יפרח נ' בית החייל ואח'

פסק דין

תביעה בגין נזקי גוף. ביום 10.2.10 בשעה 20:00 הגיע התובע לבית החייל באילת והתנגש בזכוכית עת ניסה להיכנס למבנה. התובע נחבל בפניו ופונה לבית החולים. התובע לא צירף חוות דעת רפואית ועל כן אין טענה לנכות רפואית.

טענות הצדדים

התובע טען כי התנגש בדלת ההזזה של המבנה. התובע טוען כי הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") התרשלה בכך שלא דאגה לסימון הולם של דלתות הכניסה למבנה, כשלאחר האירוע בשלב כלשהו הוספו מדבקות על הזכוכית ואילו היו כאלה אז, האירוע היה נמנע. התובע אינו מכחיש כי הרכיב משקפיים בעת התרחשות האירוע, אולם טוען כי מדובר במשקפיים אופטיים ועל כן ראה איתם היטב.

התובע, יליד 1953, עבד כחקלאי ולטענתו עובר לאירוע נטע פרדס אתרוגים בו השקיע 58,846 ₪. לטענתו, עקב התאונה ירדה כל ההשקעה לטמיון. בנוסף תובע התובע פיצוי בגין הוצאות רפואיות בעבר – 7,500 ₪; הוצאות נסיעה וניידות בעבר – 4,000 ₪; הוצאות עזרת הזולת בעבר – 3,500 ₪ וכאב וסבל – 30,000 ₪. בסך הכל תובע התובע פיצוי בסכום של 103,846 ₪.

לעניין החבות, טוענות הנתבעות, כי לא מדובר היה בדלת המבנה אלא בחלון זכוכית ליד הדלת וכן טוענת כי מדובר היה בשעת ערב בחורף והתובע הגיע למקום עם משקפי שמש כהים ועל כן אין להטיל עליהן את האחריות לאירוע ומלוא האחריות להתרחשותו מוטלת עליו.

לעניין הנזק, טוענות הנתבעות, כי התובע לא צירף לתביעתו אישורי מחלה או המלצות רופא למנוחה ועל כן אין לייחס לאירוע כל פגיעה בהכנסותיו בעבר. יתר על כן התובע לא צירף כל מסמך ממנו ניתן ללמוד על יכולת השתכרותו כחקלאי או על פגיעה ביכולת זו, או דו"ח כספי ממנו ניתן ללמוד אילו רווחים היו לו כחקלאי בתחום האתרוגים. התובע לא צירף קבלות על הוצאות שנגרמו לו בעבר (נסיעה, רפואיות או עזרת צד שלישי). על כן לטענת הנתבעות, התובע לא הוכיח כל נזק.

העדויות שנשמעו בפני

בפני העיד התובע. לטענתו, יש לו שני זוגות משקפי ראיה, זוג כהה אותו הוא מרכיב ביום וזוג בהיר אותו הוא מרכיב בלילה. לדיון בבית המשפט הגיע עם הזוג הכהה, אולם טען כי לבית החייל בערב האירוע הגיע עם הזוג הבהיר (ע' 7 ש' 8), אשר לא היה איתו במועד עדותו. התובע טען כי מדובר היה בדלת אוטומטית אולם היא לא עבדה באותו רגע (ע' 8 ש' 9,10).

התובע העיד כי היו לו שתילים של אתרוגים, בהם היה צריך לטפל שנה וחצי שנתיים ואז לנטוע. לטענתו, עקב האירוע לא יכול היה לטפל בשתילים והם התייבשו (ע' 11 ש' 1-3). לטענתו, כיום עובד עם הבן שלו אולם אז בנו עבד בירושלים ולא יכול היה לבוא לעזור לו (ע' 11 ש' 5,6).

לטענת התובע, בעקבות האירוע נדרש למנוחה של חודשיים (ע' 11 ש' 24). לדבריו סבל מכאבים קשים ולא יכול היה לקום ועל כן לא טיפל באתרוגים (ע' 12 ש' 1-2). כפי שעלה מחקירתו של התובע, המסמך הכספי היחידי שצירף, הוא דיווח למס הכנסה על נכסים בגינם ניתן לתבוע פחת ליום 31.12.09. לא ניתן ללמוד ממסמך זה, אשר אינו מאושר על ידי רו"ח, כי בשנת 2010, ירדה לטמיון כל ההשקעה הזו. כשנשאל על כך התובע השיב שהוא יכול להדפיס דוחות כספיים באופן מיידי (עד 12 ש' 15-20).

מר זיו קאופמן, שהיה פקיד הקבלה אצל הנתבעת ביום האירוע העיד אף הוא בפני. לדבריו לא הייתה תקלה בדלת ההזזה של בית החיל ביום האירוע והיא עבדה כל היום. לטענתו, אם יש תקלה בדלת, היא נשארת פתוחה (ע' 15 ש'10,11). מר קאופמן העיד כי התובע נכנס למבנה כשהוא מרכיב משקפיים כהים. (ע' 15 ש' 19; ע' 16 ש' 9,10).

דיון והכרעה

אני סבורה כי יש לקבוע אחריותן של הנתבעות ברשלנות. אני סבורה כי הנתבעות התרשלו, כשלא סימנו בשום דרך את דלתות הזכוכית הגדולות המהוות את חזית הכניסה למבנה בית החייל. הנתבעות בסיכומיהן לא חלקו על קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, אלא התמקדו בכך שלתובע אשם תורם מכריע ועל כן האירוע אירע באשמתו ולא באשמתן. אתייחס בהמשך לסוגיה זו, אולם תחילה יש לקבוע את אחריותן הבסיסית של הנתבעות, שבהיעדרה, אין חשיבות לשאלת האשם התורם.

בנוגע לדלתות זכוכית ולצורך להתריע מפני קיומן, נקבע בע"א (י-ם) 15906-05-10 לוי נ. אלרון בע' 3 לפסק הדין:

"...פתחים המאפשרים מעבר אדם, שבהם קבועות דלתות העשויות זכוכית שקופה, עלולים להוות מוקד לסכנה ממשית. אופייה המיוחד של הזכוכית - היותה שקופה לחלוטין, וכוחה, כשהיא נשברת, לגרום לנזקי גוף חמורים - מחייב נקיטת אמצעי זהירות, מה גם שביחס לעוצמת הסיכון, ניתן לעמוד בחובת הזהירות תוך השקעה מינימאלית, כמעט אפסית....".

ובהמשך הדברים בע' 4:

"....מדובר בסכנה שאינה בבחינת "סיכון רגיל" שאינו מחייב לנקוט אמצעי זהירות למניעתו. על בעל המקום לצפות קיומה של סכנה זו ולאחוז באמצעים להתריע מפניה ולמנעה, לכל הפחות ע"י סימון הזכוכית. אם לא יעשה כן, הרי שיהא בכך משום הפרה של חובת הזהירות....".

בענייננו, הנתבעת, בשלב מסוים לאחר התרחשות האירוע נשוא הליך זה, מצאה לנכון לשים מדבקות על גבי הדלתות ובכך להתריע מפני קיומה של הזכוכית. אולם במועד התרחשות האירוע, לא היה כל סימון על דלתות הזכוכית ועל כן אני סבורה כי יש לקבוע את אחריותן של הנתבעות ברשלנות כלפי התובע.

אני סבורה כי במקרה זה יש מקום לייחס אשם תורם לתובע, באשר כפי שעלה מעדותו של מר קאופמן מטעם הנתבעות, הוא הגיע בשעת ערב עם משקפי שמש. התובע טען כי מדובר במשקפיים עם זכוכית בהירה, אולם לא הציג אותן בפני בית המשפט. עוד אציין כי מעבר לשאלה של משקפי התובע, אדם צריך לצפות באופן סביר, כי תהיה דלת בכניסה לבית הארחה ואינו יכול להניח כמובן מאליו כי היא תיפתח באופן אוטומטי כשהוא יתקרב אליה (ואני סבורה כי אין צורך להכריע בשאלה אם מדובר היה בדלת או בחלון שליד הדלת ואם הדלת עבדה או לא עבדה) וגם מטעם זה יש לייחס לתובע אשם תורם.