כהן נ' עו"ד ישראל בכר, בתפקידו כנאמן לביצוע הסדר הנושים ואח'

השופטת ע' ברון:

1. האם הפטר שניתן לחברה במסגרת הסדר נושים פוטר את בעלי המניות שערבים בערבות אישית לחובות החברה? והאם, ובאיזה אופן, הפטר שניים מבין שלושה ערבים לחובות החברה משליך על ערובתו של הערב השלישי? שאלות אלה, הנעות במישור האנכי שבין ערב לחייב העיקרי (החברה) מצד אחד, ובמישור האופקי שבין הערבים לבין עצמם מצד שני, הן שעומדות במוקד הדיון.

העובדות הצריכות לעניין

2. המערער הוא בעלים במחצית ממניות חברת מייסטר הבשר בע"מ (להלן: החברה), ובמחצית השניה מחזיקים שי קסלר ודרור מנור (להלן: קסלר ומנור); שלושת בעלי המניות ערבו בערבויות אישיות לחובות החברה, "יחד ולחוד". ביום 21.2.2012 ניתן צו לכינוס נכסי החברה, ועו"ד ישראל בכר (המשיב 1) מונה ככונס נכסים (להלן: עו"ד בכר ו-הליך הפירוק בהתאמה). כשמונה חודשים לאחר מכן, ביום 23.10.2012, ניתן גם למערער לבקשתו צו כינוס נכסים בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ועו"ד שי גרוס הולנדר (המשיב 2) מונה כנאמן לנכסיו (פש"ר 36940-03-12, להלן: הליך הפש"ר ו-הנאמן בהתאמה).

3. במסגרת הליך הפירוק של החברה נמכרו פעילותה ונכסיה, ונפרעו מלוא החובות לנושים המובטחים. לאחר כל אלה נותרה יתרת כספים בקופת הכינוס, שאז הגישו קסלר ומנור ביום 4.6.2013 בקשה לאישור הסדר נושים לפי סעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: הסדר הנושים ו-חוק החברות בהתאמה). על פי ההסדר ויתרו הנושים על זכותם לנהל הליכים משפטיים נגד החברה בגין חובותיה, וכן נקבע כי קסלר ומנור יופטרו מערבויותיהם האישיות לחברה ומאחריותם כמנהלים וכבעלי מניות בה. קסלר ומנור מצידם התחייבו בהסדר הנושים לפעול על מנת להזרים לקופת הכינוס כספים המגיעים לחברה, וכן להוסיף לקופה תרומת בעלים מכיסם בסכום כולל של 525,000 ש"ח. בתוך כך, בהסדר הנושים נקבע באופן מפורש כי בניגוד לקסלר ומנור, המערער אינו מופטר מערבויותיו האישיות לחברה: "אין בהסדר זה כדי לגרוע מכל זכות של הנושים להיפרע את חובות החברה מצדדי ג' (כגון יעקב כהן), למעט בעלי המניות ו/או הערבים (שי קסלר ודרור מנור)" (בסעיף 36 להסדר).

הסדר הנושים זכה לרוב הדרוש על פי דין באסיפת הנושים, וביום 11.11.2014 אושר על ידי בית המשפט המחוזי במסגרת הליך הפירוק וקיבל תוקף של החלטה; עו"ד בכר מונה כנאמן לביצוע ההסדר. סמוך לאחר מכן, ביום 27.1.2015 הגיש המערער במסגרת הליך הפש"ר בקשה להורות לנאמן לדחות את תביעות החוב שהוגשו נגדו – וזאת על יסוד הסדר הנושים. על פי הנטען, מאחר שתביעות החוב נובעות מערבויותיו של המערער לחובות החברה וחובות אלה הוסדרו במסגרת הסדר הנושים, אין עוד תוקף גם לערבויות שניתנו. ביום 10.4.2015 נדחתה הבקשה, ונקבע כי על המערער להגישה בגדרי הליך הפירוק של החברה ולבית משפט שאישר את הסדר הנושים.

4. בהמשך להחלטת בית המשפט מיום 10.4.2015 בהליך הפש"ר, פנה המערער לבית המשפט בהליך הפירוק וחזר על בקשתו למתן צו הצהרתי שלפיו חובותיו כערב לחברה הוסדרו במסגרת הסדר הנושים. טענותיו של המערער בבקשה זו נעו בשני מישורים עיקריים. במישור היחסים שבין חייב לערב – קרי: בין החברה לבינו – טען המערער כי על פי מושכלות יסוד הערבות היא במהותה חיוב משני, ולכן עם פקיעת החיוב העיקרי (חובה של החברה) ממילא פוקע גם החיוב המשני (חובו של המערער כערב). בעניין זה נסמך המערער על סעיף 5 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק הערבות), הקובע כדלקמן:

(א)   הוקטן החיוב הנערב, על פי הסכם בין החייב לבין הנושה או על פי ויתור של הנושה, מופטר הערב במידה שהופטר החייב.

(ב)    הוגדל החיוב הנערב, על פי הסכם בין החייב לבין הנושה, אין הדבר משנה בחיובו של הערב.

(ג)     חל בחיוב הנערב שינוי אחר, על פי הסכם בין החייב לבין הנושה, משתנה חיובו של הערב לפי השינוי, אולם הברירה בידי הערב –

(1)        למלא ערבותו ללא שינוי, אם ניתן לעשות כן;

(2)        לבטל ערבותו אם השינוי היה שינוי יסודי הפוגע בזכויות הערב.

בפרט נסמך המערער על האמור בסעיף 5(א) המצוטט; וכן ביקש להסתמך על סעיף 5(ג), ובעניין זה נטען כי הפטרת החברה מחובותיה מהווה "שינוי אחר" בחיוב הנערב המביא אף הוא לבטלות הערבות.

נוסף על כך, למערער טענות במישור היחסים שבין הערבים לבין עצמם. לגישתו מתן הפטר רק לשניים מבין שלושת הערבים לחובות החברה (לקסלר ולמנור), משמעו שמלוא יתרת חוב הערבות מוטל על כתפי הערב השלישי (המערער) – מבלי שעומדת לו הזכות לתבוע מהם השתתפות; ובכך יש כדי לגרום למערער נזק. משכך, נטען כי יש להחיל בעניינו את סעיף 6(ב) לחוק הערבות – שלפיו "גרם הנושה לפקיעת ערובה שניתנה להבטחת החיוב הנערב ונגרם על ידי כך לערב נזק, מופטר הערב כדי סכום הנזק"; ולחלופין את סעיף 55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), שלפיו "הפטיר הנושה אחד החייבים מן החיוב, כולו או מקצתו - בוויתור, במחילה, בפשרה או בדרך אחרת - הופטר גם השני באותה מידה, זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת".

כן יצוין כי ביום 27.5.2015 הגיש המערער בקשה נוספת במסגרת הליך הפירוק – שבה ביקש לאפשר לו לשלם סך של 262,500 ש"ח לקופת הכינוס של החברה, ולהורות כי עם התשלום יחול גם עליו הסדר הנושים והוא יופטר מחובותיו שמקורם בערבותו לחובות החברה, כפי שהופטרו קסלר ומנור ובהתאם לסכום ששילם כל אחד מהם כתרומת בעלים. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 15.6.2015, וביום 19.8.2015 הוכרז המערער פושט רגל. תביעות החוב שהוגשו נגד המערער על ידי נושי החברה עמדו על סך של כ-5 מיליון ש"ח.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5. בית המשפט המחוזי מרכז-לוד דחה את בקשת המערער ביום 10.3.2016, תוך מתן משקל מכריע להוראות הסדר הנושים ולכוונת הצדדים לו (פר"ק 7870-06-13, כבוד השופטת ע' וינברג-נוטוביץ). בעניין זה הובהר כי בהסדר נקבע באופן מפורש שבניגוד לקסלר ולמנור, המערער לא יופטר מערבותו לחובות החברה; וכי הנושים הסתמכו על הוראה זו בעת שאישרו את ההסדר. כן נקבע בפסק הדין ממצא עובדתי שלפיו המערער היה מודע לקידומו של הסדר הנושים כבר כשנה וארבעה חודשים לפני שאושר; ועל יסוד האמור סבר בית המשפט כי אין למערער להלין אלא על עצמו משבחר שלא ליטול חלק בגיבוש ההסדר, וכי יש לתמוה בנוגע למועד שבו בחר להגיש את בקשתו בהליך הפירוק (רק כשנה וחצי לאחר אישורו של הסדר הנושים). בית המשפט המחוזי הוסיף והבהיר כי סעיפים 5 ו-6 לחוק הערבות וסעיף 55 לחוק החוזים הם סעיפים דיספוזיטיביים, שניתן להתנות עליהם; ומשכך נקבע כי "השאלה ביחס לתוקף ערבויותיו של המבקש (המערער-ע'ב') כלפי כל אחד מהנושים, לאורו של ההסדר, היא שאלה אשר הכרעתה מחייבת בחינת הערבויות גופן והתנאים המפורטים בהן, מול כל אחד מהנושים". על יסוד האמור נקבע בפסק הדין כי ככל שהמערער סבור שאין תוקף לערבות זו או אחרת כלפי נושה מסוים, עליו להתכבד ולהגיש בקשה מתאימה במסגרת הליך הפש"ר.

בגדר למעלה מן הצורך הוסיף בית המשפט המחוזי כי סעיף 5 לחוק הערבות, שעניינו כאמור בחיוב עיקרי שהוקטן או שונה, כלל אינו חל בנסיבות המקרה – וזאת משום שלגישתו ויתור הנושים על זכות התביעה נגד החברה אינו מהווה מתן הפטר לחברה מחובות אלה. לדברי בית המשפט, "החיוב הנערב של החברה לא הוקטן במסגרת ההסדר והנושים לא ויתרו על מלוא חובם כנגד החברה. הסכמת הנושים היא שלא לנקוט בהליכים כנגד החברה לגביית החוב שלא במסגרת הסדר הנושים ואין המדובר בוויתור על החוב" (סעיף 39 לפסק הדין). עוד נקבע בפסק הדין, כי גם סעיף 6(ב) לחוק לא חל בנסיבות המקרה – מאחר ש"הנזק הנטען על ידי המבקש (המערער-ע'ב') לא הוכח וממילא נושא זה צריך להיבחן על ידי בית משפט של פש"ר, בפניו פרושים מלוא הנתונים ביחס למבקש". בעניין זה הפנה בית המשפט לסעיף 56(ב) לחוק החוזים, שלפיו "חייב שנתן לנושה לקיום החיוב יותר מכפי חלקו בנטל החיוב, זכאי לחזור על החייב השני ולהיפרע ממנו לפי חלקיהם"; ובהתאם לאמור נקבע, כי אין כל פסול בכך שהמערער ייתבע בגין ערבותו לחברה יותר מהסכומים ששילמו קסלר ומנור לפי הסדר הנושים – וזאת כל עוד שלא יידרש לשלם יותר מכפי חלקו על פי כל אחת מהערבויות שהעמיד לטובת הנושים.

סופו של דבר, בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו של המערער למתן צו הצהרתי שלפיו הוא מופטר מכוח הסדר הנושים מחובותיו כערב לחובות החברה – ומכאן הערעור.

עיקר טענות הצדדים בערעור

6. המערער חוזר על עמדתו שלפיה הפטר החברה מחובותיה במסגרת הסדר הנושים, משמעותו הפטרתו מערבותו לחובות אלה. בהקשר זה, לגישת המערער אין לייחס משקל כלשהו לכך שלפי ההסדר הנושים ויתרו "רק" על זכות התביעה נגד החברה – מאחר שמדובר בפלפול לשוני ריק מתוכן, שעה שבפועל משמעות הוויתור היא מחילה על חובות החברה. המערער מוסיף כי אין לייחס משקל גם לכך שבהסדר נקבע באופן מפורש כי המערער לא יופטר מערבותו, וגם לא להסתמכותם הנטענת של הנושים על זכות התביעה כלפיו – וזאת לנוכח ההגנות המוקנות לו בסעיפים 5 ו-6 לחוק הערבות, שאף אם הן דיספוזיטיביות הרי שהוא מעולם לא הסכים לוותר עליהן. המערער מדגיש כי לא נפל רבב בהתנהלותו במסגרת הליך הפירוק, וכי העובדה שנחתם הסדר נושים נודעה לו באקראי ובדיעבד; ולדבריו לכל אורך ההליך הוא ניסה לקבל מידע בנדון מאת עו"ד בכר המשמש ככונס לנכסי החברה ומבאת-כוחם של קסלר ומנור, ואולם כל פניותיו העלו חרס.

          המערער מדגיש כי הוא ערב לחובות החברה ללא הגבלת סכום, "יחד ולחוד" עם קסלר ומנור; וכי בהתאם ליחס אחזקותיהם בחברה, ביחסים שבין הערבים לבין עצמם מחצית מנטל הערבות מוטל על המערער והיתרה על קסלר ומנור. משכך, המערער סבור כי יש בעצם מתן ההפטר לשני הערבים כדי להסב לו נזק – שכן המשמעות היא שעליו לשאת במלוא נטל הערבות, מבלי שעומדת לו הזכות לתבוע מקסלר וממנור השתתפות בחוב כפי חלקם בערבות. לגישת המערער, לפי פרשנות אפשרית של סעיף 6(ב) לחוק הערבות יש לראות בכל אחד מהערבים יחד ולחוד משום "ערובה שניתנה להבטחת החיוב הנערב" כלשון סעיף זה – ועל כן הפטרתם של קסלר ומנור הסבה למערער נזק, שבגינו "מופטר הערב כדי סכום הנזק". ואולם יבואר כבר בנקודה זו כי המערער טען טענות שונות, ואף סותרות, בכל הנוגע להיקף הנזק הנטען על ידו. מצד אחד נטען שהנזק שנגרם לו כתוצאה מהסדר הנושים עולה כדי חלקם בערבות של קסלר ומנור, בקיזוז הסכום ששילמו כתרומת בעלים (בסך 525,000 ש"ח); ומצד שני נטען כי גובה הנזק הוא כל סכום שבו יחויב מעבר לסך של 262,500 ש"ח (מחצית מן הסכום הכולל שבו התחייבו קסלר ומנור כתרומת בעלים במסגרת הסדר הנושים).

7. עו"ד בכר סבור כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, וכי הטענה שלפיה הסדר הנושים העניק למערער הפטר מחובותיו היא טענה משוללת יסוד שאף עומדת בסתירה לכוונת הנושים שקיבלה ביטוי מפורש בהסדר. עו"ד בכר מדגיש כי מדובר בתנאי יסודי בהסדר הנושים, שנתן ביטוי מפורש לרצון הנושים שלא לפטור את המערער מחובות החברה – וזאת על פי הנטען בנסיבות שבהן בניגוד לקסלר ולמנור, המערער לא לקח חלק בהליך הפירוק של החברה, לא סייע בגביית כספים המגיעים לחברה, ולא תרם כספים מכיסו לקופת הכינוס.

כפי שקבע בית המשפט המחוזי, גם לגישתו של עו"ד בכר בהסדר הנושים אמנם ניתן הפטר לקסלר ולמנור מערבויותיהם לחובות החברה, ואולם החברה עצמה לא נהנית מהפטר חובות דומה – אלא אך ורק מהסכמת הנושים שלא לנקוט נגדה בהליכים משפטיים. משכך, לגישת עו"ד בכר ממילא אין יסוד לטענת המערער שלפיה עם הפטרת החברה מחובותיה מופטר גם הוא מערבותו לחובות אלה. בהקשר זה מוסיף עו"ד בכר, כי על פי סעיף 69(ג) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל), צו הפטר שניתן לחייב במסגרת הליך פשיטת רגל בכל מקרה אינו פוטר את הערב מחובות החייב; ועוד נטען כי הוראה זו חלה גם במסגרת הליכי חדלות פירעון של חברות, מכוח סעיף 353 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות)). לעמדת עו"ד בכר גם מטעם זה, ולו רק על דרך ההיקש, אין לפטור את המערער מערבותו לחובות החברה – וזאת אפילו היה נקבע בהסדר הנושים כי החברה הופטרה מחובותיה שלה. לבסוף, עו"ד בכר סבור כי טענות המערער בכל הנוגע לתוקפם של כתבי הערבות שנחתמו על ידו צריכות להתברר במסגרת הליך הפש"ר – כפי שאמנם נקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

          הנאמן בהליך הפש"ר מוסיף וטוען לחוסר תום לב בהתנהלותו של המערער – שאף על פי שידע בזמן אמת כי מתגבש הסדר נושים לחובות החברה, בחר שלא לפנות לבית המשפט של פירוק כדי להצטרף להליך ובעשותו כן ביקש "ליהנות מכל העולמות". על פי הנטען, מחד גיסא נמנע המערער מלפעול לטובת הנושים, ובתוך כך לא תרם מכספו לקופת הכינוס; ומאידך גיסא קיווה והניח כי הסדר הנושים יחול גם עליו ויפטור אותו מחובותיו. עוד נטען כי בקשתו של המערער שביסוד פסק הדין לוקה בשיהוי, וכי המניע להגשתה היה בקשה שהגיש הנאמן במסגרת הליך הפש"ר לביטול הענקות שביצע המערער בנכסיו.

8. גם הכונס הרשמי (להלן: הכונס) סבור כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואולם בשונה מעו"ד בכר והנאמן – הכונס בדעה כי יש לראות בהתחייבות הנושים שלא להגיש תביעות נגד החברה משום הפטר מחובותיה לכל דבר ועניין; ועם זאת, לגישת הכונס הפטר זה אינו גורע מתוקף ערבותו של המערער לחובות החברה. לעמדת הכונס כל מהותה של הערבות, המהווה חיוב משני, היא לחול במצב שבו החייב העיקרי אינו עומד בחיובו – וכראיה מפנה הכונס לסעיף 8(2) לחוק הערבות המונה שורה של מצבים שבהם חרף פקיעתו של החיוב העיקרי עומדת הערבות בתוקפה; ולא רק זאת, אלא שנטען כי במצבים אלה רשאי הנושה לפנות במישרין לערב לפירעון החוב, אף מבלי שהקדים פנייה בנדון לחייב העיקרי. יתרה מזאת, הכונס מדגיש כי מצבים שבהם החייב העיקרי נקלע להליכי חדלות פירעון, או שניתן לו צו הפטר, הם-הם הסיכון שמפניו נועד מוסד הערבות להגן; ועל כן לעמדת הכונס כל פרשנות הפוטרת ללא סייג את הערב המשני שעה שהחייב הופטר, חוטאת לתכליתה של הערבות. בעניין זה מפנה הכונס להוראות סעיפים 69(ג) ו-34(ד) לפקודת פשיטת הרגל – הקובעות באופן מפורש כי צו הפטר שניתן בהליך פשיטת רגל אינו מפטיר את הערב מחובותיו, וכך גם הסדר או פשרה שעורך חייב עם נושה בהליך פשיטת רגל; ולגישתו של הכונס הוראות אלה כוחן יפה גם כאשר מדובר בהליכי פירוק של חברה, כבענייננו (מכוח סעיף 353 לפקודת החברות).

זאת ועוד. נטען כי סעיף 5 לחוק הערבות אינו חל בענייננו גם משום שהסדר הנושים אינו הסכם "רגיל" שבין נושה וחייב, הנובע מרצונם החופשי של הצדדים ושאליו מכוונת הוראת הסעיף – אלא שמדובר בהסכמה שהיא בבחינת הרע במיעוטו במצב הדברים הנתון. ובמישור שבין הערבים לבין עצמם, הכונס סבור כי השאלה אם נגרם למערער נזק כתוצאה מהסדר הנושים אם לאו, ראוי שתידון במסגרת הליך הפש"ר ותלובן בהתאם לתוכן כתבי הערבות שעליהם חתם המערער.

דיון והכרעה

9. האם הפטר שניתן במסגרת הסדר נושים לחברה חדלת פירעון פוטר גם את המערער מערבותו לחובות החברה? והאם, ובאיזה אופן, הפטרת הערבים הנוספים מערבויותיהם משליכה על ערבותו של המערער? להלן אדון בשאלות אלה כסדרן. השאלה הראשונה נסבה על היחסים המתנהלים במישור "אנכי" – בין החייב העיקרי לערב שהינו חייב משני, והשאלה השניה נסבה על היחסים המתנהלים במישור "אופקי" – בין הערבים לבין עצמם. כפי שיפורט להלן אציע לחבריי לדחות את הערעור, בלא לסתום את הגולל על זכותו של המערער לטעון במסגרת הליך הפש"ר להגנה מכוח סעיף 6(ב) לחוק הערבות.

מישור "אנכי" – בין חייב לערב

10. ערבות, על פי הגדרתה, היא "התחייבותו של אדם לקיים חיובו של אדם אחר כלפי אדם שלישי" (סעיף 1 לחוק הערבות). ערבות נוצרת בהסכם שבין הערב לנושה, או בהתחייבות של הערב שהודעה עליה ניתנה לנושה (סעיף 3 לחוק הערבות). על פי מהותה, הערבות היא משנית לחיוב העיקרי ונועדה "לבטח" את הנושה מפני מצב שבו החייב העיקרי לא יעמוד בהתחייבותו – שאז ייכנס הערב בנעלי החייב ויקיים את החיוב. סעיף 2 לחוק הערבות מורה כי "אין ערבות אלא לחיוב בר-תוקף"; וחיובו של הערב הוא חיוב "נלווה או נגזר או טפל" לחיובו של החייב העיקרי ונסמך עליו (ד"נ 4/82 קוט נ' קוט פ"ד לח(3) 197, 212 (1984) (להלן: עניין קוט); ע"א 255/89 פרדו נ' מדינת ישראל, פ"מ מו(5) 641, 650 (1992)). בהתאם, "אין הערב חב ביותר מחיובו של החייב ולא בחמור ממנו" (סעיף 4(א) לחוק הערבות); "כל טענה שיש לחייב כלפי הנושה בקשר לחיובו עומדת גם לערב" (סעיף 7(א) לחוק הערבות); ו-"הוקטן החיוב הנערב, על פי הסכם בין החייב לבין הנושה או על פי ויתור של הנושה, מופטר הערב במידה שהופטר החייב" (סעיף 5(א) לחוק הערבות שכבר צוטט לעיל).

כפי שניתן לראות, ישנה מידה לא מבוטלת של חפיפה בין חיובו של החייב העיקרי לבין חיובו של הערב – ואולם לא מדובר בזהות מוחלטת בין השניים (ראו: ע"א 706/74 יראוני נ' הלוואה וחסכון ירושלים, אגודה הדדית בע"מ, פ"מ כט(2) 365, 369-368 (1975)). כך למשל, סעיף 5(ב) לחוק הערבות קובע כי חייב רשאי להגדיל את חיובו כלפי הנושה, אולם הדבר לא ישפיע על החיוב שנטל על עצמו הערב; סעיף 8(2) לחוק מורה כי נושה רשאי לדרוש מהערב את מילוי ערבותו מבלי שדרש תחילה מהחייב את קיום חיובו, בין היתר במצב שבו ניתן נגד החייב צו כינוס נכסים או צו פירוק (יצוין כי המונח המופיע בסעיף הוא "צו קבלת נכסים", שמשמעותו היא "צו כינוס נכסים" (וראו סעיף 6 לפקודת פשיטת הרגל לעומת סעיף 4 לפקודת פשיטת הרגל מס' 3 לשנת 1936)); ועל פי סעיף 17 לחוק הערבות, פגם שנפל בחיוב הנוגע לכשרותו או לייצוגו של החייב אינו פוטר את הערב. הדברים קיבלו ביטוי גם בעניין קוט:

"חוק הערבות מכיר במספר מצבים, בהם מוכרת חבותו המלאה של הערב, חרף העובדה כי חבות של החייב פגומה. כך הוא הדין, אם חבותו של החייב פגומה 'מבחינת כשרותו או ייצוגו' (סעיף 17 לחוק הערבות). דין דומה, אם כי רחב יותר, קיים בדיני השטרות, כאשר פקודת השטרות [נוסח חדש] קובעת, כי הערב חב 'אף אם התחייבותו של הצד שבעדו ערב פסולה מכל סיבה שאינה פגם בצורה' (סעיף 57(ג) לפקודה). בשל הסדר מיוחד זה נאמר על הערבות בשטרות, כי היא שינתה את אופיה, ושוב 'אינה אקצסורית' או נטפלת לחבות העיקרית, אלא יש והערב חייב, אף על פי שהחייב העיקרי פטור. ערבות מכוח הפקודה יכולה, היא עצמה, להתקיים כחבות עיקרית' (י' זוסמן, דיני שטרות (דף חן, מהדורה 6, תשמ"ג) 292). והנה עתה, בעקבות חוק הערבות, תוך שינוי מהדין הקודם,  גם חוק הערבות מכיר במצבים, בהם החייב העיקרי פטור, ואילו הערב חייב" (שם, בעמ' 213).

11. לא רק חוק הערבות ופקודת השטרות [נוסח חדש] מכירים במצבים שבהם הערב חייב בעוד החייב העיקרי פטור – אלא גם פקודת פשיטת הרגל. סעיף 69(ג) לפקודת פשיטת הרגל עניינו בצו הפטר שניתן לחייב פושט רגל, ונקבע כי צו זה לא פוטר בין היתר את הערב לחוב העיקרי: "צו הפטר לא יפטור אדם שביום מתן צו הכינוס היה שותף עם פושט הרגל או שהיה עמו יחד נאמן, מחוייב או קשור בחוזה, או שהיה ערב או מעין ערב לו". כך גם סעיף 34(ד) לפקודת פשיטת הרגל, שעניינו בהסדר או פשרה בהליך פשיטת רגל, מורה כי הסדר מעין זה לא פוטר בין היתר את מי שערב לחוב העיקרי: "הסכמת נושה לפשרה או להסדר לא תשחרר אדם אשר לפי פקודה זו לא היה משתחרר בצו הפטר אילו הוכרז החייב פושט רגל".

סעיפים אלה מכוונים אמנם להליכי פשיטת רגל, ואולם ההיגיון שבצידם כוחו יפה גם כאשר עסקינן בהליכי פירוק של חברה לפי חוק החברות. חדלות פירעון של חברה, בדומה למצב של פשיטת רגל, היא הסיכון העיקרי שמבקש נושה להתגונן מפניו באמצעות ערבות. וראו, למשל, בעניין קוט:

"נמצא, שהערב חייב בנסיבות שבהן החייב פטור. דין דומה קיים, במקום שהחייב הוא תאגיד, שפורק ללא נכסים, או שהחייב נפטר ועיזבונו אינו מספיק לכיסוי חובותיו. בכל המצבים האלה הערב ממשיך להיות חייב, חרף השינוי שחל בחייב. זו מטרתה של הערבות, שהיא באה, בין השאר, "לבטח" את הנושה מפני הסיכון שבפשיטת רגלו, פירוקו או מותו של החייב" (פסקה 21).

           ואמנם, כבר מקדמת דנא נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי כריתתו של הסדר נושים במסגרת הליך פירוק של חברה אינה מקימה "הפטר אוטומטי" לערבים לחובות החברה. על פי ההלכה שנקבעה, כל תוצאה אחרת תימצא מרתיעה נושים מלהגיע להסדר או פשרה, מחשש שיאבדו את ערבויותיהם, ובכך עלולה החברה להגיע לידי פירוק סופי (ראו: ע"א 143/87 טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ נ' נופים מפעלים כלכליים בע"מ, פ"ד מג(4) 749, 754 (1989)). יותר מכך, הפסיקה עסקה לא אחת בשאלה אם בכלל נתונה לבית משפט הסמכות לפטור בעלי מניות מערבותם האישית לחובות החברה במסגרת הסדר נושים – ונקבע כי קיימת סמכות שבדין, והפטור יינתן בתנאים מסוימים (ראו: ע"א 9244/06 אקרשטיין תעשיות בע"מ נ' איגלו חברה קבלנית לעבודות צנרת בנין ופיתוח בע"מ, פסקאות 9-8 (22.5.2008); ע"א 3225/99 שיכון עובדים בע"מ נ' טש"ת חברה קבלנית לבניין בע"מ, פ"ד נג(5) 97, 118-117 (1999); ע"א 332/88 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' כונס הנכסים של כוכב השומרון בע"מ וכוכב השומרון עמנואל (1982) מניות בע"מ, פ"ד מד(1) 254, 261 (1990)). כפי שכבר הוברר, במסגרת הערבות האישית נוטל הערב על עצמו את הסיכון שייאלץ למלא את חיובו של החייב בנסיבות שבהן לא יהיה בידי האחרון לעשות כן בעצמו; ויהא זה אפוא אף בניגוד לאינטרס ההסתמכות של הצדדים כי הערב ישוחרר מהחיוב דווקא כאשר מתממש האירוע שבגינו ניתנה הערבות.

12. על רקע האמור ברי כי טענתו הגורפת של המערער, שלפיה הפטרת החברה מחובותיה מביאה באופן אוטומטי להפטרתו מערבותו, היא חסרת ממש ואינה עולה בקנה אחד עם ההלכה שנקבעה בפסיקה ועם הרציונל של מוסד הערבות. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שבהסדר הנושים הובהר באופן שאינו משתמע לשני פנים כי הנושים אינם מוחלים על זכות התביעה העומדת להם נגד המערער מכוח ערבותו לחברה. במתן ערבות אישית לחובות החברה נטל המערער על עצמו את ההתחייבות והסיכון כי ייאלץ לפרוע חובות אלה ככל שהחברה תיקלע למצב של חדלות פירעון; ומשסיכון זה התממש, המערער נדרש כעת לשאת בתוצאות ולקיים את ההתחייבות שנתן. ויובהר בהקשר זה כי המערער אינו טוען לפגם כלשהו בהסדר הנושים, שכאמור אושר זה מכבר על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטה חלוטה.

סעיף 5 לחוק הערבות דן במקרים שבהם חל שינוי בחיוב העיקרי בעקבות הסכמות שבין הנושה לחייב, תוך מתן הגנה לערב ולהסתמכותו מפני הסכמות מאוחרות שהוא לא היה צד להן (מיגל דויטש "דיני הערבות הכלליים – קושיות מגמות והרפורמה המוצעת" משפטים כב 93, 99-98 (1992); להלן: דויטש); בתוך כך הסעיף מגן על הערב מפני אפשרות שהנושה והחייב יעשו יד אחת נגדו. הוראה זו מאפשרת אפוא חופש פעולה מסחרי בין הנושה לחייב, מבלי שהדבר יפגע בזכויות הערב. ואולם כפי שצוין, האפשרות שהחייב העיקרי ייקלע למצב של חדלות פירעון שבעקבותיו יידרש הערב לעמוד בערבותו, אינה חורגת ממערך הציפיות של הערב בעת שנתן את ערבותו ואינה פוגעת בהסתמכות שלו, אלא ההיפך מכך. על כן הסדר שנערך במסגרת הליכי חדלות פירעון, אינו עולה כדי "שינוי בחיוב" כלשון סעיף 5 לחוק הערבות. 

          נמצאנו למדים כי טענת המערער שלפיה הפטר החברה מביא להפטרתו מערבותו, דינה להידחות; ואיננו נדרשים למחלוקת שהתגלעה בין הצדדים בשאלה אם החברה אמנם הופטרה מחובותיה על פי הסדר הנושים – או שמא מדובר בוויתור מצד הנושים על זכות התביעה שאינו מהווה הפטר מהחוב. יצוין עם זאת כי ככלל התחייבות שלא לתבוע, שנעשתה ללא תנאי וללא הגבלת זמן, מתפרשת בפסיקה כ"שחרור" החייב (ע"א 561/71 דינוביץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד כו(1) 729, 734 (1972)); ובענייננו נראה שמבחינה מהותית הסדר הנושים אמנם הפטיר את החברה, וכך סבור גם הכונס. ואולם כפי שהוברר, בכל מקרה אין בהפטרת החברה כדי לפטור את המערער מערבותו.

מישור "אופקי" – בין הערבים לבין עצמם

13. הן המערער הן קסלר ומנור ערבים לחובות החברה בערבויות אישיות. חלקו של כל אחד בערבות הוא כאמור בסעיף 13 לחוק הערבות:

שנים או יותר שערבו חיוב אחד, אם במאוחד ואם בנפרד, יהיו אחראים יחד ולחוד; ואם היה היקף הערבויות שונה, יהיו אחראים כאמור בתחום הערבות המשותפת; והכל כשאין כוונה אחרת משתמעת מן הערבויות.

בחוק החוזים קבועות הוראות שמטרתן להסדיר בדין הכללי את מערכת היחסים בין מספר חייבים שהתחייבו בחיוב אחד; מדובר בהוראות דיספוזיטיביות, החלות כברירת מחדל וכל עוד לא הוסכם אחרת. על פי סעיף 55(א) לחוק החוזים, המשמעות של חיוב "יחד ולחוד" היא שהנושה רשאי לגבות את מלוא החיוב מכל אחד מהחייבים או מכולם יחד; וסעיף 56(א) לחוק החוזים קובע כי "שנים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם נושאים בנטל החיוב בינם לבין עצמם בחלקים שווים". בהתאם לחזקה זו, כאשר ישנם למשל ארבעה חייבים בחיוב על סך 1,000 ש"ח, חלקו של כל חייב עומד על 250 ש"ח. סעיף 56(ב) קובע "זכות חזרה" בין חייבים יחד ולחוד (המכונה גם "תביעת השתתפות" או "זכות השתתפות"): "חייב שנתן לנושה לקיום החיוב יותר מכפי חלקו בנטל החיוב, זכאי לחזור על החייב השני ולהיפרע ממנו לפי חלקיהם". אם נחזור לדוגמא המספרית, במקרה שבו הנושה גבה את מלוא החוב בסך 1,000 ש"ח מאחד החייבים בלבד, רשאי אותו חייב לתבוע השתתפות מכל אחד משלושת החייבים הנוספים כפי חלקו – וכך להשיב לעצמו את הסכום ששילם יותר מכפי חלקו, בסך כולל של 750 ש"ח.

חוק הערבות אינו קובע במישרין קיומה של זכות חזרה בין ערבים "יחד ולחוד" – ואולם ההלכה היא שזכות זו חלה מתוקף הדין הכללי גם בהתחייבות מסוג ערבות; ובהתאם לכך הכלל הוא שערב ששילם יותר מכפי חלקו בערבות, זכאי לתבוע השתתפות מיתר הערבים (רוי בר-קהן ערבות, 349 (2006)). בענייננו במסגרת הסדר הנושים ניתן למנור ולקסלר הפטר מערבויותיהם לחובות החברה, והמשמעות של הסדר זה היא שלמערער לכאורה לא עומדת עוד הזכות לדרוש את השתתפותם בסכומים שיידרש לשלם כערב לחובות החברה. לטענתו של המערער, הוא זכאי להגנה בגין שלילתה של זכות ההשתתפות – מכוח סעיף 6(ב) לחוק הערבות ולחלופין מכוח סעיף 55(ג) לחוק החוזים; בטענות אלה אדון עתה.

14. סעיפים 55 ו-56 לחוק החוזים מעניקים הגנה לזכות החזרה המוקנית לחייב כלפי החייבים עימו יחד ולחוד. ביסוד הוראות אלה עומדת הכרת המחוקק בהסתמכות שנוצרת בין חייבים החבים "יחד ולחוד", שלפיה הסכמתו של חייב להתחייבות נשענת על ההנחה שככל שהנושה יתבע ממנו את מלוא החוב, תעמוד לו לחייב הזכות לתבוע השתתפות מהחייבים הנוספים – בגובה הסכום שנדרש לשלם מעבר לחלק שהתחייב בו. שלילת זכות החזרה פוגעת אפוא בהסתמכותו של החייב, שנטל על עצמו את הסיכון שבחיוב תוך שהסתמך על קיומם של חייבים נוספים ובכך הקטין את חשיפתו לסיכון הכרוך בהתחייבות (וראו: רע"א 6642/13 רוקסי בניה והשקעות בע"מ נ' פלקובי חברה לבנין והשקעות בע"מ, פסקה 15 (1.1.2015) (להלן: עניין רוקסי). יפים בהקשר זה דבריו של פרופ' מיגל דויטש:

"כאשר קיימת הסתמכות, דהיינו: המצב של 'יחד ולחוד', מוצדק כי עם נפילת תוקפו של חיוב אחד החייבים, יפול תוקפם של החיובים האחרים, אשר נוצרו תוך הסתמכות על קיום החיוב הנוסף, או לכל המצער יפקעו החיובים האחרים חלקית, בשיעור זכות החזרה כלפי החייב שחיובו פקע – זכות אשר נשללה עם נפילת התוקף של החיוב האמור" (דויטש, בעמ' 108).

סעיף 55(ג) לחוק החוזים קובע כי כאשר הופטר חייב אחד מבין כמה חייבים מחובו, כולו או מקצתו, מופטר גם החייב השני באותה מידה, אלא אם כן משתמעת מההפטר כוונה אחרת. יש לשים לב לכך שהוראה זו מקנה ככלל הגנה מלאה לחייב שלא הופטר, שאינה מוגבלת לגובה זכות ההשתתפות ש"אבדה" לו כלפי החייב שהופטר (אלא אם כן ההפטר משמיע כוונה אחרת) – שכן מכוח סעיף 55(ג) אילו הופטר חייב אחד ממלוא החיוב, מופטר החייב הנותר באופן מלא, להבדיל מהפטר עד גובה זכות ההשתתפות שהיא מוגבלת לחלקם של החייבים הנוספים בחיוב (דויטש, עמוד 108). זאת ועוד, לפי סעיף 56(ד) סיפא לחוק החוזים, "הופטר חייב אחד כאמור בסעיף 55(ג) ואין בהפטר כדי לפטור את השני, אין בהפטר גם כדי לפגוע בזכות לחזור עליו לפי סעיף זה". כלומר – גם מקום שבו לא עומדת לחייב ההגנה המלאה שבסעיף 55(ג) לחוק החוזים, בכל מקרה נשמרת לו זכות ההשתתפות.

יתרה מכך, בפסיקתו של בית משפט זה ניתנה הגנה לזכות החזרה של חייב אף במצבים שאינם מוסדרים במישרין בחוק החוזים. כך, למשל, ב-ע"א 610/68 הראסטל נ' עטרת הברית, חברה רשומה בע"מ, פ"ד כג(1) 410 (1969) נקבעה הלכה שלפיה כאשר ניתנה התחייבות תוך הסתמכות על קיומו של חייב נוסף "יחד ולחוד", אולם החייב הנוסף לבסוף לא התחייב, ההתחייבות שניתנה בטלה (להלן: הלכת הראסטל); ובעניין רוקסי הוחלה הלכת הראסטל גם על השתתפות בין ערבים.

15. כאן המקום לציין, כי בספרות המשפטית נמתחה ביקורת על היקף ההגנה הקבועה בסעיף 55 לחוק החוזים כמפורט לעיל, ובתוך כך סעיף 55(ג), ובתמצית נטען שמדובר בתרופה החורגת מהיקף הסתמכותו של החייב הראוי להגנה. וכך לדברי פרופ' מיגל דויטש:

"אינטרס ההסתמכות של חייב על נשיאת יתר החייבים בנטל הוא לכאורה בשיעור יחסי בלבד, ואינו משתרע על מלוא החיוב. הציפייה של החייב שחיובו אינו פגום הייתה לכך שהוא יזכה בהשתתפות מיתר החייבים, בשיעור חלקם של האחרים בחיוב, אולם לא הייתה לו ציפייה מוגנת לשחרור מלא כתוצאה מכך" (מיגל דויטש פרשנות הקודכס האזרחי 271 (2005).

עם זאת, יצוין כי גם המבקרים הכירו בכך שישנם מקרים שבהם ראוי להחיל פטור מלא מהחיוב – למשל מקום שבו החייב לא היה נוטל על עצמו את החיוב כלל ועיקר אלמלא התחייבותו של החייב הנוסף (שם; וראו גם: עניין רוקסי, פסקה 15).

16. מן הכלל אל הפרט.

ניכר כי סעיף 55(ג) לחוק החוזים אינו חל במקרה דנן, וזאת בנסיבות שבהן "משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת" כלשון הסעיף. כפי שכבר צוין הסדר הנושים קובע באופן מפורש כי המערער אינו מופטר מערבותו, ולכאורה די בכך כדי לשלול מהמערער את ההגנה הקבועה בסעיף. בנסיבות אלה ממילא איננו נדרשים להכריע בשאלה שעודנה פתוחה בפסיקה, בדבר היחס שבין סעיף 55(ג) לחוק החוזים לסעיף 6(ב) לחוק הערבות, ואדרש אפוא לסעיף 6(ב) כשלעצמו (עניין רוקסי, פסקה 17; בש"פ 2708/95 שפיגל נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 221, 240 (1995); ע"א 538/86 זמיר נ' הבנק הבינלאומי לישראל בע"מ פ"ד מב(4) 433, 435)). ובמאמר מוסגר יצוין עוד כי בנסיבות שבהן סעיף 55(ג) לחוק החוזים אינו חל, היה לכאורה מקום לבחון את תחולתו של סעיף 56(ד) סיפא לחוק המגן על זכות ההשתתפות במקרה שהופטר חייב אחד והשני לא הופטר; ואולם איש מהצדדים לא טען בנדון ועל כן לא אדרש לכך.

17. משהגענו לכלל מסקנה כי אין תחולה בנסיבות המקרה לסעיף 55(ג) לחוק החוזים, נותר לבחון את תחולתו של סעיף 6(ב) שזו לשונו:

גרם הנושה לפקיעת ערובה שניתנה להבטחת החיוב הנערב ונגרם על ידי כך לערב נזק, מופטר הערב כדי סכום הנזק.

השאלה אם סעיף זה חל, בנסיבות שבהן נושה הפטיר מערבות רק חלק מבין ערבים יחד ולחוד, טרם נדונה במישרין בפסיקתו של בית משפט זה. בעניין רוקסי צוין כי מדובר בפרשנות אפשרית, שלפיה "יש לראות בכל אחד מהערבים ביחד ולחוד משום 'ערובה שניתנה להבטחת החיוב הנערב'; מקום שהנושה הפטיר את אחד הערבים, הוא למעשה גרם לביטולה של זכות ההשתתפות של האחרים כלפיו; ביטול זכות ההשתתפות גרם להם נזק; והם פטורים מערבותם כדי סכומו" (שם, פסקה 17). ואולם באותו עניין לא נדרש בית המשפט לקבוע מסמרות בשאלת פרשנותו של סעיף 6(ב) לחוק הערבות, וזאת מן הטעם העיקרי שסעיף זה דן אך ורק במקרים שבהם הנושה הוא שגרם לפקיעת הערובה – ואילו בעניין רוקסי פקעה הערובה בשל נסיבות שאינן קשורות בנושה.

כפי שיפורט להלן, דומני כי מן הראוי לראות במתן הפטר לחלק מבין ערבים יחד ולחוד משום "פקיעת ערובה שניתנה להבטחת החיוב הנערב" כלשון סעיף 6(ב) לחוק הערבות; והמשמעות היא שמכוח סעיף זה ניתן להעניק הגנה לערב מקום שבו הנושה שלל ממנו את זכות החזרה מן הערבים שערבו עימו יחד ולחוד, ועל ידי כך הגדיל את הסיכון הכספי שהערב נטל על עצמו מבראשית.

18. החלת סעיף 6(ב) על מצב הדברים המתואר מאזנת כראוי בין האינטרסים השונים במערך היחסים שבין הנושה לערבים, ובין הערבים לבין עצמם.

כפי שכבר צוין באריכות, ההסתמכות שנוצרת בין חייבים "יחד ולחוד" זכתה להגנה רחבה בדיני החיובים הכלליים; ועקרון ההסתמכות חל באותה במידה כאשר עסקינן בערבים יחד ולחוד. כאשר נושה מפטיר מערבותו רק חלק מהערבים, שכאמור הסתמכו זה על קיומו של זה בעת מתן הערבות, הנושה חושף את הערבים הנותרים לסיכון גבוה מזה שהסכימו לו – וזאת בראש ובראשונה בשל שלילתה של הזכות לתבוע את השתתפותו של הערב שהופטר. יתרה מזאת, ככל שהערבות שניתנה הסתמכה והותנתה בעצם קיומו של ערב נוסף, כלומר שאלמלא השיתוף בנטל הערבות לא היתה ניתנת לכתחילה – הרי שאז הנזק אף עלול לעלות על אבדן זכות ההשתתפות בלבד, ויכול שיגיע עד גובה מלוא הערבות. כידוע, מוסד הערבות נועד לצמצם את הסיכון המוטל על הנושה – ועל כן אין לאפשר לנושה לגרום בעצמו לאי מילוי החיוב או להטיל על כתפי הערב סיכון גדול יותר מכפי שהסכים לו (ראו והשוו: ע"א 3894/11 דלק – חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' בן שלום, פסקאות 20-19 (6.6.2013)). לצד האמור, יש ליתן מקום גם לחופש הפעולה המסחרי של הנושה ביחסיו עם הערבים, כאשר לא פעם הסכמות בין הצדדים עשויות להביא לתוצאה חיובית של הקטנת החיוב – כפי שאמנם הושג במקרה דנן בהסדר הנושים (וראו גם: דניאל פרידמן ונילי כהן "ריבוי חייבים" דיני חיובים – חלק כללי 155, 278-279 (1994)).

הנה כי כן, החלת סעיף 6(ב) לחוק הערבות בסיטואציה הנדונה, מצד אחד מאפשרת לנושה חופש פעולה מסחרי הכולל בין היתר אפשרות למתן הפטר לחלק מן הערבים; ומצד שני מבטיחה כי הפטר זה לא יביא לפגיעה בהסתמכות יתר הערבים. קרי: במסגרת האוטונומיה החוזית והמסחרית הנתונה לו, נדרש הנושה להפנים את עלויות ההפטר שניתן על ידו. פרשנות זו מובילה לתוצאה מאוזנת, שלפיה מצד אחד איש מהערבים אינו חשוף לסיכון גבוה מזה שנטל על עצמו, ומצד שני נשמרת חירותו של הנושה להגיע להסכמות רק עם חלק מהערבים. עם זאת יש לבאר, כי תחולתו של סעיף 6(ב) במקרה קונקרטי כפופה מטבע הדברים להוראותיו של כתב הערבות ולנסיבות המקרה – ובפרט לכך שהערב לא ויתר על ההגנה הנתונה לו מכוח סעיף זה.

19. ועתה לעניינו של המערער. התוצאה האופרטיבית של הסדר הנושים היא הטלת חובות החברה, שנערבו בערבויות אישיות מאת שלושה ערבים, על המערער לבדו – תוך הפטרת החייבת העיקרית ושני הערבים הנוספים, קסלר ומנור. ברור מאליו כי הסדר זה חושף את המערער לסיכון גבוה מזה שנטל על עצמו בשלב שבו התחייב בערבות אישית "יחד ולחוד" עם קסלר ומנור; ואין חולק כי המערער לא הסכים לשינוי זה, ואף לא לקח חלק בגיבושו של הסדר הנושים. גם אם יש מקום לבוא בביקורת עם המערער על כך שלא גילה מעורבות בהסדר הנושים כפי שסבר בית המשפט המחוזי, ובלא שאביע עמדה בנדון, אין באמור כדי לשלול ממנו את ההגנה הנתונה לו מכוח סעיף 6(ב) לחוק הערבות.

עם זאת יבואר, כי כתבי הערבות הרלוונטיים שעליהם חתם המערער לא הוצגו על ידו לפני בית המשפט המחוזי, וממילא גם לא לפנינו; ובכל מקרה אני שותפה לעמדת בית המשפט המחוזי שלפיה הליך הפירוק של החברה איננו המסגרת הדיונית המתאימה לקבוע ממצאים ביחס להיקף חיוביו של המערער מכוח ערבויות אלה. עניין זה מסור מעצם טיבו וטבעו לבית משפט שדן בהליך הפש"ר; ובין היתר נדרש לברר אם יש בכתבי הערבות משום התנייה על סעיף 6(ב) לחוק הערבות, ובעניין תוקפה של ההתנייה, ואם תביעות החוב שהוגשו נגד המערער חורגות משיעור חלקו בערבות לחברה אל מול נושה זה או אחר.

סוף דבר

20. אם תישמע דעתי נורה על דחיית הערעור; וזאת בכפוף לאמור בסעיפים 18 ו-19 לפסק הדין, כי סעיף 6(ב) לחוק הערבות פורש כנפיו גם על מצב שבו נושה מפטיר מערבות חלק מבין מי שערבים יחד ולחוד, ותוך שנשמרת זכותו של המערער לטעון להגנה מכוח סעיף זה במסגרת הליך הפש"ר המתנהל בעניינו. בנסיבות העניין אציע עוד לחבריי כי לא נעשה צו להוצאות.

השופט נ' סולברג:

           אני מסכים.

השופט א' שטיין:

           אני מסכים.

           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ברון.

           ניתן היום, ‏ו' באב התשע"ט (‏7.8.2019).

_________________________

   16034960_G03.docx   דא

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  http://supreme.court.gov.il