יום טוב נ' עירית חדרה

פסק - דין

התביעה שבפני נסבה על שלושה דוחות שהוצאו לתובע על-ידי הנתבעת, האחד בגין חניית אוטובוס, השני בגין העמדת פח אשפה והשני בגין חניית רכב פרטי (להלן: "הדוחות"). לטענת התובע הוצאו כל הדוחות שלא כדין.

א.טענות הצדדים

1.טענותיו של התובע בהתייחס לדוחות, כפי שעולות מכתב-התביעה ומעדותו בפני, הן אלה:

הדוח הראשון מיום 2.2.2009 שמספרו 61546-7-8 ניתן בגין העמדת/החניית רכב בתחומה של הנתבעת תוך הפרת הוראות חוק עזר לעיריית חדרה בדבר העמדת רכב וחנייתו, תשנ"א-1990 והוא מתייחס להעמדת אוטובוס שלא במקום שנקבע כמקום חניה לאוטובוס. לטענת התובע ניתן הדוח כאשר האוטובוס היה מצוי במקום אחר. ביום 5.2.2009 חתם התובע על בקשה להישפט בגין דוח זה (ת/1). ביום 4.2.2009 שיגר התובע מכתב ליועצת המשפטית של הנתבעת בגין הדוח, קבל על נסיבות הוצאתו והודיע כי הוא אינו מעוניין לערער על הדוח חרף טענתו כי ניתן שלא כדין (המכתב צורף כנספח לכתב-התביעה). בדיון שהתקיים בפני אישר התובע כי דוח זה בוטל לחלוטין לאחר הגשת התביעה.

הדוח השני שמספרו 00042838 מתייחס להעמדת פח אשפה וניתן בגין סילוק מפגע. הדוח עצמו לא הוצג בפני. לכתב-התביעה צורף מכתב התובע המופנה אל היועצת המשפטית של הנתבעת מיום 29.9.2009 ובו בקשה לביטול הדוח בשל כך שפרטי הדוח שגויים ואינם תואמים את מספר תעודת הזהות של התובע ואת כתובתו. בדיון שהתקיים בפני התברר כי התובע לא הגיש בקשה להישפט בגין דוח זה וכי הלכה למעשה בוטל הדוח והומר באזהרה על-פי החלטת היועצת המשפטית של הנתבעת.

הדוח השלישי שמספרו 130590-6-7 ניתן בשל חניית רכב פרטי שלא כדין. הדוח לא הוצג על-ידי התובע והעתקו צורף לכתב-הגנתה של הנתבעת. הדוח ניתן ביום 20.10.2009 בגין העמדת רכב וחנייתו על המדרכה במקום שלא נקבע כמקום חניה מוסדר ותוך הפרת חוק עזר לעיריית חדרה בדבר העמדת רכב וחנייתו, תשנ"א-1990. התובע פנה ביום 22.10.2009 במכתב ליועצת המשפטית של הנתבעת בבקשה לבטל דוח זה (המכתב צורף לכתב-התביעה). על-פי עדות התובע בפני הדוח עדיין מצוי בבירור אצל הנתבעת ולא הוגשה בגינו בקשה להישפט. התובע הציג בפני תצלומים מהם עולה, לטענתו, כי החנה את רכבו לא על המדרכה אלא במקום שנועד לשמש כחנייה לעובדי בזק (ת/2).

2.בגין כל אחד מן הדוחות, שהוצאו לטענת התובע שלא כדין, מבקש התובע פיצוי בסך של 1,000 ₪ ובסך הכול 3,000 ₪. בגין אי-קבלת תשובה בהתייחס לדוח הראשון מבקש התובע לפסוק לו פיצוי בסך של 500 ₪ לכל חודש של איחור במתן התשובה, ובסך הכול 4,500 ₪. בהתאמה הועמד סכום התביעה על סך של 7,500 ₪ בצירוף הוצאות משפט.

3.הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה על-יסוד טענות סף וכן לגופה. אלה עיקר טענותיה:

(א)ביסוד התביעה ניצבות עבירות קנס שמקורן בדין הפלילי ואין לנהל בגינן הליכים בבית-משפט אזרחי. בעניין זה הפנתה הנתבעת לע"א (מחוזי ת"א) 3758/06 שאוליאן נ' חורש (טרם פורסם, 19.2.2008). על כן נעדר בית-המשפט לתביעות קטנות סמכות עניינית לדון בתביעה דנן.

(ב)התובע טרם מיצה את ההליכים המנהליים העומדים לרשותו בהתאם לסעיף 229(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1984 הכוללים ערעור בפני התובעת העירונית וכן ברירת משפט.

(ג)הסכומים הנתבעים מופרזים ומשוללי כל יסוד עובדתי.

(ד)יש למחוק את התביעה בשל היעדר עילה שכן התובע ביצע את העבירות שבגינן הוצאו הדוחות.

ב.דיון והכרעה

דין התביעה להידחות.

הדוחות שעליהם נסבה התביעה הוצאו על-פי חוקי עזר שהותקנו על-ידי הנתבעת מכוח סמכותה החוקית. הסמכות לדון בעבירות על-פי פקודת העיריות וחוקי העזר שחוקקו על-פיה נתונה לבית-המשפט לעניינים מקומיים, זאת על-פי הוראת סעיף 55(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

לעת הזו חלפו המועדים שנקבעו בדוחות לתשלום הקנסות שהוטלו על התובע בגדרם. אי-תשלום הדוח במועד הופך אותו לפסק-דין חלוט. ביטול הקנס – ולמעשה ביטולו של פסק-הדין החלוט בו מעוגן הקנס – צריך שייעשה על-ידי הערכאה שהייתה מוסמכת לדון בקנס אילו הגיש התובע בקשה להישפט. בית-המשפט המוסמך לכך הינו בית-המשפט לעניינים מקומיים [ע"א 8080/99 וקס נ' עיריית תל-אביב - יפו (טרם פורסם, 5.12.2005); ה"פ 201211/05 מנדלוביץ נ' עיריית תל-אביב (טרם פורסם, 9.2.2006)].

ביטול הדוחות והקנסות הינו, על כן, עניין שנמסר לסמכותו העניינית הייחודית של בית-המשפט לעניינים מקומיים, באופן אשר שולל סמכות כזו מבית-משפט אחר לרבות בית-המשפט לתביעות קטנות.

גם לגופו של עניין מצאתי שאין בתביעה דנן ממש. בדיון בפני הוברר כי הדוח הראשון בוטל, הדוח השני הומר באזהרה ואילו טיפולה של הנתבעת בדוח השלישי טרם הסתיים. בנסיבות אלה לא נגרם לתובע כל נזק שהינו בר פיצוי כאמור בסעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בנסיבות המקרה דנן מדובר לכל היותר בנזק המהווה "זוטי דברים" ושאינו מצדיק ניהול התדיינות בערכאות. דחיית תביעה שהוגשה בגין מעשה של מה בכך מצויה בסמכותו של בית-המשפט, בין שהועלתה על-ידי הנתבע ובין שבית-המשפט העלה אותה מיוזמתו, כשהמטרה הינה למנוע את הגשתם ובירורם של הליכי סרק [בר"ע (מחוזי נצרת) 306/09 קובטי נ' עיריית נצרת (טרם פורסם, 7.1.2010)]. בענייננו הוגשה התביעה בשל זוטי דברים ולא בשל נזק בר פיצוי ואף בשל כך דינה להידחות.

ג.סוף-דבר