"ל: "מכל מקום, כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא, [מחלוקת ר"ח ור"ת] לא מפקינן ממונא ואין לה תוספת, אבל מנה ומאתים ונדוניא שהכניסה אית לה".

  • דין בגדים שקנה לה באלמנה וגרושה

    ועל כן כדי לפלס לנו דרך ישרה לבור בה, עלינו לברר גדר זה של אומדנא המשמשת את דברי רבינו חננאל לפטור את הבעל מחיוב זה של תוספת. רבינו חננאל משתמש בביטוי, "אדעתא למיפק ומישקל לא אוסיף לה", וכדי להבין גדר זה של אומדנא עלינו להתבונן במקור הדברים. לשון זו מופיעה בגמ' בכתובות (דף נד) גבי סוגיית שמין בגדי אלמנה, וכך הוא הלשון:

    "איתמר: אלמנה - רב אמר: שמין מה שעליה, ושמואל אמר: אין שמין מה שעליה. אמר רב חייא בר אבין: וחילופה בלקיט. רב כהנא מתני: וכן בלקיט, ומנח בה סימנא: יתמא וארמלתא שלח ופוק. אמר רב נחמן: אף על גב דתנן במתניתין כוותיה דשמואל, הלכתא כוותיה דרב; דתנן: אחד המקדיש נכסיו, ואחד המעריך את עצמו - אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו, ולא בצבע שצבע לשמן, ולא בסנדלים חדשים שלקח לשמן. אמר ליה רבא לרב נחמן: וכי מאחר דתנן מתניתין כוותיה דשמואל, אמאי הלכתא כוותיה דרב? אמר ליה: לכאורה כשמואל רהיטא, כי מעיינת בה הלכתא כוותיה דרב, מאי טעמא? כי אקני לה - אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה."

    משמעות הדברים כך הם: כיון שהבעל קנה את בגדי האישה לצרכה, מכריע הגמ' שהבעל לא קנה את הבגדים אלא כדי להתנאות בפניו ולא כדי שיהיה לה בשבילה, וכן מבואר ברש"י (שם), ועל כן כאשר נפטר הבעל אין בפני מי להתנאות הרי שהבגדים עוברים לידי הילדים ולא הולכים לאישה. וביתר שאת נאמר שהבעל קנה את בגדי האישה לצורכו ולא בשבילה, ובאף שלב הם לא היו קנויים לאישה עצמה אלא כדי להלך כך לפניו, יעויין ברע"א על אתר שכך מגדיר, וז"ל:

    "הא כיון דאינו שלה רק להתקשט לפניו. אבל אינו ברשותה למכור או לכלות. רק להתקשט להוית אשה ואינה רק כשואל ששאלה הבגדים לה להשתמש בה."

    וכך מבואר להדיא ברא"ה על אתר, וז"ל:

    "וכתבו הגאונים ז"ל דווקא בהא, אבל הנותן מתנה לאשתו וודאי אית לה, דלא שייך בה האי טעמא, דאטו האי מאן דיהיב מתנה לרחמיה ונפל ביניהן אוסיא הכי נמי דהדרה מתנה, הא לאו טעמא הוא, דהא איכא מאן דאמר התם בבבא בתרא [נא, ב] במתנה קנתה והבעל אוכל פירות, ואם איתי' דליתא האי סברא אם כן האי מתנה מאי אהני לה, שהרי בחייה אוכל פירות, ואם מתה יורשה, ואם מת הוא אינה זוכה, אם כן מאי אהני ליה, אלא וודאי כדאמרן."

    וכן הוא בשו"ת הרשב"א (חלק ב סימן קיב), וז"ל:

    "הנה הרב מורה שאם מכרה ונתנה קיים אם גרשה הוא או מת הוא בחייה כמו שבא בתשובתו אשר כתבת. וכן הוא באמת. שהרי שנינו אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה רצה להוסיף אפילו מאה מנה מוסיף. נתאלמנה או נתגרשה בין מן הארוסין בין מן הנשואין גובה את הכל. ואמאי, נימא אדעתא למיפק לאחרינא לא יהב לה, אלא לא נאמרו דברים הללו אלא בדברים שהיא מתנאה בהם לפניו או שמשמשת בהן בעודה עמו. כבגדים ומיני צבועין ותכשיטין וסנדלין וכיוצא בהן. שעל דעת שתתנאה בהם לפניו או שתשמש בהן בעודה משמשת לפניו נתנן לה מן הסתם. אבל במטלטלין אחרים אי נמי מעות וקרקעות שנתן לה ואי נמי כל דבר שנתן לה במתנ' גמור' אין שמין לה כלל. דהיינו מתניתין דאע"פ."

    הרי מבואר להדיא ברא"ה וביותר ברשב"א שסברא יחודית זו של אדעתא למישקל ומיפק לא אקני לה נאמר רק על בגדים שהבעל מקנה לה כדי להתייפות לפניו ולא על מתנות ואף לא על כתובה ותוספת כתובה. ולפי זה גדר זה נכון רק בבגדים שניתן לומר לגביהם סברא זו, ובסתם מתנה שנותן הבעל לאישתו לא שייך לאומרו. זאת ועוד, בחיוב כתובה ותוס' הרי כל חיובם הוא בשעת יציאת האישה או במיתתו וכפי המבואר ברמב"ם הלכות אישות פרק טז הלכה ג, וז"ל:

    "כבר הודענו שחכמים תקנו כתובה לאשה, ודין התוספת כדין העיקר, ולא תקנוה לגבותה כל זמן שתרצה אלא הרי היא כחוב שיש לו זמן ואין הכתובה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה."

    וכן מבואר בגמ' ביבמות פה גבי חיוב כתובה שכל חיובו הוא למישקל ומיפק עיי"ש, ואיך אפשר להשוות את השונים?

    נמצא שיסוד דברי ר"ח שלמד אומדנא זו של הגמ' בכתובות נד גם על תוספת כתובה מצריך עיון רב. יעויין, בדברי הגרי"ש אלישיב זצ"ל בפד"ר ד עמוד 265 שעמד על זה, וכן עמד ע"ז בפד"ר יא עמוד 257 הגר"ח צימבליסט שליט"א.

    זאת ועוד, לגבי בגדים עצמם מצאנו מחלוקת בראשונים האם שמין בגדי גרושה. כך הוא לשון הרי"ף מסכת כתובות דף כא עמוד א:

    "רב כהנא מתני וכן בלקיט ומנח ביה סימנא לקיטא יתמא שלח ופוק ארמלתא שלח ופוק ושמעינן מינה דמאן דגריש לאתתיה מדעתא דנפשיה אין שמין לו מה שעליה דלאו איהי בעיא למיפק אלא איהו בעי לאפוקה."

    מחדש הרי"ף שכל סברת אדעתא למישקל קיים רק באלמנה ולא בגירושין, והרז"ה חולק עליו וס"ל שכיון שיסוד הסברא הוא שכל מה שנתן לה הוא רק כשיהיה לפניו, הרי שאין הבדל בסיבה מדוע היא אינה לפניו. הר"ן מבאר סברא זו של בעל המאור, וז"ל:

    "והרז"ה ז"ל חולק ואומר דאפי' בגרושה שמין מה שעליה דהא אלמנה נמי לאו איהי נפקא אלא מן שמיא מפקו לה ואפ"ה אמרי' דלא אקני לה אלא אדעתא דמיקם קמיה."

    ועיין בב"י סימן צט שכותב ליישב קושיית הרז"ה, וז"ל:

    "ומה שכתב דהא אלמנה נמי לאו איהי נפקא וכו' ל"ק מידי דאלמנה אף על גב דאיהי לא נפקא אלא מן שמיא הוא דמפקי לה מכל מקום איהו לא מפיק לה מדעתיה מה שאין כן בגרושה דאיהו מדעתיה מפיק לה."

    ודברי הב"י צריכים ביאור, שאמנם מצא חילוק נכון בין אלמנה שלא הוא מוציא ובין גרושה שהוא מוציא, ברם סברת המאור הינה שסוף סוף אדעתא למישקל ומיפק לא אמרינן וכפי הביאור שהבאנו, ומה לי גרושה ומה לי אלמנה?

    יעויין ברמב"ן במלחמת ה' מסכת כתובות דף כא עמוד א, וז"ל:

    "וכן אתה אומר באלמנה כיון דלמיפק קיימא לא מקנו לה אלא כל זמן שירצו שתעמוד לפניהם דאדעתא למיפק לא מקנו לה והא למיפק קיימא דכל יומא ויומא זמנה הוא למיפק וכן דכסות שכסתה בעלה שמין לפי שלא הקנה אלא כל זמן שתעמוד לפניו דהא אמרי' כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אבל מגרש את אשתו כיון שהיא קנאה כדי לעמוד לפניו ועכשיו היא יוצאת בע"כ תימא תנו לי בעלי ואעמוד לפניו דהא לאו למיפק קיימא ולטבועים הקנה אותם לה למה זה דומה לנותן מתנה לחבירו ע"מ שישמשנו שמתנתו מתנה כיון שהעכבה אינה שלו והא נמי מתנה גמורה היא."

    מבאר לנו הרמב"ן את החילוק הגדול בין אלמנה ובין גרושה, שבאלמנה אכן כשנפסקה המציאות בה היא כבר לא נמצאת לפניו הרי ששבים הבגדים להיות שלו היינו ליתומים, ולא משנה באמת מהי סיבת העניין להפסקה זו. ברם בגירושין היא אומרת לבעל שמבחינתה היא נמצאת לפניו, ומוכנה להמשיך ללבוש את הבגדים ולהתנאות לפניו. וכעת מובנים דברי הרי"ף מפני שבדעתו מגרשה היינו הבעל הוא זה שמנתק מציאות זו שהיא עומדת בפניו ולא האשה. ואמנם לפי זה יש לידון מה יהא הדין בבגדים עצמם בכה"ג שהאישה היא זו הרוצה להתגרש והבעל נעתר לה, לכאורה לא שייך לומר עליה שהיא נמצאת כאן שכן היא זו היוזמת את הגירושין. אמנם זה אינו שכן ברי"ף ההגדרה היא מי שולט על ניתוק הקשר, היינו שהבעל לא חושש לתת לה בגדים לשמשו וכשהוא מגרש הרי שעקרונית הוא זה שמפסיק את עמידתה לפניו הגם שהיא זו שרוצה להתגרש, שכן לא נחתינן לכל מקרה באופן פרטי אלא בוחנים אנו את משמעות קניית הבגדים לאישה ואומדים להחזיר זאת לבעל כשלא מתקיימת מציאות זו שהיא בפניו, ברם אם זה מחמתו אזי עקרונית אנו מתייחסים לזה כאילו היא אומרת תנו לי בעלי ואעמוד לפניו על אף שהיא לא רוצה להישאר כאן אבל אין לה שליטה על מציאות זו, ועל כן מבחינתה חוזר הדין לזה שהיא עומדת בפניו. ולענ"ד זה פשר סברת הרי"ף דלאו איהי בעיא למיפק אלא איהו בעי לאפוקה, ותלה הדבר בבעל ולא באישה כפי שלכאורה משתמע מדברי הרמב"ן ולדידנו ניחא.

    יעויין ברמב"ם (הלכות אישות פרק טז הלכה ד), וז"ל:

    "וכן התקינו שכשתבוא לגבות כתובתה אחר מותו לא תגבה עד שתשבע בנקיטת חפץ שלא הניח אצלה כלום ולא מכרה לו כתובתה ולא מחלה אותה, ושמין לה כל מה שעליה ופוחתין אותו מכתובתה, אבל אם גירשה לרצונו גובה בלא שבועה ואין שמין כסות שעליה שהרי לקחן לה וזכתה בהן והוא רוצה להוציאה לא היא."

    לשון הרמב"ם דייקא, שהוא מגרשה מרצונו ולא היא, הרי שהדגיש את מה שביארנו שכל שהיכולת ביד הבעל להוציא אין הוא יכול להתאונן על זה שהיא לא עימו, על אף שגם באופן זה שהיא יוזמת את הגירושין אין הגדרת הגירושין משתנית כתוצאה מזה כיון שצריכים אנו את רצונו לגירושין ושוב חוזרת ההגדרה שהגירושין הם לרצונו, ועל כן ישאיר אצלה את בגדיה, כיון שבסופו של דבר הוא זה שמגרשה, וכך מבארו הרב המגיד, וז"ל:

    "ומה שכתב רבינו לרצונו הוא לענין מה שאמר שאין שמין הכסות שעליה שאם היא יוצאה בעל כרחו וכגון אלו שכופין אותם להוציא ודאי שמין מה שעליה וכן נראה מן ההלכות."

    הרי לן שכל מה שבא להוציא הרי"ף והרמב"ם הוא רק לאפוקי כפיה על הבעל, שבמציאות זו של כפיה לא ניתן לומר עליו שהוא מגרשה מרצונו. וכן לענ"ד הביאור ברשב"א בחידושיו על אתר שהביא דברי הרי"ף ולא חילק בסיבת הגירושין וחתך בסכינא חריפא לומר שבגרושה לא שמין, ואמנם הוסיף לומר שכן הבעל מגרש את האישה בעל כרחה רוצה לומר שכיון שהבעל הוא זה שמוציא בעל כרחה ולאישה אין יכולת זו של להוציאו בעל כרחו הרי שתמיד יהא הדבר ככזה שהוא מגרש אלא א"כ היא זו שכופה לגרש שאז כביכול היא זו המגרשת.

    ואחר הדברים הללו, יש לומר שזה הביאור בדברי רבינו חננאל, שכן התקשינו איך ניתן להסיק מבגדים למתנות ובפרט שחיוב תוספת הינו דוקא במציאות של לאפוקא, ואילו בגדים זה רק כשזה בפניו? כעת נאמר שהביאור בר"ח הוא כפי שביארנו ברי"ף, שכשישנה מציאות של התחייבות לתוספת הרי שכך הוא רק כאשר הוא זה שמוציאה ולא באופן זה שהיא זו המוציאתו היינו על ידי כפיה, ולא שייך לומר שהוא התחייב ליתן לה אלא כשיגרשנה ברם במציאות זו של כפיה הרי אין זה אלא שהיא מוציאה אותו. ואמנם יש להעיר וכפי שנוכיח שאין הפסד התוספת נובע מחמת הכפיה אלא שהיא זו הגורמת לכפיה וכפי לשונו של ר"ח כופין לגרש מחמתה, היינו בהתקיים שני תנאים יחדיו אז היא מפסדת כתובתה. הראשון זה הכפיה ולא שהוא מגרש, והתנאי השני הוא שהיא זו הגורמת לכפיה עליו ולולי זה הוא היה רוצה להישאר עימה, ובזה אתי שפיר סברת ר"ח איך ישנו דמיון למתנות.

    ואמנם הטור סימן צט מביא שיטת העיטור וז"ל :

    וכתב בעל העיטור דוקא שמוציאה מדעתו בלא טענה רק שמוצא אחרת נאה הימנה אבל סרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה ע"כ.

    ויש לידון בגדר זה של בעל העיטור והאם הוא חולק על דבריו של הרב המגיד בביאור הלכה זו של גרושה שלדעת הרב המגיד הוא רק לאפוקי כפיה ואולם לעיטור לא רק בכפיה אלא אף בסרחה עליו

    בעניין זה נחלקו הח"מ והב"ש לדעת הח"מ יש מחלוקת בין העיטור לרב המגיד והכרעת ההלכה בשו"ע שיובא לקמן היא כדברי הרב המגיד ואילו לב"ש אין מחלוקת בינם וכל אחד הוסיף גדר אחר בהפסד בגדיה של גרושה ונביא דבריו לקמן.

    וכך היא פסיקת מר"ן שו"ע (אבן העזר סימן צט סעיף א):

    "אלמנה שבאה לגבות כתובתה, שמין כל בגדיה בין של חול בין של שבת, ומנכין אותם מכתובתה. (וחלוצה דינה כאלמנה) (ב"י בשם ריב"ש סימן ש"א). אבל גרושה שגירשה בעלה מדעתו בלא טענה, אין שמין לה בגדי חול, אבל של רגל ושל שבת שמין לה. (ואין יכולין לסלקה מבגדיה במעות) (ב"י בשם הריטב"א), אלא היא נוטלת אותן בשווין (תשובת הרא"ש כלל פ')."

    מלשון השו"ע נראה שלא למד כפי ביאור הרב המגיד, אלא תלה הדבר בדעתו של הבעל ומבלי טענה. נמצא שאם מגרש אותה בטענה או שהיא רוצה לגרש ואין לו אלא להסכים עימה הרי שהיא איבדה את הבגדים ויהא הדין של שמין כפי בגדי אלמנה. כך היה נראה בשו"ע, ואמנם בח"מ ס"ל שלא כך, וז"ל:

    "פשט הלשון משמע אבל אם יש לו טענה למה מגרשה כגון שסרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה אבל מדברי המ"מ בפי"ו מה"א שכתב שאם היא יוצאה בע"כ כגון אלו שכופין אותו להוציא ודאי שמין משמע הא אם אין כופין אותו אף שיש לו טענה מ"מ אי בעי לא מפיק לה אין שמין לה הבגדים וכן משמע פשט לשון הרי"ף והרא"ש דסתם גירושין אינה בלא טענה כמבואר לקמן סי' קי"ט דאין הלכה כר"ע אלא כב"ה."

    מדברי הח"מ בתחילה רוצה לומר שהביאור בשו"ע שונה מהרמב"ם אליבא דהרב המגיד, ואכן לשונו שונה. ברם לאחר מכן מבאר לנו הח"מ שזוהי כוונתנו של השו"ע כפי ביאור הרב המגיד, לומר שרק במצב של כופין אז הוא לא מוציא מדעתו וכפי ביאורנו הרמב"ם. ועניין הטענה מבארו הח"מ שזה הלכה מהלכות גירושין שאין לגרש את האישה מבלי טענה וכפי שנפסק בסימן קיט ומכל מקום גם באופן זה הגירושין הם על דעתו ויותיר לה את בגדיה.

    ואמנם הב"ש סובר שאין מחלוקת בין העיטור ובין המגיד משנה, וכל אחד עוסק במקרה אחר, וז"ל:

    "וכתב בח"מ דפליג על העיטור ואפשר העיטור איירי אף אם הוא מגרש אותה מ"מ כיון דהיא גרמה שמין והמגיד איירי אפילו כשהוא הגורם כגון שהוא מא' שכופין אותו לגרש והיא מבקש' הגט שמין."

    לשיטתו של הב"ש הביאור הוא כך, שלעיטור אם היא גרמה את הגירושין וכגון שסרחה עליו הרי שאף מבלי כפיה הפסידה את הבגדים שקנה לה, ואילו אם הוא מאלה שכופין לגרש והיא זו שכפתה עליו, הרי שאף שהיא נהגה כהוגן מ"מ היא כפתה עליו את הגירושין וגם במקרה זה לא ניתן לומר שהוא מגרשה אלא היא זו המגרש אותו.

    הרי שנחלקו הב"ש והח"מ מה יהא הדין בגירשה לא מחמת כפיה, דלדעת הח"מ הביאור בשו"ע הוא כפי הרב המגיד וכל עוד ואין כפיה מחמתה הרי שהיא לא מפסדת בגדיה וכפי שראינו כל שכן מתנה שהקנה לה, ולענ"ד כ"ש תוספת כתובה שהוא התחייבות על שעת יציאתה. ברם לדעת הב"ש היא מפסידה את בגדיה גם אם גירש לא מחמת כפיה בתנאי שהיא סרחה עליו, וכפי ביאור העיטור, ויתכן שאין מחלוקת בינהם. ואכן כך כתוב גם בלבוש בסימן צט עיי"ש שמבאר את "סרחה עליו" היינו מגרשה משום שמצא בה ערות דבר.

    לענ"ד מדברי הדרכי משה ניתן לדייק כפי הח"מ, שהדרכי משה על דברי הב"י שהביא את דברי הרב המגיד שכדי שתפסיד האישה את בגדיה צריך שיהא כפיה על ידה הפנה הדרכי משה למרדכי בהאי סוגיא אות קנג שכן כתב, ולמעיין במרדכי שם יראה שדיבר על אם מגרשה ללא פשיעתה אז חייב ליתן לה בגדיה. וצ"ב למה מתכוין הדרכי משה שכן אין הוא מזכיר כפיה ועל כרחך הביאור כפי דברי הח"מ שרק אם כופה עליו הרי הגירושין הם בפשיעתה ואולם כל ולא היה כפיה הרי שהבעל מתגרש מרצונו, ולהלן תתבאר סברא זו.

    וכך לענ"ד ניתן להוכיח מהטור גופיה שכן פוסק הטור אה"ע סי' ע"ז: "וכשיוצאת לאחר השנה אין לה לא מנה ולא מאתים ולא תוספת ואפילו בגדים שקנה לה יפשוט מעליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא זבין לה". משמע שתוך י"ב חודש, שיש לה כתובה, יש לה גם המתנות וכן הבגדים. ויש לתמוה על הטור, שהרי הטור איירי בבגדים שקנה לה, ולענין בגדים כתב הטור אה"ע בסי' צ"ט בשם העיטור שאם סרחה עליו, אדעתא דהכי לא אקני לה, משמע אפילו אינה מורדת ממש לענין הפסד הכתובה, מ"מ הפסידה הבגדים. ועל כרחך לומר שכוונת הטור בסרחה עליו הוא מרידה של האישה וכפי ביאור הח"מ.

  • דין מתנות שקנה לה הבעל כאשר יוצאה בגירושין

    ואולם כפי שראינו כך הוא בדין זה של בגדי אלמנה וגרושה ששם הגמ' בצורה מובהקת אומרת אומדנא זו של אדעתא דלמישקל ומיפק לא אקני לה, ומבארים הראשונים שבגדים הוא כדי להיות לפניו, אבל במתנות ליכא שום פלוגתא בהאי דינא שלא שמין לה בכתובתה ונוטלת אותם, וכך פוסק השו"ע (סימן צט סעיף ב), וז"ל:

    "הנותן מתנה לאשתו, אף על פי שהוא מגרשה מדעתו, זכתה במתנתה. הגה: נראה לי כאן טעות, אלא כך ראוי להיות: אף על פי שמגרשה שלא מדעתה, כגון שסרחה עליו, אפילו הכי מתנתו שלה. וה"ה לאלמנה שנוטלת מתנה כל שאינן דברים שהם מלבושים או תכשיטים העשויין להתנאות בהם."

    מבואר בדברי השו"ע לאחר תיקון הרמ"א שבמתנה אין הסברא כפי שראינו בבגדים, ועל כן גם באלמנה ואף בגירושין אף אם מגרשה שלא מדעתה היינו מבלי רצונה להתגרש אלא כפה עליה גירושין והיא סרחה עליו, אפ"ה מתנה שנתן לה שלה.

    ומבאר הח"מ דעת השו"ע, וז"ל:

    "הטעם דבשלמא בגדים ותכשיטים שעושין להתנאו' בה האשה אין דעתו למתנה גמורה רק שתתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו אבל אם תסרח עליו אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה אבל הנותן לאשתו קרקע או מעות או אפי' שאר מטלטלין שאינן ראוים ללבוש ולהתנאו' זה נגבה בין באלמנות בין בגירושין כל שאינה מורדת בו דלא גרע מתוספו' שליש שמוסיף לה בכתובתה דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם, עיין בתשובת הריב"ש סי' ש"א ואם הוא מאותן שכופין אותו להוציא דין המתנה כדין התו' שהוסיף לה ויתבאר לקמן סי' קנ"ד ועיין ברמב"ם פ' ט"ו מה"א."

    הרי לנו מבואר בפשטות שבמתנה אין לנו אומדנא שנתן לה בתנאי שלא יגרשנה, וכי אדם שנותן מתנה לחבירו הוא מתנה זאת על מנת שיהא אוהבו לעולם? אין זה כך, וכפי זה אף מה שהוסיף לה שליש בכתובתה שיש לו דין מתנה. ועוד מוסיף החלקת מחוקק לומר בשם הריב"ש שדין המתנה הוא כפי הדין של תוספת כתובה, שאם כופה אותו לגרשה אז מפסדת, וכפי תוס' הרי שביאר את דברי רבינו חננאל שאיבוד התוספת הוא רק כאשר כופין אותו לגרשה שאז ניתן לומר שאין הוא המגרש אלא היא זו המוציאה אותו ואדעתא דלמיפק ולמישקל לא אוסיף לה, יעויין בב"ש שלא חלק על דברי הח"מ לעניין מתנות ואף הוא הביא את דברי הריב"ש הנ"ל.

    וכך הוא לשון הריב"ש (סימן שא):

    "ואני אומר מה שכתבו בשם הגאוני' ז"ל אמת הוא. ומדעתי הוא מה שמצאת כתוב בעטור דבגרושה שאין שמין מה שעליה דוקא מדעתא דנפשיה שמצא אחרת נאה הימנה, אבל אם סרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה. ועוד כתב דשדרו ממתיבתא דמאן דכתיב מתנה לאשתו בשעת נשואין ומגרש לה לא אמרינן כי אקני לה אדעת' למיקם קמיה. דאלא מעתה מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעלם, וה"נ דמאן דיהיב ליה מתנה לרחמיה ונפל ביניהון איכסא הדרא מתנה, הא לאו טעמא הוא, ועוד כך עושים רבותינו ז"ל הראשונים וכל דייני דמתיבתא וכו', ע"כ בעטור. וכל זה אמת ונכון. אבל אין דבריהם אלא בנותן קרקע או מעות או אפילו שאר מטלטלין שאינן לא מלבושין ולא תכשיטין ללבוש ולהתנאות בהן ואינן בכלל מה שעליה, כגון אותן שנהגו לכתוב מתנה לחוד בשעת נשואין, וזה נגבה בין באלמנות בין בגרושין כל שאינה מורדת בו. דלא גרע מתוספת שהוסיף לה בכתובתה כל שלא נהגו שלא לגבותה, כדרך שנוהגין בברצלונה שאין מגבין אותה."

    הרי שאף הוא חילק בין בגדים למתנה וכתב שדיני מתנה לא גרע מתוספת כתובה דאינה מפסדת אף בגירושין כל שאינה מורדת בו, ולקמן אי"ה נבאר דינא דמורדת בהפסד תוספת.

  • דין מתנות במורדת

    ולגבי מתנות הבעל במורדת מובא בטור (סימן פה) בשם הרמ"ה, וז"ל:

    "אם נתאלמנה או נתגרשה שקלה להאי ארעא לבד מכתובתה ודוקא שנתאלמנה או נתגרשה מן הנישואין אבל מן האירוסין לית לה שלא כ' לה אלא ע"מ לכונסה ואפי' נתאלמנה או נתגרשה מן הנישואין דוקא שלא מתוך מרדה אבל נתאלמנה או נתגרשה מתוך מרדה לאחר שכתבו עליה אגרת מרד שהפסידה כל כתובתה הפסידה כל מה שנתן לה."

    הרי שבמתנות פוסק הטור להדיא שהאישה אינה מפסדת מתנות שנתן לה בעלה, ואולם אם מרדה ויצאה עליה איגרת מרד אז תפסיד מתנותיה וכפי שהוכיח זאת מהר"א ששון (תורת אמת סי' נ"ה), וז"ל:

    "אם איתא דמאי דכתב כאן [בא"ה] בסימן פ"ה בשם הרמ"ה דאם מרדה הפסידה כל כתובתה לאו דוקא משום דמרדה כדכתיבנא אלא ה"ה סרחה עליו אם כן תיקשי דידיה אדידיה דבסימן פ"ה כתב וסתם דאם סרחה הפסידה כל מה שנתן לה כדעת הרמ"ה ובסימן צ"ט כתב וסתם כדעת הגאוני' דאפילו סרחה גובה מתנתה לעולם אלא ודאי דההיא דסימן פ"ה דכתב מרדה כו' הוא דוקא במרדה ולעולם דאפי' סרחה גובה מתנתה ושאני התם דמרדה כדכתיבנא."

    ומתוך גדר זה מגיע מהר"א ששון לומר, וז"ל:

    "בתר דדייקינן דברי הטור ז"ל שתלה הדבר במרדה ושכתבו עליה אגרת מרד כו' דמשמע דוקא בכל הנך תנאי הוא דאמרינן דהפסידה מתנתה הא אם הגירושין היו בשום אופן אחר שלא מחמת מרד כגון שהיו אפי' מחמת קטטו' ומריבות רבות ומחמת כן נתגרשה הבעל שלא כרצונו אפילו הכי מתנתה מתנה."

    וכן הביא שם את דברי הריב"ש והעטור עיי"ש, ובעניין זה בו אנו עוסקים היינו התוספת כותב בתורת אמת על סיומת דברי הריב"ש הנזכר, וז"ל:

    "הן אמת דבמה שכתב הרב הנזכר [היינו הריב"ש] דמתנה לא גרע מתוספת נראה דיש לגמגם דאדרבה דנראה דתוספת עדיף ממתנה כדבעינן למיכתב לקמן."

    הרי שבדברי התורת אמת כתוב להדיא שאף בתובעת להתגרש אינה מפסידה מתנות שנתן לה וכל שכן תוספת שהתחייב לה בכתובתה בלתי אם יכריזו עליה כמורדת, ויש לתמוה על הגרי"ש אלישיב בפד"ר (חלק ד עמוד 264) שהביא את דברי התורת אמת ולמד ממנו לדין מתנות, ומכל מקום לעניין התוספת לא הביא דבריו.

    וכן הובא ברשב"א בתשובה (סימן קיב), הבאנו דבריו לעיל, שכתב שזה פשט המשנה בריש פרק אע"פ: "אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה רצה להוסיף אפילו מאה מנה מוסיף. נתאלמנה או נתגרשה בין מן הארוסין בין מן הנשואין גובה את הכל". ואמאי, נימא אדעתא למיפק לאחרינא לא יהב לה, אלא לא נאמרו דברים הללו אלא בדברים שהיא מתנאה בהם לפניו או שמשמשת בהן בעודה עמו ולא על עיקר כתובה ותוספת, נמצא א"כ שלפי ביאור זה מה שכתוב במשנה שכל אימת שיש גירושין הבעל מתחייב בעיקר ותוס' ואין התניה לחיוב זה ואין שאלה מיהו המגרש, אלא שרבינו חננאל חידש מדעתו הגדולה וכך קיבלו רוב הראשונים כאמור, וכך פוסק מר"ן שו"ע שאם היא כופה אותו להתגרש הרי שאין זה נקרא שהוא גירש אלא היא זו המוציאה את עצמה ממנו , שאז לא ע"ד כן הוסיף לה התוספת, שעיקר כוונתו שהוא זה שיתן לה התוספת אם הוא מוציא אותה ולא שתיקח מעצמה על ידי זה שהיא מוציאה עצמה. ולקמן בגדרי מורדת ושיטת רבינו ירוחם נדון שוב בגדרי מתנות.

    ואחר הדברים הללו מצאתי שהדברים כתובים במפורש בדברי העיטור, שכל חידושו של ר"ח קיים רק בכפיה ולא באופן אחר. בעל העיטור באות מרד הביא את כל המקרים שחייבים בתוספת כתובה ופטורים מעיקר, וכן דן שם בדיני מורדת, ובסוף הביא את פסיקת ר"ח והרי"ף וכך סיים:

    "השער הד' שיש לה כתובה ואין לה תוספת הא דגרסי' בפ' הבא על יבמתו ההיא איתתא דאתת לקמיה דרב נחמן אמר לה לא מפקדת אפריה ורביה אמרה לא בעיא ההיא איתתא חוטרא לידא ומרה לקבורה אמר כי האי וודאי כייפינן ויוציא ויתן כתובה וכתב רב יצחק אלפס מנה מאתים הוא דמחייב לה אבל תוספת לא [דף עא טור ד] דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא דתימא ליה אפקה לא אקני לה ובכולהו הנך דמנינן לא אשכחן דאית לה כתובה ולא תוספ' אלא האי לחודה ובתר דתקינו בתראי תקנתא במורדת איצטריך לן אגרת וכתב מרד ולא כתבנו."

    הרי שמכל המקרים שמנה שם לא מצא אלא מקרה אחד בה ישנו חיוב עיקר ואין חיוב תוספת, והוא המקרה של חוטרא לידה, נמצא שחידוש זה של ר"ח קיים רק במקרה זה של כפיה מחמתה ולא באופן אחר. מדבריו של העיטור ניתן גם להוכיח שלא כב"ש באלו שכופין להוציא במשנת המדיר שדימה זאת לדברי ר"ח, ולעיטור נראה שאינו כן עיין לקמן ויתבארו הדברים.

    מצינו א"כ שני תנאים שהעמיד לנו ר"ח שאישה מפסדת בה תוספת: הראשון שתהא כפיה, והתנאי השני שזה מחמתה, וכעת נוכיח שכל תנאי שעומד בפני עצמו לא מועיל.

  • תובעת להתגרש ממנו ונעתר לבקשתה

    כותב הרא"ש בתשובה (כלל מג סימן יב), וז"ל:

    "לאה שתבעה ראובן בעלה לדין וטענה עליו שאין לו גבורת אנשים לבא עליה כדרך כל הארץ ותובעת ממנו שיגרשנה ולא תבעה כתובתה בבית דין נאמנת [...] ומה שכתבתי שיגרשנה ולא יתן לה כתובה היינו אם הדין כך שכופין אותו להוציא אז כופין אותו להוציא על פי דבריה דמהימנא כההיא דרב המנונא. אבל לענין ממון כיון שעומד וצווח ואומר שגבורת אנשים יש לו ובא עליה כדרך כל הארץ ושלא כדין הוא מגרשה וחפץ להיות אצלה אין כח לבית דין להוציא ממנו ממון. אבל אם בלא כפייה נאות לגרשה יתן כתובה כיון שמדעתו מגרשה."

    מבואר בדברי הרא"ש שהיא תובעת להתגרש ואף טוענת שהבעיה היא בו שאינו יורה כחץ, והבעל מצידו חפץ להמשיך לחיות עימה וטוען שאין לו כלל בעיה, כותב הרא"ש אם לא היה כאן כפיה הרי שהבעל מגרש מרצונו. וכאן ישנו חידוש גדול יותר, שאם היה ממתין הבעל היו כופין אותו לגרש והיא הייתה מפסדת התוספת, ואפ"ה אם מגרש מרצונו חייב בעיקר ותוספת. כהלכה זו פוסק השו"ע (אה"ע סימן קנד סעיף ז) וסדר הדברים מפתיע, שכן פסיקה זו של השו"ע מגיע מיד אחר שפוסק את דברי ר"ח בסעיף ו, בה מבואר שאם היא כופה אותו לגרש מחמת טענה אז מפסידה תוספת כתובה, ובהלכה ז פוסק מר"ן השו"ע את תשובת הרא"ש, וז"ל:

    "אם טוענת: אין לו גבורת אנשים לבא עליה, ושואלת גט, והוא מכחישה, י"א שהיא נאמנת (ואפי' לא שהתה י' שנים) (טור), וכופין אותו להוציא מיד, ולא יתן לה כתובה. ואם מגרשה מעצמו בלא כפייה, יתן לה כתובה."

    וביאור הרא"ש ופסיקת השו"ע כפי ביאורנו מפורש יוצא מדברי הב"ש (ס"ק כ), וז"ל:

    "ואם מגרשה מעצמו וכו'. יתן לה כתובה ולענין ת"כ משמע מתשובת הרא"ש שהביא הטור דצריך ליתן לה כיון דמגרש מעצמו כי דוקא כשכופין אותו לגרש כתב דא"צ ליתן ת"כ דאדעתי' למשקל ולמיפק לא אוסיף לה כמ"ש בכלל מ"ג סימן ג' ד'."

    הרי לן מפורשים הדברים שאיירינן באישה שתובעת להתגרש וטוענת שהבעיה ממנו והוא כל רצונו להמשיך לחיות עימה וטוען שהבעיה לא מאיתו, מכל מקום כיון שמגרשה מרצונו חייב בעיקר ותוספת.

    ועיין במאמרו של הגרי"ש גמזו בשורת הדין (כרך ו) וכן בדברי הגר"ד לבנון הנזכרים לעיל, שהביאו ראיה זו לנידון זה.

    אמנם אעיר שלא נעלם ממני דברי עמיתי האב"ד הגר"א אדרי בספרו שחר אורך (ח"א סימן י), והזכיר חלק מן הדברים גם בפס"ד זה, והביא את דברי המשפט וצדקה ביעקב (ח"א סי' קפג) שביאר את דברי הב"ש בכה"ג שהבעל הוא זה הרוצה להתגרש ותובע לגרשה, ואין זה מחמת תביעת האישה, ובכך מבאר לשון מרן ואם מגרשה מעצמו "בלא כפיה", וכותב עמיתי עצמו שאין זה כפשט הדברים. ואיך זה הפך להיות הביאור היחיד והנכון לאחר שכתבו המשפט וצדקה ביעקב, אתמהה!

    זאת ועוד הרי הבאנו דברי הרא"ש שהוא מקור להלכה זו, ובתחילת התשובה כותב הרא"ש: "לאה שתבעה ראובן בעלה לדין וטענה עליו שאין לו גבורת אנשים לבא עליה כדרך כל הארץ ותובעת ממנו שיגרשנה". הרי יוצא מפורש שלאה היא זו התובעת לגרשה, ועל כן, אחר המחילה, אין לזוז מביאור הדברים וכפשט ביאורם בב"ש כפי מה שהזכרנו.

    גם דברי הרב לביא אינם מסתברים לענ"ד, מבאר הגר"א לביא שכאשר הבעל מגרש מרצונו הרי שהוא מודה לאישה שהבעיה ממנו. בתשובת הרא"ש אין איזכור לזה, ולהיפך עוסק בזה שהבעל עומד על שלו שאין הוא הבעיה.

    ואמנם לולי דברי הב"ש היה מקום לדון ברא"ש, שכן נראה שדבריו נסובים על עיקר ולא על תוספת. וכן העיר עמיתי האב"ד בספר שחר אורך הנ"ל, וכן העיר בזה בגר"י רפפורט בדבריו, וכן הגר"ד לבנון המובא, אבל אין להכחיש את דברי הב"ש שאיירי אתוספת.

    ויסוד הדברים נעוץ לענ"ד בגמ' מסכת גיטין (דף מט ע"ב), וז"ל:

    "אמר ר"ש: מפני מה אמרו כתובת אשה בזיבורית? שיותר ממה שהאיש רוצה לישא, האשה רוצה לינשא. דבר אחר: אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציאה אלא לרצונו. מאי דבר אחר? וכ"ת, כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה רבנן כתובה מיניה, כי נפקא איהי נמי ליתקני ליה רבנן כתובה מינה? ת"ש: אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו, אפשר דמשהי לה בגיטא."

    מבאר רש"י: "אפשר דמשהי לה - ולא יהיב לה גיטא וכיון דלא אשהי מדעתיה גירשה".

    העלתה הגמ' סברא שכל מי שיוצא הגירושין ממנו יתחייב לַשני כתובה, אך דחתה הבנה זו באמרה שלעולם יש מה"ת יתרון לאיש, שיכול לגרש את האישה בעל כרחה והיא אינה יוצאת אלא ברצונו, ועל כן ישנו חיוב כתובה לאישה.

    מגמ' זו נלמדים שני יסודות. הראשון, כפי המבואר, שכל יסוד חיוב כתובה הוא מפני זה שהאשה ועתידה ביד הבעל ורצונו, האם להותיר את הנישואים על תילן או לקטוע אותן, ועל כן יש לאישה כתובה מהבעל. היסוד השני הוא שכח זה בא ואומר שלעולם האיש הוא זה מוציא, גם אם האישה אינה רוצה בו ותובעת לצאת עדיין כל שאין כפיה על האיש הרי שהוא זה המוציא, ומכח כן יש לומר שזה נעשה מרצונו וכלשון הגמ' אפשר שמשהי גיטא.

    לחיזוק הבנה זו בסוגיא נביא את דברי ר"ת בתוספות (כתובות דף סג ע"ב). ידועה ומפורסמת מחלוקת ר"ת והרמב"ם במורדת דמאיס עלי האם כופין אותו להוציא. ר"ת הקשה מסוגיין, וז"ל:

    "ועוד הקשה ר"ת דבריש הנזקין (שם דף מט:) אמר וכ"ת כי נפקא איהי נתקנו ליה כתובה מינה ת"ש האיש אינו מוציא אלא לרצונו ואמאי אי כופין במאיס עלי להוציא א"כ נתקנו ליה כתובה מינה ומיהו יש לדחות דלא מציא למימר מאיס עלי אלא היכא דיש רגלים לדבר שהבעל אינו מתקבל לה ובשביל אותן נשים לא רצו לתקן כתובה לאיש כיון דלא שייך לתקן ברוב נשים."

    הרי שר"ת חילק חילוק בין כפיה שאז היא קרויה מוציאתו, ובין מציאות בה הוא מוציא אותה. ואמנם למסקנת הגמ' רק על האיש הטילו חיוב כתובה כיון שהוא זה שמגרש ואין האישה מתגרשת לרצונה, כיון שלר"ת אין כופין במאיס עלי.

    נמצא א"כ שכל עוד ואין כפיית גירושין אין זה אלא שהוא מוציא אותה מרצונו ובכה"ג יש חיוב כתובה ותוס', ורק בכפיה קיימת סברת רבינו חננאל אדעתא למיפק ומישקל, וכעת מובן כיון שבכפיה היא זו המוציאה את עצמה.

    וראה ברשב"א על הסוגיא בגיטין שכותב כפי שביארנו, ולא הביא את דחיית ר"ת, וז"ל:

    "מהא דאמרי' איפשר דמשהי לה בגט שמעינן דלעולם אין אשה יכולה להפקיע עצמה מיד בעלה שלא לרצונו דבעל ואפי' באומרת מאיס עלי דא"כ ליתקנו ליה כתובה מינה, ומכאן תשובה לרמב"ם ז"ל שכתב דבמאיס עלי כופין אותו להוציא."

    ואמנם החזו"א (סימן סט אות ד) כותב להוכיח מסוגיין היפך דברינו, שכן החזו"א אף הוא העמיד את הסוגיא במורדת דמאיס עלי, וכותב החזו"א שבמאיס עלי היה מקום לחייב את האישה בתשלום כתובה אך בודאי שחיוב התוספת שכתב לה לא יצטרך לתת לה. ולפי החזו"א כך הוא למסקנת הסוגיא, שאמנם היא לא תצטרך ליתן לו כסף כתובה אבל ודאי יפטר הבעל מחיוב התוספת, כיון שהיא זו התובעת ממנו להתגרש בטענה של מאיסות.

    לענ"ד קשה להוכיח כך מהסוגיא במסקנה השוללת חיוב כתובה לבעל מהנימוק שהבעל מוציא על כרחו את האישה ואין האישה מתגרשת אלא מרצונו ומניין לחזו"א לחלק בזה. יעויין בדברי הגר"ד לבנון שביאר סברת החזו"א שלא רצה שיהיה מרחק רב מידי בין הה"א שהיא צריכה ליתן לו ובין המסקנה לחייב אותו בתוספת, על כן מסיק החזו"א שבה"א היה מקום לחייב אותו בכתובה, ולמסקנה אמנם לא חייבנו אותה בכתובה אבל פטרנו מתוספת כתובה.

    דבריו של הגר"ד לבנון מסתברים בביאור דברי החזו"א, ברם לא ניתן להוכיח מגמ' זו יסוד זה של פטור מתוספת, דהא מנליה?

    זאת ועוד, אמנם החזו"א רוצה להוכיח מגמ' זו שבמאיס עלי אין צורך במחילה כדי להפסידה כתובה, שכן שלא יתכן שהיתה ה"א בגמ' שהיא זו שתשלם לו כתובה באופן שמואסת בו ומורדת בחיי האישות והנישואין, ולמסקנה נחייב אותו לשלם לה, וע"ז פשוט לו לחזו"א שמפסדת את הכתובה לא מחמת המחילה אלא מאותה הסברא של ה"א שלא מגיע לה.

    ואולם לקמן נראה שרוב מניין ובניין של הפוסקים סוברים שצריך להגיע למחילה במאיס עלי וגם אי נימא שפטור הכתובה אינו מחמת המחילה אלא כדי לאפוקא מנתנה עיניה באחר ועל מנת להיקרא מאיס עלי בעינן ויתור על כתובה, מכל מקום לית לה למאיס עלי חיוב כתובה. וא"כ על כרחך צריך לומר שכל מה שהשתנה בין ה"א למסקנה רק בשאלה האם היא צריכה לשלם לבעל כתובה במאיס עלי, או שמא אין חיוב כזה מהטעם הנזכר שהוא זה המגרש ולא היא, ומסיקה הגמ' שלעולם הבעל חייב בכתובה ולא האישה. נמצא א"כ שמגמ' זו קא חזינן שאף במאיס עלי הבעל הוא זה שצריך לשלם לולי המחילה או מחמת שכדי להיותה מוגדרת כמאיס עלי עליה לוותר על כתובתה, ולקמן נעסוק במקרה של מרידה של אשה.

    עוד יעויין בדברי הגר"ד לבנון הרוצה לבאר את הגמ' שהיא תובעת גירושין מיניה והוא אינו רוצה לגרש, וזה עצמו חידוש הגמ' שכיון שהוא המגרש הרי כל מה שעושה על מנת לקבל גיטה אינו משנה את המציאות בה הבעל מגרש מרצונו, ולהבנת הרב לבנון מוכרח מהגמ' סברא זו שהבאנו בשם הרא"ש על פי הבנתו של הב"ש שכיון שיש ביד האיש היכולת לגרש ורק בו תלוי היכולת להוציאה א"כ כל אימת שעושה הוא את מעשה הגירושין מבלי כפיה על אף רצונה הרי שצריך לשאת בתשלום הכתובה, וסברא יסודית זו המגדירה אותו למגרש מרצונו אינה אמורה להשתנות וקיימת אף על חיוב התוספת.

    ואמנם הביא דברי ר"ת והחזו"א שמבארים את הסוגיא במורדת דמאיס עלי. לענ"ד גם לשיטתם ניתן להביא ראיה לענייננו כאמור לעיל, מ"מ גם אי נימא לא כך הרי שלפי ביאורנו דבמאיס עלי אין לה כתובה מחמת מחילתה או שבזה יקרא שמה מורדת דמאיס עלי הרי שבזה ניתן ליישב דברי הרמב"ם מסוגיא זו ולומר שלא איירי במאיס עלי, והוכחה לזה מביא החתם סופר, וז"ל:

    "ולפי מה שפירשתי פי' הש"ס לפע"ד בלאה"נ לק"מ דהא במאיס עלי יוצאת בלא כתובה עכ"פ וא"א שתערים לטעון מאיס כדי לגבות עידיות שלו שהרי יוצאה בלא כתובה."

    כוונת דברי החת"ס היא שכיון שכל מורדת מאיס עלי אין לה כתובה, תהא הסיבה אשר תהא, הרי שלא ניתן לומר שנתקן לה לשלם לו כתובה, שכן תקנה זו של כתובה רוצה לחזק את מי שאין בידו לנתק את הקשר של הנישואין, ולדעת הרמב"ם במאיס עלי היא זו המנתקת את הקשר ועל כן לכאורה נתקן לה לשלם כתובה. ע"ז משיב החת"ס שכיון שביסוד הדברים האישה הוכיח עילת מאיסות באמתלא מבוררת ורואים אנו שאכן מוכנה להפסיד כתובתה בשל כן, הרי שלא שייך לומר שנתקן לה לשלם לו כתובה, ועל כרחך שלדעת הרמב"ם הסוגיא לא עוסקת במאיס עלי.

    נמצא שלדעת הרמב"ם לא ניתן לומר שהגמ' עוסקת במאיס עלי, ועל כרחך לומר שהיא עוסקת באופן זה שהאישה תובעת להתגרש מבלי להוכיח עילת גירושין, לא של כפיה ואף לא של חיוב, וע"ז אומרת הגמ' בה"א שאם רצונה להתגרש היא זו שצריכה לשלם לו כיון שהוא לא חפץ בגירושין הללו, וקמ"ל שלעולם הבעל הוא זה שמוציא מרצונו.

    לענ"ד גדר זה שכתבנו ,שככל ואין כפיה או חיוב הרי שהבעל הוא נותן את הגט מרצון ועל כן אין בזה כדי להפסידה מכתובתה, כתוב ברמב"ם בבאה מחמת טענה, שכך הוא לשון הרמב"ם (פרק טו מהל' אישות הלכה י):

    "האשה שבאה לתבוע בעלה לגרשה אחר עשר שנים מפני שלא ילדה והיא אומרת שאינו יורה כחץ שומעין לה, אף על פי שאינה מצווה על פריה ורביה צריכה היא לבנים לזקנותה, וכופין אותו להוציא ויתן עיקר כתובה בלבד, שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול."

    לשונו של הרמב"ם "שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה" בא לומר שכל שהיא כופה אז יש לה גדר זה של יוצאת לרצונה, ואולם באופן אחר, על אף רצונה ואף גרימתה לגירושין אין בזה כדי להגדירה יוצאת לרצונה כל שאין עליו לא חיוב ולא כפיה.

    וסברא דומה לזה ראיתי בהגהות מיימוניות הלכות אישות פרק יד אות ל לגבי מתנות וז"ל :

    והנה מורי רבינו שיחיה כתב בתשובה שאנו נוהגין בענין הנכסים כאשר כתוב בתשובת הגאונים וכתב עוד וז"ל שתמהתם היכא דחזאי דמתמוטטי נכסים תמרוד ותתפוס בנכסיו ותאכל היא ותחדי והוא ישאל על הפתחים לא חדוה שלימה היא אחרי שהרשות בידו לעגנה נהי שגם הוא מתעגן בדורות הללו מתקנת ר"ג מ"ה זצ"ל ואילך מ"מ איהי נמי מיעגנא וכל שכן לדברי ראב"ן זצ"ל שהתיר לישא אחרת והיא תתעגן עכ"ל ועיין בסימן ל"ד.

    הרי לנו שכיון שבידו לעגנה לא נכון לראות בזה שתאכל איהי ותחדי כיון שהדבר תלוי בו אין השמחה שלימה, הוא הדין לטעמינו גבי תוספת כל והוא זה המגרש הרי שלא שייך להפסידה תוספת על אף בקשתה.

  • כפיה שלא מחמת האישה

    כדי להשלים סברא זו בהבנת רבינו חננאל ולהבין את התנאי הנוסף שצריך שיהא מחמתה, נדון בסוגיית הגמ' בכתובות גבי ממאנת וחברותיה.

    על המשנה: "הממאנת השניה והאילונית אין להם לא כתובה ולא פירות", כותבת הגמ':

    "אמר שמואל: ל"ש אלא מנה מאתים, אבל תוספת יש להן. תנ"ה: נשים שאמרו חכמים אין להן כתובה, כגון הממאנת וחברותיה - אין להן מנה מאתים, אבל תוספת יש להן; נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה, כגון עוברת על דת וחברותיה - אין להן תוספת, וכ"ש מנה מאתים; והיוצאת משום שם רע - נוטלת מה שלפניה ויוצאה."

    למעשה, מכאן הסיק הרי"ף כדברי הר"ח. הבאנו דברי הרי"ף לעיל, וכך תמצית דבריו:

    "וכן בחברותיה [של הממאנת] שעומדות לצאת הוא הדין והוא הראייה וכשם שמצינו שיש תוספת בלא כתובה כך יש כתובה בלא תוספת כגון זו."

    וא"כ צריכים אנו להתבונן באופנים הללו ולראות האם ישנו דימיון בפטור התוספת, דבר שישפוך אור על גדרי חיוב תוספת. ראשית, לגבי ממאנת מבאר הרי"ף את הטעם, וז"ל:

    "ואי קשיא לך הממאנת וחברותיה שאין להן כתובה מנה מאתים [כתובות ק"א ע"א] ויש להן תוספת התם בהדיא קתני לה מכדי ידע דקטנה היא דילמא מיחרטא ונפקא אמאי כתב לה אלא רצה לזלזל בנכסיו וכן בחברותיה שעומדות לצאת הוא הדין והוא הראייה."

    מבאר הרי"ף שלכאורה יש להקשות על דברי רבינו חננאל שמחדש שכהאשה כופה את יציאתה על הבעל הרי שבזה הפסידה את התוספת, א"כ אין לך כופה פרידה מן הבעל גדולה מממאנת שאף לא צריכה גט ממנו, ולפי"ז צ"ב מדוע יש לה תוספת. מבאר הרי"ף שזה עצמו ראיה לרבינו חננאל. וביאור הדברים כך הוא, כיון שיודע הבעל שיש בידה לכפותו על יציאה זו ובזה דומה הדבר לבאה מחמת טענה, רק בניגוד לבאה מחמת טענה שלא ידענו בראשית הנישואין על ריעותא המולידה את טענתה, הרי שבממאנת ידע הבעל שיש בידה למאן ואפ"ה כתב לה תוספת. הרי שכאן לא תועיל האומדנא של רבינו חננאל אדעתא למישקל ולמיפק לא אוסיף לה, שכן הוא הוסיף לה ביודעו שיש בידה לעוזבו על כרחו, ועל כרחך חיוב התוספת שכתב לה הוא על על אף כן, וממילא חיוב זה בתוקפו עומד. סברא זו של הרי"ף הינה מתעוררת רק כאשר יש כפיה, שאז הבעל מגרש מבלי רצונו וכופין עליו את מהלך הגירושין, ובזה שווה דין ממאנת לדין באה מחמת טענה.

    בזה מבוארים המשך דברי הרי"ף שכתב להוכיח מסוגיא זו כדברי ר"ח, שכמו שמצינו חיוב תוספת בלא עיקר כך הוא להיפך. ראיה זו צריכה ביאור, שכן ראיה זו ניתן לדחות ולומר שחיוב עיקר הוא החיוב הבסיסי ועל גביו ישנו חיוב יותר חזק של תוספת, וכך הוא הביאור בסוגיא בכתובות (דף ט ע"ב), וז"ל הרי"ף (דף ג ע"ב מדפיו):

    "אמר רב יהודה אמר שמואל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה [דף י' ע"א] אמר רב נחמן אמר שמואל משום ר' שמעון בן אלעזר חכמים תקנו לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן ואם כן מה הועילו חכמים בתקנתן אמר רבא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. וחזינן לגאון דקאמר הנ"מ לענין מנה מאתים אבל לענין תוספת לא מהימן וטעמא דמסתבר הוא דלא תקינו רבנן אלא מנה מאתים אבל תוספת איהו כתב אנפשיה הילכך לא מהימן."

    מבואר מדברי הרי"ף שישנו שוני בין שני החיובים שכיון שכתובה מדרבנן חיוב זה קליש ורבנן האמינוהו, ברם תוספת הינו חיוב יותר אלים על כן אינו נאמן להפסידה בטענה זו, וכך יוצא להדיא מדברי הר"ן על אתר, וז"ל:

    "והקשה הרמב"ן ז"ל כיון דאוקימנא להא בדלא טענה איהי א"נ בברי וברי פשיטא דאיהו נאמן ואפילו סבירא לן דכתובת אשה מן התורה שהרי לא כתב לה אלא על מנת לכונסה וימצאנה בתולה וכיון שכן עליה להביא ראיה שנתקיים התנאי אטו מאן דמפיק שטרא דתנאי לא אמרי' ליה קיים שטרך ותנאך וחות לדינא ומה טעם אמרו והם האמינוהו דאלמא דאי דאורייתא לא מהימן וכמו שכתב רש"י ז"ל ועוד דקאמר גאון ז"ל דלענין תוספת כיון דאיהו כתב לה מדיליה לא הימנוה רבנן ולא מהימן וכמו שכתב הרי"ף ז"ל בהלכות ואמאי לא ולדידי לאו קושיא היא כלל דכיון דאית לה כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אם אתה אומר נאמן ועלה דידה רמי לברורי ואי אפשר לה להביא ראיה הרי היא קלה בעיניו להוציאה וכדאמר א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם הלכך ודאי אי לאו דהימנוהו רבנן משום דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה לא הוה מהימן דאם איתא דמהימן נמצאו בנות ישראל כהפקר ואילו הות כתובה דאורייתא לא סמכינן [אההיא טעמא דלא ברירא כולי האי וכן נמי במאי דמשעבד לה מעכשיו לא סמכינן] עליה שאינו בדין שיפתה אותה בשיעבוד זה כדי שיעשה בה רצונו ואח"כ יבא ויאמר פתח פתוח מצאתי ובודאי שלא על דעת כן נשתעבד אלא דכיון דכתובתה דרבנן סמכו על טענה זה והאמינוהו ומקולי כתובה שנו כאן."

    מבאר לנו הר"ן שדוקא בגין זה דחיוב כתובה מדרבנן ניתן להפסידה מכתובתה בטענה קלושה זו של פ"פ, ואמנם אם כתובה מדאורייתא לא סמכינן על סברא זו, וה"ה בחיוב תוספת שהוא חייב את עצמו. יוצא א"כ שגדרי חיוב תוספת שווים לגדרי חיוב כתובה אם נאמר כתובה מה"ת, וכך ניתן לומר בסוגיא גבי ממאנת וחברותיה, שכיון שכתובה מדרבנן אין לה כתובה ויש לה תוספת ומקולי כתובה שנו כאן.

    נמצא שישנה דוגמא לחיוב תוספת אף ללא חיוב עיקר כתובה, דבר שבא ללמד שחיוב העיקר ניתן כחיוב נוסף לתוספת ומוגדר כמתנה נוספת שהבעל נותן וחיוב זה של מתנה הינו חיוב חזק ולא מחמת תקנה ועל כן אינו נפטר בטענת פתח פתוח וכמו כן היה מקום לומר שבממאנת יהיה פטור על העיקר ולא על התוספת, וא"כ יש לשאול מניין פשוט לרי"ף שכמו שמצאנו חיוב תוספת מבלי עיקר כמו כן יש חיוב תוספת מבלי עיקר? הא מנלן?

    ולדברינו ניחא שהאומדנא של זה הכותב לממאנת על אף שיודע שיש בידה להפקיע את הקידושין, ובכה"ג יש בידו הזכות לא ליתן לה את התוספת וכמו בבאה מחמת טענה ואפ"ה כתב לה, אין הסבר לזה בלתי אם רצה ליזוק בנכסיו ולהתחייב לה על מנת כן. וידיעה זו שחיוב תוספת אינו קיים באופן זה של כופה אותו לצאת זה עצמו חידושו של ר"ח, ומזה הוכיח הרי"ף כרבינו חננאל, שאם כר"ת הרי שאישה הכופה יציאה זכאית לתוספת וכמו בבאה מחמת טענה, וא"כ אדם זה שכתב תוספת בממאנת סבור היה בעת כתיבת התוספת שאינו יכול להיפטר מבלי להוסיף, ואין סברא לחייבו מחמת זה שהיה יודע שאינה זכאית לתוספת ובכל אופן חייב עצמו, שסברא זו אינה קיימת לדעת ר"ת. רק לדעת ר"ח ישנה סברא זו שאישה זו אינה זכאית לתשלום תוספת, וכיון שעל אף כן הוסיף לזה הרי שזה רצה ליזוק בנכסיו.

    חברותיה של הממאנת הרי הן שניה ואיילונית, וכפי שמבארים הראשונים על אתר, וגם בזה ישנו החידוש הקיים בממאנת שאין חיוב עיקר כתובה ברם חייב תוספת. באיילונית דלא הכיר בה לא שייך לומר שחייב מפני שרצה ליזוק בנכסיו, וכמו שאומרים אנו בממאנת, ועל כן יש לשאול מניין שיהא חייב בתוספת? ועוד נאמר שכאן באיילונית ישנה כפיה לגרש, וזה יסוד הדימיון של הרי"ף כאמור, ולפי רבינו חננאל הרי שבכפיה לצאת ישנו פטור מחיוב התוספת וכמו באה מחמת טענה חוטרא לידה.

    מבאר הרמב"ן, וז"ל:

    "ופרישו הכא בגמרא אין להן כתובה אבל תוספת יש להן. ופרישו רבינו הגדול והגאונים ז"ל אפילו אאילונית, ובודאי גמרא משמע הכי דקאמר שניה וחברותיה, אלא שהדבר תימא כיון דבלא הכיר בה עסקינן היאך יהא לה תוספת מקח טעות עבד, ודעתם רחבה מדעתינו וקבלתם נקבל שהם אמרו כל שמדעת עצמו מוסיף ולא חשש לשמא תמצא אילונית ועקרה רצה ליזוק בנכסיו וכל זמן שתרצה לישב עמו יש לה אבל בזמן שאינה רוצה בו אף על פי שיוצאה בדין כגון ששהתה עשר שנים ולא ילדה ובאה מחמת טענה אף על פי שנוטלת כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה אין לה תוספת שע"מ לשמשו כתב לה מדעת עצמו כל זמן שתשמשנו בין כדין בין שלא כדין הרי עמדה בתנאה, וכל זמן שתהא רוצה לצאת אין לה וכן הדין באלמנה, וכל שדינן שאין להם כתובה בין הכיר בהן ובין לא הכיר בהן."

    מבואר ברמב"ן שבלא הכיר בה ישנו תנאי מקדים לחיוב התוספת, והוא "כל זמן שתרצה לישב עמו".

    ביתר ביאור כתב הר"ן על הרי"ף (תובות דף נט ע"ב), וז"ל:

    "וכן הדין באלמנה לכ"ג וממזרת ונתינה לישראל שאע"פ שלא הכיר בהן יש להן תוספת שלא היה הדבר מוטל עליהן לגלות דסברי דאפשר שיערב עליו המקח ואף על פי שיש איסור בדבר משא"כ במומין ובנדרים שאין אדם ניפייס בהן ומיהו כי אמרינן דיש להן תוספת דוקא כשמוציאה הוא אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה וכן הדין בשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה ורוצה לצאת ובאה מחמת טענה דאמרה דבעיא חוטרא לידה דאין לה תוספת כיון שהיא רוצה לצאת ממנו אבל כל שהיא רוצה לעמוד תחתיו והוא מוציאה אף על פי שבדין מוציאה יש להן תוספת."

    מחדש הר"ן שאף באיסור שמחייבים אותה לצאת, היא מבחינתה יכולה לומר שהיא מסכימה להישאר וסבורה שיערב עליו המקח, וכך הוא באיילונית. וכן מבואר ברמב"ם (פרק כד מהל' אישות הלכה ג), וז"ל:

    "ולמה אין להן עיקר ויש להן תוספת, העיקר שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר אבל התוספת שהוא חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו הרי עמדה בתנאי שלה והרי הקנת לו הנאתה והרי היא עומדת אבל התורה אסרה אותה עליו ומה היא יכולה לעשות לפיכך יש לה תוספת שאין מעשיה הן הגורמין לה להאסר אחר הנישואין אלא אסורה היתה מקודם."

    סברא זו צריכה ביאור, שכן סברא זו הביא הרמב"ן לגבי סוגיית שמין לאלמנה בגדיה, ובבגדים שקונה כדי שתהיה לבושה בהן לפניו סברא זו מובנת, שכן היא אומרת לו שמבחינתה היא מסכימה להמשיך לעמוד לפניו. ברם בתוספת, שכל החיוב קיים בשעת יציאה, הרי שלא תועיל סברא זו, שכן אין השפעה למה שעומדת לפניו להגדרת החיוב?

    ולדברינו ניחא, שכן חידושה של הסוגיא בכתובות דף קא לדעת ר"ח והרי"ף עומד על החידוש של ר"ח, שאם יש כפיה מחמתה וכגון בחוטרא לידה, הרי שאז מפסדת תוספת כתובה. ומביאה הגמ' השלמה לסברא זו, שאין הכפיה לבדה היא זו הגורמת להפסד התוספת שכן איילונית ושניה יש כפיה ויש חיוב תוספת, וכמו כן ממאנת דומה לכפיה ועדיין ישנו חיוב תוספת. ועל כן מבארת הגמ' שצריך תנאי נוסף להפסד התוספת, והוא שהכפיה מחמתה, ועל כן במקרה זה של כפיה המיבחן לראות האם זה מחמתה הוא השאלה אם היא מסכימה להמשיך לחיות עימו במצב זה.

    ותמהני על הגר"א לביא שהביא את דברי הרמב"ן והר"ן ודברי הרמב"ם, ומכאן הוכיח שבכל תוספת אם הגירושין מגיעים מחמתה הרי שמפסדת תוספת אף אם אין כפיה. לענ"ד בדברי הראשונים הנזכרים אין ראיה לזה, שהרי דיברו על כפיה, ובמסגרת זה חידשו שלא די בכפיה לבדה להפסד התוספת אלא צריך גם שהכפיה מחמתה וכמבואר בראשונים הנ"ל. לדרכינו בביאור הסוגיא כל הסוגיא עוסקת, ולא בכדי, דוקא באלה שיש לגבן כפיה, ודו"ק בזה.

    סברא זו של רבינו חנאל שסברת אדעתא דמישקל ומיפק לא אוסיף לה לגבי תוספת מיתלא תליא רק בכפיה, כותב להדיא הר"י מיגאש (בתשובה סימן קנ), וז"ל :

    "א"כ נאמר שמי שיש לו בנים מאשה אחרת אם נתברר עליו שהוא אינו יורה כחץ אם בהודאתו או שנשא אחרת אח"כ ולא הוליד גם ממנה שהיה בלתי מחוייב מן הדין להוציא וליתן כתובה אבל נתחייב בזה אם היתה היא תובעת אותו מה אם היתה שותקת ומוחל' לא היינו מכריחין אותו שיוציא ויתן כתובה. אם כן ראוי לומר כאן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעת' למשקל ולמיפק לא אקני לה ולא דמי לאומר איני זן ואיני מפרנס והמדיר את אשתו מתשמיש המטה וכל שאר אותם הדרכים שנאמר בהם יוציא ויתן כתובה שהוא חייב בין עיקר בין תוספת. דהתם הוי איהו מורד והדבר שלסיבתו נתחייב להוציא וליתן כתובה שיהו בידו לתקנו אם ירצה והיה בידו שלא לעשותו מתחלה אם רצה א"כ ראוי לחייבו בין תיקונו ולא היה בידו מתחלה שלא יהיה אבל הוא אנוס בו ואומדן דעתא הוא שאם היה משער בעצמו שהוא על זו הדרך ושהדבר יכריחנו להוציא וליתן כתובה לא היה כותב לה מה שכתב מהתוספת."

    מבואר יוצא מדבריו שכיון שהאשה כופה אותו להוציא, הרי שלא על דעת כן הוא התחייב בתוספת ואנוס הוא. נמצא שאם אין כפיה, וההחלטה אם לתת את הגט תלויה רק בו , אף אם היא מכרחת אותו ורוצה בזה אין זה נקרא על כרחו.

  • דין התוספת במקום שיש כפיה בלי אשמת האישה

    מרן פוסק (אה"ע סימן קנד סעיף א) את אלו השנויים בסוף המדיר בהם כופין להוציא, וז"ל:

    "אלו שכופין אותם להוציא וליתן כתובה: מי שנולד לו ריח הפה או ריח החוטם, או שחזר להיות מקבץ צואת כלבים או בורסקי, או להיות מחתך נחשת מעיקרו. ואם רצתה תשב עם בעלה."

    וכותב ע"ז הבית שמואל (סימן קנד ס"ק א), וז"ל:

    "ולענין תוספ' כתובה עיין סעיף ז' כשבאה בטענה חוטר' לידה אין לה תוס' כי למשקל ולמיפק לא הקנה לה כן הדין בכל הני אין לה תוס' אפילו במוכה שחין דצריך לגרשה לטובתו מ"מ נראה דאין לה תוס'."

    חידוש גדול יש בדברי הב"ש, והוא שגם כאשר הכפיה מגיע מצד האישה אבל היא עצמה אנוסה בדבר זה שאינה יכולה לחיות עימו במום זה, סוף סוף כיון שהכפיה מגיע מצד דרישתה של האישה הרי שהיא מפסדת תוספת. עוד ממשיך לחדש הב"ש שאף אם הדבר אינו תלוי בה, כגון במוכה שחין שמחייבים אותה לצאת מפני שממקתו, עדיין נאמר שמפסדת תוספת הכתובה. זה חידוש נוסף , שכן אין סיבה להפסידה בתוספת בכה"ג, כיון שאין היא הגורמת לגרש ואף לא זו הדורשת להתגרש, וצ"ע.

    אולם בלחם משנה (הלכות אישות פרק טו הלכה י) כותב לא כך בדעת הרמב"ם, וז"ל:

    "האשה שבאה לתבוע מבעלה וכו' ויתן עיקר כתובה בלבד שלא כתב לה התוספת וכו'. יש לי סיוע לדברי רבינו במה שכתב [עיקר כתובה בלבד משמע] ולא התוספת ועם זה יתורץ קושיא חזקה שהקשו התוס' בפרק הבא על יבמתו דבסוף המדיר אמאי לא מנה הך דהאשה שבאה לתבוע וכו' דהוי מדרבנן דכופין אותו להוציא היכא דבאה מחמת טענה וליכא לשנויי מאי דתירצו שם גבי ליתני נשא אשה ושהתה וכו' דהא הכא ע"כ מיירי דאית ליה בנים כיון דצריך שתבא היא מחמת טענה וא"כ אי אמרה בעינא ליה ודאי דאין כופין ועם זה יתורץ הקושיא דכולהו דמני במתניתין אית להו תוספת והך לית לה תוספת."

    מביא בלחם משנה את קושיית תוס' ביבמות (דף סד ע"א), מדוע המקרה של באה מחמת טענה המובא בגמ' שכופין בגין כך אינו מובא במשנת המדיר במקרים שיש עילה לכפיה? וע"ז משיב הלח"מ שלדברי ר"ח והרמב"ם שבכפיה מחמתה מפסדת תוספת, הרי שישנו הבדל בין משנת המדיר ובין באה מחמת טענה, שבמשנת המדיר אינה מפסדת תוספת. ועל כרחך הסברא לחילוק זה הוא כפי שכתבנו, שהכפיה מחמתה צריכה להיות שהיא עצמה גורמת הכפיה, והיא יכולה לחיות עימו באופן כזה מבלי לכפות עליו ועדיין כופה עליו.

    אולם בספר יתר הבז לרבי נהוראי ג'רמון על הרמב"ם (שם) כותב על דברי הלח"מ:

    "ושותא דמרן לא ידענא דכולהו דמני במתני' נמי לית להו תוספת דזיל בתר טעמא דכתב רבינו שלא כתב לה תוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול וכולהו דמני במתני' איכא האי טעמא שהיא תובעת הגירושין וכן כתבו ביבמות בפ' הבע"י דף ס"ה ע"ב בד"ה כי הא ודאי כיפינן פירש ר"ח דכל הנך דכופין מחמתה דוקא מנה ומאתים אית להו אבל תוספת לית להו וכו' עיין שם."

    הרי שנחלקו בהאי דינא דכופין באופן זה שהאשה עצמה אנוסה ואין היא יכולה לשאת בצער זה, האם בכה"ג מקרי מחמתה ומפסדת תוספת כך סובר הב"ש, או שמא נאמר שבכה"ג אין זה נקרא כפיה מחמתה וזכאית לקבל את התוספת כדעת הלח"מ.

    והנה ראיתי בשו"ת נפת צופים (סימן קי וסימן קכד) להרב של מקנס הרב ברדוגו שחולק על הב"ש בהאי דינא של המקרים של משנת המדיר. הוא מחלק בין אם האונס הוא מידי שמים שאז אין הבעל נושא בתוספת, ובין מציאות בה יכול הבעל להפסיק את האונס שאז נושא הבעל בחיוב התוספת, וכן במוכה שחין כיון שהאשה אינה יכולה להישאר עימו הרי שאין היא מפסדת את התוספת, וז"ל:

    "והדומה לבאה מחמת טענה היינו כגון שנולד לו ריח הפה וריח החוטם, שהוא חולי שנתחדש עליו מהשמים בזה ודאי דמי לבאה מחמת טענה, ותוספת לא יהיב וכמ"ש, אבל בנעשה בורסקי ומחתך נחשת ומקבץ צואת כלבים דמדעתיה עביד, בזה ודאי שהוא גרם לעצמו יש לו ליתן עיקר ותוספת, וכן נמי במוכה שחין לענ"ד יש לו ליתן עיקר ותוספת אפילו אם נולד בו אח"כ, ודלא כהבית שמואל שם בריש סי' קנד שאחר המחילה נעלמו ממנו דברי הרא"ש עיי"ש."

    נמצא שחולק הנפת צופים על דברי הב"ש במקמץ ובורסקי, שכן זה תלוי בבעל עצמו ואין זה בידי שמים.

    אמנם יעויין בפד"ר (ח"ח עמוד 278) בפסקו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל שהעלה מסברא דבמקום שהבעל רועה זונות וכדו' שמחייבים אותו לגרש, חייב ליתן לה אף התוספת, כיון שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך הטוב, נמצא שהוא נותן את בגט מרצונו ובכה"ג חייב בתוספת. והוסיף שאף מדברי הב"ש משמע דמקמץ ומצרף נחושת וכדו' נמי אין לו תוספת אע"פ שהדבר תלוי ברצונו, צ"ל דמיירי באופן שאין לבעל יכולת להתפרנס באופן אחר, ובע"כ הוא נאלץ לעסוק במלאכות אלו. עיי"ש בדברי הגר"ש ישראלי מה שהשיג על דבריו, דמדברי הב"ש משמע דקאי אף על רועה זונות.

    ועיין בחזו"א (סימן סט אות כב) שחולק אף הוא על הב"ש, וס"ל שבמקרים אלו של כפיה המובאים במשנת המדיר אין האישה מפסידה תוספת, ואין זה תלוי במחלוקת ר"ח ור"ת שאין זה מחמתה.

    אנו הבאנו לעיל דברי העיטור (אות כ ערך כתובה), ומשם משמע גם דלא כב"ש, שכן הביא שהמקרה של באה מחמת טענה הינו המקרה היחידי בו האישה מפסדת תוספת ולא עיקר, נמצא שאין הוא כולל מקרים אלו.

    נמצא א"כ שאף במקום כפיה ועל פי דרישתה של האישה, לחולקים על הב"ש הרי שלא סגי בזה כדי להפסידה מתוספת, אלא צריך כפיה מצד רצונה של האישה וחוסר סיבה אמיתי לכפיה של האישה, ואף שבאה מחמת טענה זו סיבה לכפיה. אבל לתפיסה זו יכולה האישה להמשיך לחיות עימו כיון שהאשה אינה מצווה על פריה ורביה, יכולה היא שתמשיך לחיות עם בעלה וכדברי אלקנה הלוא טוב אנוכי לך מעשרה בנים, ואולם במומים הנזכרים במשנת המדיר הרי זה כבר אונס ואי אפשר לחייבה להמשיך עימו בתנאים אלו ועל כן על אף הכפיה מחמתה אין היא מפסדת תוספת כתובה, ולדידנו גם מכאן ראיה לדברינו שכל ואין האישה היא זו הכופה באשמתה אין היא מפסדת תוספת.

    ובעניינא דעסקינן ניתן לדייק מדברי ספר נפת צופים כפי שאמרנו עד כה, שכל הפסד התוספת הוא רק באופן של כפיה ומחמתה, וכך הוא לשונו:

    "הנה כי כן הנלע"נ לומר מילתא בטעמא, דאמת הוא שדברי הר"ח והרי"ף ז"ל הם דברים נכונים בטעמם, ומה גם דלו יהי אלא ספק הא קי"ל דמספיקא לא מפקינן ממונא ולא יהיב אלא עיקר הכתובה דוקא, מיהו דוקא בבאה מחמת טענה וכל הדומה לה, דהיינו שנתחדש עליו מקרה בלתי טהור לאונסו, ומן שמייא מיהב יהבו ליה מילתא כדנא, אבל בדבר שעשאו הבעל מדעתו באין מבריח ובאין אונס ודאי דיהיב לה כתובה ועיקר."

    הרי שהדגיש שאם אין כפיה ונותן הבעל את הגט מבלי אונס ודאי נותן עיקר ותוספת.

  • מורדת דמאיס עלי

    פוסק מרן בשו"ע (אבן העזר סימן עז סעיף ב), וז"ל:

    "האשה שמנעה בעלה מתשמיש, היא הנקראת מורדת; ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה: מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, (ודוקא שמבקשת גט בלא כתובה, אבל אם אומרת: יתן לי גט וכתובתי, חיישינן שמא נתנה עיניה באחר, ויש לה דין מורדת דבעינא ומצערנא ליה) (ב"י בשם תשובת הר"ן וכן פירש"י בגמרא), אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל, ותטול בלאותיה הקיימים, בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן, בין נכסי מילוג שלא נתחייב באחריותן, ואינה נוטלת משל בעלה כלום, ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחם לה, פושטת ונותנה, וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו. (וי"א דאף מנכסי צאן ברזל אינה נוטלת אלא מה שתפסה. וי"א דאפילו נ"מ אינה נוטלת אלא מה שתפסה) (ב"י בשם תשובת הר"ן שכ"כ בשם הרשב"א)."

    הרי לנו שבמאיס עלי מפסידה האישה כל אשר לה עיקר ותוספת ואף מתנות, וסיבת הפסד הכתובה והתוספת מבואר ברש"י על הסוגיא, וז"ל: "אבל אמרה מאיס עלי - לא הוא ולא כתובתו בעינא".

    מבואר יוצא מדברי רש"י שצריך שהאישה תמחל על כתובתה, ומכח המחילה היא מפסדת את הכתובה. כמו כן כותבים התוספות בשם ר"ת, וז"ל:

    "אבל אם אמרה מאיס עלי לא הוא ולא כתובתו אלא הכל אני מוחלת לו לא הויא כמחילה בטעות ולא כייפינן להשהותה אולי תחזור בה ויכול לגרשה מיד בלא כתובה ומחילתה מחילה, מר זוטרא אמר כייפינן לה כלומר כופין אותה שתשהה אולי תחזור בה כדין בעינא ליה ומצערנא ליה דכיון דמחמת מרד מוחלת לא הויא מחילה ואם רוצה לגרשה נותן לה כתובה ואם אינו רוצה משהה עד שתכלה כתובתה."

    וכן כותב הרשב"א בתשובותיו (מיוחסות לרמב"ן סימן קלח), וז"ל:

    "והאומרת מאיס עלי, שנזכר בגמרא היא שאומרת מאוס הוא בעיני ואיני חפצה לא בו ולא בכתובתו ובלבד שיוציאני. וכן תמצא שם בפירש"י פרק אף על פי. וכיון שרוצה לצאת בלא כתובה ודאי נראה כדבריה שדעתה אונס אותה לקוץ בו."

    הרי לן שמורדת מפסדת העיקר והתוספת בגין המחילה, ולא בגין דרישתה לצערו על מנת שיתן לה כתובה.

    וכן כתב ספר הישר (חלק התשובות סימן כד):

    "אבל אמרה מאיס עלי לא בעינא ליה לא הוא ולא כתובתי, כן פי' רבי' זקני זצ"ל [רש"י שם ד"ה אבל אמרה] והכל אני מוחלת, לא כפינן לה כדין מורדת להשהותה כדין משנתנו עד שתפחות או לרבותינו עד אחר ד' שבתות וכרוז והמלכה וי"ב ירחי שתא דלקמן, דהא לא הוה מורדת גמורה כיון שרוצה לצאת בלא כלום אם הבעל רוצה לגרש."

    וכאופן זה משמע ברשב"א על אתר ובריטב"א וברא"ה ובעוד ראשונים, והמשמעות היוצאת מדבריהם היא שהפסד הכתובה והתוספת נובעת בגין המחילה, ואין בזה שהיא מצערת אותו ליתן לה גט כדי להפסידה מעיקר הכתובה ולא התוספת.

    וכן פוסק להדיא הרדב"ז בתשובה (חלק א סימן שסד), וז"ל:

    "שאלת ממני ידיד נפשי באשה שאמרה מאיס עלי ואיני רוצה לא בו ולא בכתובתו והתרו בה ואמרו לה דעי שהפסדת כתובתיך ואמרה אעפ"י כן ובעלה לא רצה לגרשה ואח"כ חזרה בה ורוצה שיהיה כתובתה בחזקתה כאשר בתחלה והבעל אומר כבר הפסדת כתובתיך ואין לך אלא מנה לפי שאסור לאדם להשהות את אשתו בלא כתובה יורה המורה הדין עם מי.

    תשובה : אשה זו אין לה כתובה שהרי הפסידה אותה בשעה שאמרה איני רוצה בו ולא בכתובתו אין לך מחילה גדולה מזו וכבר ידעת כי מחילה אינה צריכה קנין ואפילו שלא אמרה בהדיא הכי אלא שהתרו בה דעי שאם לא תחזורי בך הפסדת כתובתיך והיא עדיין במרדה הפסידה כתובתה ואעפ"י שהיא רוצה לחזור עתה אינה חוזרת לכתובתה."

    עיי"ש בהמשך התשובה. בדברי הרדב"ז רואים אנו שמעבר לדין המחילה צריך גם להתרות בה, וכפי שיטה זו שצריך גם התראה נוסף למחילה כותב בתוס' רי"ד להדיא, וז"ל:

    "אבל אי אמרה מאיס עלי, ואיני חפצה בו, רוצה הבעל נותן לה גיטא ותפסיד כתובתה מיד, שהתובעת גירושין ורוצה להפסיד כתובתה, צריך להתרות בה ולהודיעה שהיא מפסדת כתובתה, אם תחזור הרי טוב, ואם לאו נותן לה גיטא ומפסדת כל כתובתה."

    כאופן זה שהבאנו פוסק הרמ"א, וכנ"ל:

    "ודוקא שמבקשת גט בלא כתובה אבל אם אומרת יתן לי גט וכתובתי חיישינן שמא עיניה נתנה באחר וכו'. אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל וכו'."

    משמע לכאורה מהרמ"א דדוקא שאומרת בהדיא שמבקשת גט בלא כתובה, אבל אם אומרת יתן לי גט כי מאיסתהו לא מפסידה את כתובתה.

    אולם הח"מ (שם ס"ק ד) כתב, וז"ל: "שמבקשת גט בלא כתובה כלומר ששואלת גט סתם ומכ"ש אם אמרה בהדיא שמוחלת הכתובה", ומבואר בח"מ שאפילו ששואלת גט סתם מפסידה כתובתה.

    יעויין בהפלאה שהקשה על הח"מ, דמלשון רש"י משמע דוקא כשמוחלת הכתובה ואומרת לא הוא ולא כתובתו בעינא אז מפסידה הכתובה, וכן מתוספות והר"ן משמע כן. ומסיק שם בתירוץ א' דלא בעינן מחילה גמורה, אלא מה שאומרת לא הוא ולא כתובתו בעינא היינו שאומרת שאם יהיה הדין שתפסיד כתובתה אפ"ה מרוצה היא בכך כדי שיגרשנה, דלא ניחא לה לא הוא ולא כתובתה. ובאופן ב' פירש שמיירי במוחלת בהדיא הכתובה, עיין שם.

    ובספר בית יעקב מבאר את הח"מ, וז"ל:

    "דמיירי שאמרה מאיס עלי ומונעת תשמיש ותובעת הגט, תולין שכונתה בלא הכתובה מדלא תבעה הכתובה ולכך אין צריך ליתן לה הכתובה כשמגרשה כו'."

    עיין שם. נמצא שגם כונת הח"מ דוקא כשיש אומדנא שכונתה שיגרשנה בלא הכתובה, אבל במקום שאין אומדנא ודאי צריך שתאמר בהדיא לא הוא ולא כתובתו בעינא, כמו שמשמע מדברי כל הראשונים.

    יעויין בשורת הדין (כרך ו) מאמרו של הגרי"ש גמזו, שבזה מיישב מתי צריך התראה ומדוע לא הובא בשאר הראשונים הצורך בהתראה, וז"ל:

    "הנה לעיל הבאנו דברי תוספות רי"ד, שמבואר בהדיא שצריך גם להתרות בה ולהודיעה שהיא מפסדת כתובתה, ומדברי שאר הראשונים לא משמע כן.

    ואפשר לומר דלא פליגי תוספות רי"ד והראשונים, אלא לפי דברי ההפלאה שיש ב' אופנים בטוענת לא הוא ולא כתובתו בעינא,

    א. באופן שאומרת שאם יהיה הדין שתפסיד כתובתה אם יגרשנה אפ"ה מרוצה היא בכך כדי שיגרשנה, דלא ניחא לה לא הוא ולא כתובתה. אבל אינה מוחלת מה שיהיה על פי הדין מגיע לה, ובכזה אופן כתב התוספות רי"ד שצריך התראה.

    ב. באופן שהיא מוחלת על הכתובה ואומרת לא הוא ולא כתובות בעינא אז מודים כל הראשונים שאין צריך התראה אלא מפסידה כתובתה."

    יעויין במאמרו של הגר"ד לבנון שבאופן דומה מיישב את הסתירה ברשב"א שהעלה הגר"א גולדשמיט בפד"ר (חלק ו פס"ד המתחיל בעמוד 325), עיי"ש ואכמ"ל.

    הנה הגר"א לביא בפס"ד (תיק 1052580/5) הביא את הראשונים בסוף פרק אלמנה ניזונת, הבאנו דבריהם לעיל, והוא עיקר חייליהו דשיטה זו שכרכו את סברת אדעתיה למיפק ולמישקל לא אקני ליה לתוספת כתובה וכדברי ר"ח, ומכאן למדו שהוא יסוד חיוב התוספת, עיי"ש. בתוך דבריו הביא את דברי הר"ן (שם), ואנחנו טוענים שאכן סברא זו של ר"ח קיימת רק על כפיה, ולראיה ניתן להביא את שיטתו של הר"ן גופיה בדין מורדת. וז"ל הר"ן בכתובות (כז ע"א מדפי הרי"ף):

    "אבל פשט הגמרא כך נראה בעיני דדוקא בדאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה הוא דקנסינן לה דכיון דבעיא ליה אין זה כי אם רוע לב אבל אמרה מאיס עלי אין קונסין אותה כלום שהרי אנוסה היא ולפיכך אם רוצה להוציא יתן כתובה וזהו שלא פרטו בדיני מאיס עלי כלום שאין בית דין נזקקין בדבר וכלתיה דרב זביד אימרדה ממש ומאי דשקלינן וטרינן במרדה אם הפסידה בלאותיה הקיימין אם לאו במורדת ממש עסקינן ואף על גב דתנן עד כמה הוא פוחת והולך עד כדי כתובתה דמשמע אפילו בבלאות הקיימין היינו קודם תקנת רבותינו אבל אחר שחזרו ונמנו כיון שעוקרין [ומפקיעין] הכתובה מיד איכא מאן דאמר דלא הפסידה לפי שכיון שהאישות כאילו נעקר לאלתר אין ראוי שתפסיד בלאות הקיימין ולפיכך נסתפקו בזה בגמרא אבל האומרת מאיס עלי אינה מפסדת כלום."

    מבואר מדבריו של הר"ן שמורדת דמאיס עלי אינה מפסדת כלום על אף טענתה שאינה רוצה בו, ואין לך רוצה להתגרש גדולה מזו ואינה מקיימת עימו את ענייני האישות מחמת מאיסות, ועדיין אומר הר"ן שאינה מפסדת כלום. יעויין בשו"ת תורת אמת למהר"א ששון (סי' קפו) שהוכיח מלשון זה של הר"ן שכולל אף חיוב תוספת, וכ"כ תוס' ריד על הסוגיא, עיי"ש. ובתוספות חיים (חלק א כאן), נתן טעם לדבר, דמכיון שלא פשעה, ובאמת אינה סובלתו ונותנת אמתלא נכונה לדבריה, וגם הוא מגרשה מדעתו, אע"פ דבגרמתה הוא, כיון שהוא סבב לזה לכן דינה כאשה דעלמא שצריך לתת לה הכל.

    ואחר כותבי זאת ראיתי שכעין הדברים הללו כותב ההפלאה (קונטרס אחרון סימן עז אות ה), וז"ל:

    "ולכאורה יש לתמוה כמ"ש הב"י בשם הר"ן ולא ידעתי מנין לו שהיא מפסדת הכתובה כלל, דילמא כיון דאנוסה היא אין קונסין לה כלום. ונראה לכאורה דהרמב"ם לשיטתי' דס"ל דכופין הבעל לגרשה א"כ ע"כ צ"ל דאין לה כתובה דאל"ה הקשה דניחוש שמא נתנה עיני' באחר כמו שהקשה התוס' בדיבור הנ"ל. ואפי' אם נימא דאיכא רגלים לדבר שנותנת אמתלא לדברי' מ"מ קשה דהא ע"כ מה דאיתא במתני' דף ע"ז ולקמן סי' קנ"ד ואלו שכופין להוציא מוכה שחין וכו' אף על גב דלהרמב"ם בכל מאיס עלי כופין אותו להוציא, ע"כ צ"ל דהתם יוצאת ונוטלת כתובתה כמ"ש התוס' שם. ואפי' נימא דאין זה דיוק משום די"ל דמאיס עלי גרע טפי כמ"ש בחידושי דף ע"ז, מ"מ הו"ל למחשב התם כדפריך התם דהו"ל למיחשב שהה עשר שנים וכו', אלא ע"כ דהכא ל"ל כתובה. והר"ן לשיטתי' דס"ל דאין כופין שפיר כתב דממילא כיון דאינו מפורש יש לה כתובה כיון דאנוסה היא וכו'."

    אלא דלפ"ז יש לתמוה על השו"ע כיון דפסק דאין כופין אותו מנ"ל דמפסדת כתובתה כמ"ש הר"ן, וגם לדעת הרמב"ם דכופין קשה דמנ"ל דהפסידה את התוספת, דהא בממאנת אמרי' בדף ק"א דיש לה תוספת משום דכתב לה משום חיבת ביאה א"כ נהי דמוכח דאין לה כתובתה כנ"ל מ"מ דילמא תוספת יש לה. וצ"ל דמצד הסברא כן הוא דאינה נאמנת לומר מאיס עלי אלא כשמחלה כל כתובתה כמ"ש הר"ן וס"ל דאין אחר מחילה כלום אלא בבלאותי' קיימין לא שייך לשון מחילה כנ"ל, והר"ן ל"ל הך סברא אלא כמ"ש לעיל. ולפ"ז מה שנפחתו הבלאות אחר המחילה בב"ד י"ל דחייב הבעל לשלם כיון דלא הי' בכלל המחילה וצ"ע. ומזה משמע נמי כמ"ש לעיל דבעינן דוקא שתמחול הכתובה בפירוש דלא כח"מ."

    מתקשה ההפלאה על דעת מר"ן שמפסיד הכל למורדת דמאיס עלי ולמעשה פוסק כרמב"ם פרט לעניין הכפיה, ותמה הההפלאה דניחא להרמב"ם שבמאיס עלי כופין הרי שזה עצמו הסברא להפסד התוספת, ואולם גם ע"ז תמה מכח ממאנת, עיי"ש. ברם לדעת מרן השו"ע דליכא כפיה, מניין לו לפוטרה מבלי כלום? וכתב שאכן זה עצמו סברת הר"ן שמותיר לה הכל. ואולם ליישב את מר"ן מסיים ההפלאה שעל כרחך צריך להגיע למחילה, ומכאן מוכיח דלא כח"מ המובא לעיל שויתר על הצורך במחילה מפורשת בכתובה. נמצא א"כ להפלאה, שכל מה שהפסיד הרמב"ם במאיס עלי את התוספת זה רק בגין הכפיה, ובמר"ן הפוסק כרמב"ם במאיס עלי לבד הכפיה, על כרחך הפסד התוספת הוא מחמת המחילה.

    ואין לנו דברים מפורשים יותר מזה שאף באישה החפיצה להתגרש ומואסת בבעלה ובחיים עימו אינה מפסידה את התוספת בלתי המחילה, ובמקרה אחר בלא מחילה חיוב התוספת בעינו עומד.

  • מורדת דבעינא ליה

    ז"ל הגמ' בכתובות (דף סג עמוד ב):

    "היכי דמיא מורדת? אמר אמימר דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה מר זוטרא אמר כייפינן לה."

    בביאור מורדת דמאיס עלי כותב ר"ת (תוד"ה אבל), וז"ל:

    "ונראה לר"ת דהכי פירושו בעינא ליה ואינה רוצה להתגרש בלא כתובה ומצערנא ליה עד שיגרשנה ויתן לה כתובה."

    כביאור זה הביא הרא"ש (פרק ה סי' לד), וכן הביא הריטב"א על אתר ועוד ראשונים. הרי שעסקינן באישה התובעת להתגרש ואינה חפצה בו אלא רוצה לצערו ולצאת בכתובתה, ודינה של מורדת זו מתחלק: לפי המשנה, פוחתין לה עד כנגד העיקר והתוספת ואינה מפסידה כתובתה לאלתר, ולדין הגמ' תיקנו רבותינו שכך הוא בארבע שבועות תוך כדי הכרזות והתראות.

    והיא ראיה אלימתא לנידון דידן שאף אם האישה מורדת ואינה חפיצה בו כלל וכל מה שרוצה זה להתגרש הימנו ולצערו ואפילו הכי אינה מפסדת כתובתה בפעם אחת.

    וכך הוא לשון הגמ' בכתובות ריש פרק אע"פ (דף נד ע"א):

    "[אם רצה להוסיף כו'] רצה לכתוב לה לא קתני אלא רצה להוסיף. מסייע ליה לר' איבו אמר רבי ינאי דאמר ר' איבו אמר רבי ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי נפקא מינה למוכרת ולמוחלת למורדת ולפוגמת לתובעת ולעוברת על דת."

    מבאר רש"י:

    "למורדת - דתנן בפרקין (לקמן /כתובות/ סג) המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה כו' עד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה לא תימא כנגד מנה מאתים לחודייהו אלא אף התוספת פוחתין והולכין."

    כותב הר"ן על הרי"ף (דף כא ע"ב):

    "אי תנא 'לכתוב' לא הוה שמעינן מינה שיהא התוספת קרוי כתובה אלא כמתנה מדעתו ואין שם כתובה עליו השתא דתנא 'להוסיף' משמע נוסף על הכתובה שתקנו חכמים ושם כתובה עליו גם הוא."

    הרי שחידושה של הגמ' הוא שדין התוספת הינו כדין הכתובה, ובודאי לעניין מורדת שזו אחת מהנפק"מ של הגמ'.

    וכך הוא לשון השיטה מקובצת (כתובות דף נד ע"ב):

    "למורדת. פירוש דתנן בפרקין המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה כו' עד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה לא תימא כנגד מנה מאתים לחודייהו פוחתין אבל אינו משהה לפסוק אף על התוספת ולהפסידה ממנה דמתנה יהיב לה ע"מ לכונסה והרי כנסה וה"נ אמרי' גבי אילונית דמתנה בעלמא יהיב לה מחמת חיבת ביאה ראשונה וכמו שכתבו התוס' בסמוך וכן פרש"י ז"ל להדיא במהדורא קמא וז"ל למורדת דתנן במתני' המורדת על בעלה פוחתין לה כתובתה שבעה דינרין בשבת ואם פחתה מאתים פוחתין לה נמי תוספ' ע"כ

    וקשה במתני' דלקמן פליגי תנאי דר' יוסי סבר לעולם הוא פוחת והולך עד שאם תפול לה ירושה ממקום אחר גובה ממנה. והלכך לדידיה אפילו לא הוי תנאי כתובה ככתובה פוחת לה ויש לפרש דה"ק למורדת לא תימא כנגד מנה מאתים הוא דפוחת והולך בכל שבוע ז' דינרין אבל התוספ' אינו פוחת והולך אלא בשבוע הראשונה תפסיד כל התוספ' דאדעתא למשקל ולממרד לא יהיב לה והשתא ניחא דאפילו לרבי יוסי איצטריך."

    מדברי השיטמ"ק מבואר שזה עצמו מה שחידשה הגמרא, שאף עם אישה מורדת ואינה רוצה בו אזי דין התוספת כדין הכתובה שפוחתין לה מכתובתה, ואין בזה כלל סברת למישקל ומיפק לא אמרינן. ובזה יש ליישב את דעת ר' יוסי שאפילו מירושתה פוחתין לה, רוצה לומר שר' יוסי למד אף הוא שהגדר הוא שאין כאן סברת למישקל ומיפק, אלא רק פוחתין כחלק מקנסות שמטילין עליה כדי להחזירם, וכל מה שר' יוסי עשה הוא הרחיב את הקנסות אף לירושתה ממקום אחר, אבל גם הוא נזקק להגדרת המשנה שתוספת כעיקר לעניין מורדת, ודו"ק בזה.

    כותב המרדכי סוף הבא על יבמתו (רמז מו), וז"ל:

    "וקשה לר"י על פי' ר"ח, דאמרי' התם נ"מ למורדת פירוש דמורדת על בעלה אינה מפסדת תוס' הכתובה אלא כמו שמפסדת הכתובה עצמה שפוחתין לה ד' טרפעקין בשבת ואף על גב דאדעתא דהכי לא הוסיף לה שתמרוד בו ור"ת אומר דלכל מילי תנאי כתובה ככתובה דמו כו' תוס' עיין פרק אף על פי."

    אב"ד דנן הביא דברי המרדכי הללו והוכיח מהם כדבריו, רוצה לומר שהבין המרדכי שבמורדת אינה מפסדת התוספת מיד ולא אמרינן למישקל ולמיפק, ומכח זה תמה המרדכי על ר"ח מדוע במקרה של יוצאת מרצונה אמרינן האי סברא כדי להפסידה מתוספת. ואם נאמר שכל מה שדיבר ר"ח הוא רק בכפיה, הרי שהקושיא לא מתחילה, ועל כרחך שלמד המרדכי שסברת למישקל ומיפק קיימת אף ללא כפיה.

    ודברים הללו קשים להלמם, שכן גם אם כדבריו של האב"ד הרי לא ניתן לשנות את מוצא הדין בשני המקרים: הראשון שכל מה שדיבר ר"ח הוא רק בבאה מחמת טענה ובמציאות של כפיה, והשני הוא שבמורדת על אף רצונה העז להתגרש ממנו ותובעת להתגרש וליתן לה כתובה אין היא מפסדת כתובה בעקבות כן אלא רק קונסים אותה ופוחתין לה מתוספת ולא אמרינן סברת למישקל ומיפק.

    וכך אכן הביא בפסקי הלכות יד דוד (ח"ג עמוד עו), הביא דבריו האב"ד, שרק בכפיה איתאמרה סברת למישקל ומיפק, ובזה יש ליישב קושיית המרדכי ממורדת.

    זאת ועוד, ניתן להבין קושיית המרדכי כך היא: הוכיח המרדכי שסברת אדעתא למישקל ומיפק אינה קיימת אף במורדת הרוצה להתגרש, ואם כך הדבר אף אם תובעת ממנו להתגרש ואף כופין מחמת כן אינה צריכה להפסיד, כיון שאין בתוספת כלל סברת למישקל ומיפק, וכל דברי ר"ח שהגדיר בתוספת סברא זו צריכה עיון. ועל כרחך כדברי ר"ת שדין התוספת כעיקר, וכל סברת למישקל ומיפק נאמרה רק על שמין בגדי אלמנה.

    וכפי לימודנו בדעת המרדכי מבואר להדיא בשו"ת מהרלב"ח (סימן פ), בענין אשת שכ"מ שבקשה ממנו גט שלא תיזקק לייבום, וז"ל:

    "ואם באתי לזכר הדין הפרטי בכל אחד מהן יתארך הדיבור מאד מלבד כי יש חילוק גדול בין הפוסקים בדיניהן האמנם דרך כלל אומר כי שני מיני המורדת אין שום אחד מהן מפסדת כתובתה מיד ולא אפילו התוספת אף שהיא מורדת מתשמיש זולתי הראשו' מפסדת כתובתה אחר הכרזות ארבע שבועות וכו' והשנית אחר שנים עשר חדש וזה לדעת הרשב"א ז"ל והפוסקים האחרונים. ואם לדעת הרמב"ם ז"ל כשאמרה מאיס עלי מפסדת כתובתה מיד זהו לפי סברתו ז"ל שבית דין כופין את הבעל לתת לה גט מיד וכיון שנתגרשה על פי בית דין שלא ברצון בעלה הדין הוא שתפסיד מיד כתובתה אבל לדעת שאר הפוסקים שפסקו שאין כופין לגרש אינה מפסדת מיד כתובתה. ומבואר אמרו בגמרא ריש פרק אף על פי רצה לכתוב לא קתני אלא רצה להוסיף מסייע ליה לרבי איבו דאמר רבי איבו אמר רבי ינאי תנאי כתובה ככתובה נפקא מינה למורדת ולמוחלת וכו' ופירש רש"י ז"ל תנאי כתובה תוספת שהוא מוסיף לה. למורדת דתנן בפרקי' המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה וכו' עד מתי הוא פוחת עד כדי כתובתה לא תימא כנגד מנה מאתים לחודייהו אלא אף התוספת פוחתים והולכים עד כאן. ועם היות שפשט הלשון הזה מורה שפוחתים והולכים אף התוספת עם כל זה עוד הודיענו חידוש אחר והוא דלא תימא דהפסידה התוספת מיד דנימא דאדעתא דהכי לא הוסיף לה שתמרוד בו קמשמע לן דלא ואינה מפסדת התוספת אלא כמו שמפסדת הכתובה על ידי פחיתה. וכן כתוב במרדכי בפרק הבא על יבמתו הרי מבואר דהמורדת אף על פי שמורדת מתשמיש עכ"ז אינה מפסדת לה הכתובה ולא התוס' מיד כ"ש אסתר זאת שמעולם לא מרדה מתשמיש אדרבא כי מי יודע אם כשהיו שני בריאים איש ואשתו אם היתה משדלתו בדברי' יותר מהנשים הכשרות תחת התפוח ואם כן פשיטא ופשיטא דלא הפסידה דבר מכתובתה. גם לא הפסידה דבר מכתובתה בשביל שהתחננה לבעלה שיגרשנה בגט לו הונח שהיא היתה המתחננת מה שאינו כן כנזכר ראיה לזה מהמי' השני מהנשים שמפסידות כתובתן שהזכרתי למעלה האשה שטוענת על בעלה שאינו יכול וכו' וגם באלו רבו הפרטים."

    ברור מללו של המהרלב"ח שאף אם היא זו היוזמת את הגירושין והבעל נענה לבקשתה לגירושין, מכל מקום לא אמרינן אדעתא דמיפק ומישקל. ולדברינו ניחא, שכן סברא זו איכא רק בכפיה, וכאן על אף שנענה הבעל לבקשה שלה ליתן לה גט אין זה מונע ממנה לתבוע תוספת. ודברי הגר"א לביא לענ"ד אין בהם כדי לדחות ראיותיו של המהרלב"ח, ונלענ"ד שגם אב"ד מסכים שדברי המהרלב"ח הללו וראיותיו עומדות לומר שאם היא תובעת להתגרש והוא נענה הרי שאין היא מפסדת תוספת כתובה.

  • תוספת ביאור בעניין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה

    ובהאי עניינא יש לי להוסיף ביאור נוסף, יש לתהות על לשון זה של "בעינא ליה", ובפרט לפי ביאורו של ר"ת שמבאר באישה הרוצה לצערו ולהתגרש ממנו, וא"כ מה פשר לשון זה של "רוצה אותו"? היה מקום לומר שרוצה את כתובתו, אך זה קצת קשה לומר, ולא נראה כן. על כן נראה לי שחז"ל מחלקים בחילוק גס לשני חלקים בין סוגי הנשים הבאות להתגרש בפנינו.

    הראשונה היא זו שטוענת שמאוס הוא עליה, ובמציאות זו אין לנו מה לעשות להשיבם זה לזו, שכן ישנה מציאות אובייקטיבית שהאישה אינה יכולה לשהות במחיצתו. באופן זה אבד הכלח על בית זה והלך השלום לבלתי שוב, ולדעת הרמב"ם באופן זה כופין להוציא, ואף לראשונים שחולקים אין הם חולקים על ההגדרה ואומדן דעת זה אלא רק על הכפיה בפועל, וגם לשיטתם לא כופין עליה לשהות במחיצתו.

    אולם ישנו סוג שני של נשים הבאות לביה"ד ואף רוצות להתגרש, אלא שביה"ד לא מצליח לשמוע ממנה אף סיבה המצדיקה פירוק הבית, ולהיפך כל מה שאנו שומעים ממנה הוא שהיא רוצה לצערו וכפי שהוא ציער אותה. ועל כן כך הוא הביאור, שהיא אומרת כלפי חוץ לא בעינא ליה, אבל חז"ל שומעים ממנה בעינא ליה, היינו שיש סיכוי לשלום בית ולא הוכח לנו שהאישה לא רוצה בגבר זה ואינה יכולה לחיות עימו, ועל כן במצב זה עושים אנו הכל להשיב את השלום לבית זה, ע"י הפחתה מכתובתה וכן התראות והכרזות וכו' ככל ההלכות הנוהגות במורדת דבעינא ליה.

    לפי"ז, כל אישה מורדת הרי היא באה בתואנה שאינה רוצה לחיות עימו ויוזמת את הגירושין והיא מצערת אותו על מנת שיגרשנה ויתן לה כתובתה, ואע"פ כן לא מצאנו שמפסדת כתובתה ותוס' כתובה בלתי אם עשינו לה כסדר האמור במורדת, ולא מצאתי חילוק בין זה לבין אישה המבקשת להתגרש באופן אחר. ובדברים הללו אין סתירה בין דברי ר"ת לדברי הרמב"ן בחידושיו (שם) שכותב אחרת בביאור בעינא ליה, וז"ל:

    "כלומר בעינא ליה ורוצה אני לשמש עמו ומצערנא ליה השתא שלא אשמש עמו כ"ז שהוא רוצה, שאני רוצה לצערו, אבל אמרה מאיס עלי איני רוצה לעמוד עמו לעולם לא כייפינן לה אלא אבדה כתובתה לאלתר."

    הרי שיצא להבחין בין מאיס עלי שאומרת איני רוצה לעמוד עמו לעולם, ודייקא מילת לעולם, לבין בעינא ליה בעצם רק עכשיו רוצה לצערו אבל היא רוצה אותו. אמנם יעויין בתוס' רי"ד על אתר, שנשמע ממנו לא כך.

    ולדברינו הביאור הוא כך, שכל הדינמיקה בבתים אלו שאנו עוסקים בהם הוא באופן זה שלא מספיק התברר לנו הצורך בגירושין, על אף שהאישה רוצה בגירושין ונוסיף לזה שהוא מסכים, אין זה פוגם מאיתנו להטיל את הקנסות האמורים על מנת להביא את השלום לבית זה, ואם הבעל אף הוא מתעקש לגרש או אם רק נענה לרצונה להתגרש ולא נעשה שום דבר, אין מקום להפסידה מעיקר כתובה ואף התוספת.

    במהרלב"ח הנזכר לעיל כותב להדיא שלא אמרינן סברת אדעתא למישקל ומיפק לא אוסיף לה במבקשת להתגרש ואף הגירושין יצאו ממנה, והביא ראיה לזה מכל דין מורדת, ודרכו היא דרך הזהב, וכל מי שאומר אחרת צריך ראיה אלימתא ומבלי זה מה לנו להפסידה מעיקר ומתוספת.

    אמנם היה מקום לומר שניתן לוותר על סדר המרידות, כיון שגם הבעל כעת אינו רוצה ואולי אף יותר מזה שאבד הסיכוי לשלום הבית, ובכה"ג נפסידה מהתוספת, זה אינו שכן מהיכי תיתי להפסידה ומאיזה סברא נפסידה, שכן לדברינו בחיוב תוספת מפסידה ר"ח רק בכפיה ולא באופן אחר, ומניין לחדש פסידא זו. הדברים מבוארים להפליא בדברי הרמ"ע מפאנו (סימן נה), וז"ל:

    "והנה ראיתי מגדולי הדור מי שחשב להפריז את המדה על העלובה הזאת ואמר כי לאשה שמרדה על בעלה בשב ואל תעשה בלבד אולי יש תקוה שע"י התראה והכרזה תשוב ותתפייס, אבל כיון שהתריסה כולי האי ודאי לא תשמע לקול מוריה ואטרוחי בי דינא בכדי להכריז ולהתרות לא מטרחינן - ולנו בפשיטות תשובתו בצדו שזה כלל גדול בתורה אין עונשין אא"כ מתרין, ועוד דבריו אלה הנה הנם חדוש הלכה אחר סוף הוראה כי אין להם עיקר בגמרא ולא בתקנות הגאונים ולא בהסכמות הקהלות ולא בשום מנהג ואין גם אחד מן הפוסקים שזכר מכל זה כלום, ואם באנו להפסידה כתובתה באומדנא בעלמא ואנן הדיוטות אנן האם עדיפנן אפילו מנשיא שבא"י שאין כחו יפה אלא בקנסות המפורש בתורה ובגמרא לא תהא כזאת בישראל."

     

  • התראות והכרזות כיום

    אמנם ידעתי את אשר העירו מפוסקי זמננינו שיש לדון על כל סדרי ההכרזות וההתראות שנהגו בזמן חז"ל והאם יש להנהיגם גם היום, יעויין בפסקי הלכות יד דוד הלכות אישות פרק יד עמוד מא לר' דוד קרלין שכתב שצריך ליתן את הדעת על הכרזות הללו שמא תצא האישה לתרבות רעה וכו', והרב יביע אומר ח"ג מאהע"ז סימן טו אות יז הביא מרבינו שמחה בהגהות מיימוניות פרק יד מאישות אות ל שלא עושים התראות הללו [ואמנם ראיה זו צריכה ביאור שכן כתב כן אליבא דהגאונים אבל מרן לא סובר כתקנה זו] ועיין עוד בפד"ר ו עמוד 34-41 שכתב שסדר ההכרזות הינו לכתחילה ולא לעיכובא והביא שמפורש כן בט"ז סימן עז ס"ק א בדעת הרא"ש והטור שלאחר שהנהיגו יב חודש שוב ביטלו את ההנהגות וההכרזות, מ"מ דעת הגאון הרב זולטי נדחתה בפד"ר הנ"ל והוכיח הגר"א גולדשמידט שרבים מהפוסקים דחו דברי הט"ז והסכים עימו הרב ניסים, ועיין בתשובות הריטב"א בסימן מ"א, ועיין בתשובות הריב"ש סימן ק"ד, ובתשובות הרשב"ץ חלק ב' סימן קע"ה, ובתשובות הרמ"ע מפאנו סימן נ"ה, ובתשובת מהר"מ אלשיך הנ"ל, ובתשובות המבי"ט חלק א' סימן רס"ט. ועיין בתשובות הרשד"ם חלק אבן העזר סימן קל"ה. ועיין בתשובות פני משה חלק א, בסימן נ"ה, ובתשובות שואל ומשיב מהדורא קמא חלק א' סימן קי"ד. 

    גם הרב שאנן בספרו עיונים במשפט חלק אהע"ז סימן כט שנטה לדבריו של הגר"ב זולטי מ"מ הצריך שביה"ד יתרה באישה שאם זו תסרב הרי שבזה יש ביד ביה"ד להפסידה מכתובתה וכמוה כהכרזת מורדת, והדבר פשוט וכפי שהבאנו בשם הרמ"ע מפאנו שאין עונשין אלא א"כ מזהירין ולא ניתן להפסיד לאישה תוספת כתובתה בלתי אם נזהיר אותה על זה, ונאמר לה באופן הברור ביותר שאם תמשיך במרידתה הרי היא עלולה להפסיד כתובתה, עיין בפד"ר הנ"ל שדרשו עמידה על כל סדר ההכרזות במורדת, וכן יעויין בשו"ת ישכיל עבדי חלק ה אבהע"ז סימן נ שגם עמד על סדר האמור במורדת.

    וכפי מה שאמרנו עד עכשיו והארכנו בגדר זה, דבריו של העיטור (אות מ – מרד), הינם מאירים עד מאוד, וזה לשונו:

    "והמורדת על בעלה נמי שאין הבעל רוצה לגרשה שמא תתפייס אלא שאומר אם רצונה להתגרש תצא שלא בכתובה והאשה אינה רוצה שיגרשנ' אלא שיצטער עד שיוציאנה ויתן לה כתובה דאמרי היכי דמיא מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה כלומר עד שיגרשנה ויתן כתובתה וכיון שלא יצאה מעיקר אישות. פוחתין מכתובתה בכל שבת ושבת שמא תמלך ותתפייס ואין הבעל יכול לומר אתן לה גט מעכשיו ואפסיד לה כתובתה אבל אמרה מאיס עלי כלומר לא בעינא ליה כיון שמרד בעיקר האישות לא כייפין לה שתעמוד עמו ושומעין לבעל שאמר אם רצונה להתגרש [דף סח טור ב] תפסיד כתובתה מעכשיו ותצא ולא כייפינן ליה לשהויי גיטא ולאימלוכי בה וכן הילכתא לדינא דגמרא."

    שתי יסודות חשובים יוצאים לנו מפנינה נפלאה זו שלימדנו בעל העיטור.

    הראשונה בהן הוא שאם מדובר באיש שגם הוא רוצה כעת לגרשה כרצונה ואם הדבר היה תלוי בו הוא לא היה רוצה ברם הוא נענה לרצונה, רק שאומר שאם רצונה לצאת תצא בלא כתובה, ע"ז מסיק העיטור שאין טענת הבעל מתקבלת, ועושים לה כסדר האמור במורדת ואינו יכול להפסידה מכתובה ויגרשנה עכשיו.

    עוד למדנו הגדרה יסודית בגדר זה של מורדת והגדרה זו היא "ביטול ענייני האישות", רצונו לומר שבאישה מורדת שבעינא ליה לא נתבטלו ענייני האישות, בניגוד למאיס עלי ששם יש מרידה בעיקר האישות. לענ"ד הביאור בדבריו הוא כפי מה שאמרנו, שבבעינא ליה אין כאן עילא אמיתית לביטול ופירוק הבית, ולזה קורא העיטור לא יצאה מעיקר ענייני האישות, ואילו במאיס עלי לדאבון ליבנו יש כאן מרידה בעיקר ענייני האישות, והלך לו השלום, והגדרה זו השניה מצינו בשו"ת הר"ן סי' יג עיי"ש ובב"י סימן עז מביא דבריו.

    ומכאן קלה הדרך לומר שמה שמצינו מספר ראשונים שפשוט להם שבמאיס עלי מפסידה מיד כתובתה, עיין ביביע אומר (חלק ה אה"ע סימן יג), הרי שלפי העיטור צריך לומר שאין זה מחמת סברת אדעתא למישקל ומיפק, אלא מפני שאין שום דרך להחזירם להיות יחד, ואף לאלו שלא כופים לצאת מכל מקום לא כופין להחזיר, ובכה"ג שביטלה במו ידיה בית זה מקיומו ולא מקיימת חובותיה לבית זה הרי שקונסין אותה בכתובתה וכמו עוברת על דת. ושמחתי לראות שכתב את הדברים במפורש הגר"י רפפורט, וז"ל:

    "אמת, שיש שיטות בראשונים שבמאיס עלי מפסידה עיקר ותוספת גם ללא מחילה, ובכללם בעל העיטור, אבל הדבר נובע ממה שלא כופין את האישה לשוב לבעלה כאשר באה בטענת מאיס עלי. ועל כן, יש עקירת האישות ללא תרופה, וכהאי גוונא מפסידה עיקר ותוספת בדומה לעוברת על דת ומזנה, וכמו שכתב הרשב"א (כתובות ע"ג ע"א) בנוגע לנודרת שלא תשאל ולא תשאיל כברה ונפה שתצא בלא בתובה "שאני הכא דכיון שנדרה ואי אפשר לכופה תצא שלא בכתובה" ובדומה לאישה שבעלה כופה ללכת אחריו והיא מסרבת, אבל לא מאומדנא של אדעתא דלמשקל ולמיפק לא כתב לה. אולם כל דבריהם נאמרו רק במאיס עלי ולא במורדת של בעינא ליה ומצערנא ליה "שלא יצאה מעיקר האישות" כמו שכתב בעל העיטור, וכלשונו של המאירי "ומאחר שאין זה אלא מתוך הכעס אף התוחלת מצוי בתקונה וכמו שאמרו אין קיצפא אית סיברא", לעומת מאיס עלי ש"אין כאן עוד תוחלת שאין אחר המיאוס כלום ואף כשהיא סבורה לקבל אינה יכולה לכוף את טבעה וכבר אמרו אין מאיסא לית סיברא", ולכן יצאה מעיקר האישות ומפסידה גם עיקר וגם תוספת."

    ולדעת ר"ת והרא"ש כיון שיכול לשדלה במשך י"ב חודש נחשב הדבר כיש תרופה למרדה ואין להפסידה כתובה ותוספת ללא מחילה לפני כלות הי"ב חודש, שאילו לא היתה תרופה לא היו מתקנים המתנת י"ב חודש, וגם לפני תקנת המתנת י"ב חודש היה אפשר להמתין שתחזור בה. ולא באתי אלא להוכיח מדברי ר"ת והרא"ש שאין אומדנא מיוחדת בתוספת כתובה.

  • דברי רבי אברהם מן ההר וביאורו

    הגאון הרב אדרי אב"ד דנן מצא מציאה כדמותו של רבי אברהם מן ההר, וז"ל:

    "וכתב הר"מ פרק ט"ו דדוקא כתובה אית לה אבל תוספת לית לה שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול וכן כתב הרי"ף דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה ע"כ ומסתברא דהוא הדין לאשה שאינה רוצה לעמוד תחת בעלה ומצערת אותו עד שיגרשנה שאין לה תוספת."

    ומכאן הוציאו הגר"א אדרי והגר"א לביא יסודם שאף מבלי כפיה יש לאישה להפסיד תוספת מסברת אדעתא דמישקל ומיפק. ואמנם, מאחר ודברי העיטור ברורים שלא כך, וכן משאר הראשונים שהבאנו נראה לא כך, א"כ יש לתמוה מניין מסתברא לו לרבי אברהם מן ההר לומר כן ומבלי להביא ראיה לדבריו? ועל כן נלע"ד לומר שהביאור בדבריו שעוסק במורדת, והביאור של מורדת בלישנא דגמרא כך הוא דמורדת הוא "בעינא ליה ומצערנא ליה". וכך הוא הביאור ברבי אברהם מן ההר שהיא מצערת אותו, היינו מצערנא ליה דבש"ס, ומתוך מרדה מגרשה, וע"ז ביאר רבי אברהם שמפסדת כתובתה. ולשונו של רבי אברהם ממש לקוחה מהגדרת מורדת דבעינא לה של ר"ת, הבאנו דבריו לעיל, וברור שיש לכתחילה לעשות להם כסדר האמור במורדת.

    אמנם עדיין ישנו חידוש באופן זה של רבי אברהם מן ההר שכרך את סברת אדעתא דמישקל ומיפק בקנס של מורדת, וצריך לומר שלמד שישנה אומדנא כזו ומכחה פועל הקנס, ואמנם כך הוא רק היכן שכתוב שמפסדת וכמו שמצינו במורדת לאחר ד' שבועות של הכרזה והתראה.

    יעויין בגר"ח צימבליסט בפסקי דין רבניים (חלק יא עמוד 257) שהביא סברא זו בהקשר של מתנות, וז"ל:

    "ואף שהראשונים ז"ל כתבו בטעם הפסד המתנות משום דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה, צריך לומר דאין זה מטעם אומדנא זו בלבד, אלא גם מטעם קנס, וכמש"כ. והראי' לכך שהרי ביטוי זה דאדעתא למיפק לא אקני לה מופיע בגמ' רק לענין אלמנה ששמין מה שעליה (כתובות נ"ד ע"א), והרי התם פשיטא שאינה מחזרת המתנות. הרי לך שטעם זה דאדעתא למיפק אינו מספיק להחזרת המתנות והגאונים ז"ל השתמשו בביטוי זה לגבי המורדת לנמק למה קנסוה שתפסיד גם המתנות."

    הרי שישנו חידוש בהגדרה של רבי אברהם, אבל אין הוא מחדש מקרה שונה מאשר מורדת להפסד התוספת, ולענ"ד לא ניתן לסמוך על דבריו במקרה שעסקו בו הגר"א אדרי והגר"א לביא.

  • שיטת הגרי"ש אלישיב זצ"ל בדברי רבינו ירוחם

    דברי רבנו ירוחם במישרים (נתיב כג חלק ח) קנו שביתה רחבה במקום בית הדין, ויש בהם שני חידושים. החידוש הראשון ברובד האיסורי, בעניין הכפיה, ולא בזה עוסק פסק דין זה ולא ניחד לזה דיבורינו. חידוש נוסף התחדש בדברי רבינו ירוחם והוא בתחום הממוני, ושם חידש רבינו ירוחם חידוש הנוגד לכאורה את מה שמקובל לפסוק בדיני מורדת וכפי מה שהארכנו, ובגדר חידוש זה נייחד דיבורינו. זו לשון רבנו ירוחם:

    "וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה 'לא בעינא ליה, יתן לי גט וכתובה' והוא אומר 'אנא נמי לא בעינא לך, אבל איני רוצה ליתן גט' – מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש, והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."

    הקושיה בדברי רבנו ירוחם עולה מאליה. כאשר האישה בלבד היא המורדת הדין הוא שהפסידה כתובה ותוספת רק לאחר התראה כמו שכתב הרמ"א (אבן העזר סימן עז סעיף ב), ואילו כאשר גם הבעל מורד הפסידה תוספת לאלתר. ובניסוחו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל בפד"ר (חלק ח עמוד 323):

    "הדברים תמוהים: כשאשה היא המורדת בבעלה אינה מפסדת תוספת כתובה כל עוד ולא הכריזו עליה, ואם גם הוא מורד בה – אז מפסידה לאלתר את תוספת הכתובה, ומשום דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה, וכלפי לייא."

    הגרי"ש אלישיב זצ"ל יישב קושיה זו בשני אופנים.

    באופן הראשון ביאר הגריש"א את סיבת הפסד התוספת מכח הכפייה, בדומה לבאה מחמת טענה לשיטת רבנו חננאל, וכיון ששיטת רבינו ירוחם שישנה כאן כפיה הרי שזו הסיבה להפסד התוספת בדומה לבאה מחמת טענה.

    יש להעיר שהגרי"ש גמזו נקט ברבינו ירוחם כאופן זה, מחמת זה שסבר שאשה התובעת להתגרש אינה מפסדת תוספת אף אם לא הוכיחה עילת גירושין.

    באופן השני הביא הגרי"ש אלישיב בשם נתיבות משפט (להגר"ח אלגאזי) שכתב, וזו לשונו:

    "דאף על פי שהיא מורדת כיון שהוא גם כן מורד ואינו רוצה אותה אין מפסידין אותה כתובתה, ונותן לה נכסי צאן ברזל שלה אבל לא תוספת וכן נראה שהוא דעת הרשב"א בתשובה:

    [...] ונראה לי האומרת 'מאיס עלי' או 'בעינא ליה [...]' מה הן גובות אם הוציא מרצונו בין בזו ובין בזו נותן לה נכסי צאן ברזל אבל מה שנתן להם משלו אינן נוטלות כלום, כיון שהן תובעות להתגרש.

    וכך כתב גם כן בסימן אלף רל"ה. הרי שדעתו שאף על פי שהן מורדות מכל מקום כיון שהוציא מרצונו דגם הוא אינו רוצה אותה נותן לה נכסי צאן ברזל שלה [...] שהרי לא פטרו את הבעל מלשלם תוספת משמע דנכסי צאן ברזל צריך לשלם."

    מדברי מהר"ח אלגאזי הללו הוכיח הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאין טעמו של רבנו ירוחם משום שכופים את הבעל לגרש, שהרשב"א בתשובה (סימן אלף רלה) לא הזכיר כלל את הנידון שהביא רבנו ירוחם בשם רבו ואילו היה זה בית האב להלכה זו, היה מזכיר הרשב"א במפורש שזו סיבת הפטור מתוספת כתובה.

    לכן ביאר, וזו לשונו:

    "ועל כן נראה לומר דההבדל הוא בזה, במקום שהאישה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתימלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוספת כתובה, מה שאין כן במקרה וגם הבעל לא רוצה בה הרי אין מקום לתקנה זו וממילא קם דינא שמכיוון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה."

    פסק דין זה מופיע גם בקובץ תשובות (חלק ב סימן פז).

    ואולם בקובץ תשובות (ח"ג סי' קצח) מצויה תשובה באותו נידון, ובה כתב הגרי"ש אלישיב זצ"ל ביחס לפירוש הראשון שהכל תלוי בכפיית הבעל בגירושין:

    "ברם דבר זה לא ניתן לאומרו לא מגמרא ולא מסברא [...] אילו היה הבסיס להלכה זו הואיל וכופין את הבעל לגרש מוכרח לגרשה הוי ליה להזכירו ועיקר חסר מן הספר. גם מצד הסברא לא נראה כן. דהנה זה נראה פשוט אף לדעת הר"ח בכל אלו שכופין להוציא פטור מלשלם תוספת כתובתה, זה דוקא בבאה מחמת טענה שאינו מסוגל להוליד והיא באה מחמת טענה, או מוכה שחין ובעל פוליפוס בזה יכול לטעון אדעתא דהרי כו' אבל במקרה והבעל נעשה רועה זונות ובגלל זה האישה דורשת גט באופן שכופין אותו, על זה האיך שייך לומה בזה אדעתא דהכי לא יהיב לה, הרי בידו להיטיב דרכיו, ואם בידו להתייצב על דרך טוב ולא רוצה לבחור בדרך זו והוא ממשיך באיולתו, כמוהו כמגרש מרצונו ובודאי חייב לתת לה כל המתנות שנתן לה וכמו כן התוספת כתובה. ולפי זה אי אפשר לפרש דמשום האי טעמא מפסידה תוספת כתובתה במורד הואיל וכופין לגרשה, שהרי ברצונו לשוב ממרדו."

    הראש"ל הגרש"מ עמאר שליט"א בשו"ת שמע שלמה (חלק ג סימן יא אותיות ג-ד) הביא את קושייתו של הגרי"ש אלישיב ולא ניחא לו בביאורו של הגרי"ש אלישיב, ולכן מבאר את דברי רבינו ירוחם עפ"י הרשב"א שסובר שבכל מורדת אף שמרדה האישה בלבד ולא הבעל אם גירשה לאלתר הפסידה תוספת, וזהו פשר לימודו של רבו דרבנו ירוחם שהוא הדין כשמרדו זה על זה כיון שמורדת היא איבדה תוספת. וכתב שאולי זהו גם ביאור דברי מהר"ח אלגאזי:

    "דאף על פי שהיא מורדת כיון שהוא גם כן מורד ואינו רוצה אותה אין מפסידין אותה כתובתה, ונותן לה נכסי צאן ברזל שלה אבל לא תוספת וכן נראה שהוא דעת הרשב"א בתשובה."

    וכוונתו שעיקר הנימוק למרידה ההדדית היא כדי לא להפסיד האישה מעיקר הכתובה, ואילו לגבי התוספת סבור רבינו ירוחם כרשב"א בתשובה שמורדת הפסידה תוספת כתובה מיד. ושם (באות ה) כתב שהרמ"א (בסימן עז סעיף ב) ביאר דברי הרשב"א אחרת – שמורדת ד'בעינא ומצערנא ליה' לא הפסידה תוספת כתובה כל עוד לא הכריזו עליה, ואם כן הדבר שנוי במחלוקת.

    עוד כתב (אותיות ו-ז) שעיקר חידוש רבנו ירוחם הוא שמורדת אף לאחר י"ב חודש לא הפסידה עיקר, וגם זה דלא כרמ"א.

    סוף דבריו נראה שדין זה שנוי במחלוקת, ולפוסקים כרמ"א יש לנקוט דלא כרבנו ירוחם.

    בשתי הדרכים שהביא הראש"ל שליט"א נקט דלא כגרי"ש אלישיב, ותורף סברתו שאין לחלק בין מרידה הדדית למרידה של האישה בלבד, ולומר שדינה של האישה באופן שהצדדים מורדים זה על זה גרוע מדינה כאשר היא בלבד מורדת, ולכן כתב שהדינים שווים, ודעת הרשב"א כפי שהבינו מהר"ח אלגאזי היא שמורדת הפסידה תוספת בלא התראה, ובזה נחלק הרמ"א.

    יעויין בדברי עמיתי האב"ד הגר"א אדרי בפס"ד (תיק 1043346/1) שכתב ליישב דברי רבינו ירוחם על פי דרכו של הגרי"ש אלישיב, וז"ל:

    "לעניות דעתי יש ליישב דברי הגרי"ש אלישיב זצ"ל ונראה שהבין דברי רבנו ירוחם על דרך אחרת [...]

    דוק בלשונו [של רבינו ירוחם] שאין דנים אישה זו כמורדת אף לאחר שחלפו שנים־עשר חודש ואף שלא חזרה בה ממרידתה. מטעם זה גם אין להתרות בה ולהכריז עליה כי אין דינה כמורדת.

    כשאין הבעל חפץ באשתו בטלה הלכת מורדת – אפילו היא מורדת בפועל – ולא תפסיד עיקר כתובה ונדוניה

    זה שבא המהר"ח אלגאזי לבאר: כאשר הבעל והאישה מורדים זה על זו אין האישה נידונת כמורדת. ולכן לא הפסידה נדוניה כמו שכתב רבנו ירוחם ואפילו לאחר שנים־עשר חודש. זהו המפורש בלשונו של רבנו ירוחם "דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר נדוניא וכתובה".

    אף שבטלה הלכת מורדת – תוספת כתובה תפסיד הואיל ועצם הגירושין באו גם מצד מרידתה

    ואף שאין דינה כמורדת ולא הפסידה עיקר ונדוניה כתב רבנו ירוחם בסוף דבריו שהפסידה תוספת, לא משום שדינה כמורדת אלא מדין מסוים בחיוב תוספת כתובה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.

    המהר"ח אלגאזי בעיקר דבריו לא בא לבאר מדוע אין לאישה זו תוספת אלא מדוע יש לה נדוניה ואין דינה כמורדת וכך כתב: "דאף על פי שהיא מורדת כיון שהוא גם כן מורד ואינו רוצה אותה אין מפסידין אותה כתובתה, ונותן לה נכסי צאן ברזל שלה אבל לא תוספת." היינו שיסוד דברי רבנו ירוחם הוא שכל שמורדים זה על זו אין דינה של האישה כמורדת.

    ונראה שטעם הדבר הוא משום שכאשר המרידה הדדית אין לדון מי מהצדדים כמורד. לכן אף שהשהו אישה זו במשך שנה ולא חזרה בה לא הפסידה נכסי צאן ברזל שלה כמו שכתב הרשב"א.

    הסבר הדמיון בין מורדת וגירש הבעל מרצונו למרידה הדדית 

    אמנם דברי הרשב"א עצמו נאמרו במורדת דמאיס או דבעינא ליה ולא מרד הבעל אלא גירש מרצונו קודם שהתרו בה כפי שהביא מהר"ח אלגאזי דבריו:

    "האומרת 'מאיס עלי' או 'בעינא ליה' מה הן גובות אם הוציא מרצונו בין בזו ובין בזו נותן לה נכסי צאן ברזל אבל מה שנתן להם משלו אינן נוטלות כלום, כיון שהן תובעות להתגרש וכך כתב גם כן בסימן אלף רל"ה. הרי שדעתו שאף על פי שהן מורדות מכל מקום כיון שהוציא מרצונו דגם הוא אינו רוצה אותה נותן לה נכסי צאן ברזל שלה [...] דנכסי צאן ברזל צריך לשלם."

    דימה מהר"ח אלגאזי לנידון דידן כיון שדברי הרשב"א אמורים במי שלא הכריזו עליה.

    תוספת ביאור בשיטת הגרי"ש אלישיב בהבנת דברי רבנו ירוחם

    והנה דברי מהר"ח אלגאזי פשוטים בתכלית שכל מי שאין דינה כמורדת מכל טעם שהוא לא הפסידה נדוניה אף שבפועל היא מורדת, ולכאורה אין בהם חידוש ולא הביאם הגרי"ש אלישיב זצ"ל אלא להוכיח מהם דלא כפירושו הראשון [...]

    ובזה מחולק דין כתובה מדין תוספת [...]

    התקשה הגרי"ש אלישיב זצ"ל שמהר"ח אלגאזי ביאר רק מדוע האישה אינה מורדת ולא הפסידה נכסי צאן ברזל אף לאחר שנה, וכמו גם הכתובה אך לא ביאר מדוע הפסידה תוספת אף על פי שאינה מורדת, ויתר על כן קשה שאף מורדת שלא הוכרז עליה לא הפסידה תוספת.

    קושיה זו קשה רק לביאור השני בדברי רבנו ירוחם שהוא דרכו של המהר"ח אלגאזי מה שאין כן לדרך הראשונה הטעם שאין לה תוספת הוא משום שכפוהו לגרש.

    וביאר הגרי"ש אלישיב סברת הדבר והבאנו דבריו לעיל.

    לשיטת הגרי"ש אלישיב דברי רבנו ירוחם נוהגים בין לבני ספרד בין לבני אשכנז

    תורף הדברים:

    דינו של רבו של רבנו ירוחם הוא שבמרידה הדדית אין האישה נידונה כמורדת, על אף זאת איבדה תוספת כתובה. אין הדבר משום שכפוהו לגרש כמוכח מתשובת הרשב"א שהסמיכה מהר"ח אלגאזי לדברי רבנו ירוחם. מהר"ח אלגאזי ביאר רק מדוע אין דינה כמורדת ולא ביאר מדוע הפסידה תוספת וגרע דינה ממורדת. עניין זה בלבד ביאר הגרי"ש אלישיב זצ"ל מסברה (עיין בקובץ תשובות חלק ג עמוד רסח דיבור המתחיל "והנה" שקצת קשה בלשונו).

    לדרך זו דברי הרשב"א אינם תלויים בשאלה אם במורדת שהוציאה מרצונו קודם שהכריזו עליה יש לה כתובה ותוספת (כפי שרצה לתלות בשמע שלמה דלעיל) שהרי הרשב"א בתשובה כתב להדיא שהטעם לאיבוד התוספת אינו משום שמרדה עליו, אלא אף על פי שאין דינה כמורדת ולא איבדה נדוניה איבדה תוספת כי "אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה".

    יתר על כן הפסד תוספת הכתובה כלל אינו קשור להיותה מורדת משום שאין אישה זו נידונה כמורדת, ומה שהפסידה תוספת הוא משום שרוצה להתגרש וזהו גדר מגדרי תוספת כתובה שהרוצה להתגרש אין לה תוספת משום ד"אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."

    ולעניות דעתי אחר המחילה, ביאורו של הגר"א אדרי נאה ואף נכון בדברי המהר"ח אלגאזי, אמנם בדברי הגרי"ש אלישיב איני יכול להסכים לדבריו. שכן אם כל מה ששמענו בדברי הרשב"א הוא עניין המתנות שאינה מפסדת תוך הזמן, וכפי ביאורו של המהר"ח אלגאזי, הרי מניין שולל הרב אלישיב את הדיון של הפסד התוספת מחמת הכפיה בדברי הרשב"א, שכן לדברי הגר"א אדרי אין זה בכלל הנידון. זאת ועוד, בקובץ תשובות (ח"ג סימן קצ"ח) כותב הרב אלישיב, וז"ל:

    "לפי האמור אכתי צריך ביאור מה שכתב הרשב"א, שאם גם הוא מורד בה אין לה תוספת כתובה מה שאין כן כשהיא לבד המורדת? ועל זה מביא את סברתו שגם שכשהוא רוצה להתגרש הרי שאין טעם לתקן להם סדרי מורדת וכו'."

    נמצא שיסוד הקושיא של הרב אלישיב היא על יסוד זה שהגדיר את האישה כמורדת, ועל זה תמה מדוע ויתר רבינו ירוחם על הסדר הנוהג במורדת, ואם אין היא מוגדרת כמורדת מה לנו לנהוג כסדר זה? ואולם צודק הגר"א אדרי שיש לנו כאן מורדת מבלי שהחלנו עליה שם מורדת, מחמת זה שלא נהגנו לפיה כסדר ההכרזות וההתראות.

    ועל כן נראה לענ"ד פשוט שהרב אלישיב למד ברשב"א שישנה מרידה של האישה, והוא גירשה בתוך זמן המרידה ולא מחמת המרידה הרי שאין לה כל מה שהוסיף לה וכו' פרט לנכסי צאן וברזל שאינה מפסדת. למד א"כ הגרי"ש אלישיב שכל מה שכתב לה היינו תוספת כתובה, ומכאן למד שבכה"ג מפסידה מחמת הסברא של אדעתא דמישקל ומיפק לא אוסיף לה. ומכל מקום תמה הרב אלישיב מדוע ויתרנו על הסדר הנוהג במורדת, ומכאן יצא הרב אלישיב לחדש שבתוספת האישה מאבדת את התוספת מיד עם מרידתה מסברת אדעתא דמישקל ומיפק לא אוסיף לה, רק התקנה הייתה להחזיר לה זאת על מנת לפחות לה באופן הדרגתי כדי שנחזיר אותה לבעלה וא"כ כך הוא כאשר יש סיכוי להחזירה לבעלה החפץ בה, ברם היכא שגם הוא לא חפץ בה ואין סיכוי להחזירם, הרי שאין טעם לתקנות מורדת ושב הדין להא שמפסדת את תוספת כתובתה מיד. ואולם כיון שעיקר הכתובה אין את סברת אדעתא דמישקל ומיפק, הרי שכל עוד ולא הכריזו עליה אינה מפסדת עיקר כתובה, וכפי שמפורש ברבינו ירוחם.

    ועיין בפד"ר (תיק 1052580/5) פסק דין של אב"ד ירושלים הגר"א לביא שכך ביאר דבריו.

    ואולם על ביאור זה של הרב אלישיב בדינו של רבינו ירוחם יש לנו להקשות, והקשה זאת הראש"ל הגרש"מ עמאר בשמע שלמה הנ"ל, שאם כך הוא הביאור הרי שקושיא זו שהקשה הגרי"ש אלישיב על ביאורו הראשון ניתן להקשות אף על הביאור השני. כלומר, בביאור הראשון ביאר הגרי"ש אלישיב שהפסד התוספת הוא מחמת הכפיה וכפי דברי ר"ח, וע"ז התקשה מדוע זה מוגדר ככפיה מחמתה, והרי כל עוד הוא מורד באופן כזה שהוא יכול להפסיק את ענייניו ביצירת השבר, הרי שכל עוד והוא לא עושה כן הרי אין זה מוגדר ככפיה אלא כמגרש מרצונו ועל כן לא ניתן להפסידה מתוספת. וא"כ מקשה הראש"ל שכך הוא גם כלפי הביאור השני שלא תיקנו לו סדר המרידות כיון שאין טעם, אבל כך הוא כאשר ישנה מרידה שאינה תלויה בו, ברם במרידה התלויה בו הרי שניתן להפסיקה בכל רגע ומה לנו לתת לו את תוספת הכתובה תחת זה שניתן להחזירו למוטב.

    ובאופן דומה הקשה זאת הגר"י רפפורט שלפי הרב אלישיב יצא חוטא נשכר, שכן עד השתא במצב זה של מרידה חז"ל תיקנו סדר במורדת הכרזה והתראה וכו' כדי להשיב את הבית לתיקונו. נמצא שבבעל כזה שנותן סיכוי לסדר זה ורוצה בתיקון הבית הרי שכל עוד ולא הסתיים סדר המרידות ולפי המשנה יכול הוא לקחת הרבה זמן עד כנגד כתובתה והתוספת, הרי שיצטרך הבעל לשלם לה תוספת, ואילו אם הבעל מראש הכריז שאינו רוצה בסדר זה ואף הוא מעוניין לפרק את הבית הרי שיפטר מתוספת, ודבר זה צ"ע.

    ולענ"ד דרך זו גם קשה מגמרא, שכן לפי ביאור זה יצא שישנו הבדל בין חיוב כתובה לחיוב תוספת. בעניין עיקר כתובה ודאי שאינה מפסדת מחמת סברת אדעתא למישקל ומיפק, שכן על עיקר לא נאמרה סברא זו, ועל כן הפסד עיקר הכתובה ודאי לא יהא בפעם אחת אלא כפי הקנס במורדת. ואולם לגבי התוספת הרי ראוי שתהא מפסדת מיד מחמת סברת אדעתא דמישקל ומיפק, והתקנה הייתה להיפך שיתנו לה את התוספת כך שיפחיתו ממנה כל שבוע. ולפי ביאור זה לא מובנת הגמ' בריש אע"פ שדין התוספת כדין העיקר לגבי מורדת, שכן הפעולה היא ממש הפוכה בצורת פעולת הקנס. ואמנם ניתן ליישב שעל אף שעקרונות החיוב הינם שונים אבל כיון שהתוצאה הינה אחידה שייך לכתוב ע"ז שדין התוספת כדין העיקר.

    אולם לענ"ד הנה כי כן מצאנו נפק"מ למעשה, והוא המקרה של רבינו ירוחם לפי ביאור זה של הגרי"ש אלישיב, שישנה מרידה הדדית ולפי הגרי"ש איבדנו את הטעם בהחלת הקנסות, דעיקר הכתובה היא זכאית ואילו את התוספת היא איבדה. הרי שמצאנו מרידה כזו שאין דין התוספת כדין העיקר ומה תורף הגמרא שדין התוספת כדין העיקר? הרי שני דינים שונים הם, ואין חילוק בגמ' בסוגי המורדת, צ"ע.

    זאת ועוד, יש לעיין שכפי שהבאנו בראש דברינו הרי שעל גדר זה של תוספת נחלקו ר"ת ור"ח האם דין התוספת כעיקר כדעת ר"ת או דילמא באופן של כפיה משתנה הדין וכפי ביאורו של ר"ח. ואם נתפוס בהבנה זו של הגרי"ש אלישיב, ונמצא שמורדת מפסידה מיד עם מרידתה את התוספת מחמת סברת ר"ח, ואולם את העיקר אין היא מפסדת אלא רק לאחר הכרזה וכנ"ל, נמצא שבמורדת יש מחלוקת בין ר"ת לר"ח בגדר התקנה, וזו לא שמענו, שנראה שע"ז ליכא שום פלוגתא וכל מה שנחלקו הוא רק בכפיה.

    הוסיף לומר הגר"י רפפורט שמהמרדכי שהבאנו לעיל מוכח שלמד שהסדר במורדת לא ניתן כדי לתת לה תוספת ולהפחיתה, אלא להיפך שאחר שיש לה תוספת וכמו כן גם כתובה ולא הפסידה מחמת סברת אדעתא דמישקל ומיפק את התוספת, חז"ל קנסו את המורדת בהפחתת הכתובה והתוספת. שכן המרדכי הקשה על שיטת ר"ח באיבוד תוספת בבאה מחמת טענה ממה שבמורדת לא איבדה את התוספת, ואם במורדת סדר הדברים היה כפי ביאורו של הרב אלישיב, הרי שלא ניתן להקשות כלל ממורדת.

    כפי שהבאתי לעיל בדברי אב"ד דנן הגר"א אדרי אכן לענ"ד באורו בדברי נתיבות המשפט נכון הוא, שכל שבא נתיבות המשפט הוא לבאר מדוע אין האישה המורדת מפסדת נכסי צאן וברזל, וז"ל נתיבות המשפט:

    "ומ"ש רבינו בשם רבו ז"ל, דעתו דאף על פי שהיא מורדת כיון שהוא גם כן מורד ואינו רוצה אותה אין מפסידין אותה כתובתה אלא לאחר השנה כופין אותו לגרש ונותן לה נכסי צאן ברזל שלה, אבל לא תוספת.

    וכן נראה שהוא דעת הרשב"א בתשובה הביאה הרב הב"י בדף נ"ט וז"ל: על האומרת מאיס עלי או בעינא ליה מה הן גובות, אם הוציא מרצונו בין בזו ובין בזו נותן להם נכסי צאן ברזל אבל מה שנתן להם משלו אינן נוטלות כלום כיון שהן תובעות להתגרש עכ"ד, וכן כתב ג"כ בסימן אלף ורל"ה, הרי שדעתו שאף על פי שהן מורדות מכל מקום כיון שהוציא מרצונו דגם הוא אינו רוצה אותה נותן להם נצ"ב, ומסתברא דכל נכסי צאן ברזל שלה חייב לשלם ואף מה שנגנבו או נאבדו שהרי לא פטרו את הבעל אלא מלשלם תוספת משמע דנצ"ב צריך לשלם."

    הרי לנו שהגר"ח אלגאזי לא בא לבאר את הפסד התוספת אלא לבאר שהיא גובה גם נכסי צאן ברזל ואפילו נצ"ב שאינן בעין, וזאת מאחר שאין עליה שם מורדת. ולביאור זה ברבינו ירוחם מצא סיוע בדברי הרשב"א (ח"א אלף רל"ה) שכתב שעל מנת להחיל על האישה דין מורדת צריך הבעל לתבוע את זכותו לאישות מהאישה, וכל זמן שהבעל אינו תובעה אין לה דין מורדת וזאת מאחר שאינה משועבדת אלא במקום שהוא תובעה, ולכן חייב בתשלום נכסי צאן ברזל שאין עליה שם מורדת, ורק מה שנתן משלו מפסידה. ברם ברשב"א כלל לא מוזכר תוספת כתובה, וכך הוא לשונו של הרשב"א:

    "ומה ששאלתם מה הן גובות מנכסי הבעל בכתובתן ומתנתן. כבר אמרנו שאין הבעל מוציא אלא מרצונו ואם הוציא מרצונו בין בזו ובין בזו נותן להם כתובתן כלומר נכסי צאן ברזל. אבל מה שנתן להם משלו אינן נוטלות כלל כיון שהן תובעות להתגרש דאדעתא למשקל ומיפק לא יהיב."

    הרי שהרשב"א לא התייחס לעיקר כתובה ותוספת כלל אלא למתנות.

    ומה עוד שבתחילת דבריו כתב הנתיבות משפט,

    "כיון שהוא גם כן מורד ואינו רוצה אותה אין מפסידים אותה כתובתה, אלא לאחר השנה כופין אותו לגרש ונותן לה נכסי צאן ברזל אבל לא תוספת."

    הרי שהפסד התוספת היא בהדי הדדי עם הכפיה ולא לפני כן.

    נמצא לפי זה שביאורו של הנתיבות משפט הוא ממש כפי תירוצו הראשון של הגרי"ש אלישיב, שרק אחר הכפיה מפסדת האישה את התוספת, וכך הוא מדין הכפיה.

    להבנה זו של נתיבות המשפט מצא הגר"י רפפורט הוכחה מדין נוסף שהביא נתיבות המשפט, וז"ל:

    "ועוד שמדברי הנתיבות משפט במקום אחר [דף רטו ע"ב] מוכח להדיא שלא כדינו של הגרי"ש אלישיב, שדעת רבנו ירוחם בדעת הרשב"א (שהוא רבו של רבי אברהם בן אשמעאל) שבטוענת מאיס עלי ולא מזכירה כתובה אם מגרשה תוך י"ב חודש משלם את כל כתובתה עיקר ותוספת ורק אם מוחלת על כתובתה בפירוש אז לדעת הרשב"א אין לה כתובה ותוספת אם עבר וגירש בתוך י"ב ז"ל רבנו ירוחם,

    ... והרשב"א כתב שהפסידה אפילו תוך השנה ואף על פי שעשה שלא כהוגן שגרשה תוך השנה שלא ברצון חכמים וזה כשאומרת לא הוא ולא כתובתו אבל אמרה מאיס עלי לבד ואינה אומרת שאינה רוצה כתובתה משהינן לה שנה ולא כייפין לה תוך השנה לא לפחות ולא להכריז עליה בבית דין ואם רוצה לחזו' לא הפסיד' כלום עמדה במרדה כל השנה הפסידה עיקר ותוספת ומה שתפס' לא מפקינן מינה מנדונייתה ומה דלא תפסה לא יהבינן לה כמו שכתבתי למעלה ע"כ."

    וביאר בנתיבות משפט [דף רט"ז ע"א] שבכך יישב רבנו ירוחם את הסתירה שבתשובות הרשב"א (ח"א סי' רלה ובחידושים, לעומת דעתו במיוחסות סי' קלח), שבמקום אחד כתב שאם עבר וגירש תוך י"ב חודש במאיס עלי יש לה כתובה, ובמקום אחר כתב שהפסידה כתובה, וזאת תוך התייחסות לתשובה בסי' אלף רל"ה שהפסידה תוך י"ב, כאשר בדברי רבנו ירוחם מפורש שלא הפסידה תוספת. א"כ לדעתו דין י"ב חודש לא מחיל שום דין בנוגע לכתובה או לתוספת אלא שאין בי"ד נזקקים לו ומתרים בו שלא יגרש, וכל חיוב או הפסד הכתובה תלוי במחילת האישה, ולדברי הגריש"א היתה צריכה בכה"ג להפסיד תוספת בכל עניין מכח תנאי הבעל שאדעתא למשקל ולמיפק לא הוסיף לה ואפילו תוך י"ב חודש. וא"כ ממה שמפורש שגובה תוספת בתוך הי"ב חודש מוכח שלא כדבריו, ורק לאחר י"ב חודש נקבע המרד והמאיסות ללא מזור ומפסידה עיקר ותוספת בהדי הדדי.

  • דברי החזו"א וביאורם כסיוע לעמדה הכותב

    ולמעשה ביאור זה של תשובות הרשב"א (סימן אלף רל"ה) מוכרח ומוכרע בחזו"א. כתב החזון איש (אה"ע סי' סט אות יח), וז"ל:

    "אמנם נראה דאין דברי הרשב"א אלא במתנות דיהיב לה בשעת נישואין או לאחר נישואין, אבל תוספת שכתב לה בכתובתה ודאי דינו ככתובה ולתנא דמתיניתין פוחתין מתוספת ז' דינרים לשבת ולרבותינו מפסידתו אחר ארבע שבועות, וכדאמר בהדיא בגמ' [כתובות] נ"ד ב' תנאי כתובה ככתובה לענין מורדת [...] ולפ"ז ע"כ צ"ל דהא דאינה מפסידת במרדה את התוס[פת] עד אחר ארבע שבועות דלא מקרי מוציאה את עצמה מיד בעלה עד שנקבע המרד כפי שיעור חכמים דכעס לשעה שכיח ולא הנחת בת לאברהם אבינו אי מפסדת תיכף."

    מבואר יוצא מדברי החזו"א שאין הוא עוסק אלא במתנות דיהיב לה, ברם תוספת כתובה אינה מפסדת אף זו המורדת כל עוד ולא נעשה כאן כסדר האמור במורדת, לאמור: הכרזות והתראות.

    נמצא א"כ שדברי הרב אלישיב אינם מתיישבים עם דברי החזו"א.

    המעיין שם בחזו"א יראה שנותן הוא מקור ללימוד זה בדין התוספת והוא מדברי הר"ן בסוגיית מורדת. נקדים ונאמר, שהר"ן מסכת כתובות (דף כז ע"א מדפי הרי"ף) מתייחס למה שהביא הרמב"ן והר"י מיגאש בשם הגאונים שמורדת מפסידה מתנות שנתן לה בעלה, וע"ז הביא הר"ן את קושיית הרמב"ן ותירץ על זה:

    "ולענין מתנה שנתן לה הבעל יש מן הגאונים שאמרו כי אפילו דלא מפסדת נכסי מלוג מאי דיהיב לה בעל מיהת מפסדת דלא אקני לה אלא אדעתא למיקם קמיה אבל אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה והקשה הרמב"ן ז"ל אי הכי היכי אמרינן בריש פרקין [דף נד ב] דתנאי כתובה ככתובה דמי למורדת ובמאי דמי לכתובה הא אפילו במתנה דלבתר נשואין אמרינן דמפסדה.

    ולדידי לא קשיא דאי הוי תוספת כמתנה כי מגרש מתוך מרדה הפסידה לאלתר משום דלא אקנו לה מעיקרא אלא אדעתא למיקם קמיה אבל השתא דאמרינן דככתובה הוי לא מפסדה מיניה לתנא דמתני' אלא בפחיתת שבעה שבעה מכתובתה או בד' שבתות כרבותינו."

    ברור מללו של הר"ן שזה עצמו מה שהגמ' אומרת שדין התוספת כשל העיקר לעניין מורדת, הרי שבא ללמד אותנו שאין במורדת סברת אדעתא דמיפק ומישקל לא אוסיף לה, אלא לעולם משוים את דין התוספת לעיקר בעת מרידה ופוחתים לה ולא באופן אחר. נמצא א"כ שמכאן מקור גדול לדברי החזו"א שבמערכת זו של מרידה אין לנו אלא לילך אחר סדר הדברים האמור במורדת, הן מצד המשנה מפחיתים כל שבוע והן מצד תקנת רבותינו וכו', ואנו נוסיף שכך הוא אף במרידה הדדית אלא א"כ עברו י"ב חודש ויש מקום לשקול כפיה כדעת רבינו ירוחם, שאז הפסד התוספת הינו מחמת הכפיה.

    וסברת דבר זה בר"ן נלענ"ד לומר דבאמת היה ראוי לומר ששום מורדת לא היתה חייבת להחזיר המתנות, בדומה למה שכתב העיטור (אות כ' כתובות, לפי הנוסחא שהועתקה בריב"ש סי' שא):

    "שדרו ממתיבתא דמאן דכתיב מתנה לאשתו בשעת נשואין ומגרש לה לא אמרינן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אלא מעתה מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה, ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעלם, וה"נ מאן דיהיב ליה מתנה לרחמיה ונפל ביניהן איכסא הדרא מתנה, הא לאו טעמא הוא."

    דין התוספת לא גרע ממתנות דיהיב לה, והא דהמורדת אכן מפסידה התוספת אין זה אלא מדין קנס שקנסו במורדת, כשם שקנסוה שתפסיד הכתובה. ולכן סבירא ליה להחזו"א שרק אחרי שיצא שמה כמורדת, דהיינו לאחר ההכרזות וכו', שקנסוה בהפסד כתובתה, קנסוה גם בהפסד התוספת, אבל כל עוד לא הכריזו עליה וכו', שעדיין לא קנסוה בכתובה, לא קנסוה גם בתוספת. ולפי עיקר הדין אין לה להחזיר המתנות, משום דמאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה ערב בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעלם? וכן משמע מלשון החתם סופר (סי' קמא) גבי מתנות שכתב, וז"ל:

    "והנה כללא כיילי הגאונים דשדרו ממתיבתא אפילו סרחה עליו לעולם המתנות שלה, חוץ ממורדת שפוחתין כדרך שפוחתין מכתובתה."

    משמע שטעם הפסד המתנות הוא מאותו טעם של הפסד הכתובה, דהיינו מטעם קנס.

    עיין עוד בגירסת הרשב"א איך שמובאת בב"י שם משמע להדיא שאין האישה מפסידה כתובתה כולל תוספת תוך י"ב חודש, וכך למד הרמ"א דבריו, עיי"ש בדרכי משה הארוך (אות ח), וכך למד דבריו הב"ש עיי"ש, שכל מה שדיבר הרשב"א הוא רק על מתנות ולא על תוספת, ומכח זה הקשה מסימן פה, עיי"ש ואכמ"ל.

    עוד אנהרינהו לעיינין הגר"י רפפורט שהביא תשובת חכמי פרובינציה (סימן עד), תשובה שהובאה בשם הרשב"א, וז"ל:

    "זה פסק דין הרב ר' שלמה ב"ר אברהם בן אדרת עם יתר חכמי ברצ"לונא מזה הענין.

    האשה האומרת מאיס עלי חיישינן שמא עיניה נתנה באחר ועלה מצאה וטוענת כן כדי להתגרש, עד שתביא ראיה לדבריה, כיצד שתאמר מאיס עלי ואיני רוצה לא בו ולא בכתובתו, וכמו שפרש"י ז"ל, וכל שאומרת כן אינה מפסדת כלום עד י"ב חדש, ולאחר י"ב חדש אם עדין עומדת במרדה הפסידה כתובתה, ואם רצה הבעל לגרש מגרש, ואם גרש תוך י"ב חדש לא הפסידה כלום תוך זמן זה, ואין כופין אותה כלל ואין מכריזין עליה שאין כופין אותה ליבעל לשנוא לה, וזו כאנוסה היא, ואין חוששין שמא עיניה נתנה באחר, אחר שרוצה לצאת בלא כלום, וכן כתב ר"ח ז"ל שאם רצה הבעל לגרש תוך זמן וליטול נכסיה אין שומעין לו, וכשיוצאה הפסידה נדוניא וע[י]קר כתובה ותוספת וכל מה שנתן לה הבעל משלו, שלא נתן לה ולא כתב לה אדעתא למשקל ולמפק אלא אדעתא למיקם קמיה."

    הרי שמסיק הרשב"א בשם חכמי ספרד ורבינו חננאל שבתוך י"ב חודש אינה מפסדת כלום, ומשמע אף תוספת כתובה, וכך הוא הלשון "לא הפסידה כלום", נמצא שגדר זה של איבוד תוספת מחמת סברת אדעתא דמישקל אינו קיים בתוספת זולת כפיה וכדעת ר"ח.

  • שיטת הטור בסימן קיח

    יש לכאורה להביא ראיה לשיטת הגרי"ש אלישיב מלשונו של הטור (אה"ע סימן קיח), והאריך בגדר זה עטרת דבורה הנ"ל, וז"ל הטור:

    "מי שהיא תובע[ת] לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבו[ת] זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדוניתה ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה כי רוב הכתובו[ת] נוהגין בהן להוסיף על מה שיטול הבעל ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף על עצמו מה שלא קיבל לענין שתשאר נשואה עמו ולא תבקש גירושין בענין כזה אמרו חכמינו ז"ל (כתובות נד) כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה ויחזור אז בזה להשביע[ה] שבועה חמורה בענין זה על סכום מה שהכניס[ה] לו בודאי ושלא נתנה רשות למכור ממנו שום דבר ולא אבד עינו במה שנלבש או נתקרע אז יפרע וכל מה שאבד עינו בלובשה ובהשתמש בו אין על הבעל אחריותו כשתתבע היא הגירושין ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת ומתנת כתובתה בין שתהא הנדוניא אמיתית או לא והנמצא בכתובה זהב מטבע והיא תובעת הגירושין תגבהו בשבועתה שהוא אמת ולא נכתב דרך כבוד."

    יוצא מפורש מדבריו שאם האשה תובעת לגרש ויצאו גירושין ממנה הרי שהפסידה את התוספת, ומכאן בית אב לשיטה זו של הגרי"ש אלישיב. ואמנם במחכ"ת סבורני שאין בזה ראיה. נחל מזה שעניינו של סימן זה בתקנות טוליטולה, וזה לשונו של הטור בפתיחה לסימן: "תקנות הנישואין של קהל טוליטולה ותשובות שהשיב עליה אבי אדוני", וא"כ הרי לנו שאין זה מן הדין אלא מחמת התקנה, וכן הביא הרב לביא חבל פוסקים שכך הבינו. ומצאנו בעניין זה גם בריב"ש שנהגו בברצלונה, והבאנו דבריו לעיל, וכן מפורש בשו"ת ריב"ש (סימן קז) מביאה הב"י (סימן קיח), וז"ל:

    "וכן תקנו לתועלת היתומים, שהתוספת הנהוג לכתוב לבתולות, שלא יגבו ממנו כלום, זולתי אם תתגרש שלא ברצונה אבל במיתת הבעל לא תגבה מן התוספת כלום, ודי לה שתגבה עקר כתובה והנדוניא שהכניס' בבגדי' יותר משווים, והיא עצמה בלתה אותם. וגם המעות הנשארים מן הנדוניא, הוציא קצתם בצרכי הנשואין, ועתה תגבה הכל האלמנה במעות משלם, אין ראוי שתגבה התוספת מן היתומים. ועוד תקנו אז תקנות אחרות. וכל הנושא מן אז והנה, על דעת התקנות ההם הוא נושא. וכן כותבין בכתובה: כהוגן וכתקון חכמים, על פי התקנות שתקנו קהל אל גז"איר יצ"ו."

    הרי שתיקנו תקנות שלא לגבות תוספת אף באלמנה וכ"ש בבאה להתגרש, וגם מכאן ניתן להסיק שאל"כ מדינא גובה תוספת וכדברינו.

    יעוין בשורת הדין הנ"ל לגר"ד לבנון שמעמיד כך את דברי הטור. ואמנם יש להעיר ע"ז שיש שלמדו מדברי הטור שכך הם מדינא ולא מחמת התקנה, יעויין בעטרת דבורה הנ"ל שהביאם.

    תירוץ נוסף שיש ליישב דברי הטור עם הדברים האמורים זהו יישובו של הגרי"ש גימזו, ובדרך זו הלך הגר"י רפפורט, שדברי הטור נסובים סביב מה שהבעל נותן לה משלו שלא בתורת תוספת כתובה, אלא בתורת נידוניא כנכסי צאן ברזל ושלא כנגד נכסים שהאישה הכניסה בפועל. ולדברי הרא"ש, דינם אף פחות ממתנה בעלמא, על אף שהוזכרו בשם נכסים שהכניסה וקיבל על עצמו, ולכאורה היו צריכים לקבל דין נכסי צאן ברזל. למעיין בטור יראה שדבריו של הגר"י בטור נשמעים.

    ובכך הביא את דברי החיים משפט, שהביא הגר"א לביא ודחאם, וז"ל:

    "וכך מפורש גם בספר חק ומשפט לרבי חיים טולידנו סי' קפ"ה שמי שנשא אישה על אשתו מחמת אונס והתחייב בכתובה לפרוע כתובה באם ישא אשה על אשתו, ואם הוצרך לגרש אינו פורע תוספת שליש אע"פ שהתחייב לפרוע כתובתה, אבל שאר הכתובה פורע משלם. ומביא ראיה לעניין תוספת שליש ותוספת שתות מתשובת הרא"ש, אבל לא עלה על דעתו לפטור מתוספת כתובה. ומשמע מדבריו שדברי הרא"ש הם חלק מתקנת טוליטולה ע"ש, יש להעיר שלא הביא את מחלוקת הדרישה והב"ש בנוגע לתוספת שליש."

    ואם כן, לא ניתן ללמוד מתשובת הרא"ש לא להפסד מתנות שנכתבו בכתובה כמו שמפורש בגאונים ובשאר הפוסקים, וכ"ש להפסד תוספת כתובה כמו שכתב המהר"א ששון, ורק בנוגע להפסד תוספת נדוניא יש מקום ללמוד מדברי הרא"ש, וגם בזה אפשר שהדבר תלוי במנהג.

    עוד יש לי ליישב באופן אחר, והוא שלשון הטור הוא כפי ביאורנו ברמב"ם המגדיר שהגירושין יצאו מהאשה אין כוונת הדברים לעילת גירושין וכפי שביארם הגר"א לביא, אלא כוונת הדברים שמכחה חייבו או כפו אותו לגירושין. ולפי דברי מובן שני השלבים המובאים בטור. השלב הראשון הוא תביעת האישה להתגרש והכוונה בבקשתה לכפות או לחייב אותו במתן גט, והשלב השני הוא שאכן יצאו הגירושין ממנה, היינו שכך אכן נעשה וחייבו את האיש לגרש. עיין לעיל שכך ביארנו ברמב"ם שמביא את ר"ח ומבאר "שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול", ויוצאת מרצונה הכוונה כפיה לדעת הרמב"ם.

    לסיכום נאמר כך: הבעל שהתחייב בתוספת, התחייבות זו הינה מוחלטת ואין לנו לבטלה אלא באומדנא ברורה היוצאת מפי חז"ל באופן ברור, ולא מצינו בראשונים גדר זה בהפסד תוספת, פרט לבאה מחמת טענה בכפיית גירושין וכדעת ר"ח, ואף ע"ז נחלקו קמאי. ואמנם שורת ההלכה היא כר"ח, אבל רק באופן של כפיה נאמרה האומדנא של אדעתא דמישקל ומיפק לא אוסיף לה. והראנו שהגדרה זו המצויה בבגדי אלמנה לא התרחבה על גרושה לחלק משיטות הראשונים, ולמתנות לרוב המכריע הגדרה זו לא נאמרה, וכפי פסיקת השו"ע (סימן צט וסימן פה). ואולם גבי תוספת כלל לא מצינו הגדרה זו בראשונים וגם לא בשו"ע ונושאי הכלים, ומצאנו להיפך וכפי שהארכנו. על כן לדעתינו אין להפסיד תוספת מבלי להגיע להגדרת כפיה היוצאת מפי האישה, או לחילופין במורדת על פי הגדרות מורדת היוצאים משו"ע (סימן עז סעיף ב) וברמ"א (שם).

    מהכלל לפרט

    במקרה זה שהבעל במעשיו הוא זה שגרם לאישה למאוס בו וללכת לדרך הפירוד – ומה שאמר שעשה את מעשיו על מנת שאשתו תקנא בו ותירצה בו, אין ספק שדבריו אלו הועילו מאוד לאישתו למאוס בו, ותגובתה היא המסתברת יותר מאשר הבעל ציפה שיפעלו הדברים שעשה לדבריו – הרי במצב זה אף לחולקים על גישה זו שכתבנו נראה שיסכימו שאין היא צריכה להפסיד את תוספת הכתובה, וכפי שהגדיר זאת הגרי"ש אלישיב וכך הוא לשונו, וז"ל:

    "דהנה זה נראה פשוט אף לדעת הר"ח בכל אלו שכופין להוציא פטור מלשלם תוספת כתובתה, זה דוקא בבאה מחמת טענה שאינו מסוגל להוליד והיא באה מחמת טענה, או מוכה שחין ובעל פוליפוס בזה יכול לטעון אדעתא דהרי כו' אבל במקרה והבעל נעשה רועה זונות ובגלל זה האישה דורשת גט באופן שכופין אותו, על זה האיך שייך לומה בזה אדעתא דהכי לא יהיב לה, הרי בידו להיטיב דרכיו, ואם בידו להתייצב על דרך טוב ולא רוצה לבחור בדרך זו והוא ממשיך באיולתו, כמוהו כמגרש מרצונו ובודאי חייב לתת לה כל המתנות שנתן לה וכמו כן התוספת כתובה."

    ויעויין בעטרת דבורה (סימן לו) שכן כתב, וכתב עוד (סימן לח) גדרים בזה לבעל המעוניין לשוב לשלו"ב איזה מעשים עליו לעשות כדי לצאת מהגדרה זו של הגרי"ש, וכאן לא נעשה שום דבר מצדו של הבעל, ולהיפך כל מאבקו הוא להשאיר את כספי התוספת אצלו.

    ועל כן מסכים אני עם מסקנת האב"ד לחייב את כל מלוא הסכום העומד במרכז הסיכסוך, לאחר שזו ויתרה לו על חלק מהסך הנקוב בכתובה.

    ואמנם לדידי לא צריך לכל זה, שכן מסקנותי לדינא הם לחייב בתוספת במקרה זה אף ללא הנימוקים הנ"ל. וכך הם מסקנותי היוצאים מפס"ד זה :

    • בני זוג המתגרשים בהסכמה, האשה אינה מפסדת עיקר כתובתה ולא את התוספת, עיין תשב"ץ (ח"ב סימן רצב) ובעטרת דבורה (סי' לו) ובמסקנותיו, וכן בשחר אורך הנ"ל.

    • אם האישה תובעת מבעלה שיגרשנה והוא נותן גט בהסכמה, יש לה כתובה ותוספת כתובה אף אם לא הוכיחה עילת גירושין. 

    • במקום בו כופין או מחייבים את הבעל לגרש מחמת טענת האישה, ואין הוא האשם בדבר החיוב או הכפיה, הרי שיש לה עיקר כתובה ואולם התוספת הפסידה, כגון באה מחמת טענה וכו'.

    • עוברת על דת מפסדת עיקר נוסף לתוספת.

    • אם האשה מורדת הרי שיש לעשות לה כסדר האמור במורדת הכרזה והתראה, וקודם לזה אינה מפסדת לא עיקר ואף לא תוספת, וכפי המבואר בסימן עז סעיף ב. 

    • במקום בו יש מרידה הדדית ועבר י"ב חודש, הרי שאם יש מקום לשקול כפיה ומטעם דברי רבינו ירוחם, הרי שכחלק מהכפיה מפסדת האישה תוספת.

      הרב אברהם הרוש

      ראיתי את דברי ידידי ועמיתי הרה"ג אברהם הרוש שליט"א. אני על משמרתי אעמודה, כמבואר באריכות בדברי לעיל, שאשה שתבעה גירושין בלי עילה מצדקת ובכך גרמה לפירוק הבית והגירושין יצאו ממנה, אינה זכאית לתוספת כתובתה, גם אם בעלה הסכים לגרשה ללא כפיה, וגם בזה שייכת סברת "אדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה", כפשטות דברי הטור, ובדרכו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל ועוד מגדולי רבותינו. אולם, בנסיבות תיק זה כאמור בגוף פסק הדין גם לדעתי האשה זכאית לתוספת כתובתה.

      הרב אליהו אריאל אדרי

      מצטרף למסקנת חבריי בנסיבות תיק זה.

      באשר למחלוקתם העקרונית של עמיתיי שליט"א בענין גדרי החיוב והפטור בתוספת כתובה, אמסור את עמדתי במועד מאוחר יותר.

      הרב אבידן משה שפנייר

      מסקנה

      שורת הדין נותנת לחייב את הבעל במלוא סכום הכתובה. אולם כאמור לעיל בין הצדדים התקיימו הליכים רכושיים בבית המשפט, והתברר כי הזכויות הפנסיוניות של האשה גבוהות משל בעלה בסכום של 360,000 ש"ח, שאת מחציתו נדרשה להעביר לבעל לשעבר. כיון שכך, הסכימה האשה כי סכום תביעת הכתובה יעמוד על סך של 180,000 ש"ח, שמשמעותו החזרת זכויותיה הפנסיוניות לידיה.

      בית הדין מחייב את הבעל בתשלום כתובת אשתו בסך 180,000 ש"ח.

      ניתן לפרסם בהשמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

      ניתן ביום י"א בתמוז התשע"ט (14.07.2019).

      הרב אליהו אריאל אדרי – אב"דהרב אבידן משה שפניירהרב אברהם הרוש

       

      נימוקים

      עיינתי בדברי עמיתיי שליט"א, אשר דנו בכל גדרי סברת "אדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה", ולא באתי אלא לדון מעט בדבריהם וראיותיהם.

      הנושא העקרוני בו נחלקו עמיתיי הוא במקרה שאשה שתובעת להתגרש ובעלה מסכים לגרשה, האם מפסידה תוספת כתובה כתוצאה מתביעתה.

      לדעת הגר"א אדרי שליט"א מפסידה תוספת, ועמד בשיטתו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל בפד"ר (כרך ח), וכן סוברים הגר"א לביא והגר"צ בן יעקב וכן סוגיין דעלמא בבתי הדין.

      אמנם בשנים האחרונות מספר דיינים סבורים שיש לאשה תוספת במקרה זה ואין להפסיד לאשה זו תוספת אלא בדינים שהתבארו בדברי הגמרא והפוסקים: באה מחמת טענה, במקרה וכופין את הבעל לגט, ובאשה מורדת (בהתאם לחילוקי הדינים שבין מורדת בעינא ומצערנא לי ומאיס עלי). כך סוברים הגר"י גמזו (שורת הדין כרך ו) והגר"ד לבנון (שורת הדין כרך יא), וכן הגר"י רפפורט במאמר שפירסם לפני כשנתיים, וכן דעת עמיתי הגר"א הרוש שליט"א.

      חידושו של רבי אברהם מן ההר

      הגר"א אדרי שליט"א, הביא את דברי רבי אברהם מן ההר, וכבר קדמו בראיה זו ראש ישיבת חברון הגרמ"מ פרבשטיין שליט"א בספרו עין הדעת (עמ' תעח) (בספר זה מכונסים מאמרים ופסקים שכתב הגרמ"מ במשך השנים).

      והנה דברי רבי אברהם מן ההר פשוטים, ולא נראה לענ"ד להעמיס בכוונתו כפי שכתב עמיתי הגר"א הרוש, שרבי אברהם מן ההר דיבר במורדת בעינא ליה ומצערנא ליה.

      ראשית, דרכם של רבותינו הראשונים להשתמש בלשון חז"ל, ואם היה מדובר במורדת, היה לרבי אברהם מן ההר לומר זאת במפורש. ומדלא כתב כן משמע שמדובר במקרה שאין כופין אלא האשה מצערת אותו שעד שמגרשה מדעתו – אין לה תוספת.

      שנית, והוא העיקר, רבי אברהם כותב דין זה בסמוך לדינו של רבנו חננאל בענין חוטרא לידה, ואם כן מה ענין זה למורדת.

      לכן לא נראה לענ"ד ביאור זה בדברי רבי אברהם מן ההר. ואכן בספר העיטור חלק על דברי הר"א מן ההר, אך ממחלוקת לא יצאנו, ובהמשך אכתוב הנלענ"ד לדינא.

      דינו של המהרלב"ח

      הרב רפפורט והרב הרוש הביאו את דברי המהרלב"ח (סי' פ), ואכן מתוכן דבריו נראה דסובר שכשתובעת יש לה תוספת, וכפי שכתב בתוך תשובתו: "וכן באותם שלא כפו להם בית הדין כלל אלא שהן מתפתין לדברי נשיהן ומגרשין אותן לאיזה סיבה שתהיה, לא הפסידו כלל".

      אמנם יש לציין כי השאלה שנשאל המהרלב"ח, לא עסקה באשה שתובעת גירושין. מדובר שמבקשת להתגרש כדי למנוע עיגון וצורך בחליצה שיתכן ולא תתבצע, ואף זאת לא עשתה ע"י עצמה אלא ע"י קרוביה ברגישות ובעדינות הנדרשת מבקשה מעין זו. ברור מהתשובה שאם בעלה לא היה מסכים לכך היתה זונחת אפשרות זו וממשיכה לחיות עם בעלה בטוב ובנעימים עד סוף ימיהם, לכן במקרה זה ודאי היה פשוט למהרלב"ח שאין כל סיבה להפסידה כתובתה ומקרה זה קל בהרבה מנידוננו.

      הראיה מדין גבורת אנשים

      הרב רפפורט והרב הרוש הביאו ראיה מדברי הב"ש (אה"ע סי' קנד ס"ק כ) שאם הבעל גירשה מעצמו יש לה תוספת, ולכן גם כאשר תובעת והבעל מסכים לגרשה נחשב כגירש מעצמו ויש לה תוספת.

      והנה לענ"ד ראיה זו אין לקבל כלל.

      ראשית, על דין זה המופיע בשו"ע (שם סעיף ז) לגבי הטוענת שאין לבעלה גבורת אנשים, ומקורו בדברי הרא"ש, כתב השו"ע שאם מגרשה מעצמו בלי כפיה יתן לה כתובה. כוונתו לעיקר הכתובה, ולענין תוספת כתובה כתב הב"ש שם (ס"ק כ), וז"ל:

      "משמע מתשובת הרא"ש שהביא הטור דצריך ליתן לה כיון שמגרש מעצמו, כי דווקא שכופין אותו לגרש כתב דאין צריך ליתן לה דאדעתיה למישקל ולמיפק לא יהיב לה".

      אך עמיתי הגר"א הרוש שליט"א והגר"י רפפורט שליט"א לא הביאו את המשך דברי הב"ש. וכך ממשיך הב"ש:

      "מיהו לפי מה שכתבו התוספות בסוף פרק הבא על יבמתו ובסוף נדרים, אין צריך ליתן לה תוספת כתובה כיון דאינו יכול לבוא עליה הוי ככנסה לחופה ולא נבעלה דלית לה כתובה."

      וזו שיטת ריצב"א המובאת ביבמות (דף סה ע"ב סוף ד"ה כי) ובנדרים (דף צא ע"א). ונראה שהב"ש לפחות חושש לשיטה זו, ואם כן יתכן שלדעתו אף כשמגרשה בעצמו אין לה תוספת בדין גבורת אנשים, ואם כן אין ראיה לנידון דידן. ובפרט לפי דברי ביאור הגר"א (שם ס"ק כו) שדעת התוס' (הריצב"א) כדעת רבנו חננאל, ודאי שאין ראיה מהבית שמואל , שכן בזה הב"ש לשיטתו שפסק שם בריש הסימן (ס"ק א) כדעת הר"ח, ואם כן בודאי בנידון השו"ע אין לה תוספת.

      שנית, לענ"ד עוד שונה נידון דגבורת אנשים ממקרה רגיל שהאשה תובעת והבעל מסכים לגרש.

      דהנה הרמב"ם פסק (הלכות אישות פי"ב הי"א) בענין חיוב מזונות של בעל עני:

      "ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן אפילו לחם שהיא צריכה לו, כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן".

      והנה כאן רואים שאפילו שכופין אותו להוציא, בכל אופן חייב לתת לה כתובתה.

      ולגבי תוספת כתובתה כתב האור שמח (שם), שאף את התוספת חייב לתת לה כשיתעשר ולא שייך לומר שאדעתא למישקל ולמיפק לא נתן לה שתצא, כי ידע שנישאת על דעת שיזון אותה, ואינה יכולה לחיות בלי מזונות, וכמו שכתב הריצב"א בתוס' בסוף פרק הבא על יבמתו לגבי גבורת אנשים, שידע מראש שנשאת על דעת שיוכלו לקיים גם מצות עונה.

      נראה מדברי האור שמח, וכן הוא בתוס' ביבמות (שם) וגם בתשובות מיימוני (סי' ו) שכל דבר שהוא מעיקר חיי האישות בין הבעל לאשה אינו בגדר הדינים הרגילים שניתן להפסידה כי אדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה, אלא הבעל לא יוכל לטעון כן, ואין אנו אומדים כן בדעתו מאחר וענין זה הוא הוא עיקר האישות כמו מזונות ועונה וכיוצ"ב. ולכן על אף שכופין את הבעל, ובדין כופין היה צריך להיפטר מתוספת, בכל אופן פסק הרמב"ם הדין הוא שחייב.

      וז"ל הריצב"א שם ביבמות (סה ע"ב סוף ד"ה כי):

      "ומטעם דפסק ר"ח דאין תוספת בבאה מחמת טענה משום דאדעתא למיפק לא כתב לה, זה הטעם אין שייך באין יכול לבעול (אין לו גבורת אנשים כמבואר שם) דמידע ידע דנשאת לו מתחילה לכך."

      אם כן גבורת אנשים הוא דין מיוחד, וכשאשה טוענת כך סובר הרא"ש שאם זה מעצמו יש לה תוספת מאחר והוא פוגע בעיקר חיי האישות ובפרט כשידע זאת מראש.

      וביתר ביאור ביאר הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל (תשובות החדשות סי' נא) בביאור דברי התוספות, וז"ל:

      "לענ"ד כוונת התוס', כיון דידוע לו דנשאת רק על דעת אישות, הוי כנתחייב לנהוג לה אישות, ובאם לאו ראוי לה להיות נפקעת ממנו, א"כ משום הכי לא מקרי מפקעת עצמה לומר לגביה אדעתא למישקל ולמיפק, דכל שא"א לו לנהוג אישות כראוי, ראוי לה להפקיע עצמה ממנו."

      ראה במשפטיך ליעקב (ח"ז סי' ה) שכתב שבבאה מחמת טענה דחוטרא לידה ומרה לקבורה, אין זו פגיעה בחיי האישות אלא בהקמת משפחה ולכן שם כאשר מפקיעה את עצמה אין לה תוספת, אך בגבורת אנשים, שזו פגיעה מהותית באישות לכן אף שתטען כן יש לה תוספת. וראה בפד"ר (כרך א עמ' 220), בהסברו של הגר"א גולדשמידט זצ"ל בביאור דברי הריצב"א. וראה שם מה שהביא בשם המהרשד"ם (אה"ע סי' קצח) על בעל שרוצה לשאת אשה על אשתו למרות שהתחייב בכתובה שלא יעשה כן, ושם כתב שלמרות שהאשה תובעת להתגרש יש לה תוספת מאחר והבעל פגע בחיוב מחיובי הכתובה.

      דינו של הטור בסי' קיח

      עמיתיי שליט"א וכן דיינים נוספים הביאו ראיה מדברי הטור (אה"ע סי' קיח) שכאשר האשה תבעה גירושין והגירושין יצאו ממנה מאבדת את התוספת. והנה אף שאיבוד התוספת לא נכתב במפורש ברישא של דברי הטור, אך מהסיפא שכתב שאם הגירושין יצאו ממנו חייב עיקר ותוספת נשמע לרישא שהוא הדין שמפסידה את התוספת, דמנ"ל ומה סברא יש לחלק. ועוד שבעטרת דבורה (סי' לו) הביא מספר אחרונים מלפני 300 שנה שלמדו דאין זו תקנה אלא מדינא.

      בתקנות אלג'יר שהביא התשב"ץ (חלק ב סי' רצב) תיקנו:

      "שאם יגרש הבעל ברצונו ושלא ברצונה שיפרע לה כל הכתוב בשטר כתובה, עיקר כתובה שהוא מאתיים לבתולה ומנה לאלמנה. ומה שנמצא בשטר כתובתה שהכניסה לו נדוניא והתוספת אשר הוסיף לה משלו הכל כפי דין התלמוד. אך אם לא יהיה הגירושין ברצונו ושלא ברצונה אין לה תוספת כלל."

      וכתב התשב"ץ שם:

      "עוד כתוב בתקנה הנזכר שאם לא יהיו הגירושין ברצונו ושלא ברצונה אין לה תוספת כלל. ופירוש זה, שאם היו הגירושין ברצונה כמו ברצונו שהיא תובעת גט, או שלא ברצונו כגון שחייב לגרשה מן הדין מפני מאורעות שלא ברצונו אין לה תוספת כלל, לפי שלא תקנו התוספת בתקנה זו אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, שאינו מן הדין שישאנה בתולה ויגרשנה אח"כ, וזה אינו אלא כשהוא מגרשה ברצונו ושלא ברצונה כמו שכתב הרי"ף בפרק הבא על יבמתו. וכן הרשב"א ז"ל כתב בתשובה, שהתובעת גט מתוך מרד אין לה תוספת דאדעתא למישקל ולמיפק לא כתב לה. ואעפ"י שלולי התקנה אם כתב תוספת מעצמו והיו הגירושין ברצון שניהן גובה הכל, כיון שתקנו כן הוי כתנאי שבממון וקיים ולא כתבו אלא ע"מ כן [...] ואם כתב לה יותר ממה שהכניסה לו, לפי לשון התקנה, אותה תוספת יש לה דין נדוניה לא דין תוספת אחר שכלל אותו בכלל נדוניה, ואפילו לא הכניסה לו כלום וכתוב בלשון נדוניא, דין נדוניא יש לו [נדצ"ל ולא] דין תוספת."

      מדבריו עולה שאפילו אם תובעת גט ומחמת כן גירשה, כיון שגירשה מדעתו ולא ע"י שכפוהו בי"ד מעיקר הדין יש לה תוספת ורק מחמת התקנה אין לה תוספת.

      נראה שתקנות אלג'יר שהביא התשב"ץ ותקנות טוליטולא שהביא הטור דומות, אלא שבתקנת אלג'יר שמביא התשב"ץ מבואר שמה שהוסיף בשומת הנדוניא, יש לו דין נדוניא ונוטלת ובתקנת טוליטולא מבואר דאף מה שהוסיף בשומת הנדוניא דין תוספת יש לו ואינה נוטלת.

      ולכן נראה מהתקנות הנ"ל שאף שמעיקר הדין כשהגירושין יוצאים ממנה נוטלת תוספת, מכל מקום מהתקנות הנ"ל, ובודאי מתקנת טוליטולא שנפסקה להלכה בשו"ע, נלמד שאינה נוטלת תוספת בכה"ג. וגם נראה מהנ"ל שאין לפרש בדברי הטור שמפסידה את הנדוניא ולא את התוספת, אלא הנדוניא דין תוספת יש לה ומפסידה אותה ואת התוספת ממש.

      חילוקי דינים בהפסד הכתובה כאשר הבעל הוא מן הכופין להוציא

      ההלכה היא וכפי שהביאו עמיתיי שליט"א, שבמקרה שהאשה תובעת להתגרש והדין הוא שכופין את הבעל, על דעת למישקל ולמיפק לא יהיב לה ואין לה תוספת כתובה.

      והנה במספר פדרי"ם חילקו בין אופן בו הבעל אינו יכול להפסיק את התנהגותו ומעשיו כגון שיש לו חולי שאינו יכול להתרפא ממנו, שבמקרה זה נאמר הדין שאין לה תוספת כתובה, לבין מקרה בו הבעל יכול להפסיק את התנהגותו ומעשיו, ולכן במקרה זה על אף שכופין יש לה תוספת כתובה.

      בפד"ר (כרך א עמ' 218) כתבו הגר"א גולדשמיט, הגרש"ש קרליץ והגר"י בבליקי זצ"ל, שגם לרא"ש שפוטר מתוספת כאשר האשה תובעת להתגרש כשאינו זן ומפרנס, זה רק כאשר אין לו אפשרות לפרנס ואז זה נקרא שהכפיה היא מחמתה, אך כאשר הבעל יכול לפרנס ואינו רוצה, אף שהאשה היא זו שתובעת, אין זה נקרא שהכפיה מחמתה אלא מחמתו. וחייבים לומר כך, כי אם לא כן, יפטר כל בעל מחיוב תוספת בכך שלא יפרנס והאשה תתבע להתגרש ויפטר מכתובתה מחמת תביעתה, ודבר זה אין הדעת סובלתו. זה תוכן דבריהם.

      וכן בפד"ר (כרך ח עמ' 275) כתב המרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שדווקא בבאה מחמת טענה כמו מוכה שחין וכדו' שאין בידו להיפטר מגורם זה, בכה"ג יכול הבעל לומר אדעתא דהכי לא כתבתי לך את התוספת, אבל בגורם שבידי הבעל להסירו כגון רועה זונות שבידו לעזוב את מעשיו הרעים ואינו עושה כך, חייב לשלם תוספת כתובה.

      וכדברי גדולי הדיינים הללו כבר כתב מרן החזון איש (אה"ע סי' סט ס"ק כב):

      "ויש מקום לומר דאלו שכופין להוציא מודה ר"ח דיש להן, דכיון דאנוסה היא, חשיב כמוציאה הוא ודלא כב"ש סי' קנד סק"א. ומיהו במורד בחירת לב, כמו מדיר ונעשה מקמץ, ודאי יש לה תוספת וכו' וגם בנעשה מוכה שחין, יש לה תוספת, שזה אונס יותר גדול אצלה, ואי אפשי לה למיקם קמיה ולא מיקרי דאיהי מפקה נפשה."

      ויסוד הדברים מופיע בדברי התוספות בכתובות (דף ע ע"א) שהקשה גבי מתניתין דהמדיר דקתני יוציא ויתן כתובה, וביאר ר"י דאיירי דכופין להוציא. והקשו התוספות, מדוע לא נכתב דין זה במשנה דאלו שכופין להוציא. ותירצו, שבמשנה שם לא איירי בכפיה שנעשית ע"י פשיעת הבעל, אלא מוכה שחין ובעל פוליפוס אתיין ממילא ומקמץ ומצרף ובורסי, אפילו שנעשו כך אחרי שנישאו אינם מתכוונים לצער והקניט את האשה.

      יצויין כי בפד"ר הנ"ל על חילוק זה של הגרי"ש אלישיב זצ"ל בין בעל שיכול להפסיק התנהגותו לבין בעל שאינו יכול לעשות זאת, חלק הגר"ש ישראלי זצ"ל וס"ל שאין לחלק ובכל מקרה בין יכול להפסיק התנהגותו ובין אינו יכול האשה מפסידה תוספת. חיליה דידיה מדינא דמתיבתא ששם גם מדובר שהולך בדרך לא טובה ומכלה ממונו ובידו להיטיב דרכיו ואם כן הוא הגורם והפושע ואנוסה למאוס בו ובכל אופן מפסידה תוספת.

      ונראה לפי האמור לעיל שלא יקשה מראייתו על דברי הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שיש הבדל בין מאיסות שנגרמת באופן שמנסה להציק ולהתנכל לאשתו לבין מאיסות שנגרמת מאורח חיים שגורם לו להיות מאוס בעיניה. כאשר מתכוון לרדת לחייה בודאי שהוא חייב בתוספת, אך כאשר הולך בדרך לא טובה ומכלה ממונו, מדובר באופן שאינו יכול להפסיק זאת כגון, שותה לשכרה או מהמר וכדו' שמפסיד ממונו והולך על דרך לא טובה באופן שמהלך חייו גרם לו להתנהג כך, במקרה כזה יש לה תוספת ואין זה סותר לדין רועה זונות ששם יכול להפסיק התנהגותו.

      כדאי לציין שרבים מתיקי הכתובה כיום באים ונדונים לאחר י"ב חודש שהצדדים פרודים, ומאחר ולדעת פוסקים רבים לא עושים היום הכרזות (ראה בשו"ת אדני פז ח"ג סי' קו בהרחבה), הן מטעם שלא יועיל והן מחשש שמא תצא לתרבות רעה, על כן יתכן שיש להתרות באשה שתפסיד ולאחר מכן לכו"ע ניתן להפסידה.

      מסקנה

      • לענ"ד מאחר ומידי מחלוקת לא יצאנו בדין אשה שתבעה גירושין והבעל מסכים, לכן צריך לומר לדינא במקרה והאשה תובעת גירושין והבעל מסכים, שמחלוקת זו אינה שונה מהמחלוקת בין רבנו חננאל ור"ת בענין באה מחמת טענה אם מפסידה תוספת, ועל כך כתב הבית יוסף בסי' קנד בשם רבנו ברוך שמאחר והבעל מוחזק בממון לא ניתן להוציא מידו. וכך נפסק להלכה, ואם כן גם בנידון דידן יש לפטור.

      • ראוי לציין לדברי הגר"ד לבנון שליט"א בשורת הדין (כרך יא במסקנות בעמ' רמה סעיף ב), אשר כוחם יפה בתיקים רבים בהם הבעל מוכן לתת גט ובלבד שהאשה תוותר על כתובתה, וכפי שגם היה בתיק דידן, וכך כתב הגר"ד לבנון שם: "והיה אם לפני הגט יאמר הבעל שאינו מגרש עד שתמחל כתובה ותוספת, נשאל אותו אם זה בגלל שהוא מעדיף שלום בית, ואז אם האשה בכל זאת תמרוד בו, יהיה לה דין מורדת. אבל אם הבעל יאמר שגם הוא אינו רוצה בה אלא שאינו רוצה לשלם את הכתובה, אזי גם הוא יהיה מורד וכפי שכתב רבנו ירוחם, ומשהין אותה י"ב חודש [...] אבל תוספת כתובה תפסיד. ואם יגרש לפני זה יתן לה כתובה ותוספת".

        ואמנם הנסיבות בתיק זה היו שונות מעט מהעיקרון הנ"ל, כפי שתיאר כבוד האב"ד שליט"א בתחילת דבריו ועל כן ביה"ד חייב רק חלק מהתוספת בסך של 180,000 ₪.

        ניתן לפרסם נימוקים אלו בהשמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

        ניתן ביום י"א בתמוז התשע"ט (14.07.2019).

        הרב אבידן משה שפנייר

        עותק זה מכיל שינויי ותיקוני עריכה