כהן נ' משטרת ימ"ר חוף

החלטה

לפניי בקשה להשבת תפוסים בהתאם לסעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: "הפקודה").

התפוסים בהם עסקינן הינם רכב מסוג טיוטה 99-754-71 (להלן: "הרכב") וסכום של 50,000 ₪ במזומן אשר היה בתא הכפפות של הרכב (להלן: "הכסף").

אין חולק כי הרכב ובתוכו הכסף, נתפסו ביום 5/6/2013 בשעות הלילה, במסגרת פעילות משטרתית במהלכה נעצרו חשודים בביצוע עבירה שעניינה משחקי מזל אסורים, בעיר נשר.

המבקש טוען כי הרכב שלו, כי הוא רכש אותו מכספו וכי הרכב רשום על שם בנו של המבקש, ששוהה כעת בחו"ל (להלן: "הבן"). מוסיף וטוען המבקש כי הוא אינו קשור בעבירות אותן חוקרת המשטרה, כי הוא אף לא נחקר במשטרה לגבי העבירות הנטענות – והכל למרות ששאל ביוזמתו אם יש צורך בחקירתו. לגבי הכסף – טוען המבקש כי הסכום שייך לו, כי אין כל קשר בין הכסף לבין החשדות, כי הוא משך את הכסך בסמוך ליום התפיסה למטרת רכישת כרטיס טיסה שיאפשר לבן לשוב לארץ וכי הוא זקוק לסכום על מנת לאפשר את חזרת הבן. לכן, לשיטת המבקש, אין למשטרה כל זכות להמשיך ולהחזיק את הרכב ואת הכסף ויש להשיבם אליו.

המדינה מתנגדת לבקשה ומפנה לתיק החקירה באשר לחשדות הקיימים בנוגע לפעילות האסורה. במהלך הדיון המדינה לא הסבירה מהי בדיוק עילת התפיסה או עילת המשך ההחזקה ברכב ובכסף והסתפקה בהפניה לתיק החקירה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים – עמדתי היא כי דין הבקשה לגבי הכסף להדחות ולגבי הרכב להתקבל בתנאים.

הכסף –

מעיון בתיק החקירה עולה כי קיימות ראיות מספר לגבי האפשרות שהכסף לא שייך למבקש אלא דווקא לאחר, אשר כנגדו ישנן ראיות לכאורה הקושרות אותו לעבירות המיוחסות לו. אמנם, אין טענה – נכון לעכשיו – לפיה המבקש מעורב בפעילות הנטענת ואמנם הוא אף לא נחקר לגבי העבירות הנטענות – אך ככל שיש אינדיקציה לכך שהכסף לא שייך למבקש אלא לאחר – אזי שאין חשיבות ל"חפותו" של המבקש.

במהלך הדיון הוצג לעיוני תצלום של מסמך המעיד, לכאורה, על רכישת מט"ח או המרת מט"ח, מטעם המבקש לגבי סכום כסף שדומה לסכום שנתפס במועד סמוך לתפיסה. המבקש טוען כי מסמך זה מלמד על כך שהסכום שלו – אך לשיטתי אין בכך די. ככל שיהא צורך להמשיך ולקיים דיון בבעלות על הכסף – יהא צורך להציג את המסמך המקורי ואולי להשוות בין השטרות שמשך המבקש לבין השטרות שנתפסו, ויתכן שבכך יהא כדי לסייע בידי המבקש.

בנוסף, יש לראות כי אמנם הכסף נמצא בתא הכפפות של הרכב של המבקש, אך המבקש עצמו מסביר כי הוא אינו נוהג ברכב (שכן רשיון הנהיגה של פסול) ושהרכב נמצא בזמן האחרון בשימוש של אחר (אשר התבקש להעביר את הרכב "טסט" ואשר לפעמים מסיע את המבקש בעת הצורך). לא הוסבר מתי בדיוק נסע המבקש ברכב בפעם האחרונה, מתי בדיוק הכניס את סכום הכסף לתא הכפפות ומדוע השאיר אותו שם (אם הוא לא משתמש ברכב). גם סוגיות אלו תתבררנה אם יבקש המבקש לקיים דיון בבעלות על הכסף.

בכל אופן, נכון לעתה, הראיות שבהן עיינתי בתיק (ואשר נותרו חסויות לבקשת המשטרה) מקימות אפשרות ממשית שהכסף אינו שייך למבקש ודין הבקשה בהקשר זה להדחות.

הרכב –

לגבי הרכב, עמדתי שונה, הגם שמעיון בתיק עולה שיש יסוד להניח כי הרכב קשור לביצוע העבירות הנטענות. למרות זאת, נדמה לי שניתן להשיבו לידי המבקש – בתנאים.

ראשית, אעיר כי ככל שעמדת המדינה סומכת על כוונה לעשות ברכב שימוש זה או אחר או ככל שכוונתה לומר שהרכב נדרש כראיה בהמשך – הרי שעליה החובה לפרט מהו בדיוק הצורך בתפיסת הרכב (חילוט עתידי אפשרי או הצגה כראיה או אחר), ומשלא נטען מהו הצורך הרלבנטי – די בכך כדי לחייב את השבתו לבעליו (בש"א 13973/05 א.מ.ג.ר. גז בע"מ נ' משרד התשתיות הלאומיות (4.8.2005)).

שנית, קיימות ראיות לגבי כך שהוא אכן של המבקש, וכדוגמא אפנה לרשיון הרכב שהוצג בדיון, על שמו של הבן. בחומר הסודי אשר אליו הופניתי, קיימת אמירה בודדת לגבי האפשרות שהמדובר ברכב של "האחר" (אשר מעורב בעבירה הנטענת) אך המדובר בהתייחסות שאינה מלמדת על בעלות אלא אולי רק על שימוש. לא מצאתי בתיק החקירה כל מסמך או ראיה מוצקה אחרת שיכולה לסתור את המסמך שהוצג לגבי הרכב.

שלישית, אם המשטרה תבקש בעתיד להסתמך על הרכב כראיה – אזי ברור שהרכב עצמו לא באמת יובל לבהמ"ש לאולם הדיונים על מנת לשמש כראיה ובוודאי שלא יוגש כמוצג לתיק האלקטרוני שמתנהל בבהמ"ש. ניתן לצלם ולתעד כל חלק רלבנטי ולעשות כל בדיקה חיונית ולאחר מכן להשיב את הרכב למבקש, ללא כל פגיעה בניהול החקירה.

רביעית, באשר לאפשרות לעתור לחילוט הרכב – הואיל והמבקש בשלב הזה לא חשוד בביצוע עבירה זו או אחרת, והיות ושאר הפרטים חסויים לבקשת המשטרה, קצת קשה לדון בשאלה אם יהא מקום להורות על חילוט אם לאו, בשלב מסוים בעתיד, וההלכה בהקשר זה הינה כדלהלן (בשינויים המתחייבים):

"עסקינן בשלב ביניים, בו נדרש בית המשפט לבחון את ההצדקה להמשך תפיסת  הרכוש בידי המאשימה, עד לסיום ההליך הפלילי, וזאת באופן שיאפשר את חילוטו. כל זאת, במידה שהנאשם יורשע בביצוע עבירה של עסקת סמים, ובהתאם לתנאים המפורטים בסעיף 36 א (ב) לפקודת הסמים (לתכליות החילוט, ראו ע"פ 4980/07 כהן נ' מדינת ישראל (04.11.2010), פסקה 45 וההפניות שם). בשלב זה, די שיוצגו בפני בית המשפט, הבוחן את תפיסת הרכוש, ראיות לכאורה, המצביעות על פוטנציאל חילוטו של הרכוש, בתום ההליך הפלילי. במילים אחרות: "מן הבחינה הראייתית, לשם תפיסת רכוש, כמו גם לשם קביעתו של כל אמצעי מגביל אחר להבטחת מימוש החילוט, די בשלב הביניים, בדומה לדין בעניין מעצר נאשם עד תום ההליכים, בקיומן של ראיות לכאורה המצביעות על 'פוטנציאל חילוט', קרי על קיומו של סיכוי סביר שאם יורשעו הנאשמים, יביא הדבר לחילוט הרכוש שבמחלוקת" (בש"פ 3750/09 אלהואשלה נ' מדינת ישראל (02.06.09))."

בש"פ 5769/12 מזרחי נ' מדינת ישראל (20.8.2012).