פסק דין
ערעור על פסק דין (הכרעת דין וגזר דין), של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט אופיר), מיום 19.6.13 בת"ד 7040-11-11.
המערערת הורשעה, לאחר ניהול הוכחות, בעבירות של נהיגה רשלנית, בניגוד לסעיף 62(2) ו- 38(2) לפקודת התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה"), אי ציות לתמרור ב-48 (תמרור 303), בניגוד לסעיף 22 לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן: "התקנות"), נהיגה בדרך הגורמת נזק, בניגוד לסעיף 21(ב)(2) וגרימת חבלות של ממש, בניגוד לסעיף 38(3) לפקודה.
על פי עובדות הכרעת הדין, נהגה המערערת ברחוב אביגדור אביטל בבאר שבע, לכיוון כיכר תנועה, לא צייתה לתמרור 303, ונכנסה לכיכר מבלי לתת זכות קדימה לרכב שנסע בכיכר (להלן: "הרכב המעורב"), והתנגשה עם חזית צד שמאל, בדופן ימין קדמית של הרכב המעורב (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה, נגרמו חבלות של ממש לנהגת הרכב המעורב ולנוסעת, ולמערערת. בית משפט קמא הרשיע את המערערת בעבירות הנ"ל, לאחר שהעדיף את גרסת התביעה, אך זיכה אותה מחמת הספק מעבירה של נהיגה במהירות מופרזת.
על המערערת נגזרו עונשים של פסילה בפועל למשך שמונה עשר חודשים, פסילה על תנאי, וקנס כספי.
הערעור נסב הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.
ב"כ המערערת טוען, כי לא היה מקום להרשיע את המערערת, מאחר והנהגת המעורבת כלל לא הבחינה ברכב המערערת לפני התאונה, כי לא ניתן היה לקבוע את מהירויות כלי הרכב בעת התאונה, כי לא הוכח מעבר לכל ספק סביר, כי המערערת התרשלה והתרשלותה גרמה לתאונה, כי רכב המערערת הגיע למקום מימין לנסיעת הרכב המעורב.
אשר לגזר הדין טען, כי לא היה מקום להחמיר עם המערערת שעברה התעבורתי נקי, וותק הנהיגה שלה הוא בן 22 שנה.
ב"כ המשיבה עותרת להשאיר את גזר הדין על כנו, מנימוקי בית משפט קמא. היא הדגישה את חומרת הפגיעות שנגרמו לנהגת הרכב המעורב, וכן את הפסיקה הנוהגת.
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות.
בית משפט קמא ביסס את ממצאיו על עדויות עדי התביעה, כולל בוחן המשטרה, ועל העדר גרסה נגדית מטעם המערערת, אשר טענה שאינה זוכרת דבר מהתאונה. בית משפט קמא הפנה לעדותה של הנהגת המעורבת, אשר טענה כי מהירות נסיעתה לא עלתה על 30 קמ"ש, והיא לא נחקרה נגדית על ידי בא כוח המערערת, ולכן דחה את טענת בא כוח המערערת, כי הנהגת המעורבת נסעה במהירות של 90 קמ"ש. הוא גם קבע כי זוהי מהירות שאינה סבירה לנהיגה בכיכר תנועה. בית משפט קמא הסתמך גם על סימני החריצה בכביש, המלמדים על כניסה לתוך הכיכר בנסיעה ישרה, על כך שנקודת ההתנגשות בין כלי הרכב, היתה בתוך הכיכר, וכי המערערת נכנסה לכיכר בצורה ישרה, ולא בצמוד לימין הדרך.
אלו ממצאים ומסקנות המבוססים על התרשמות בית משפט מהעדים שבפניו, ואין מקום להתערב בהם. איני מוצאת ממש גם בטענתו של בא כוח המערערת, לפיה, אם זוכתה המערערת מעבירת המהירות, לא ניתן להרשיעה בנהיגה רשלנית, שהרי ניתן לנהוג באופן רשלני, ולהיכנס לכיכר תנועה מבלי לתת זכות קדימה, גם במהירות של 50 קמ"ש.
מכל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור על הכרעת הדין.
אשר לגזר הדין, תקופת הפסילה מצויה במתחם העונש ההולם. בנסיבות אלה, הגם שמדובר בענישה מחמירה, לא מצאתי מקום להתערב בה, נוכח הפגיעות החמורות שנגרמו לנהגת הרכב המעורב, ועמדת הפסיקה לפיה, במקרים כאלה יש להחמיר בענישה. יש לזכור גם הנאשמת ניהלה את ההליך עד תום, ולכן אין מקום ליתן לה את ההקלות המגיעות לאלה החוסכים זמן שיפוטי, וטרחתם של העדים.
אשר על כן, אני דוחה גם את הערעור על גזר הדין.
ניתן והודע היום, י' חשון תשע"ד, 14 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.