פסק דין
התובע עבד כמכונאי רכב במוסך שמפעילה הנתבעת בצומת שילת החל מיום 1/10/00 ועד ליום 21/3/08.
ביום 3/6/08 הגיש התובע את התביעה דנן, להפרשי שכר ולפיצויים בגין נסיבות סיום עבודתו בנתבעת. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד בטענה כי התובע התנהל בחוסר תום לב, וגרם לה לנזקים, כאשר עיקר המחלוקת שבין הצדדים נוגעת לנסיבות סיום העבודה.
אין חולק כי מתכונת עבודתו של התובע בנתבעת היתה קבועה לכל אורך שנות עבודתו, והייתה בהתאם לשעות פתיחת המוסך שישה ימים בשבוע החל מהשעה 7:30 בבוקר, כאשר בימים א-ה הסתיימה העבודה במוסך בשעה 16:30 וביום שישי העבודה הסתיימה בשעה 13:00.
אין גם חולק כי התובע הוא עובד מיומן ומקצועי ובמרבית תקופת עבודתו היו יחסי העבודה לשביעות רצונם של שני הצדדים.
נסיבות סיום עבודתו של התובע
בחודשים שקדמו לסיום עבודתו, העלה התובע בפני הנתבעת טענה כי הוא מתחזק בדתו, ולכן ברצונו לסיים את העבודה ביום שישי בשעה 11:00 במקום בשעה 13:00 על מנת שיוכל להספיק להגיע לתפילה במסגד הסמוך לביתו בירושלים (על פי הנטען התפילה מתחילה בשעה 11:30).
הנתבעת לא הסכימה לשנות את מתכונת העבודה של התובע בהתאם לבקשתו, והציעה כי התובע לא יעבוד כלל ביום שישי. לטענת הנתבעת יום שישי הוא היום העמוס ביותר בעבודת המוסך, נציג הנתבעת תאר את אופי העבודה בנתבעת ביום שישי (עמ' 13 לפרוטוקול), והבהיר כיצד עזיבה של עובד בשעה 11 בבוקר, באמצע עבודה מולידה "שרשרת של הסתבכויות", עוד טענה הנתבעת כי עובד אצלה עוד עובד שהוא מוסלמי ואם היו מאפשרים לתובע (שהוא 50% מכח העבודה במוסך) לסיים את העבודה בשעה 11:00 צריך היה לאשר אותה מתכונת עבודה מצומצמת גם לעובד השני.
ביום 28/2/09, או בסמוך לכך, הנתבעת הציעה לתובע, לחתום על הסכם עבודה חדש (נ/1), וזאת, ככל הנראה, על רקע העובדה שביום 22/2/09 התובע עזב את מקום העבודה ללא אישור, בשעה 11:00. על פי הצעת הנתבעת יחתם בין הצדדים הסכם העסקה חדש, לפי התובע לא יעבוד כלל ביום ו', ושכרו יופחת בהתאם. התובע סרב לחתום על המסמך, ובעדותו הבהיר כי סרב להצעה זו מכיוון שהיה צריך את הכסף (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 9-14).
לא הובאו בפני בית הדין ראיות לעניין המתכונת בה עבד התובע בימי שישי מסוף חודש פברואר, ועד 21/3/08, ואולם ברור שהמחלוקת לא באה לידי פתרון, שכן ביום שישי 21/3/08 בשעה 11:00 עזב התובע את העבודה מבלי שקיבל אישור לכך, ועורר בכך את חמתם של מנהלי הנתבעת.
מחלוקת קשה ניטשה בין הצדדים ביחס לשאלה האם התובע עזב את המוסך כאשר הרכב בו טיפל היה עדיין על ה"ליפט" באמצע הטיפול, כגרסת הנתבעת, או שמא התובע כבר סיים את הטיפול ברכב, וכל שנותר היה לסגור את הגלגלים, כטענת התובע. אני סבורה שבנסיבות דנן אין צורך להכריע בשאלה זו כיוון שממילא אין חולק שהיה עוד צורך להרכיב גלגלים ולבצע נסיעת מבחן בעת שעזב התובע את מקום עבודתו, מה גם שאפשר שהתובע היה נדרש לסייע בהמשך היום בטיפול ברכב אחר אילו היה נשאר במקום העבודה.
מכל מקום, בעקבות האירוע, עוד באותו היום התקיימה שיחה טלפונית בין התובע לבין מיקי בן סדון מטעם הנתבעת. לטענת התובע נאמר לו באותה שיחה כי הוא מפוטר, ושלא יחזור עוד לעבודה. מר בן סדון טוען כי איננו זוכר כי אמר לתובע "אל תבוא יותר לעבודה" אבל אישר את הדברים הבאים :
"ביום ו' כשהוא עזב את העבודה ונהיה לנו פנצ'ר, סיימנו מאוחר את העבודה, נסעתי הביתה והרמתי אליו טלפון ואמרתי לו "מה שעשית היום זה לא בסדר, עשית זאת על דעת עצמך, ואם אתה רוצה להמשיך לעבוד, "תבוא כמו שעבדנו על עכשיו". אני לא חושב שאמרתי לו "אל תבוא לעבודה יותר".
התובע הגיע למוסך ביום א'. בין הצדדים התקיים ויכוח שעלה לטונים גבוהים. לעניין תוכן הדברים שהוחלפו נשמעו בפנינו מספר גרסאות. התובע טען כי עובד הנתבעת עיינב אמר לו לא להכנס למקום (ולאחר מכן תיקן כי בעל הבית אמר לו לא להכנס).
לטענת בן סדון, התובע הגיע ביום א' יחד עם עוד אנשים, וכאשר הוא ראה את ההמולה הוא ביקש שיעזבו את המקום, אחרת יקרא למשטרה.
עדות נוספת בעניין חילופי הדברים מסר אבו חייק עיינב, עובד הנתבעת, שהעיד כדלקמן:
"ביום האחרון שהתובע הגיע לעבודה עבדתי בפנים ושמעתי ויכוחים ויצאתי, ראיתי שהתובע מתווכח עם בעל הבית, אני לא יודע על מה. שמעתי "לך הביתה" אבל מה היה הויכוח אחר כך אני לא יודע."
על רקע כל העדויות שפורטו לעיל, התובע טוען כי פוטר שלא כדין, פיטורים הנגועים באפליה ובפגיעה בחופש הפולחן. הנתבעת טוענת כי המדובר בנסיבות בהן התובע ניסה לכפות עליה מתכונת העסקה שונה מזו שהוסכם עליה מלכתחילה, ולפיכך התובע הוא שהפר את הסכם העבודה ויש לראותו כמתפטר.
אנו סבורים כי מהראיות שהובאו בפנינו, כפי שפורטו לעיל, עולה כי ההחלטה על סיום קשר ההעסקה בין הצדדים, היתה החלטה של הנתבעת, ולפיכך אנו קובעים כי התובע פוטר מעבודתו. ואולם אין בידינו לקבל את טענת התובע כי פוטר שלא כדין.
אין חולק שהתובע היה עובד טוב ומקצועי, שלתובעת היה עניין רב כי ימשיך בעבודתו בהתאם למתכונת שהיתה מקובלת על הצדדים בכל שבע שנות עבודתו.