כהן נ' מלון ויה מאריס בע"מ ואח'

פסק דין

זוהי תביעה לסעד הצהרתי בעילה של הרמת המסך של נתבעת 2, (להלן: "הנתבעת") כך שחובותיה ייוחסו גם לנתבע 2, (להלן: "הנתבע").

א. תמצית טענות התביעה

1. הצדדים ניהלו יחסים עסקיים החל משנת 2007 והנתבע הינו בעל השליטה, מנהל ודירקטור בנתבעת 1. בבעלות הנתבע חברה נוספת בשם "דבל השקעות ונכסים מניבים בע"מ" (להלן "דבל") המחזיקה בבעלותה חברה נוספת בשם "ש.ע.ר. חברה להשקעות בע"מ" (להלן: "ש.ע.ר").

במהלך העסקים נמסרו לתובע שיקים של הנתבעת כבטחון להלוואה שנתן התובע לנתבע. השיקים היו חתומים על ידי הנתבעת, אשר הוצגה לתובע כחברה סולבנטית המנהלת מלון פעיל על חוף הים בעיר בת-ים. התובע בדק ומצא שאכן החברה הינה בבעלות הנתבע וכתובתה ושמה תואמים את פרטי מלון ויה מאריס ברחוב בן גוריון 43 בבת ים (להלן: "המלון").

2. ההלוואה לא הושבה לתובע והוא הגיש את 31 השיקים שקיבל כבטחון לביצוע, כאשר החוב עמד בעת הגשת התביעה דנן על 900,000 ₪. הנתבעת הגישה בקשה להתנגדות, אשר נדחתה ביום 18/10/10 על ידי כב' הרשמת שרון הינדה, אשר קבעה בין היתר, שיימשכו ההליכים בתיק ההוצל"פ וכי גרסת הנתבע, אשר הצהיר כתמיכה לבקשה להתנגדות, אינה אמינה.

ניסיונות גביית החוב בתיק ההוצל"פ לא צלחו והסתבר לתובע, כי קיים חשש ממשי להברחת נכסים וקיפוח נושים על ידי הנתבעת, באמצעות הנתבע. כן הסתבר, כי הנתבעת רוקנה מתוכן, כדי להתחמק מתשלום חובותיה, ויתרה מכך, יש חשש שהנתבעת הוקמה כקליפה ריקה להונאת נושים.

3. טוען התובע, שמשרדי הנתבעת מצויים במלון ששמו כשמה, הנתבע נמצא רוב היום במלון ואחותו מנהלת אותו. הנכס בו פועל המלון אינו בבעלות הנתבעת, אלא בבעלות חברת ש.ע.ר. שהינה בבעלות דבל, ודבל הינה בבעלות הנתבע. עוד עולה מהטלת העיקול, כי הנתבעת מחזיקה ב-250 ₪ בלבד בבנקים, מה שמצביע על הברחת הכספים ו/או על מימון דק ו/או שהנתבעת מעולם לא הפעילה את המלון והוקמה כדי להתחזות כמפעילתו. מדובר בחברת קש שעיסוקה להפלת נושים, לקנוניה שנולדה על ידי הנתבע.

4. טוען התובע, שהנתבעת הוקמה בשנת 2007 לאחר החלטת כב' הש' קרת בבש"א 11887/03, בלס נ. דבל השקעות ואח' (להלן: "פרשת בלס"), שם נקבע שדוד בלס, אחיו של הנתבע דנן, עושה שימוש אסור במטרה לקפח את נושיו. טוען התובע, כי מר משה בלס הקים את המשיבה כחברה נקייה שתשמש אותו בהטעיית נושים חדשים. עוד לטענתו, מדובר בנתבע שהוא מקים חברות סדרתי, שמשאיר אחריו נושים.

בקשת התובע להרמת המסך במסגרת תיק ההוצל"פ נדחתה והרשם קבע שאין הנושא בסמכותו ולכן הוגשה התביעה דנן.

5. השטרות שנמשכו על ידי הנתבעת, נמסרו לתובע על ידי הנתבע, ועל פי עדותו בפרשת בלס הנ"ל, הוא הבעלים היחיד של חברת דבל. חברת דבל, אשר הגישה בקשה לביטול העיקול על מטלטלי הנתבעת טענה, שכל המיטלטלין במלון בבעלותה, שהיא מפעילה את המלון וכי היא חברת האם של ש.ע.ר. בעלת הנכס בו פועל המלון. דבל צרפה לבקשה הסכם שכירות בין חברת ש.ע.ר. שהיא בעלת הנכס בו פועל המלון לבין חברת דבל, מפעילת המלון. לטענתה, ההסכם נחתם בין 5 גורמים, כולל הנתבע באופן אישי. בהסכם השכירות הנ"ל נראה בעליל חוסר ההפרדה המוחלט בין בעלי המניות לבין החברות, כאשר נקבע (סע' 6 לתוספת להסכם), כי זכויות בעלי המניות וביניהם הנתבע, יהיו ביחד ולחוד והמלון יתנהל על פי שיקול דעתם ולא על פי החלטות ש.ע.ר. מה שמצביע, לטענת התובע, לעירוב נכסים.

6. כב' הש' קרת קבעה בפרשת בלס, כי לאור העובדה שיש זהות מוחלטת בין דבל לדוד בלס ובין ש.ע.ר. (המוחזקת על ידי דבל) לבין דוד בלס, הרי שדוד בלס עשה באישיות המשפטית של דבל כדי לכסות על פעולותיו, ולכן היא חייבה את כל המצהירים מטעם דבל, כולל הנתבע דנן, בהוצאות. בפרשת בלס העיד דוד בלס, כי דבל זה ש.ע.ר, ש.ע.ר זה דבל והכל ביחד.

טוען התובע, כי לאור הרמת המסך שבוצעה בפרשת בלס פעל הנתבע דנן ביחד עם דוד בלס להקמת הנתבעת ב-2007, ליצירת חיץ מדומה בין השותפים לקנוניה לבין האחריות.

7. עוד טוען התובע, כי הנתבעת היא חברה משפחתית, בבעלות מלאה של הנתבע ואחיינו, עם אותם בעלי מניות והנתבעת משמשת כלי לצורך נוחות בענייני מס. הנתבע פעל כדי לרמות את התובע, כאשר הציג את הנתבעת כבעלת בית המלון שהוא פעיל ולמעשה, הנתבעת הוקמה כחברת קש בשם הזהה למלון כדי להפיל נושים בפח. לחילופין, טוען התובע, לאחר שהתובע הילווה כספים וקיבל עבורם שיקים של הנתבעת, החליט הנתבע לרוקן את הנתבעת מתוכן. התובע, בעת הלוואת הכספים האמין, שהנתבעת מפעילה את המלון ומצג השווא והתרמית של הנתבע, גרמו לו להסכים להלוות את הכספים. בפועל, היום אינו יכול לקבל את כספו חזרה מהנתבעת.

8. בתיק הוצל"פ נשוא תביעה זו קבעה כבר הרשמת אליהו מירב, שש.ע.ר. ודבל התנהלו כגוף אחד והאבחנה ביניהן מלאכותית. כן נקבע, כי הכתובות של שתי החברות זהה. הרישיון לניהול העסק הוא על שם דבל בכתובת ש.ע.ר. וישנה זהות מסוימת בין בעלי המניות משה ויניב בלס, כשהדירקטור בדבל הוא משה בלס. באותה החלטה, טוען התובע, ביצעה כב' הרשמת הרמת מסך לעניין עיקול מיטלטלין בין שתי החברות. לטענת התובע, הנתבעת, משה בלס – הנתבע, חברות ש.ע.ר. ודבל, חברו יחד בקנוניה לעשיית רווחים על גבם של הנושים והתובע מפרט את טבלת החברות שהקים הנתבע והמירמה המבוצעת על ידי הנתבע (סע' 34 לתובענה דנן). התובע מציין שמשה בלס טען בבש"א 11887/03 – פרשת בלס, שחברת דבל היא הבעלים של ש.ע.ר. דהיינו, הוא עצמו הבעלים של דבל שהינה בעלים של ש.ע.ר. מה שמצביע על כך שמשה בלס הוא הבעלים של כל החברות.

מדובר בעירוב נכסים מסועף וכבר נקבע על ידי כב' הש' קרת בפרשת בלס הנ"ל, כי מדובר בעירוב חברות מה שגרם לנתבע להקים חברה חדשה, היא חברת מלון ויה מאריס בשנת 2007 במטרה להונות את הנושים. טוען התובע שהנתבע רימה אותה מיום נטילת ההלוואה, משתמש במסך ההתאגדות של הנתבעת ומציג מצב שווא בפני התובע. לכן, טוען התובע, להרמת המסך.

9. בחקירתו העיד התובע, כי יש לו ניירות לגבי ההלוואה שניתנה במזומן לדרישת הנתבעים. לדבריו, הנתבע נהג להסיע אותו לבנק להוצאת המזומנים. סך כל ההלוואות היו בסכומים של 700-800 אלף ₪ ולדבריו, הנתבע ואחיו נטלו ממנו בסך הכל 2,5 מיליון ₪, כאשר על חלק מהסכומים קיבל מהם "פתקים". ההלוואות ניתנו בזמנים שונים בסכומים שבין 3,000 ל- 90,000 ₪, כאשר סכומים קטנים היו בכיסו וסכומים גדולים הוצאו מהבנק. ההלוואות ניתנו בין חודש מרץ 2008 עד מרץ 2009, תוך שהנתבע ואחיו פיתו אותו בהבטחה שיקבל 4% לחודש.

התובע, לדבריו, האמין לאמירה זו, כיוון שהיה מדובר באנשים עשירים. לגרסתו, בגין כל שיק שקיבל, נתן התובע סכום דומה במזומן. בדיעבד, הסתבר לו שהמלון מהווה "קליפה" וניתנו לו שיקים של הנתבעת, שכתובתה ככתובת מיקום בית המלון. הוא ביקר במלון בליווי אחות של הנתבע והתרשם ממנו מאוד. לגרסתו, מידי יום הנתבע היה מגיע למלון ולוקח מעטפות עם כסף של הפדיון, והכל במזומן. התובע טוען שביקר כמעט מידי יום במלון וראה את הנתבע נוטל כספים. לא נקבע בין הצדדים מועד להשבת הכספים ולגבי השיקים שניתנו לו, נחתמו הסכמים.

10. טענתו להברחת נכסים נסמכת על העובדה שהנתבעים רושמים נכס על שם אחר, ומוכרים לצד ג' וגם בבית המשפט המחוזי נקבע, ששלושת החברות מעורבות, דהיינו דבל, ש.ע.ר. והנתבעת. עוד טען לעניין זה, כי לאחים בלס נכס בחיפה שרשום על שם קרובי משפחתו שנמצאים בחו"ל, אך הם עושים בנכס כבשלהם. יש בית מלון נוסף בבת ים שהם מקבלים ממנו 50% ואת בית המלון רשמו על שם שתי חברות.

טוען התובע בעדותו, כי את הכסף נתן למשה בלס ולא לנתבעת. הכסף ניתן במזומן כיוון שמשה ודוד לא הסכימו לקבל שיקים.