י.ע.ץ טכנולוגיות בע"מ ואח' נ' עזר ואח'

החלטה

1.נדונות בפניי במאוחד שתי תובענות המשקפות סכסוך מר בין בעלי מניות בחברה. דומה שהתביעות שבפניי הן אך קצה הקרחון.

2.בגדר ת.א. 41988-06-11 (להלן – "התביעה הראשונה") תובעת התובעת לחייב במתן חשבונות ובתשלום סך 570,723 ₪. נטען כי הנתבע 1 (להלן, גם "עזר"), בהיותו דירקטור יחיד אצל התובעת (להלן, גם "יעץ"), מעל בכספיה והעביר מאות אלפי ₪ מחשבון הבנק שלה אל חשבון הנתבעת 2 (להלן, גם "בן-גד"), חברה הנמצאת בבעלותו ובשליטתו של עזר.

עזר ובן-גד התגוננו בפני התביעה. עזר הגיש תביעה-שכנגד נגד יעץ ונגד בעלי הרוב שלה, הם צדדי ג' 2 ו- 3 (להלן, גם "צדיק"). נטען שם כי עזר העמיד ליעץ הלוואות בעלים. התביעה-שכנגד מתגדרת ביתרת חוב נטענת לו בגין הלוואות בעלים אלו, בסכום של 1,231,289 ₪. יעץ וצדיק התגוננו בפני התביעה-שכנגד.

3.בגדר ת.א. 50116-03-12 (להלן – "התביעה השנייה") הגישה יעץ תביעה כספית נוספת על סך 320,299 ₪, כנגד עזר בלבד. אף עילתה שם נסמכת על הפרת אמונים וניצול לרעה של סמכויות הניהול שהוקנו לעזר ביעץ, ומעילה בכספיה.

4.הוריתי על מיצוי הליכי ביניים. בגדרם עומדת להכרעתי בקשת יעץ להורות, שעה שאורה על הגשת תצהירי עדויות ראשיות, לשנות את סדר הטיעון באופן שעזר ובן-גד יהיו אלו שיגישו את ראיותיהם ראשונים וסדר הטיעון יהיה בהיפוך לקבוע בתקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, וכן כי נטל השכנוע בכל הקשור בטענות ההגנה שהעלו הנתבעים או מי מהם יהיה מוטל על הנתבעים. הונחו בפניי תגובה ותשובה לתגובה.

5.תחילה אבהיר כי בדעתי להתעלם מטענתם של עזר ובן-גד על פיה יש להתעלם מן הבקשה שבפניי לנוכח העובדה שעו"ד גיל בכר פסול מלשמש בא כוחה של יעץ מטעמים אתיים שנימנו שם. אכן מצפה הייתי שבקשה זו תונח בפניי בשלבים מוקדמים ותיטען בכתבי הטענות. אין בדעתי להידרש לבקשה, המוגשת "מעשה טרמפ", במסגרת תגובה לבקשה של הצד שכנגד. אכן זכותם של עזר ובן-גד לפנות לרשויות האתיקה של לשכת עורכי הדין על מנת שהיא תכריע במחלוקת זו, מבלי שבדעתי להידרש לה כל עיקר.

6.על אותה דרך אין בדעתי להידרש לעתירתם המשתמעת של עזר ובן-גד על פיה, ומן הטעמים שהושמעו בעתירה כנגדם, יש להורות על היפוך סדר הבאת הראיות, ככל שעסקינן בתביעה-שכנגד שהוגשה על ידם. מונחת בפניי, איפוא, אך בקשה אחת ובדעתי להידרש אך לה.

7.טענת יעץ נסמכת על טענת הודאה והדחה. לטעמם, כעולה מכתבי הטענות, אין הכחשה כי הכספים נשוא התביעה הראשונה והתביעה השנייה נמשכו על ידי עזר מחשבונה של יעץ. הגנתם של עזר ובן-גד, איפוא, היא שהדבר נעשה במסגרת פרעון הלוואת בעלים נטענת. לנוכח זאת, כך הטענה, נוצרה התשתית הדיונית המובהקת של הודאה והדחה, המצדיקה שינוי בסדר הבאת הראיות.

8.לאחר ששקלתי הנתונים שבפניי בדעתי לדחות את הבקשה, ראש לכל לנוכח התעלמות ב"כ הצדדים מן המתחייב מאיחוד ההליכים שבפניי, ואף לנוכח דחיית הטענה לגופה.

9.דומה שנשכח מב"כ הצדדים שבמסגרת ההליך שבפניי נדונה במאוחד אף תביעה-שכנגד. משכך, ובסדר הדברים הדיוני הרגיל, ממילא אמור הייתי להורות כי תחילה תגיש יעץ תצהירי עדות מטעמה, אך לעניין התביעה העיקרית בתביעה הראשונה ובתביעה השנייה. לאחר מכן אמורים היו עזר ובן-גד להגיש תצהירי עדות מטעמם, הן לעניין התביעה העיקרית והן לעניין התביעה-שכנגד. ובסופה של דרך אמורה הייתה יעץ להגיש תצהירי עדות מטעמה, אך לעניין התביעה-שכנגד.

10.ממילא, לנוכח נתון זה, לכאורה נשמר העיקרון שעל פיו על כל תובע, בתורו, מוטל הנטל לשכנע בעניינו. ממילא, לנוכח זאת, יעץ מגיעה אל המבוקש לנוכח העובדה שממילא תהיה היא האחרונה להגיש תצהירי עדות, לנוכח העובדה שממילא היא נתבעת בתביעה-שכנגד. אין צריך לומר כי הגם שהתביעה-שכנגד מתבררת במאוחד עם התביעה העיקרית, הרי היא כתביעה לכל דבר ועניין, וככל שעסקינן בה ממילא שמורה זכותה הדיונית של יעץ, כנתבעת-שכנגד, להישמע אחרונה.

11.בלב המחלוקת, כמסתמן, ממילא יהא על בית המשפט להכריע איזו גרסה תועדף על ידו. והרי, הדעת נותנת, ככל שאאמץ את גרסת יעץ ואדחה את גרסת עזר ובן-גד, דומה שהדרך תהא סלולה לזכות בתביעות העיקריות ולדחות את התביעה-שכנגד. ובמהופך: ככל שאאמץ את גרסת עזר ובן-גד ואדחה את גרסת יעץ, דומה שהדרך תהא סלולה לזכות בתביעה-שכנגד ולדחות את התביעות העיקריות. אם אכן עזר מעל בכספי יעץ וגנב אותם, קרוב לוודאי תידחה הטענה אודות פרעון הלוואת בעלים. אם אכן עזר הילווה ליעץ כספים שהילווה, קרוב לוודאי שתידחה הטענה שגנב כספים אלו.

12.והגם שנודעת משמעות לא מבוטלת לעניין נטל השכנוע, נשמט מב"כ הצדדים, ולו סטטיסטית, כי במרביתם המכרעת של המקרים לעניין זה לא נודעת כל משמעות. רק במקרה הנדיר שבנדיר שבו כפות המאזניים מעויינות נודעת משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע. זה אינו הדין במשפטנו האזרחי (הגם שקיימת השקפה נוגדת וראו: שלמה לבנוני, השפיטה: הכרעה דיכוטומית או פסיקה משקללת? האומנם "הכול או לא כלום"? עלי משפט, כרך ג', 531).

וכך, ללא כל קשר לשאלת נטל השכנוע, קיימת אפשרות סבירה כי הגם שעל כל אחד מבעלי הדין, בתורו, להרים את הנטל, הרי בסופה של דרך, ומשעה שאכריע-כאשר-אכריע, ישכיל הצד הזוכה לזכות בדינו, גם אם הנטל מוטל עליו, שהרי הוא ירימו.

13.ואף לגוף הטענה הפרשנות של פסיקת בתי המשפט לעניין "הודאה והדחה" היא דווקנית. וכך מצינו ב-ע"א 777/80 קלרה שרייבר נ' מרגוט שטרן ואח', פ"ד לח(2) 143, כי "כדי להעביר את נטל הראיה מתובע לנתבע צריכה טענת הנתבע להיות מסוג 'הודאה והדחה' – 'כן – אבל', כלומר הודאה בכל העובדות, הנטענות על ידי התובע שבצידה של אותה הודאה טענות, המפקיעות את זכותו של התובע....". משמע, גם אם במיעוט הפלוגתאות אין הודאה מצד הנתבע, לא משתנה דרך העסקים הדיונית הרגילה.

בנדוננו בוודאי קיימת פלוגתא בלב המחלוקת. שהרי טענת יעץ המרכזית היא שעזר גנב את כספיה. ובוודאי שעזר אינו מודה בנתון זה.

14.שומה בדרך העסקים הדיונית הרגילה להגיש הראיות "בחבילה אחת". משמע, ברגיל שומה על התובע להגיש ראיותיו, גם אם בית המשפט יקבע, בסוגיה פלונית זו או אחרת, כי הנטל רובץ על הנתבע דווקא. רק מקום שבו הנטל רובץ על הנתבע בכל הסוגיות כולן, אף ללא שיור, משתנה דרך העסקים הדיונית הרגילה. זה אינו המצב בפניי.

15.בפרשה דומה דנתי ב-ת.א. 7811/04 טרוסייט בע"מ נ' עופר דן (במאגרי "נבו"). אף שם בגדרה של תביעה עיקרית נטען כנגד הנתבע שם שבמהלך עבודתו אצל התובעת שם, הוא נטל כספים שלא כדין, אם עבורו ואם עבור חברה שבבעלותו. ואף שם הנתבע הגיש תביעה-שכנגד בגדרה הוא דרש חובות נטענים שחבה לו התובעת. ככל שעסקינן בטענת הודאה והדחה שנטענה שם הטעמתי כי "די במה שנרשם עד הנה על מנת לדחות כחסרת שחר את טענת התובעת למשיכת כספים שלא כדין, על ידי הנתבע. התובעת, בפשטות, טוענת כי הנתבע גנב ממנה כספים. הנתבע, לכל אורך הדרך, מודה במשיכת הכספים אך טוען כי הם נמשכו כדת וכדין. משום כך ברי, שלא כטענת התובעת, שאין עסקינן בטענה של הודאה והדחה. שומה היה על התובעת להתמודד עם הטענה החמורה אודות גניבת כספים על ידי הנתבע, ודומה שהיא אף לא התחילה במלאכה" (סעיף 13).

16.משאלו הם פני הדברים, וכמבואר, בדעתי לדחות את הבקשה ולהורות על הגשת תצהירי עדויות ראשיות, כבדרך המלך. אין בדעתי ליתן צו להוצאות לנוכח הסגנון המתלהם וחסר ההצדקה בכתבי בי-דין שבפניי. ככל שימשיך סגנון מתלהם זה בהמשך הדרך אשקול לחייב בהוצאות לאוצר המדינה.