תביעה לנזקי גוף, בגין תאונת עבודה, שבמרכזה, ובנוסף על שאלת האחריות וגובה הנזק, השאלה האם התובעת צריכה לבחור בין שני מסלולי תביעה: מסלול תביעה לפי פקודת הנזיקין או מסלול תביעה לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל – 1970 (להלן: חוק הגמלאות ).
רקע וטענות הצדדים
- התובעת ילידת x/x/1952 נפגעה בתאונת עבודה ביום 7/7/2015. התובעת בזמן אירוע התאונה שימשה אחות בבית חולים ע"ש פלימן והייתה עובדת של הנתבעת. התאונה אירעה עת הייתה התובעת בחדר האחיות לצורך החלפת בגדיה כאשר לפתע נפל עליה ארון. כתוצאה מהמקרה התובעת איבדה הכרתה. התובעת הובהלה באמבולנס לבית חולים שם אובחנה כסובלת מחבלת ראש, כתף שמאל, טופלה בחדר מיון ושוחררה לביתה. בהמשך נזקקה התובעת לטיפולים רפואיים במסגרת קופת חולים בגין כאבי גב , כאבי כתף המלווים בחוסר תחושה, חולשה בכף היד, בחילות וסחרחורות. רמב"ם התביעה הוגשה כנגד המדינה בהתאם להוראות פקודת הנזיקין. התובעת תמכה את תביעתה בחוות דעת של פרופ' נחום רוזנברג בתחום האורתופדי שקבע כי העקבות התאונה נותרה לתובעת נכות בשיעור 10% וכן בחוות דעת של ד"ר ולרי גלילך בתחום הנפשי שקבע לתובעת נכות בשיעור 20%.
הנתבעת התגוננה וכפרה באחריותה לאירוע התאונה. הנתבעת אף העלתה טענה מקדמית לפיה על פי המצב המשפטי, במצב בו המדינה נתבעת גם כמזיק, על התובעת לבחור באיזה מסלול תביעה היא נוקטת כנגד המדינה: האם בתביעה על פי פקודת הנזיקין או בתביעה בהתאם לחוק הגמלאות. הנתבעת כפרה בנזקיה של התובעת והגישה חוות דעת נגדיות: בתחום האורטופדי הוגשה חוות דעתו של ד"ר אברהם משיח לפיה לתובעת נותרה נכות בשיעור 5%. בתחום הנפשי הוגשה חוות דעתו של ד"ר צבי קירש שקבע כי נכותה הכוללת של התובעת היא 10% כאשר מתוכם 5% קשורים בתאונה.
- היום נשמעו העדים והוגשו תיקי מוצגים ובתום השמיעה השמיעו הצדדים את סיכומיהם בעל פה. השאלות הדרושות הכרעה הם אלה:
האם הנתבעת אחראית לנזקי התובעת?
במידה והתשובה לשאלה הנ"ל היא חיובית מה גובה נזקי התובעת?
לאור העובדה כי התובעת פרשה פרישה מוקדמת, האם על התובעת לבחור בין מסלולי התביעה או כגישת התובעת לפיה יש לפסוק את נזקיה ומהם לנכות את תגמולי הפנסיה היחסיים הקשורים בתאונה ושקיבלה התובעת החל מיום פרישתה ועד הגיעה לגיל 67, מועד הפרישה החוקי?
הכרעה ודיון
- לאחר ששקלתי טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש לקבל את טענת התובעת לפיה הנתבעת אחראית בנזיקין כלפי התובעת באופן מלא. מאידך אני מקבל את טענת הנתבעת לפיה, על התובעת לבחור בסופו של יום באיזה מסלול תביעה היא מבקשת לבחור ולא ניתן לקבל את טענת התובעת לניכוי יחסי של תגמולי הפנסיה. להלן אפרט ואנמק.
שאלת האחריות
- אין מחלוקת בין הצדדים כי ארון נפל באופן מפתיע על התובעת. הנתבעת טוענת כי לא הוכח על ידי מאן דהוא מה היא סיבת הנפילה. עוד נטען כי עדות התובעת לפני, לפיה הארון נפל עקב כשל ברגלי הארון שהחלידו, לא נטענה בכתב התביעה ולא הוכחה.
אמנם התובעת לא הוכיחה כדבעי כי הארון קרס בשל רגליים חלודות, אך יחד עם זאת, ניסיון החיים מלמד כי אין זה דרכם של ארונות ליפול מאליהם. אם ארון נופל מאליו קיימת סבירות כי נפל בו פגם. במקרה כזה אני סבור שהנטל עובר לבעלי הארון או בעל השליטה בו להוכיח שלא הייתה רשלנות. אקדים ואומר כי קביעה זו אינה נסמכת על הכלל "הדבר מדבר בעדו" אשר בעניינו לא חל. על מנת שהכלל יחול צריך להוכיח שלושה תנאים: הנזק נגרם כתוצאה מנכס הנמצא בבעלות או בשליטת הנתבע; התובע לא יודע מה הנסיבות שגרמו לנזק; וכי נסיבות המקרה מתיישבות יותר על המסקנה שהנתבע התרשל מאשר הפך. לא הוכח בענייננו התנאי השני העוסק באי ידיעת הנסיבות שהובילו לנזק. על מנת שתנאי זה יחול המבחן הוא מבחן אובייקטיבי, דהיינו לא רק של אי ידיעה בפועל אלא שהתובע גם לא יכל לחקור ולדעת מה הסיבות שהובילו לנזק. מקום שהתובע יכל לחקור באופן סביר מה הנסיבות שהובילו לנזק אך הוא נמנע מלעשות כן לא תקום תחולה לכלל (ראו: רע"א 7002/17 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו]). בענייננו לא הוצג על ידי התובעת ראיות לכך שלא יכלה להעמיק חקר אודות סיבות נפילת הארון. יחד עם זאת, הלכה פסוקה היא שגם אם אין תחולה לכלל "הדבר מדבר בעדו" עדין פתוחה הדרך בפני התובע להוכיח התרשלות על ידי ראיות נסיבתיות שיש בכוחן להעביר את נטל השכנוע לנתבע להוכיח כי לא התרשל, ואין חובה להוכיח את הסיבה המדויקת לנזק (ראו: ע"א 206/89 חמוטל רז נ' בית חולים אלישע בע"מ, פ"ד מז(3) 805, 812; ע"א 101/81 נעמן דג נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 32, להלן: עניין דג ). בעניין דג הועבר נטל השכנוע, בתביעה לנזק שנגרם למכונית למנוף של מכונית מגויסת, שלא הייתה התרשלות על סמך הממצא הבא:
"אין דרכם של מנופים מורכבים על רכב להיפגע מעצמם, ובעיקר לא כאשר המנוף גופו כלל אינו בשימוש, כפי שהיה המקרה כאן, כשהרכב שימש להובלת מפקדים. וכאשר נפגע, אין דרכו להיהפך גרוטה, אלא, כפי שהוכח כאן, כיוון שהיה המשך שימוש בו על-אף ייעוץ מומחה (העד גבעתי) והעד צליק, שיש לתקנו או לפחות לפרקו."
בענייננו הוכח לכאורה התרשלות מצד הנתבעת. כאמור אין זה מדרכם של ארונות ליפול מאליהם כאשר אין מגע בינם לבין אדם כלשהו כפי שאירע בענייננו. יתרה מכך, לאחר האירוע ועל פי עדות עדת התביעה גב' אהובה בלאי, שהייתה עדה ישירה לאירוע התאונה, הארונות קובעו לקיר על ידי בית החולים על מנת למנוע נפילה דומה בעתיד. כל אלה העבירו את הנטל לשכמי הנתבעת להראות כי לא התרשלה. הנתבעת ניסתה לחקור את העדים בכיוון של ויכוח או קטטה בין עובדים שהביאה לנפילת הארון אך טענה זו לא הוכחה על ידי ראיה כלשהי. כל שהוכח הוא שמשטרה הוזמנה למקום בעקבות האירוע אך מעבר לכך לא הובאו ראיות לקיומו של מעשה פלילי. אף אחד מהעדים שהעידו לפני לא מסר כי הייתה התנהגות אלימה. מאידך הנתבעת לא הביאה כל ראיה שתפריך שלא הייתה התרשלות. לא הובאו לעדות אנשי התחזוקה של בית החולים שיעידו על פעולות התחזוקה השוטפות שביצעו בנוגע לארונות בכלל ולארון הספציפי בפרט. לכן בסופו של יום אני קובע כי הנתבעת אחראית לנזקי התובעת. למען הסר ספק, אני קובע כי אין ליחס לתובעת במקרה זה אשם תורם וגם הנתבעת אינה טוענת זאת בסיכומיה.
שיעור הנזק
- בשל הפערים בין חוות הדעת מיניתי שני מומחים: בתחום האורתופדי מונה ד"ר מרואן חדאד אשר קבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 7.5% בשל כאבים והגבלה קלה מאוד בתנועות כתף שמאל. עוד קבע המומחה נכות זמנית בשיעור 100% לתקופה של חודשיים , נכות זמנית בשיעור 50% לעוד חודשיים, ונכות זמנית בשיעור 25% לחודשיים נוספים. בשטח הפסיכיאטרי נקבעה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 12.5% כאשר מתוכם 3/5 קשורים בתאונה דהיינו נכות צמיתה בשיעור של 7.5%. עוד המליץ המומחה בשטח הנפשי כי התובעת תהיה במעקב פסיכיאטרי במסגרת הציבורית.
התובעת טוענת כי על פי המלצה של רופא תעסוקתי הייתה באי כושר מוחלט לעבודה עד לסוף חודש אוגוסט 2016. בנוסף טוענת כי מאז התאונה ועד לפרישתה לפנסיה מוקדמת בחודש ינואר 2017 לא חזרה התובעת לעבודה. בתקופה זו ניצלה התובע ימי מחלה עד למכסה של 65% , כאשר שלושת חודשי אי הכושר הראשונים סמוך לאחר התאונה שולמו לתובעת דמי פגיעה.
אני סבור כי נכותה של התובעת מקשה עליה לבצע את עבודתה כאחות. על פי עדות עדת התביעה, גב' כרמלי שרית , שהייתה אחות ראשית, תפקיד התובעת כולל בחובו עבודה פיזית כגון הרמת חולים לצורך שיפור תנוחה או הורדה מהמיטה. כאבים בכתף מקשים על ביצוע חלק זה בעבודה אך לא ניתן לסבור כי הנכות התפקודית היא בשיעור של 100%. לכן אני מעמיד את נכותה התפקודית של התובעת כתוצאה מהתאונה על שיעור של 20%.
יציאת התובעת לפנסיה מוקדמת
- כאמור לעיל התובעת פרשה לפנסיה מוקדמת, כאשר בהתאם לעדותה לפני היא פרשה בשל מצבה הרפואי הנובע מהתאונה וחוסר מסוגלותה לבצע את עבודתה כמקודם. סעיף 60 (ג) לחוק הגמלאות, נותן בידי ניזוק שהוא עובד מדינה את הזכות לבחור בין המסלול הנזיקי והמסלול של הגמלאות, כאשר המזיק היא המדינה. בע"א 813/76 סוליקה נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3) 518 (להלן: עניין סוליקה ) נפסק:
"מכאן שכאשר המדינה היא הנתבעת בנזיקין והיא חייבת לשלם גם גמלאות בשל אותו מקרה, נעשה יישוב החשבונות בין שני חיובים אלה לא בדרך ניכוי הגמלאות מן הפיצויים, אלא בדרך מתן בריר לתובע, לבחור באחד משניים אלה, וזכות בחירה זו נתונה לו עד לאחר מתן פסק-הדין בערעור. לפיכך עלינו לעשות את חשבון הפיצויים ללא ניכוי על חשבון הגמלאות, ועל התובעת דנן יהיה לבחור בין הפיצויים והגמלאות אחרי מתן פסק-הדין בערעור; ואם תבחר בפיצויים, יהיה עליה להחזיר גמלאות שכבר הספיקה לקבל עד היום. את ההסדר הזה מבהיר סעיף 60(ד) של החוק הנ"ל..."
הפסיקה פירשה את סעיף 60(ג) לחוק הגמלאות כבא למנוע מצב בו יש כפל תשלום ושהניזוק יקבל גם פיצויים וגם גמלה (ראו: ה"פ (מחוזי חיפה) 219/05 וקנין אולגה נ' מדינת ישראל [פורסם בפסק דין]). בעניין אחרון זה ניכה בית משפט המחוזי קצבת פנסיה ששולמה לנפגעת עקב פרישתה המוקדמת בשל תאונה, ממועד הפרישה ועד מתן פסק הדין, לאחר שזו בחרה במסלול הנזיקי. מאידך בעניין סוליקה הודגש כי סעיף 60(ג) לחוק הגמלאות המחיל את הוראות סעיף 86 לפקודת הנזיקין אינו בא למנוע מצב בו תישלל קצבה מהניזוק שהייתה אמורה להשתלם לו בהגיעו לגיל פרישה וללא קשר למעשה העוולתי. במאמר מוסגר אציין כי בעניין וקנין קבע בית משפט המחוזי שאינו נכנס לשאלה מה דינה של קצבת הפנסיה לה תהיה זכאית הנפגעת בהגיעה לגיל פרישה, ללא קשר לתאונה שכן שאלה זו כלל לא התעוררה.
לאור האמור לעיל, יעשה חישוב הנזק לפי פקודת הנזיקין ללא קשר לקצבה שקיבלה התובעת ממועד הפרישה המוקדמת ועד מועד הפרישה של התובעת על פי חוק. לאחר פסיקת הפיצוי תוכל התובעת להודיע אם היא מבקשת לקבל את סכום הפיצוי על פי פסק הדין או שמא היא מעדיפה לקבל את קצבת הפרישה ממועד פרישתה בפועל ועד מועד הפרישה החוקי גיל 67. בשים לב לכך אין ממש בטענת התובעת כי, בתקופה ממועד הפרשיה ועד גיל 67, יש לנכות מהפיצוי את תגמולי הפנסיה היחסיים בהיקש מהלכת פרלה עמר.
כאב וסבל
- בהתחשב בנכותה, אי הכושר המלא שקבעתי לעיל, נסיבות התאונה, גילה של התובעת, הטיפולים שקיבלה אני מעמיד את הכאב וסבל על סך של 40,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.
הפסדי שכר לעבר
- אני סבור כי יש להעמיד את האי כושר המלא של התובעת לתקופה של שישה חודשים בתקופה בה ניתנה לה נכות זמנית, ואני מקבל את הטענה שבתקופה זו לא הייתה מסוגלת לעבוד בכלל. מאידך אינני מקבל את הטענה שיש לקצוב תקופה זו כקביעת הרופא התעסוקתי שכן בעניין זה אני מעדיף את קביעת המומחה מטעם בית המשפט ד"ר חדאד, אשר התובעת לא חלקה על חוות דעתו ולא ביקשה לחקור על קביעותיו. בשלושת החודשים הראשונים קיבלה התובעת משכורת מלאה כאשר המדינה קיבלה את דמי הפגיעה ישירות מהמוסד לביטוח לאומי כמעביד מאושר. לכן בתקופה זו לא אפסוק הפסדי שכר ומאידך לא אנכה את דמי הפגיעה. שלושת החודשים הנוספים יש לפסוק 1/3 מהפסדי השכר מאחר והתובעת קיבלה משכורת מלאה על חשבון ימי מחלה.
שכרה של התובעת עובר לאירוע התאונה היה בסך של 10,611 ₪ (בהתאם לשכר הרבע שנית במוסד לביטוח לאומי) ובשיעורך להיום בסך של 10,642 ₪. לכן בגים הפסדי שכר מלאים מגיע כדלקמן:
-.10,642 ₪ = 10,642 ₪ X 3 X 1/3
סכום זה בתוספת ריבית מאמצע התקופה מסתכם לסך של 11,222 ₪ .
הפסדי שכר חלקיים מתום האי כושר המלא ועד 25/7/2019, המועד בו מלאו לתובעת 67, יש לחשב כדלקמן:
-.89,392 ₪ = 10,642 ₪ X 20% X 42 חודשים
עזרה והוצאות לעתיד
- התובעת טענה כי נזקקה לעזרה בעבר וכיום היא נזקקת לעזרה בשכר בביצוע עבודות משק ביתה. מן הסתם בתקופה בה הייתה באי כושר מלא נזקקה התובעת לעזרה מוגברת לעבר. כמו כן, נגרמו לתובעת הוצאות בגין נסיעה לקבלת טיפולים רפואיים. בגין שני מרכיבים אלו התובעת לא הציגה אסמכתאות. לכן אני פוסק בגין עזרה והוצאות לעבר על דרך האומדנא סך של 12,000 ₪.
לא התבקשה פסיקת פיצוי בגין עזרה והוצאות לעתיד.
הפסד מענק יובל
- על פי עדות התובעת והאחות נטליה למברסקי, כחלק מתנאי העבודה משולם לאחיות מענק יובל למי שצבר ותק של 25 שנה. אכן התובעת צירפה הסבר על מענקי היובל (נספח י' לתיק המוצגים מטעמה). על פי ההסברים אכן המענק ניתן למי שצבר ותק של לפחות 25 שנה בשירות המדינה. התובעת פרשה כחצי שנה בטרם צברה ותק זה. על פי ההסברים המענק משולם כל שנה כמענק חד פעמי, כאשר בשנה הראשונה המענק הוא 60% מהמשכורת לפני הפרישה ובשנים שלאחר מכן הוא 60% מגובה קצבת הפרישה. לכן בשנה הראשונה התובעת הייתה אמורה לקבל סך של 6,385 ₪. ובשנים לאחר מכן סך של 3,180 ₪ . סך הכל הפסד עד היום 15,925 ₪. לעתיד עד תוחלת החיים בהיוון סך של 32,960 ₪. סך הכל הפסד מענקי יובל 39,345 ₪.
מעבר לכך לא התבקשו הפסדי פנסיה או תנאים סוציאליים.
סיכום
- נזקיה של התובעת מסתכמים לסך של 186,959 ₪. מסכום זה יש לנכות תגמולי המוסד לביטוח לאומי ללא דמי פגיעה בסך של 114,407 ₪ הכוללים הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה. סה"כ לאחר ניכוי מתקבל 75,552 ₪.
לסכום הנ"ל יש להוסיף שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% + מע"מ וכן הוצאות משפט בסך של 17,800 ₪ בגין חוות דעת ואגרות.
נראה לכאורה כי התובעת קיבלה תגמולי פנסיה ממועד פרישתה ועד הגיעה לגיל 67 בסכום העולה על הסכום שפסקתי לעיל.
מכל מקום התובעת תודיע לבית המשפט ולב"כ הנתבעת בתוך 14 יום מהיום, האם היא בוחרת את המסלול הנזיקי או שמא היא בוחרת את ממסלול הגמלאות. בצקרה והיא בוחרת את מסלול הגמלאות החיוב בפסק דין זה יהיה מבוטל. במקרה והיא בוחרת את המסלול הנזיקי תהיה המדינה רשאית לקזז את התגמולים ששולמו לה ממועד פרשיתה ועד הגיעה לגיל 67.
מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.
ניתן היום, כ' אדר תשפ"א, 04 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.