יש לדקדק בלשון הסכם הגירושין

הצדדים חתמו על הסכם גירושין בפני בית הדין הגדול. בהסכם נקבע בין השאר שהבעל ישלם 200,000 ש"ח כתשלום עבור הכתובה, ובאם לא יפרע סכום זה בזמן ובתנאים שנקבעו בהסכם, יצטרך לשלם את כל הסכום הכתוב בכתובה על סך 520,000 ש"ח.

המשיבה סוברת שהמבקש לא עמד בתנאי הפירעון המפורטים בהסכם ועל כן חיוב הכתובה המוטל על הבעל הוא 520,000 ש"ח והאישה אף פתחה תיק הוצאה לפועל נגד המבקש על סכום זה.

בפנינו תביעת המבקש לקבוע שחיוב הכתובה הרובץ עליו כעת הוא עדיין 200,000 ש"ח בלבד ולא 520,000 ש"ח.

בהחלטת בית הדין הגדול מיום י"ב באלול תשע"ח (23.8.18), התיק הוחזר לבית הדין האזורי להעלאת הטענות בפניו.

ונזכיר האמור בסיומה של החלטת בית הדין מיום י"ח בטבת תשע"ט (26.12.18).

בשלב זה, בית הדין סבר כי לאור העובדה שהתקיים רק דיון אחד, והתמונה נפרסה, ניתן להוציא החלטה כבר עתה אף ללא צורך בקבלת סיכומים, ברם, בא כוח המשיבה מבקש בכל זאת להורות על הגשת סיכומים טרם פסיקה.     

ובכן, למען הסדר הטוב והסרת טענה עתידית, יוגשו סיכומי שני הצדדים במקביל בתוך ארבע עשר יום.

היקף הסיכומים לא יעלה על שלשה עמודים, בגודל אות וגופן המקובל.

לאחר קבלת הסיכומים, בית הדין ישקול הכרעתו בתביעה לגופה.

ואכן הוגשו סיכומי שני הצדדים.

טענות המבקש כפי שמופיע בסיכומיו

ואלו תמצית טענות המבקש הנוגעות לעצם התביעה והאמורות בסיכומיו:

א. בבית הדין הגדול נחתם הסכם גירושין.

ב. נקבע שם מנגנון תשלומים. כן סוכם שם המועד לתשלום הסכומים השונים.

ג. ברור כי כוונת הצדדים הייתה שהכספים ישולמו מתוך כספי מכר הדירה של המבקש.

ד. בסעיף ו להסכם נאמר כי הכסף בהתאם לסעיפים קודמים יועבר בעת מכירת הדירה לחשבון נאמנות על שם בא כוח האישה, והוא לא יעביר את הכסף לאישה אלא לאחר שתפעל להסרת כל הצווים לרבות צו עיקול על הדירה, בכל הערכאות לרבות בהוצאה לפועל.

ה. הסכם מכר הדירה נחתם ביום י"ז באב תשע"ז (9.8.17), כחודש ימים לאחר ההסכם, וברור שהמבקש שהתחייב לשלם בתוך 9 חודשים, עמד במועד.

ו. הטענה כי הוא היה צריך לשלם מיד עם מכירת הדירה, נוגדת את ההיגיון.

ז. היה ברור כי למבקש לא היה מקור תשלום, והכספים משולמים על ידי הקונה לאורך התקופה הקבועה בהסכם.

ח. המבקש היה נכון לשלם סך 200,000 ש"ח, אך כמובן לפי תנאי ההסכם, לחשבון נאמנות של בא כוח המשיבה, כדי להבטיח את זכותו כי המשיבה תסיר את העיקולים.

ט. המבקש נתקל בחומת התנגדות משיכות ותהיות, כלשונו, כדי לגבות את הסך הגבוה.

י. חוזה המכר לא פיקטיבי. 

יא. המוכר לא הורה לקונה להעביר הסך למשיבה, כי היא דרשה סך מנופח בהוצאה לפועל, וכן בשל כך שבא כוח המשיבה התעקש שלא להמציא פרטי חשבון נאמנות, לא ספציפי ולא כללי.

יב. המבקש היה נכון אז והיום לקיים את מחויבותו, ודורש שאף המשיבה תקיים את המחויבות שלה.

יג. מבקש להורות כי בא כוח המשיבה ימסור מספר חשבון נאמנות שלו, המבקש יפקיד שם סך 200,000 ש"ח, ובא כוח המשיבה ימציא אסמכתאות לסילוק העיקולים וסגירת תיק הוצאה לפועל, ובכפוף לכך יעביר את הכסף למשיבה. 

טענות המשיבה כפי שמופיע בסיכומיה

ואלו תמצית טענות המשיבה הנוגעות לעצם התביעה והאמורות בסיכומיה:

א. הצדדים חתמו על הסכם גירושין בתווך בית הדין הגדול.

ב. נאמר שם שאם לא ישלם את הכתובה בסך 200,000 ש"ח במועד, חוב הכתובה יעמוד על 520,000 ש"ח.

ג. כן מצטטת שם עוד מתוך סעיפי ההסכם.

ד. לאמור שם (בלשון "המוקדם מביניהם"), אם הדירה תימכר בתוך תשעה חודשים, כפי שאכן קרה, אזי התשלום בסך 200,000 ש"ח אמור היה להימסר למשיבה בעת מכירת הדירה. וזה לא בוצע על ידי המבקש.

ה. בכך הפר את ההסכם, ועליו לשלם כעת 520,000 ש"ח.

ו. כן נאמר בהסכם שהסך ישולם "בעת" מכירת הדירה.

ז. ביום י"ז באב תשע"ז (9.8.17) נמכרה הדירה תמורת 1,200,000 ש"ח, והמבקש לא רשם בהסכם המכר מועד מדויק להעברת התשלום למשיבה, ותלה זאת בלוח הזמנים של המוכר.

ח. כך שהסכם המכר מנוגד להסכם הגירושין. כך שכבר אז בהסכם המכר הפר המבקש את הסכם הגירושין.

ט. בהסכם הגירושין (סעיף ו) עולה שאין צורך בפתיחת חשבון נאמנות ספציפי של בא כוח האישה, וגם חשבון נאמנות כללי שיש לבא כוח האישה, מתאים.

י. המבקש יכול היה למסור המחאה לפקודת עו"ד פוריס.

יא. בעת מכירת הדירה לא היה למבקש כסף לשלם למשיבה, ובכך הפר את הסכם הגירושין, בלא קשר לחשבון הנאמנות של בא כוח המשיבה.

יב. בנוסף, למעלה מתשעה חודשים לאחר מכירת הדירה, פנה בא כוח המבקש לבא כוח המשיבה וביקש פריסת התשלום מהעדר יכולת. בא כוח המשיבה סרב במייל, ולמייל זה לא ניתנה תגובת המבקש. 

יג. בהעדר תשלום, פתחה המשיבה תיק הוצאה לפועל כנגד המבקש על סך 520,000 ש"ח. אף את הסך של ה-200,000 ש"ח לא הפקיד המבקש.

יד. יש הודעת הקונה של הדירה כי המבקש מאשר שקיבל מהקונה את מלא הסכום עבור הדירה, אך זה סותר את הסכם המכר, שעל הקונה להעביר סך 352,952 ש"ח לבא כוח המשיבה.

טו. בדיון טען בא כוח המבקש שהמייל שלו הוא ממאי 2017, אך זה חודשיים לפני הסכם הגירושין וזה שקר.

טז. אם היה רוצה, היה יכול להעביר המבקש את הסך שנקבע בהמחאה לבא כוח המשיבה, וכן לא רשם שבהעדר חשבון נאמנות הוא לא יעביר את הכסף.

יז. אף בבקשת המבקש לבית הדין, הוא מודה ששילם את כל חובותיו לאחרים (לחשבון שלו), ולמעשה לא נשאר לו די כסף לשלם למשיבה.

יח. בדיון הודה המבקש שהוא הפר את ההסכם הגירושין בכך שהתכוון לשלם למשיבה את הכסף רק תוך חודשיים שלוש לאחר מכירת הדירה, ולא בעת מכירת הדירה. ואז אמר שהקונה ישלם, ואז אמר שהקונה לא צריך לשלם.

יט. מבוקש לקבוע כי על המבקש לשלם את כל חוב הכתובה ותוספתה בסך 520,000 ש"ח. 

עד כאן מתוך סיכומי שני הצדדים.

ובכן, טרם דיון והכרעה, נציין ונצטט מתוך החלטת בית הדין לאור הדיון שהתקיים בפנינו.

טענות הצדדים שהושמעו בדיון

ונזכיר טענות הצדדים מתוך האמור בהחלטת בית הדין מיום י"ח בטבת תשע"ט (26.12.18):

טוען בא כוח המבקש: הצדדים ניהלו הליך בהרכב אחר, היה ערעור בפני בית הדין הגדול, ושם גובש הסכם שניתן לו תוקף פסק דין. הוסכם בסעיף א שהבעל ישלם לאישה 200,000 ש"ח עבור הכתובה, ואם לא ישלם במועד, החוב יעמוד על 520,000 ש"ח. המועד שנקבע הוא שישולם בעת מכירת הדירה מתוך יתרת הדירה, ולא יאוחר מ 9 חודשים. בסעיף ו שם נאמר כי הסך יועבר לחשבון נאמנות על שם בא כוח האישה, והוא לא יעביר לאישה עד לביצוע פעולות, גם הסרת העיקול מהדירה. הדירה נמכרה, קיים חוזה מכר מיום י"ז באב תשע"ז (9.8.17), ולפני שנחתם, עדכנתי את בא כוח האישה, בקשתי פרטי חשבון נאמנות להעברת הכסף. עד היום בא כוח האישה לא פתח חשבון נאמנות, ולא קיים את חובתו. הם לא עשו זאת מתוך כוונה ברורה, והלכו לפתוח אחר כך תיק בהוצאה לפועל על סך 520,000 ש"ח. אנו רוצים לשלם, אך לא 520,000 ש"ח. כמובן שהוצאה לפועל לא בודקים את הפרטים. אבקש לשלם את סך ה-200,000 ש"ח לחשבון נאמנות וסגירת העיקולים וסגירת תיק הוצאה לפועל.

כך שעיקר טענות המבקש הם שביקש פרטי חשבון נאמנות להעברת הכסף, ועד היום בא כוח האישה לא פתח חשבון נאמנות, ולא קיים את חובתו, וזאת נעשה מתוך כוונה ברורה, כדי לפתוח אחר כך תיק בהוצאה לפועל על סך 520,000 ש"ח.

וכך הגיב בא כוח המשיבה כאמור שם:

מגיב בא כוח המשיבה: אתחיל מהסוף. הבעל הונה ושיקר את כל הערכאות, ואף במועד סידור הגט היה לבעל ילד נוסף. ביום ג' באייר תשע"ח (18.4.18) הייתה החלטה של בית הדין הגדול שדחתה את טענת האישה לביטול הסכם הגירושין, והיה על המבקש לשלם 200,000 ש"ח עד יום ד' בסיון תשע"ח (18.5.18), לפני 7 חודשים.

מציג את החלטת בית הדין האזורי, מיום ז' בכסלו תשע"ז (7.12.16), וטוען ששם נרשם שיש חיוב על הבעל לשלם את מלא הכתובה.

וממשיך וטוען: הבעל הגיש ערעור על כך, וניתן פסק דין בבית הדין הגדול מיום ט"ו בתמוז תשע"ז (9.7.17), ונחתם הסכם גירושין בעזרת בית הדין הגדול. יש החלטה מיום ב' אלול תשע"ז (24.8.17), שם הוטל עיקול על דירת הצדדים הרשומה על שם הבעל ברחוב ר'. שלחתי הודעה לבא כוח המבקש, ובקשתי להעביר למשרדי סך 200,000 ש"ח.

ומשיב לשאלת בית הדין: לא נפתח חשבון נאמנות ספציפי, יש חשבון נאמנות כללי ולשם יכול היה להעביר את הכסף. 

כך שעיקר טענות בא כוח המשיבה עד כה היו, שהוא שלח הודעה תוך בקשה להעברת הכספים למשרדו, וכן שעל המבקש היה להפקיד את התשלום לחשבון נאמנות כללי של בא כוח המשיבה.

ועתה החל בית הדין להתעסק בחילופי הדוא"ל שבין הצדדים, ונצטט עוד מהאמור בהחלטה שם:

בית הדין עיין במייל הקודם ששלח בא כוח המבקש עו"ד אשכנזי ביום ט"ו באב תשע"ז (7.8.17), שם ביקש מבא כוח המשיבה עו"ד פוריס כי הוא מבקש לשלם למשיבה את הסך 200,000 ש"ח, וביקש לקבל את פרטי חשבון הנאמנות שפתח לשם כך.

מבהיר בא כוח המבקש: המייל הנ"ל הוא מיום ט' בסיון תשע"ח (23.5.18). הייתה פניה ראשונה ביום ט"ו באב תשע"ז (7.8.17).

מגיב בא כוח המבקש לשאלת בית הדין: כל הנושא היה ה-200,000 ש"ח. כשכתבתי שאני רוצה לשלם את סעיף ו, יב, הייתה הכוונה גם לסעיף א, שהרי בסעיף ו להסכם מוזכר אף סעיף א. גם במייל השני הזכרתי את סעיף ו, ופירטתי את הסך של סעיף א של 200,000 ש"ח.

כך שהוצג מייל מאת בא כוח המבקש לבא כוח המשיבה, כחודש לאחר הסכם הגירושין שבין הצדדים, בו ביקש המבקש לשלם למשיבה את הסך 200,000 ש"ח, וביקש לקבל את פרטי חשבון הנאמנות שפתח לשם כך.

ונמשיך לפרט טענות הצדדים באשר לכך, מתוך ההחלטה הנ"ל:

מגיב בא כוח המשיבה: עד עכשיו ה-200,000 ש"ח לא שולמו. יש לי חשבון נאמנות כללי, ביום ט' בסיון תשע"ח (23.5.18) כתבתי לו להעביר למשרדי את השיק באופן מיידי. בא כוח המבקש יודע להעביר לחשבון הנאמנות הכללי שלי כסף. הוא לא הגיב על המייל שלי.

בית הדין העיר כי בא כוח המשיבה לא כתב תגובה לבא כוח המבקש שיכניס את כסף לחשבון הנאמנות הכללי, חרף שתי בקשות של בא כוח המבקש לשם העברת הכסף.

משיב בא כוח המשיבה: אני לא מאמין למילה של האיש, האיש אמר כל השנים שאין לו כסף פרוטה, ורק אם תימכר הדירה, יהיה לו כספים. לכן לא מצאתי תכלית לכתוב תשובה ברורה לפרטי הפרטים. עניתי לו נקודתית מבלי להרחיב את המסגרת. על המבקש להראות שברגע נתון זה היה לו כסף להעביר. לא מאמין למילה של המבקש כי אין עליו כסף. בהודעה שלי, מיום ט' בסיון תשע"ח (23.5.18), כתבתי לו שאני לא מסכים לפריסת החוב. כך שהוא לא ביקש ממני לשלם את כל החוב, אלא רק לפרוס לתשלומים.

מגיב בא כוח המבקש: ניסיתי להקל על המבקש בבקשת פריסה, אך לאחר שנאמר לי שלא ניתן, אז כך אנהג. אכן לא הגבתי למייל שלו. אך הוא לא כתב לי מה מספר נאמנות כדי להעביר את הכסף. המבקש היה משלם עד הפרוטה האחרונה.

כך שלמעשה בא כוח המשיבה אינו מכחיש את טענת בא כוח המבקש כי חרף בקשתו, לא מסר לו את פרטי חשבון הנאמנות שלו להעברת התשלום, אלא שטען שלא מצא תכלית לכתוב תשובה ברורה לפרטי הפרטים כולל פרטי החשבון ובחר להשיב נקודתית מבלי להרחיב את המסגרת.

ונוסיף עוד מתוך טענות הצדדים באשר למכירת הדירה, חוזה המכר ופרטיו, כאמור בהחלטה הנ"ל:

מוסיף בא כוח השני של המבקש: הדירה נמכרה ביום י"ז באב תשע"ז (9.8.17), והמייל הראשון היה אז ביחס לדמי המכירה.

בית הדין הקשה על בא כוח המשיבה, אולי היה נוח להם לעכב את התשלום ולכן לא המציא חשבון נאמנות, ויתכן ומסתבר שבתקופת הסכם המכר המבקש רצה לשלם את כל הכסף, והוא משיב: בהודעה מיום ט' בסיון תשע"ח (23.5.18) אני עומד על תשלום הסך, ללא תלות בשום דבר אחר, ובסוף כתבתי, שישלם את הסך, ואם צריך, הדבר ייקבע על ידי הערכאה המוסמכת. הסכם המכר מכחיש את הדברים. בהסכם המכר מיום י"ז באב תשע"ז (9.8.17), סעיף 10 ג, אף שהסכם המכר הוא פיקטיבי, שם נרשם כי ישולמו סך 352,952 ש"ח ישירות בשיק בנקאי, לבא כוח המשיבה. הדירה נמכרה על ידי המבקש לגורם שלישי. הדירה הייתה מעוקלת. נרשם כי בתוך שבעה ימים מבקשת המוכר, הכסף יועבר אליו. המבקש לא נתן הוראה לשלם, וזה משליך על טענתו שהכסף היה באמתחתו. אף הקונה אמר שהמבקש שקרן וכתב להוצאה לפועל שהוא שילם את כל החובות שעל הנכס, כולל חוב הכתובה. אך זה לא הגיע. בסעיף 2 להסכם הרכישה נרשם שסילוק השעבודים קודם, כך שיש לשלם את הכתובה כתנאי למכירת הדירה. בסעיף 7 התחייב המוכר להעביר את כל הזכויות נקיות לקונה, ובסעיף 9 3 נרשם שיש ייפוי כוח לבא כוח המבקש לחתום על כל מסמך בשם המוכר. בסעיף 10 א נרשם שהקונה ישלם מתוך התמורה לפירעון חובות נושי המוכר, וזה לא קרה. הקונה רשם שהוא שילם. צירף מה ששילם לנושים ע"ח המוכר. יש מסמך בחתימת ידו של המוכר, שקיבל את מלא הסך בעבור הדירה, ואין לו כל תביעה כספית מהקונה על הדירה. אך הכתובה לא שולמה.

בית הדין הקשה לבא כוח המבקש, מדוע טוען שרצה לשלם, אם בהסכם המכר נרשם שהקונה ישלם את הכתובה. והוא משיב: דובר שמתוך מכירת הדירה ישולם הסך. הסך של 352,952 ש"ח שבהסכם, היה סך שגילם את ההוצאה לפועל ואת חוב הכתובה.

נציין כי בסעיף 10 ג, נרשם על תשלום בסך 352,952 ש"ח ישולם לבא כוח האישה בהתאם להסכם הגירושין בתוך שבעה ימים מהודעת המוכר.

טוען בא כוח המבקש: המוכר לא הודיע לקונה לשלם את הכתובה, כי לא נמסר חשבון נאמנות והסרת עיקולים.

מגיב בא כוח המשיבה באשר להסרת העיקול: אם היה מגיע סך הכתובה, היו מבוצעים הפעולות והסרת העיקול. לא הייתי מעביר לאישה בלי הסרת העיקול, כאמור בהסכם בבית דין הגדול. כל תשלומי הקונה נעשו בינואר 18, 7-8 חודשים לאחר עסקת המכר. היה שיק בנקאי ששולם לטובת תיק ההוצאה לפועל, אז כאשר המבקש רצה, הוא ביצע העברות. בקשתי שהוא יעביר שיק בנקאי. אני לא יודע מהיכן הגיע הסך שבהסכם המכר, אני מנחש שזה צץ מהערכת סיכוי סיכון. יש לבדוק על איזה בסיס נקבע הסך הנ"ל. כל צד בנה על כך שיזכה בהליך של ביטול פסק דין. חלפו כל הזמנים לתשלום. הדירה מכורה כבר שנה, והכסף לא הגיע. נאחזים בטענה של חשבון נאמנות בצורה שהוא רצה. בהוצאה לפועל נרשם שהסך של הכתובה לא שולם.

עד כאן עיקרי טענות הצדדים ההדדיות והתנהלות הדיון. 

ובית הדין לא מצא סימוכין מהתנהלות חוזה המכר ביחס לבקשת המבקש שבפנינו.

עד כאן ציטוטים רלוונטיים מתוך ההחלטה הנ"ל.

דיון והכרעה

למעשה, המבקש טוען כי הוא שאף למלא אחר האמור בהסכם הגירושין מיום ט"ו בתמוז תשע"ז (9.7.17), אלא שמצד המשיבה לא התמלאו התנאים לשם כך, לאור אי מסירת מספר חשבון נאמנות מאת בא כוח המשיבה כפי הוראות הסכם הגירושין. לעומתו, טוענת המשיבה שהוא לא רצה לשלם סך זה עד היום, וכל טענתו הנסמכת על פגם פרוצדורלי ופורמלי כנ"ל היה תירוץ שלא לשלם את הסך הגבוה שנקבע בהסכם הגירושין למצב בו לא ישלם את הסך הנמוך במועדו.

לאחר העיון בעמדת שני הצדדים כמתואר, בית הדין סבור כי אין לחייב את המבקש בדמי הכתובה מעבר לסך 200,000 ש"ח, ואף אם יקום ספק בעניין, לא יהיה ניתן לחייבו מעבר לכך מחמת הספק ומדין המוציא מחברו עליו הראיה וכן מדין "יד בעל השטר על התחתונה".

ונפרט הנימוקים המובילים למסקנה זו.

הסכם הגירושין שבין הצדדים

לצדדים הסכם גירושין שנערך בתיווך בית הדין הגדול, שאף אישר הסכם זה.

ונצטט סעיפים רלוונטיים מתוך הסכם הגירושין מיום ט"ו בתמוז תשע"ז (9.7.17):

א. הצדדים יתגרשו בגט פיטורין, והבעל ישלם לאישה סך 200,000 ש"ח עבור הכתובה ותוספת כתובה. ובמידה ולא יעמוד בתשלום במועד המפורט להלן, חוב הכתובה ותוספתה יעמוד על סך 520,000 ש"ח (חמש מאות ועשרים אלף).

ב. הסך הנ"ל ישולם בעת מכירת הדירה בה', ולא יאוחר מתשעה חודשים, המוקדם מביניהם. אם הדירה לא תימכר במועד זה, בית הדין ממנה את באי כוח הצדדים לכונסי נכסים.

[...]

ו. הסך האמור בסעיפים א'+ד+ה, יועבר בעת מכירת הדירה לחשבון נאמנות על שם בא כוח האישה עו"ד פוריס, והוא לא יעביר את הכסף לידי האישה אלא לאחר שהאישה תבצע את הפעולות הבאות, האישה תפעל להסרת כל הצווים לרבות צו העיקול שהוטל על הדירה לבקשתה, וזאת בכל הערכאות לרבות בהוצאה לפועל, וכדי שהליך מכירת הדירה יבוצע עד תום, למעט צו עיכוב יציאה מהארץ שלא יבוטל.

[...]

טז. כל מחלוקת שתהיה לגבי פרשנות הסכם זה, למעט מזונות ומשמורת, תוכרע בבית הדין האזורי.

לאור המצוטט מסעיף ו שבהסכם, עולה כי סך החיוב לתשלום האמור בסעיף א להסכם, יועבר למשיבה לחשבון נאמנות על שם בא כוח האישה עו"ד פוריס. ונראה כי בכך בא המבקש להבטיח את העברת התשלום באופן מבוקר למשיבה, ובהתאם לתנאים האמורים בהמשך סעיף זה. למעשה זהו נוהג מקובל בעת העברת סך מותנה, להעבירו לחשבון נאמנות של בא כוח הזוכה, לשם הבטחת מכלול פעולות שההעברה מותנית בהם (וכאמור בסעיף ו להסכם) ואף למען הסדר הטוב ופיקוח ספציפי על הכסף שהוכנס. הלכך קל להבין שמשפט זה באשר לחשבון נאמנות בא כוח המשיבה לא נכתב "כלאחר יד", אלא נכתב בדווקא ומתוך החלטה מושכלת והפעלת שיקול הדעת.

ונראה להוכיח שסעיף זה נכתב בדווקא ולא כלאחר יד, שהרי אף בסעיף יב להסכם מוזכר שסך המזונות יופקד מתמורת הדירה לחשבון הנאמנות של בא כוח האישה, כך שעניין זה של "חשבון נאמנות של בא כוח האישה" הוכנס להסכם בדווקא ולא בלא כווונה, וכתנאי מקדים להעברת כל תשלום למשיבה. 

התכתבות באי כוח הצדדים בדוא"ל

ראשית נצטט מתוך מייל של בא כוח המבקש לבא כוח המשיבה מיום ט"ו באב תשע"ז (7.8.17): "עו"ד פוריס שלום. מרשי מבקש לשלם למרשתך את המוסכם והמפורט בסעיף ו' ויב' להסכם הגירושין-פסה"ד מיום 10.7.17. נא עדכנני פרטי חשבון הנאמנות שפתחת לצורך כך, כמפורט בסעיף ו' האמור לעיל".

כך שחודש לאחר ההסכם, כבר כתב בא כוח המבקש לבא כוח המשיבה כי ברצונו לשלם את סך החיוב הנמוך המתאים למועד זה (בתוך תשעה חודשים מעת ההסכם), אלא שביקש מבא כוח המשיבה: "נא עדכנני פרטי חשבון הנאמנות שפתחת לצורך כך, כמפורט בסעיף ו' האמור לעיל".

הצדדים חלוקים בשאלה האם אכן התכוון המבקש לשלם אז למשיבה את סך כתובתה, ברם, אין חולק בפן העובדתי כי בא כוח המשיבה לא מסר לבא כוח המבקש את פרטי חשבון הנאמנות שלו חרף בקשתו.

כן נצטט מתוך מייל נוסף של בא כוח המבקש לבא כוח המשיבה מיום ט' בסיון תשע"ח (23.5.18): "עו"ד פוריס שלום, בהמשך לשיחתנו מהבוקר: מרשי מבקש לשלם למרשתך את המוסכם והמפורט בהסכם הגירושין-פסה"ד מיום 10.7.17 כמפורט להלן: א. סעיף ו', המפנה לסעיפים הבאים: סעיף א': 200,000 ש"ח. סעיף ד': שולם. סעיף ה': שולם. ב. סעיף יב. נא עדכני נא עדכנני פרטי חשבון הנאמנות שפתחת לצורך כך, כמפורט בסעיף ו' האמור לעיל".

ואמנם, מייל זה השני מאת בא כוח המבקש, בניגוד לקודמו, נכתב לאחר תום תשעה חודשים הנקובים בהסכם, ברם אף אז ביקש לקבל את פרטי חשבון הנאמנות של בא כוח המשיבה לשם תשלום הכתובה.

ונצטט מתוך מייל תגובת בא כוח המשיבה לבא כוח המבקש מאותו יום (ט' בסיון תשע"ח (23.5.18)): "היה ראוי שתצטט את שיחתנו מהבוקר במלואה: העמדתיך על כך שמרשך נדרש לשלם את הסך המינימלי שנקבע בפס"ד עוד ביום 10.7.17 ללא כל תלות, מכל מן וסוג, בתוצאות הערעור. משמרשך לא עמד במועד זה עליו לשלם את מלא הכתובה. יתר על כן, גם ממועד דחיית הערעור עברו יותר משלושים יום. לא זו אף זו: אתה פנית אלי והצעת לפרוס את הסך שנקבע בערעור בהיעדר יכולת של מרשך לעמוד במלוא הסכום. כבר אז, הבהרתי לך כי אין ולא תהיה כל הסכמה להארכת מועד לביצוע התשלום. על אף התראה זו, מרשך בחר שלא לשלם את הסכום הפסוק בערעור, במועד. אבקש להעביר למשרדי באופן מידי וללא כל דיחוי צ'ק ע"ס 200,000 ש"ח לפקודת [ל']. באם מרשתי זכאית למלא סכום הכתובה בגין אי תשלום במועד, הרי שתשלום זה יהיה על החשבון וכו'".

על מייל זה, לא הגיב בא כוח המבקש.

והעולה מחילופי הדוא"ל הנ"ל הוא שכחודש לאחר ההסכם, כבר כתב בא כוח המבקש לבא כוח המשיבה כי ברצונו לשלם את סך החיוב הנמוך המתאים למועד זה (בתוך תשעה חודשים מעת חתימת ההסכם), אלא שביקש מבא כוח המשיבה לעדכנו בפרטי חשבון הנאמנות שפתח לצורך כך, ברם, בא כוח המשיבה לא מסר לבא כוח המבקש את פרטי חשבון הנאמנות שלו חרף בקשתו. חילופי המיילים שלאחר מכן היו כבר מעבר לתקופה שהוקצבה לתשלום ברף הנמוך, ואז כבר התווכחו בא כוח הצדדים כמה על המבקש לשלם.

עולה מהאמור כי בפן העובדתי, המבקש ניסה לעמוד בתנאי ההסכם, וביקש לשלם למשיבה את הסך שחויב ברף הנמוך, אלא שעמד על התנאי שבהסכם, להעביר סך זה דווקא לחשבון נאמנות ע"ש בא כוח המשיבה, ואולם, חרף בקשתו, בא כוח המשיבה לא המציא לו את פרטי החשבון כנדרש בהסכם הגירושין. כך שאי התשלום במועדו, לא נבע בשל עיכובו של המבקש, אלא בשל אי שיתוף פעולה מצד המשיבה לקיום תנאי ההסכם. 

ועוד נוסיף, בסעיף ב' להסכם הגירושין נאמר אודות מועד תשלום הכתובה ברף הנמוך: "הסך הנ"ל ישולם בעת מכירת הדירה בה', ולא יאוחר מתשעה חודשים, המוקדם מביניהם". לטענת המשיבה, הדירה נמכרה חודש לאחר ההסכם, ביום י"ז באב תשע"ז (9.8.17), וטוענת כי המייל השני של המבקש לא היה "בעת מכירת הדירה", אלא הרבה לאחר מכן. ברם, בלא להיכנס לדיון מהו העת של "בעת מכירת הדירה", עדין אין ספק כי בתוך חודש ימים מעת חתימת הסכם הגירושין, ועוד טרם מכירת הדירה, כבר פנה המבקש בדוא"ל בבקשה לשלם למשיבה את חובו, ככל שימסור בא כוחה את פרטי חשבון הנאמנות, כאמור לעיל. ואדרבה, העובדה שפנה המבקש יומיים לפני מכירת הדירה (פנה במייל ביום ט"ו באב תשע"ז (7.8.17)) בבקשה לקבלת פרטי חשבון הנאמנות של בא כוח המשיבה לשם העברת התשלום, יש בה כדי להוכיח שאכן הוא כוון באמת לשלם, שהרי מסתבר שידע שבעוד יומיים הוא מוכר את הדירה, ויתכן ורצה להתארגן לכך יומיים מראש.

למעשה, אין צורך לברר את השאלה האם לשון השטר היא הקובעת (העברה לחשבון נאמנות בא כוח המשיבה) או כוונת השטר, שהרי נראה שאף לפי הכוונה שבהסכם, היה על המשיבה להעביר למבקש את פרטי חשבון הנאמנות של בא כוחה, ואולם, בכל זאת נלבן את הסוגיה בפסקה הבאה.

מה קובע – לשון השטר או פרשנות כוונת הצדדים

ברמ"א חושן משפט סימן סא סעיף יג נאמר:

והוא הדין בשאר דקדוקים שיש לדקדק מן השטר, ולא אמרינן דהאי גברא לא דקדק כל כך (ב"י בשם ריב"ש). 

וכן ראה האמור בשולחן ערוך שם סעיף טו, דין הריב"ש הנ"ל:

מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק וכו'.

ועיין סמ"ע שם ס"ק כד, שאף אם טוען החתום בשטר שלא דקדק, אין שומעים לו.  

ברם, בשולחן ערוך חושן משפט שם סעיף טז נפסק בשם רבינו ירוחם:

יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכין אחר הלשון הכתוב בו אלא אחר הכוונה.

ולכאורה הסעיפים סותרים, האם הולכים אחר דקדוק לשון השטר או אחר הכוונה שבשטר. 

והיה נראה לומר, שדין השולחן ערוך בסעיף טז מדבר רק בתנאי, כאמור שם, ורק בתנאי הולכים אחר הכוונה, שהרי עיקר תנאי הוא הכוונה שלו, שהיא זו שמתנה את הקיום, מה שאין כן בשאר לשון שטר. 

במאמר מוסגר נאמר, שהנידון האמור לעיל – האם הולכים אחר הכוונה או אחר הלשון שבשטר – איירי רק בהלכות שטרות ובהתחייבות כספית ספציפית ומסוימת, אך בהתחייבות רגילה בין בני אדם שאינה מסוימת, ודאי שהכוונה היא הקובעת. בעניין זה, ראו המובא ברמ"א חושן משפט סימן ס סעיף ג, שכתב (דין הר"ן וב"י בשם רשב"א) שהמתחייב לזון את חברו סתם, אזי מתחייב לזונו כל ימי חייו או כל זמן שצריך חברו (ועיין שם בסמ"ע ס"ק טו, מתי חייב כל חייו ומתי רק כפי צרכו), משמע שבהתחייבות שאינה מסוימת הולכים אחר אומדנא וכוונה.

ברם, יתכן יישוב נוסף לסתירה זו בין הסעיפים הנ"ל, ונצטט מתוך פסק דין בית הדין בחיפה בתיק 1021240/1 באשר לכך:

בשאלה מתי יש להעדיף את הלשון ומתי יש להעדיף את הכוונה, דנו הפוסקים. הבחנה אחת היא, שבמקום בו יש "אומדנא דמוכח" שכוונת הצדדים אינה תואמת את לשון החוזה, יש להעדיף את הכוונה על פני הלשון, ואילו במקום בו אין אומדנא ברורה אזי יש להעדיף הצמדות ללשון החוזה. דיון בשאלה מצאנו בנחל יצחק (לגאון הרב יצחק אלחנן ספקטור, חושן משפט סימן ס"א), שאחר שכתב שיש ללכת רק אחר אומדנא דמוכח ולא ניתן להסתמך על אומדנא רגילה שנוצרת מתוך הנסיבות, הוסיף וכתב (נחל יצחק סימן ס"א סעיף ט"ז, סוף ענף ז'): "וכל זה הוא, באם שנולד לנו ספק בעיקר התנאי וכוותיה דהוי סתירה למה שאמר בפיו בפירוש, אבל אם היה תנאי בוודאי, בזה יש לומר דמהני מה שמוכח לנו מתוך כוונת העניין לברר כוונת התנאי". דהיינו, כאשר יש התחייבות, ובאים לומר על בסיס אומדנא שההתחייבות נעשתה רק בתנאים מסוימים – נדרשת דווקא "אומדנא דמוכח". אך כאשר ישנם תנאים מסוימים להתחייבות, ונדרשת הכרעה בפירוש התנאי – ניתן להסתמך על אומדנות מתוך נסיבות העניין. 

עולה מדבריהם, וביחס לנסיבות תיק דנן, שכדי להפקיע מלשון השטר המפורשת המצריכה פתיחת חשבון נאמנות, דרושה אומדנא דמוכח שהצדדים לא התכוונו בדיוק ללשון השטר, וכמובן שפה אין כלל אומדנא זו, ואדרבא, הסברא נותנת שהם התכוונו לכך בדווקא.

ברם, כאמור לעיל, למעשה, בנידון דנן, אין משמעות לכל הנ"ל ולסתירה בין הסעיפים, שהרי בכל מקרה קיימת הקפדה על פתיחת חשבון נאמנות כתנאי לתשלום החיוב כפי לשון ההסכם, שהרי אף אם נלך אחר הכוונה, כאמור בשולחן ערוך שם בסעיף טז, עדיין מסתבר שהכוונה הייתה שיופקד סך החיוב לחשבון נאמנות דווקא, וכאמור לעיל. 

העולה מכל האמור

בהתאם להסכם הגירושין שבין הצדדים, הוסכם כי המבקש ישלם למשיבה סך 200,000 ש"ח עבור הכתובה ותוספת כתובה, ובמידה ולא יעמוד בתשלום במועד המפורט להלן, חוב הכתובה ותוספתה יעמוד על סך 520,000 ש"ח. בסעיף ו' להסכם זה הובאו התנאים להעברת סך התשלום למשיבה, ושם נאמר בין השאר כי סך התשלום יועבר לחשבון נאמנות בא כוח המשיבה עו"ד פוריס.

לאור כל האמור לעיל, נראה שהצדדים התכוונו בדווקא למה שכתבו פעמיים בהסכם הגירושין, כי סך החיוב מהמבקש למשיבה יועבר לחשבון נאמנות על שם בא כוח המשיבה, ואין חולק כי בכל העת, ולמרות פניות ובקשות מפורשות של בא כוח המבקש לבא כוח המשיבה (כמפורט במיילים המוזכרים מעלה, כאשר הפניה הראשונה הייתה בתוך המועד שהוקצב לתשלום הנמוך), לא מסר בא כוח המשיבה את מספר חשבון הנאמנות שלו לבא כוח המבקש. הלכך, ניתן להסיק שלא המבקש הוא זה שגרם לעיכוב התשלום למשיבה, שהרי הוא רצה לקיים את ההסכם כתבו וכלשונו, ובתוך המועד המוקצב פנה לבא כוח המשיבה שימסור לו את חשבון הנאמנות, אלא שלא נענה לכך בחיוב.

ואמנם לא נעלמה מעינינו טענת המשיבה כי המבקש לא באמת רצה לשלם לה במועד, אך כל הנ"ל הינו כבר בגדר "נסתרות הלב", ואין אנו יודעים מה הייתה כוונתו באמת. בהתאם למיילים ששלח בא כוח המבקש לבא כוח המשיבה, נראה שהמבקש כן רצה לשלם את סך חיוב הכתובה (הסך הנמוך) בתוך המועד שהוקצב לו לשם כך, אך אפילו אם בפנינו ספק באשר לכנות רצונו לשלם במועד, כטענת המשיבה, עדיין אין לחייב את המבקש בדמי הכתובה מעבר לסך 200,000 ש"ח, שהרי אף אם היה קיים ספק בעניין, לא יהיה ניתן לחייבו מעבר לסך הנמוך מחמת הספק ומדין "המוציא מחברו עליו הראיה" וכן מדין "יד בעל השטר על התחתונה".

בית הדין לא מוצא בשאר טענות המשיבה הוכחה לכך שהמבקש לא רצה לקיים או לא קיים מחמתו את התחייבותו שבהסכם הגירושין.

מסקנה

בנסיבות העניין ולאור המתואר מעלה, בית הדין מקבל את תביעת המבקש, וקובע כי לא ניתן לחייב את המבקש עבור כתובת אשתו מעבר לסך 200,000 ש"ח.

המבקש יעביר סך זה לחשבון נאמנות בא כוח המשיבה בתוך 21 יום מעת קבלת הודעת בא כוח המשיבה (עם העתק לבית הדין) הכוללת את פרטי חשבון הנאמנות של בא כוח המשיבה.

בא כוח המשיבה יעביר את התשלום הנ"ל למשיבה בהתאם לתנאים האמורים בסעיף ו' להסכם הגירושין שבין הצדדים מיום ט"ו בתמוז תשע"ז (9.7.17).

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ז' בשבט התשע"ט (13/01/2019).

הרב יצחק אושינסקי – אב"ד                     הרב מאיר קאהן                     הרב יעקב מ' שטיינהויז

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה