יוהנס(אסיר) ואח' נ' משרד הפנים

החלטה

ההליך

מדובר בבקשה לפטור מאגרה.

המבקשים עתרו נגד החלטת שר הפנים, לבטל את אשרתו של המבקש 1, להוציא צו גירוש נגדו ולהשהייתו במשמורת לזמן בלתי מוגבל לפי החוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד – 1954.

המבקש הינו מבקש מקלט אריתראי כבן 28, המאורס למבקשת 2, שהינה בת 20. המבקש 1 נכנס לישראל דרך גבול מצריים בשנת 2007, ולאחר מכן, הוענק לו רישיון ישיבה ועבודה מסוג ב/1, זאת מכוח ההגנה הקבוצתית החלה על נתינים שכמותו ומדיניות המשיב דאז.

המבקשים התגוררו בתל אביב, ובעטיו של ויכוח ביניהם על הפעלת מחשב נייד, הכה המבקש את המבקשת 2 ונשפט למאסר בן עשרה חודשים בגין תקיפת סתם, איומים ותקיפה הגורמת חבלה ממשית.

יום לפני תום ריצוי עונשו, הועבר המבקש למתקן השהייה סהרונים, שם נשאל האם הוא מעוניין לשוב לאריתריאה, אך הוא השיב בשלילה.

ביום 7.3.13, הוצא נגדו צו גירוש מכוח החוק למניעת הסתננות. קדמה להוצאת צו הגירוש בקשה לביטול רישיון ישיבה מטעם משטרת ישראל, בה נכתב על ידי סנ"ץ מירי פלד, כי המבקש הורשע בעבירות אלימות קשות, כי אין מחלוקת על הראיות, והואיל ומדובר בעבירות אלימות וחבלה גופנית חמורה, הוא עומד בתבחין מסוכנות ומסכן את שלום הציבור וביטחונו.

ב"כ המבקש ציין בעתירתו כי המבקשת מצהירה שאינה כועסת על המבקש, כי העניינים ביניהם לובנו וכי בכוונתם להינשא. כן ציין, כי עובר למאסרו, הועסק המבקש אצל קבלן שיפוצים, וזה מסייע בידו.

לטענת המבקש, הואיל ומדובר בהליך של שחרור המבקש ממשמורת, יש ליתן פטור מאגרה, זאת לפי סעיף 20(7) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז – 2007, וכן הפנה לבר"ם 1689/13 א', לעע"ם 398/13 א' ולעע"ם 1444/10 א'.

המשיב מתנגד לבקשה ומבקש לחייב את המבקשים בתשלום האגרה, הואיל והמבקש אינו עומדת בתנאים אשר נקבעו בפסיקה, המזכים בהישענות על קופת הציבור ומתן פטור מאגרה עקב אי התקיימות התנאי של העדר יכולת כלכלית.

בקשת המבקשים הינה לקונית, המבוססת רק על תקנה 20(7) לתקנות האגרות בנימוק שמדובר בהליך שחרור ממשומרת, ואולם העתירה כוללת מספר סעדים, שרק אחד מהם הינו שחרור ממשמורת ויש לשלם אגרה עבור יתר הסעדים שהתבקשו. המבקשים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח העדר יכולת כלכלית, המבקש הצהיר בתצהירו כי עבד מזה כ-3 שנים אצל קבלן שיפוצים, כך שהוא עבד למחייתו והתפרנס, וכן נמנע מלפרט אודות מימון שכר הטרחה בהליך זה, למעט אמירה כי חבריו עוזרים לו בכך.

כמו כן, העתירה הוגשה גם על ידי המבקשת 2, שאינה במשמורת ואין כל התייחסות למצבה הכלכלי וליכולתה לשאת בתשלום האגרה.

דיון

הכלל הנוהג הוא, כי המגיש לבית המשפט, צריך לשלם אגרה. חריג לכלל זה מצוי בסעיף 14(א) לתקנות בית המשפט (אגרות), תשמ"ח -1987 (להלן: "התקנות"), שעניינו פטור מאגרה, הקובע :

(א) "בעל דין שבעת שמוטל עליו לשלם אגרה, טוען שאין ביכולתו לשלם אגרה, יצרף לכתב העיקרי בקשה לפטור מתשלום האגרה, ותצהיר שבו יפרט את רכושו , רכוש בן זוגו והוריו אם המבקש סמוך על שולחנם ומקורות הכנסתו בששת החודשים שקדמו לתאריך הבקשה".

(ב) " הוגשה בקשה לפטור מתשלום אגרה... ונראה לבית המשפט שההליך מגלה עילה, רשאי בית המשפט - (1) לפטור מתשלום האגרה או חלקה ...".נ

בהתאם לסעיף האמור, צריך שיתקיימו שני תנאים מצטברים כדי שבקשת פטור מתשלום אגרה תתקבל, האחד, הוכחת העדר יכולת כלכלית לשלם אגרה, והשני, קיום עילה בתיק העיקרי.

אמנם ההלכה קובעת, כי גם אם סיכוייה בעתירה קלושים, על ביהמ"ש להימנע מחסימת שעריו בפני הפונים אליו, אך אין ספק שתחילה על המבקש פטור מאגרה להיכנס לדלת אמותיה של תקנה 14 לתקנות האגרות.

בענייננו, המבקשים הנושאים בנטל להוכיח העדר יכולת כלכלית, לא נתנו הסבר מניח את הדעת ולא הצליחו לשכנע שהם דלי אמצעים וכי אין ביכולתם לשלם את האגרה. הם לא הביאו ראיות מספיקות להוכחת העדר יכולת כלכלית ולא הציגו תמונה מלאה שתבסס את טענותיהם.